לבית-שימוש!

מן הפרוזדור הגיח גבר נכלם שיש לו מה להסתיר, ועמד על מפתן חדר ההסבה כשעיניו מושפלות ארצה.

האישה ישבה זקופה על כיסא והסתכלה בו. היא לא אמרה לו דבר ולא פצתה את פיה. היה שקט כבד באוויר, והוא הבין בבהירות שאין למעלה ממנה שעליו ללכת מייד ולהיסגר בבית-השימוש.

הבנה זו היכתה בו מכה, כל גופו זועזע. הוא היה המום. היה כאן משהו נשגב מבינתו, ויחד עם זה כה טבעי, פשוט. הרבה צדק יש כאן, הרבה נכונות. ובד בבד גאה בו מרי עצום: איך זה? לשם מה נברא?!

כאילו החדירו פתאום אל קרביו איזה קרס קהה וחלוד, חש הגבר תערובת של כאב עמום ובחילה בפנימיותו. האישה ידעה זאת, וידיעתה, תודעת הפוגעת, היא המעליבה מכל, כאן שיא הכאב. הוא סב על עקביו וחצה את הפרוזדור בואכה בית-השימוש.

מכאן ואילך לא היו עוד מאורעות מיוחדים זולת המעשה הפרוזאי של שהייה בבית-השימוש. עיקר ההתרחשות עבר לחייו הפנימיים של הגבר, בעיקר לזיכרונות המשמשים כחומר לתהייה אינסופית. חיים מלאים, סבוכים ודלים מאין כמוהם.

23.7.95