המפתֶה

נכנסתי ויצאתי פה ושם בסַלוֹנים, גם שוחחתי בערנות והייתי זריז דַיִי במתן מחמאות לנשים. ידעתי להבחין בין נשים נעימות למקסימות. לפרקים הצחקתי מקסימה, וכשצחקה ראיתי את סיכויַי נוסקים, והסתפקתי בכך כיוון שלא רציתי להתגרות בבת-אחת בָּהצלחה. אלמלא חזי השקערורי מן הסתם דווקא הייתי עושה זאת, אך בריאותי המתונה גרמה לי לא לסכן את לחץ דמי בהתרוננות יתר ולהסתפק בצעד הראשון. אז הייתי הולך לביתי והופך בדעתי בגאווה: איך צחקה!

מאוחר יותר חשבתי לשאת אלמנה חביבה, אך התחלתי לחשב את ההוצאות מול ההכנסות ודחיתי את החלטתי עד שזו נישאה לאחֵר. אחר-כך היתה נערה אחת פשוטה וחמודה שבחברתה נהניתי ללא ספק, אך היא כבר התחייבה לעבודה במקום כלשהו, וכשכבר החלטתי לבקרה, היתה רחוקה ממקום מגורי. כמו כן הרהרתי באישה אחת, אמריקאית, שאחר-כך פגה התלהבותי ממנה.

גם בזִקנתי שמרתי על תחושותי כלפי הקסם הנשי. בהיותי בן שבעים, ארוסת בנו של ידידי נשאה חן בעיני עד כדי כך, שכאשר ישבה לשולחן מצד עיני העיוורת, ביקשתי ממנה לעבור לצד העין השנייה כדי שאוכל לראותה. אומנם מאוחר יותר, ואולי בהשפעת היין המשובח, נעצמה גם עין זו.

12.12.96