עד גמירא

ולעניין היתוש רצינו לומר: מה זה פה, מיני חרקים משונים המציקים לנו, אף לא משונים, חרקים סתם. ומתחשק למחוץ עד גמירא. חוצפה זו של יתוש. עקץ את האישה במרום ירכה מאחור והתעופף, וגירדה גירוד באדמומית שתפחה, והתהפכה ואמרה שכך אי אפשר עוד. תחילה נבהלנו כי חשבנו שהתכוונה שאי אפשר עוד איתנו, אך מייד המשיכה ואמרה שלא תוכל עוד עם היתושים האלה, והיה לרגע פרץ של רווחה.

מייד עם סילוק הבהלה התפנה מקום לכעס על היתוש. הדלקנו את האור, חיפשנו, ראינוהו מעופף מעלינו, ספקנו כפיים ונמחץ. עד גמירא. ונשר מת. סַמי מכאן כל ניסיון להתדיינות עם היתוש, מחצנו עד גמירא. ולמה לא ניסינו להידבר? כך! עד גמירא! אפילו לא גירשנו. מחוֹץ מחצנו. איתנו אין קונצים. עם האישה דווקא ניסינו לדבר, ומששב שמץ מן החשש שמא בכל זאת חלה האמירה "כך אי אפשר עוד" גם עלינו, גייסנו בתוכנו הרבה סבלנות, גם תירצנו והתרפקנו, גם ליקקנו ברגע האחרון. אח, אוהבים אנו אותה, אח, אוהבים! היא השיבה לנו בתרעומת לא מסותרת, ותוך כך התגרדה.

כי צריך שייאמר: לאחר שמחצנוהו – "עד גמירא!" כפי שאוהבים אנו לחזור ולומר – שב הכל לקדמותו. התגרדה ושוחחנו. על הגירוד בסביבות עכוז האישה תוך שיחה עימנו בעוד פיה מתעוות – על כך בפעם אחרת. עתה אנו ביתוש. ומה יש להוסיף? בכל זאת משהו מציק. חשבנו שנשוב ונירדם עד מהרה, והנה לא. הוֹלֶם לב וכלימה. וזה שורש העניין: מחצנו כי אפשר היה. הננו אמני האפשרי. ובאשר לא נוכל למחוץ – נבוא בדברים. וכשאין יתוש – הכל כשהיה. ומתייצבת מולנו המציאות מלוא קומתה: הניגוח בחומת האישה, מוֹתנו, ועוד דברים.

ובגרד האישה את מרום ירכה, מגרדים אנו את השטות, ותחתיה מוצאים כְּסיסה, חיכוך של הנפש, וכמו קיא ישן עולה תחושה ותיקה של שפלות לנוכח דיוקן עצמי: "אני אוהב את מה שיש לי, אני עושה מה שאפשר".

29.6.95