הנה באים ליכטנשטיין ופַּלמידה!

זה מה שהיינו אומרים. זאטוטים היינו, וכשראינו את הזוג הישיש מתקרב, הוא מדשדש מאוּבּן והיא אוחזת בזרועו, צווארה נטוי לפנים כעוף משַחֵר לטרף, היינו קוראים זה לזה בצהלה: "הנה באים ליכטנשטיין ופַּלמידה!"

לא אזכור אם זה היה שמם האמיתי ומדוע קראנו להם כך. אזכור רק את הצהלה, את שמחת ההתקלסות והמנוסה מפניהם, מתגרים בָּאימה בפרפורי גיל. אזכור רק את השטות.

אכן, ברבות הימים נראה הכל שטות. הם, הזוג, כבר פסו מן העולם. לנו היו מחשבות אחרות ומילים אחרות. טרחנו, יגענו, נכשלנו. המון אמירות היו לנו במוח, חלקן הרות-עולם, אפילו נשגבות. אבל חשנו איך במעמקי מוחנו, כמו במרתפיה של ספרייה גדולה ועתיקה, רוחשים הגווילים והכרכים, והאמירה "הנה באים ליכטנשטיין ופַּלמידה!" עוד נאבקת על מקומה במדף.

זכורה לי פעם אחת, בעת שיחה גורלית עם אהובתי, שעה שהתפצלו דרכינו, ואני אמרתי לה "אני אוהב אותך ואם תעזבי אותי אמות!", וכרעתי על ברכי ופרצתי בבכייה גדולה, והיא כינסה את ראשי לחיקה ואימצה אותי אליה – אומנם בלי לבטל את הפרידה – צצה במוחי לפתע האמירה "הנה באים ליכטנשטיין ופַּלמידה!", ואני טלטלתי מעלה-מטה את הבוהן בנעלי בתנועה מוכנית של מצוקה.

שנים רבות חלפו מאז, אהובתי איננה זה-כבר, הרבה דברים כבר אינם. אך כמה צלולה ורמה, כקול ילד מתרונן על פסגת הר גבוה בבוקר יום שמש, מהדהדת עדיין בתוככי נפשי האמירה: "הנה באים ליכטנשטיין ופַּלמידה!"

23.3.96