תשובה למודעה

ציפיתי למודעתֵך. את עסוקה בלימודים ובחיים, אני פנוי לחלוטין. ומה שמושך בייחוד עד כלות הנפש היא הדרישה הנחרצת להצטיין מבלי לזכות בקידום. הדבר מתאים לי ביותר. תביעתך מכה בי הד עמוק. לא תמצאי חרוץ ומסור ממני בשעה שאני מצחצח את חדר השירותים שלך, ואם אך ינסה מישהו לעקור אותי משם למעלה, אֶלָפֵת סביב בסיס האסלה בשתי ידי, כנאחז במזבח. אכן, מן התחתית יצטרכו לקרוע אותי.

ועל כך שבינתיים חיי כָּלים, על כך אני צוחק בפה מלא. אף את אינך משתאָה, חיי אינם מעסיקים אותך – הלא לקחת אותי רק על מנת להיפטר ממני, שׂוּרטטתי כדי להימחק, אפילו את המכתב הזה אינך קוראת, די לך בשתי המילים הראשונות, "ציפיתי למודעתך". אני רואה את מבטך המחמיר ננעץ בי, את רואה את הרכנת ראשי הלוהטת.

ולא תאמיני עד כמה אני מבין אותך, שאת רוצה בי לטווח ארוך. שהרי משאילפת והרגלת עוזר בית אחד בכל עבודות הבית עד שהפך לחלק בלתי נפרד מרהיטייך, עד שהעין כבר אינה מבחינה בו, אין לך כוח וחשק להתחיל את הכל מחדש עם עוזר בית אחר. את לעניינייך, עוזר הבית לענייניו. בכך לא תמצאי אישיות הולמת ממני: לעמול ולדשדש בתנועות חוזרות ונשנות במסלול מוכר המוביל כל יום לתחילתו – זו תמצית הווייתי. אינני אוהב להגיע, אני אוהב להיות. אנא, ראי אפוא את התואר "לצמיתות" כחלק בלתי-נפרד מהצעתי.

ואגב, צמיתות זו, מוטב שאסייג אותה מייד ואומר: את צעירה, אני כבר לא. מה שבמחשבה מעמיקה מוסיף מישנה-תוקף להתחייבויותי. אינני עול ימים שוחר הרפתקאות ומגמא יבשות. בשלב זה של חיי אני אדם מיוגע עד מוות, קשוב למיתר האחד והמחליד שלו. ומשאזכה לשרת אותך, עוד אוכל להזדקף במין הדרת כבוד ולומר קוממיות לעמיתַי, המשרתים הצעירים: "מתחת למשוכה שבה אתם, בקפיצתכם, ניגפתם, עברתי אני זקוף, מתמודד מלוא קומתי".

22.7.95