שאלה לסגן שר השיכון

[שאלה שנשאלה בערב שאלות ותשובות עם סגן השר במועדון קהילתי]

האמת היא שרציתי מזמן לשאול שאלה בעניין הכבישים המפותלים בצפון הארץ. הסכנה שם די גדולה, לא בגלל הפיתולים כמובן, ההרים הם אַקסיוֹמה, אין מה לעשות, אלא בגלל רוחב הכביש, וזו אולי ההזדמנות לשמוע מה נעשָׂה בשנים האחרונות, אבל יש עניין כאוב נוסף, ולא רק מצד בטיחות הנהיגה, וכולנו יודעים במה מדובר, ואני שואל כי מזמן כבר רציתי לדעת.

והאמת היא שלא רציתי לשאול אף פעם, מעולם לא עלה בדעתי, אלא שהערב הרצאה, ומולי אתה, סגן שר השיכון, ואני נוהג כמו אלה שכשהם פוגשים אישיות מפורסמת, מעלים חיוך של מורך והכנעה, ומקרצפים מנבכי מוחם שאלה ממהות עיסוקה של האישיות על-מנת לשאת חן מלפניה, או סתם מחמת תחושה שחייבים לומר משהו. לו היית זמר ודאי הייתי שואל בעניין הפזמונאות החדישה, ולו היית הוגה-דעות הייתי בעניין המודרניזם. ככה זה.

אבל יש אמת אמיתית יותר, ששאלתי אותך שאלה רק על-מנת שאלך הביתה לאחר ההרצאה ויהיה לי מה לספר בזמן הארוחה. לאחרונה אין על מה לדבר. פעם העולם היה מלא נושאים, והיום כולנו שותקים. אסב לשולחן עם אישתי – ואגב איתה אינני מעלה חיוך של מורך על שפתי, לא, איתה שפתי חשוקות – ואפטיר לעומתה כבדרך אגב איך קמתי ושאלתי על הכבישים בצפון, שאלה למישרין וללא חת – נתתי לו באבי-אביו, אוסיף ואומר במאמר מוסגר ובחיוך מוצנע – ואיך קמת והשבת לי, ואישתי תשאל: כן? לזה אני חותר.

הייתי עושה זאת, אבל אין לי אישה. פעם היתה. ואת שאֵלתי זו על הכבישים בצפון לא אחלוק עם איש. בשובי הביתה אהרהר לבדי איך קמתי ושאלתי וענית, ויעברו כמה דקות נוספות מהחיים.

אך גם זה שקר. לא אהרהר. ושיקרתי כשאמרתי שמזמן רציתי לדעת. לא רציתי לדעת כלום. אני יושב בבית לבד. איש לא בא. מזה יומיים לא פתחתי את הפה, והיה חשוב לי רק לדבר, לא חשוב על מה. ותבין שאם כבר לשאול שאלות – אדם כמוני, המוקף שתיקות ארוכות כל-כך נוהה לא אל מצב הכבישים בצפון, אלא אל השאלות האמיתיות: היווצרות היקום, החיים, יש או אין אלוהים. ואל תיעלב, אבל כמה מתגמדים עיסוקיך מול אלה. הנה במה שאני נובר בלילות ארוכים בלי שינה. ובשאלה נוספת: למה הלכה.

ושיקרתי גם עכשיו. אם להיות ישר עד הסוף, אם לנבור ממש לעומק, אין לי שום עניין בהיווצרות היקום או בחיים ובאלוהים. נכון שאֵלֶה הן שאלות יסוד שאין להן תשובות, אך ביסודו של דבר ומתחת לכל הקליפות – מה איכפת לי. תודעתי אינה סקרנית כלל. אני יכול לחיות ולמות מבלי לדעת. ואם אתפוס את עצמי בגרוני ואמסמר אותי אל הקיר ואזעק: וזאת שהלכה – רוצה לדעת מה? – בכנות, ומעיקרו של דבר – לא. אומנם היתה קרובה לי – אז מה? מה זו בכלל קירבה? תבין שאני עשוי מבשר, ואף היא פיסות בשר, וברגע מסוים נפגשנו ומייד נפרדנו, מה בכך? הלא מגוחך שאתייסר בגלל קובץ אטומים, שממרחק של חלל וזמן הינו מקרי לגמרי. בבחינה יסודית ונוקבת לעומק – כמה טיפשי הכל. לכאב לא אוכל להתכחש, אך הוא דוהה. תודעתי היא כמראָה ישנה המתכסה עיפוש ואדים, ובסוף אינה משקפת עוד כלום אלא קיימת כשלעצמה, פיסת חומר גולמי המחכה לכיתותו.

מה שיש בי באמת-באמת, מה שהוא מרכז הכובד שלי, הוא חלל אדיר המוצץ ושואב אותי לתוכו. אני עייף עד מוות – הנה מה שמַפעים אותי: העייפות. ואתה אולי תשאל: אם לא הסקרנות הִפעילה אותי בקוּמי לדבר, למה אני מוסיף ומדבר, מה הכוח המייצר את המילים האלה? לא מתוכי בא הכוח, אלא מתוך הערב והמקום והנסיבה, כמו שכוח דירדורן של אבנים בא לא מתוכן אלא מהמדרון; ומשפציתי את פי לשאול, מתגלגלות המילים, אך לא לזמן רב, כי בהגיען, כמוהן כאבנים, אל מישור שאינו משופע עוד, הן מאיטות את קצבן, עד שחדלות ונעצרות.

6.10.95