מנהיג שווייץ

נתן לי הרופא צנצנת קטנה ואמר: "וכאן תביא מנה מן הזרע שלך, ונעשה בדיקת זרע". משמע, לאונן במצוות הרופא. לאונן, למה לא, בחפץ לב, הרי זה אהוב ביותר, בייחוד שציווה הרופא, לא מטעמי חטא ותענוגות בשרים, בכלל לא, רק במצוות המדע.

כעבור שעה אני בא עם הצנצנת. "הנה, הזיתי ועשיתי, ועכשיו נא לבדוק. נאלצתי ליהנות במצוותכם, אני את שלי עשיתי". לוקחים את הצנצנת מידי. "ועכשיו מה? אֵילו בדיקות יטיל עלי הדוקטור? מכאיבות?"

"מה פתאום", שׂוחק הרופא, "לא מכאיבות בכלל. עכשיו נבדוק אם אתה יכול להכניס כהלכה".

"למי?" אני תמה.

"היכנס לחדר הסמוך", מניד הרופא הטוב בראשו בחיוך מעודד.

אני נכנס. זונה עירומה, ושמא אחות, על מיטה. ירכיים דשנות ומצייצת: "בוא, היכנס, נבדוק".

אני עושה כמצוות הרופא וכמצוות הנקבה. דופק. למה לא, אם מצווים עלי. גם כשלא מצווים, אבל אז בנקיפות לב, ואילו עתה, קל כציפור-תינוקת.

גומר לדפוק, קם, חוזר לרופא. הוא מחייך אלי, אני אליו בחזרה בקריצה: "ועכשיו מה, דוקטור, אולי לבדוק אם אני יכול לאכול עוגת-שוקולד?"

"ודאי", מהנהן הרופא, "זוהי בדיוק הבדיקה הבאה שעליה חשבתי". נכנסת אחות-מלצרית, מביאה פרוסת עוגה עבה על צלחת.

"כבר עכשיו אני אומר לך שתביאי עוד מנה", אני שׂוחק לעברה בפה מלא שוקולד.

"גם את זה, גם את זה נבדוק", מהנהן הרופא.

הרבצתי את המנה השנייה, עיני נעצמות.

"עכשיו בודקים את השינה", לואט הרופא חרש אל חצי תריסר אחיות-זונות-מלצריות הנקבצות סביבו. אחת מכסה אותי. אני נרדם חיש, עוד מספיק לשמוע את קולו הטוב של הרופא: "יָשֵן יפה". אכן, מצטיין בכל הבדיקות.

אני מתעורר, מוצא עצמי שרוע על במה. לרגלי אולם מלא צופים. הרי לכם: כל הבדיקות היו רק משחק ששיחקתי על הבמה בהצלחה בלתי-רגילה! לא התאמצתי כלל, אכלתי עוגה, דפקתי, ואילו הקהל שאג מצחוק, הזיל דמעה; שמונה שעות נחרתי והצופים – בנשימה עצורה. עתה הם מוחאים כף בהתלהבות. מעריצות בוכיות למרגלות הבמה. אחת, יפהפייה מלוס אנג'לס, מנפנפת בכרטיס ביקור, רוצה להתחתן איתי מייד.

המסך יורד. אני קד קידה עם הרופא, הזונות, המלצריות והאחיות. לא נותנים לי לרדת. אני משתרע שוב, מרביץ עוד תנומה קלה להדרן, מתעורר ופונה לרדת מן הבמה. משלחת מטעם ממשלת שווייץ מחכה מאחורי הקלעים. מפצירים בי שאנהיג את שווייץ.

איך לא ראיתי! הבמה עליה ישנתי הלא היתה רק לשונית עץ קטנה, חלק ממישורת סלע ענקית על פסגת האלפים השווייצריים; הקהל – רק זעֵיר-מזעֵיר מכלל אזרחי שווייץ הגודשים את המדרון, את העמקים והאגמים סביב, ומריעים; ואני, תוך נאום נשגב, רק אילתרתי מערכון קצר על שחקן החולם שהוא בבדיקות, ובזה – האלוהים יודע איך! – שיכנעתי סופית את העם השווייצרי שאני, ורק אני, יכול להצעידו אל המאה העשרים ואחת.

סירות צבעוניות מנופפות בדגלונים. הנה כדור פורח: משלחת מלוּגאנוֹ. בראש מורכן אני מקבל את הבחירה. אנהיג את שווייץ. צר לי, לא אתחתן עם ההיא מלוס אנג'לס. אקפוץ אליה בקיץ בעילום שם, אדפוק אותה, אישן לה במיטה, אוכל לה את העוגה ואסתלק בלי לומר שלום דרך חלון האמבטיה.

15.5.97