החדר השלישי

באמסטרדם, לאחר שיצאתי מבית זונות, הלכתי וברחוב וקניתי שוקולד להשיב את נפשי מן המאמץ המחליא. חבורת נערים השבים מבית-הספר עברה מולי, הם צחקו והרעישו, וצחוקם לא פסח אף עלי. אחד מהם התקרב אלי והעווה פניו לעומתי, מחקה את מראי. נפגעתי מאוד. למרות שנער, והולנדי – ארור יהיה. הסיבותי את פני מהם, אך בלבי נשאתי מונולוג רותח:

"ילד הולנדי אידיוט, ידעת שפעם היה לי רומן עם הולנדית מאמסטרדם? התעלסתי איתה כהוגן, אפילו נדמה שרמזה שמאוהבת, לבסוף אף כמעט חדרתי. זה היה לפני יותר כמעט חמש-עשרה שנה, מאז לא ראיתיה, אבל אתה, אידיוט, שמא אתה זרעי, ובעוד אתה צוחק עלי, אתה בעצם ממשיך אותי, את מושא צחוקך, ואינך יודע שאני מפעפע בתוכך. יום אחד ייוודע לך מפי אמך שעודה מאוהבת בי ושחייה בלעדי אינם חיים, אז תיפול מתייפח לרגלי: 'למה צחקתי אז, אבא, אני כל-כך מתחרט!', ואני אביט בך מלמעלה למטה כמו אֵל-נקמות ואצעק: 'לא אסלח!'. אוי, כמה תתחנן, ואוי כמה אסרב. שום דבר עלי-אדמות כבר לא יעניין אותך חוץ מהתפתלות לרגלַי תוך כסיסת נפש אדירה של חרטה. גם אני כבר לא אעשה כלום בחיי חוץ מלעמוד ולראות אותך מתחנן לסליחה".

טוב לא לסלוח! טוב להתענג על פרפור הנפש לקראת הסליחה שבסוף, ויחד עם זה לדחות את הרגע עוד ועוד, כמו הניסיון להאריך לאין-קץ את הרגע שלפני השפיכה בתוך האישה. נכון שעם ההולנדית לא היתה לי כלל חדירה, ואף עטיתי גומי, וגם זונה, אבל נעים להשתעשע בדברים פוטנציאליים.

כל שארית היום ההוא וגם בלילה הגיתי בילד, ולמחרת – טיס-טוס ברכבת המהירה! – כבר ביקרתי בבית זונות באנטוורפן.

לאחר שיצאתי מבית הזונות – הפעם היה ביקורי חפוז יותר, כי הרי רק אתמול השקעתי און בהולנד ולא נשאר לי הרבה לבלגיה; הוי איך נמצץ לְשַדי בארצות בֶּנֶלוּקס! – הלכתי ברחוב וקניתי שוקולד ואכלתי בשקיקה רבה. על פני חלפה קבוצת נערות, כנראה בדרך מבית-הספר הביתה. הן היו כבנות שתים-עשרה, אחת היתה זהובת שיער, חיננית ביותר, ראיתי שמתחילים לה השדיים ואגן ירכיה כבר מתעגל. "אכן, ילדה זו תהיה אישה!" אמרתי לעצמי. כשהתקרבנו, העלתה חיוך על שפתיה, ואגב כך חשפה שיניים לבנות ונאות שגשר דֶנטָלי מתכתי מורכב עליהם, לחשה משהו לאוזן חברתה ושתיהן פרצו בצחוק.

הסמקתי מאוד. ראיתי את עצמי משתקף בעיני הילדה וחשתי אזלת-יד וייאוש. זו עתידה להיות בחורה בלגית נהדרת, הגשר הדנטלי יוסר משיניה, הן יהיו תואמות, אחוריה יהיו מתריסים כהלכה כלפי כל מי שיביט אחריהם ברחוב. הפניתי מייד את ראשי, סומק עלה בפני, ועשיתי את עצמי מתבונן בחלון ראווה, משתדל להתרכז בשוקולד שבפי. כהרף-עין חלפו חיי לפני, חיים לא ראויים. ועוד: אני אשוב לארצי ואוכל שוקולד רע, ואילו ילדה זו יושבת ממש על פסגת השוקולד, יושבת ממש, כשבשר אחוריה נוגע בעיסה, עד כדי כך. כשדמעות חרון בעיני נשאתי כלפיה מונולוג פנימי של שצף גדול:

"דעי לך, ילדה בלגית, שאיש אינו יודע מה צופן לו העתיד. נכון שאת צעירה, ובלגית, ונקבה, אך בחיים יש הרבה תהפוכות. אסונות עלולים לקרות לך, אך לא על כך רציתי לדבר. רציתי לומר לך שלאהבה אין גבולות ואין היגיון; שיום אחד אולי עוד ניפגש, השד יודע באֵילו נסיבות, וקורה שנערה בלגית מתאהבת בטרחן אסייתי זקן, ולפתע היא מסונוורת, ואת עקמומיותו היא דווקא מחבבת, וכיעורו נראה לה כאופי. הכלל, עם קצת מאמץ מצידי, ואולי ללא מאמץ כלל, תתאהבי בי יום אחד ותמצאי את עצמך בזרועותי, אישתי החוקית. אה כן, לו היו אומרים לך כעת, עם הגשר הדנטלי וחצאית בית-הספר, היית מתפקעת מצחוק – אך האמיני לי, דברים מוזרים עוד יותר כבר קרו בעולם, הטבע רבגוני והעתיד ססגוני. אך לא זה העיקר, שתהיי אישתי האוהבת ותפנקי אותי ואני איהנה על בשרך עד בלי די, לא זה העיקר; העיקר הוא שתבכי אצלי, שאעשה לך את המוות – 'למה צחקת עלי פעם ברחוב באנטוורפן?!' – ואת תתנצלי שוב ושוב, ותגידי: 'לא ידעתי, הייתי ילדה בלגית פותה, מי תיאר לעצמו…', ואני אקשיח את ליבי: 'אין מחילה, אין כפרה!'. אוי, כמה תבכי! ואני הרי אדע שיום אחד אתרצה לך, אתפייס, אני כבר עכשיו רוצה להתפייס, אבל מושך עוד קצת כדי להחריף את ההתרגשות, מושך ודוחה עד אין קץ".

לאחר שלושה ימים כבר הייתי שוב בארץ, ביקרתי זונה ואכלתי שוקולד זול וחזרתי תשוש הביתה. (כאן, אגב, לא צוחק עלי איש, וכי למה יצחקו, כאן חמיצות גדולה.) על הטיילת, בדרכי חזרה, לא התבוננתי בים אלא בזוהמה שבתוכי. רוב הזמן שפתי חשוקות ואני מניד ראשי לצדדים כאילו איני מאמין שכך אני וזה מה שיש בי. אך לפעמים, תוך שאני מניד ראשי עולה מבלי משים חיוך קל על שפתי, שאז אני מדמה לעצמי את העתיד. וכך הוא נראה, העתיד:

אני גר בדירה בת שלושה חדרים. בחדר אחד עומד אני, זקוף וחמור, ידי האחת מונחת על מיסעד הכיסא. לפנַי, על הספה, מוטלת אישתי האוהבת, היא הילדה הבלגית זהובת-השיער, מפורקדת על הספה ובוכה, ואני עומד ומענה אותה: "למה צחקת, אה? עכשיו כבר תלמדי!". בחדר השני יושב בחור, כבר לא צעיר, הילד ההולנדי השובב מפעם, סופק כפותיו ומתענה ומתחרט: "למה צחקתי אז, אבא, אני כל-כך מתחרט!". ואני עובר מחדר לחדר, ידַי שלובות מאחורי גבי כמפקח, שומע את בכיים וענוּתם בתשומת לב, בולע את החרטה ובקשת המחילה ואיני נענה. לפעמים אני מתעייף והולך לנוח על הספה בחדר השלישי. אז נזהרים ההולנדי והבלגית, וממשיכים להתייסר בשקט כדי לא להפריע את מנוחתי. עד כאן – העתיד. לעת עתה, בהווה, אני גר בדירת חדר, החדר השלישי כמובן.

20.11.96