משלוח קוֹמפּוֹט סיני לאחר המוות

נכנס בחור רזה ושרירי עם קסדת רוכב קטנוע, שליח מחברת השליחויות, בידו צנצנת ארוזה, ומבשר בקול גבוה על משלוח קוֹמפּוֹט סיני, זכייה בהגרלה ממסעדה סינית חדשה. תנועות יד נמרצות של אישה כבדה, כמעט באה בימים, לבושה שחורים, המורה לו אל פינת החדר, קוטעת את בשורתו. הוא נושא עיניו לכיוון תנועת היד הנרגזת, ורואה את האיש הזקן בעל הכרס המוטל על המיטה בפנים קפואות ובגבות מורמות, מבטא בארשת פניו כמין תמיהה מעורבת במורת-רוח: "עכשיו נזכרתם?!"

מול זקיפת גבותיו של המת נסוג השליח צעד, ספק מבולבל, ספק מבוהל, מביט כה וכה לצדדים לראות מי ומי בנוכחים, רואה שאין איש זולת שתי זקנות ממלמלות בשפתיהן, והאלמנה הכבדה, שפניה מצומצמים, כאילו נסחטו ונשאבו פנימה ונטחנו לאיזה בליל לא ברור. לאחר נסיגת הצעד הוא מרכין את ראשו אל הצנצנת שבידיו, הרכנת ראש שכמוה כמתנצלת על צירוף הנסיבות האומלל, ויחד עם זה אומרת שכאלה הם חיי האדם, תמיד מאחרים עם הקוֹמפּוֹט, ואת מלוא יקרותו של אוצרנו אנו מגלים רק לאחר שאבד.

על כך מגיב המנוח באותה זקיפת גבות שמקודם, אלא שעתה פירושה חמור יותר: "אינני מקבל את התירוץ! ההיסטוריה מלאה תירוצים! מרגע שנולדתי אני שומע על עיכובים, מכשולים ומניעות! די לנו בכך! לא נקבל! לא ולא!". אכן, פליאה היא: זה שתמיד היה מן הוותרנים, שעה לאחר מותו הפך למחמיר שכזה, שוכב שם בעיניים עצומות, פניו מביעים ריחוק, מיאון ושאט-נפש.

השליח עומד רגע על עומדו, מעפעף בעיניו, מגלגלן שוב אל האלמנה ושתי הזקנות, ושוב מרכין את ראשו אל הצנצנת, הרכנה של הבלגה, האומרת: "סלח לי מאוד, מכובדי, אבל אני רק השליח, הכתובת לתרעומתך היא המסעדה הסינית, אני אינני אחראי למשוגותיהם של השולחים אותי…"

"אינני מקבל גם את זה!" – דובבות גבותיו המורמות של המת באותה התנכרות צוננת, כמעט עריצה – "האחריות על החיים כולם!"

כמה זמן יתאפק השליח, והרי אינו קרובו או ידידו של המת. שליח הוא ולא עוד. "ואתה מה!", מתריסה בכעס הרכנת ראשו בשעה שהוא נסוג ומתכווץ ואדמומית פושה בפניו, "שוכב לך שם על הגב בגבות מורמות ופה מעוקם ושום דבר לא נאה לך, מבקר את כולנו, בעוד אנחנו רצים בנשימות אחרונות להעניק לך צנצנות קוֹמפּוֹט, מעשה חסד!"

"ואיזה חסד כאן?!", לוטשת בדממה האלמנה עין קטנה ורצחנית, "כילה את כוחותיו כמו סוס על מזבח האנושות, העניק לה את לשדו ומת, ובדיוק אז נזכר הגורל לשלוח לו קוֹמפּוֹט סיני!"

"אַת, שבי בשקט!", רועמות-פוקדות גבותיו המורמות של המנוח.

"לא אשב ולא אשתוק! מספיק שתקתי כל חיי!", משיב-מבהיק מבטה של האלמנה מתחת לעפעפיה הצבים, "מעכשיו לא אפסיק לדבר!"

"קחי לפחות את הקוֹמפּוֹט הסיני לעצמך!"

"לא אקח לי שום קוֹמפּוֹט! נולדתי למָרוֹר!"

"אי, את גם כן, כמה נמאסת, קִברי אותי כבר במנוחה ואִכלי מרור וּשְתי שמן קיק עד יום מותך!", מצליפה בה שתיקתו של המנוח.

תוך קטטה אילמת זו הופכת התרסתו השותקת של השליח לדממה כבושה, המסתירה תחתיה מהלך מחשבתי מתפתל של טיכוס עצה: מה עושים ואיך יוצאים מפה? את הצנצנת לא יוכל להשאיר מבלי שיחתמו לו, ומאידך, מי יחתום לו במצב זה על צנצנת קוֹמפּוֹט סיני? הוא שם בחטף את הקסדה האידיוטית על ראשו, הופך את פניו ויוצא בחופזה מן החדר, הצנצנת בידו.

"דבר לא יוכל להפתיע אותי פחות!", אומרות עתה גבותיו המורמות של המנוח. וכי לא לזה ציפה במרירות כל חייו, שלאחר שייפח את נשמתו, יביאו באיחור קוֹמפּוֹט סיני, ועוד יתריסו, ועוד יטיחו, ולבסוף גם ייקחו את הקוֹמפּוֹט בחזרה?!

ועל פרץ שתיקתה הנמשכת של האלמנה, שתיקת נרגנוּת שאין לה קץ, ושאין בו עוד כוח להסוֹתה, הוא מגיב כפי שהגיב בחייו, באותה הרמת גבות חמורה וקפדנית עצמה, שעתה היא מביעה לא מורת-רוח ולא גערה, כי אם הינשאות למעלה, מעל לשליח, מעל לקוֹמפּוֹט, מעל לאלמנה, מעל לכל הבלי העולם; מין הרמת גבות סתומה של מי שמעיין במדור הכלכלי של עיתון הבוקר על בטן מלאה ומשתעה אגב אורחא על ידיעה שבאקראי: "מגמה מעורבת בבורסה של הונג קונג".