התבוננות

עומד על ברכי מול אחוריה המופנים אל פני. אלה בולטים כאילו היא מזקירה אותם לעומתי בחציפות שאין דוגמתה. מעיינַי אל החריץ המפלג במאונך את אחוריה. זה מסתיר בתחתיתו מעמקים שלא ישוערו, תהום רבה שאחר-כך מתרוממת, נעשית רדודה יותר, עד שהיא מתאחדת למישור אחד עם שיפולי הגב. חריץ זה, בעיון ממושך ובלא גריעת עין, מגרה עד כאב, לאמור: למה יש לך תחת? ולמה כל-כך הרבה בשר? ולמה עגול? ולמה באמצע חריץ? ומה ההזדקרות הזאת מול עינַי? ובקיצור: למה את עושה לי את זה? הכל-הכל כמו נועד למטרה אחת: לשורר מתחת לרקיע את הבוז הגדול לשאיפותי לחירות.

עם חלוף הזמן פג התימהון, כמו ענן עובר, והנה התבהרות. על פני המעוּנות כמו החליקה יד, הן מאבדות את ארשת ייסוריהן, נדמה לי אפילו ששחוק קל צף על שפתַי. באמת סרה החומרה מעל לתחת, ונוכח מבטִי הבודק בקפדנות הוא ניצב כשוטה גמור. ושמא לא? צאו וראו, כתיתת בשר כפולה. והבּקעה המפלגת באמצע – כעין צל מוסתר בה, אבל לא צל של עומק, מה עומק פה? רק מפני שזה מקום שאין האור מגיע אליו? – קצת אפלולית ותו לא. מערה לתולעת. ועל פני שתי הבליטות שמצידיה בוקעת לעיתים שלפוחית או אדמומית. הוי תחת, לכלוך עמוק ואידיוטיזם! הו ליצנות! קום ובעט!

ועוד דקה עוברת, ועוד דקה. ושב הענן ומַקדיר. בתחת אין תזוזה, ושוב הוא מתגלה אדיר ושגיב, הדבר לעצמו. הוא מדביר אותי תחתיו. אלוהים, מנין לקח לו כוחו כאלה? והקֵפל באמצעיתו רומז לי: כאן עולם הסחי, כאן אין חמלה! לַקק!

אחר-כך מגיעים זמנים אחרים. יש שהנפש מתייגעת, אומרת: כבר ראיתי הכל. ויש לילות סתיו, והֶמיה: אז מה אם ראיתי הכל, עוד לא ראיתי כלום. ובשנים שיבואו אֶלאַט: שום חידוש! ואז, לפתע, כנחשול קצף עכור, בכל עפעוף משהו חדש, גילוי שלא ראיתי קודם.

ובאות שנים ארוכות, ומגייסים לתחת גם את הפרצוף שמעליו. תחת בולט כל-כך ופנים אדישות למראה קלוננו – אח, גירוי נוקב! והפנים טיפשות כמו התחת, אומללות מאוד, לעיתים מַגירות דמעה, לעיתים סתם נכנעות, ושני חלקי התחת, כשהאישה נשענת על רגל אחת – פלג יתכדר ופלג יתכווץ. חִי-חִי, השמן והרזה!…

ובאה הבגרות: הִבשלנו, הכל בפּרוֹפּוֹרציה בעולם, התחת הוא גם כך וגם כך. מה נכון הוא השילוב בין הומור לפּאתוֹס! זה העולם! ואיכשהו סר גם חינוֹ.

ובא היום האחרון. הנשימה בּוּעית, מחרחרת. קווי התחת, העולם כולו, מיטשטשים. ואנו הלא אהבנו אותו גדול, ענק, אבל בכל זאת עם גבולות. ואילו עתה נבלע הכל בחשיכה מוחלטת. טס לו הדמיון באופל, מתאמץ להשיג את קצה גבולו. וזה מצב העניינים: אם יש גבול לחשיכה – הרי אפשר שהיא תחת חדש, ענק, של כושית נפלאה בעלת עכוז אדיר; ואם אינסופית היא – הוי אחי לאנושות, אין קווי מיתאר, אין קו מפריד, הכל אבוד!

16.5.97