תחושות, עוללות, מחשבות, זיכרונות ותקוות

כל הלילה שלפני כניסתי לחדר כירסם בי משהו, מין תסיסת רקב. מה זה שהולם בקודקודי ללא הרף? הַלמוּת קהה, עיקשת, כאילו נחשולים אדירים מתנפצים אל שכלי ומטביעים אותו? עד כאן תחושות.

ועתה לעוללות: בהיכנסי לחדר ראיתי אותה עומדת בחלון וגבה אלי. היא שמעה את פסיעותי וטפחה שתי טפיחות קלות ומהירות על ירכה, תוך צידוד פניה בחיוך. זיע קל חלף בברכַּי, אך נותרתי עומד, ברכי מקופלות מעט.

והנה מחשבותי: למה טפחה, וכשטפחה, למה חייכה? כל רסיס מחשבה קורע צוהר אל מרחבים אינסופיים. הציקלון הגדול של השאלה "למה טפחה, וכשטפחה, למה חייכה?" משתולל בנפשי.

מילים אלה אני ממלמל כעת חרש במלמול פנימי. היא ממשיכה לעמוד בחלון כשגבה אלי, ואני ליד הדלת. אין תזוזה פרט להזדקנות.

זיכרונותי מורכבים מהכניסה לחדר, מראייתי אותה עומדת בחלון וטופחת פעמיים על ירכה, ומן השאלה המשתוללת "למה טפחה, וכשטפחה, למה חייכה?"

תקווֹתי הן להיכנס שוב לחדר, לראות אותה טופחת פעמיים, להשתאוֹת, להישאב פנימה ולשאול בסערה מחודשת "למה טפחה, וכשטפחה, למה חייכה?"

12.5.97