אני סובל

אני סובל. מאֵרה על המפקפקים בסבלי. מארה על החושבים שנהניתי אי-פעם. רָאו אותי אוכל דג מלוח וסברו, על-פי תנועת הלסתות, שהטעם העָרֵב משפיע הרבה רוק אל פי ואני משהה בו את הבליל הטעים תוך השקוֹת מרובות של הלשון אל החֵך ונהנה מאוד. לא ידעו כמה טעו. שהרי באותה שעה קיננו בי מחשבות נוגות וזיכרונות אודות אנשים שכבר אינם חיים. אחרים זוללים וחושבים השד-יודע-מה, ואילו אצלי, שעה שלעסתי את הפת בחמאה עם דג מלוח, צץ במוח שהמתים בבתי הקברות שרויים בחושך. האומרים שמחשבה זו כבר נהגתה מחטיאים את המטרה: לא למקוריות אני טוען, אלא לסֵבל.

כעת אטען גם למקוריות: כל מחשבה וכל אמירה כבר נֶהגו ונֶאמרו, השאלה היא איך, ובאיזה סגנון. אטען שאיש עוד לא הגה הגות על המתים השוכבים בחושך תוך אכילת דג מלוח; וגם אם הגו, היו אלה מְתֵי-מעט; אולי שניים-שלושה נוספים בכל תולדות האנושות. אין זה רע להיות אחד משניים בהיסטוריה. ואף זאת – הסגנון! לעיסתי את פרוסת הלחם היתה שונה, מבע פָּנַי אחר, המילים שבהן חשבתי לא היו זהות למילות קודמַי; הכל יחד, כמו טביעת אצבעותי, היה ייחודי רק לי.

אוסיף ואטען למקוריות מוחלטת: בצד המחשבה על המתים השוכבים בחושך חשבתי גם שהכבסים שתליתי בבוקר מתייבשים עתה ברוח והייבוש לא עולה לי כלום, הרוח עובדת בשבילי, ובחינם. עלה אפילו חשק לנצל את הרוח עוד יותר, תשוקה לכבס ולייבש עוד ועוד, לפתוח מכוני ענק לייבוש כביסה ברוח. תודו שאי אפשר שלקומבינציה מעין זו היו שותפים אנשים נוספים בהיסטוריה: אכילת דג מלוח פלוס מתים שוכבים בחושך פלוס כביסה מתייבשת ברוח. אחד ויחיד אני ביקום. אשר לערכה של מקוריותי אין לי מה לומר זולת זה שבעוד מיליון שנה הכל יהיה היינו-הך. הזמן הטוב מַשווה.

כעת אטען גם להנאה: אינני מוכן שיבוזו לי. אחרים יבלו וייהנו, ואני מה? מעולם לא נהניתי, אך מתחת לזה נהניתי מאוד. הנאה מרובה שאבתי מן המחשבה על המתים בחושך תוך כדי אכילת דג מלוח; שהרי אכלתי דבר טעים וערב לחֵך, ובאותה עת גם יצאתי רגיש. אישיותי הרוויחה, התחדדה והתעדנה, וסיכויַי למצוא יפהפייה עלו כי הן אוהבות אותנו מעודנים, אך גם ירדו כי הזריזים מקדימים, והמחשבה על המתים עצרה את לשוני בשעה שיכולתי ללאוט באוזנֵי יפהפייה מילות פיתוי שהיו גורמות לעיניה להצטעף.

כעת אטען לערמומיות: בכל מקרה לא יכולתי כמובן לגרום לעיניים להצטעף, כי ראשית, נדף מפי ריח דג מלוח, ושנית, לא היתה שם ממילא אף אחת, לכן נוח לי ופיוטי לי לטעון שלא השגתי יפהפייה בגלל המחשבה על המתים, ובכך להציג עצמי כקורבן העידון שלי. המחשבה על המתים שימשה לי אפוא כממלאת-מקום בלבד. השתמשתי במתים שימוש מחפיר, אנא סִלחוּ, ורְאוּ בי מנוּול בעל חרטה, מה שמגביר את מורכבותי ועידוני.

ועוד מילה ביחס לעידון: כיוון שהמחשבה על ניצול הרוח לייבוש כביסה הופכת אותי לגשמי ומעשי מדי, אני מוותר על המקוריות המוחלטת ומכריז שלא חשבתי על שום רוח ושום כביסה. שיקרתי. אני חוזר להיות מעודן, כי שווה לי להרוויח עידון על חשבון המקוריות; ובאשר לזה שקודם אמרתי שחשבתי ועתה אני חוזר בי – שווה לי להיות גם שקרן, העיקר מעודן. ועל זה ששיקרתי – אנא סלחו, וראו גם בחרטה על השקרנות תוספת עידון ומורכבות.

הנני אדם מאוד מחושב. אני מוטרד באופן מבהיל וחורק שן ממאמץ. נתח סבלי עצום.

21.10.95