התפוררות וחתונה

בשבתי באוטובוס, וגבי אל כיוון הנסיעה, ראיתי איך אני נוסע מתוך עצמי ומשאיר אותי, עם יתרת האוטובוס שמול עיני, מאחור. כל רגע ורגע, בעוד אני ממשיך להישאב הלאה עם חלקו הקדמי של האוטובוס אל העתיד, אני גם ניתק מעצמי שוב ושוב, נהדף יחד עם קומץ הנוסעים האומללים שמולי לתוך אבדון לא-נראה. אני מתפורר לריבוא רבבות מְכיתוֹת, חץ הנוֹרֶה ומשאיר אחריו בכל שבריר שנייה את תחנות מעופו באוויר. אני המוטל אחור מושיט ידַי לעברי, משווע אלַי לגאולה; אני המגמא דרכי קדימה מזדקף במושבי ומנופף לי לשלום, דמעה נקווית בזווית עינִי.

אך בד-בבד עם אינספור הפרידות מעצמי ומיתרת האוטובוס, רְאה זה פלא, אני גם ממשיך לנסוע עם עצמי, ויתרת האוטובוס אף היא ממשיכה איתי, ועימנו כל הנוסעים שמולי, ובייחוד הישישה היושבת במושב הנגדי ופניה אל פני. היא רואה אותי, את ידי המושטת, את עיני הלחות, היא מפרשת זאת כתחינה סמויה לאהבה, היא מזדקפת לקראתי, נשימתה נעצרת, שפתיה רוטטות מעט, לא מבינה אך מוכנה. כל חייה ציפתה לי. לא אוכל לאכזב אותה, אדם מצפוני שכמותי, עלי להתחתן איתה במהרה.

5.12.96