עובדה
זה היה כך שעמד מול גוֹרְקָה אדם וכשראה אותו נפער פיו והתמלטה מגרונו צעקה גדולה "אַ-בְּרַאבוֹ! אַ-בְּרַאבוֹ!". ומייד הרכין גוֹרקה את ראשו מעט בצניעות ונפלטה לו אוטומטית קידה קטנה, ואם כי לא ידע על מה צועקים לו אַ-בּראבוֹ, שהרי לא עשה מימיו כלום, הנה בתוך תוכו פִּרפֵּר זיכרון קטן, שמא משאלה, הבליח אור, והידיעה שצריכים לצעוק לו אַ-בּראבוֹ פילסה את דרכה לאוויר העולם. דמעות נקווּ בעיניו. מייד קפץ בדמיונו על הדום קטן לאור זרקור רב-כוח, הוא יחידי על במה גדולה, והקהל סביבו בחושך מריע, שואג, אינו יודע את נפשו, נשים צורחות, מנופפות את ידיהן אליו, רוצות להתחתן, עסק שלם. וראו, אינה פוסקת ההערצה, אינה פוסקת. נדמה שגם אביו ואמו שם, איך קמו מן המתים והצטרפו אל קהל החוגגים סביבו – זה לא חשוב כרגע, העיקר הוא האַ-בְּרַאבוֹ.
וכך עברו להם שני אַ-בְּראבוֹאִים, עברו ביעף אם תרצו, או נצח אם תרצו אחרת, ובקריאה השלישית כבר היטיבו אוזניו של גוֹרקה לשמוע שלא "אַ-בּראבוֹ!" כאן אלא "אַבְּרָמוֹב", האיש הצועק התקרב פסיעה, עם הקריאה הרביעית, וכבר היה ברור מעל לכל ספק ש"אַבְּרָמוֹב". פשוט מאוד, קרא למישהו מעֵבר לכתפו של גוֹרקה, וכשגוֹרקה סובב את ראשו לאחור ראה באמת איש משופם וממושקף עם כובע בֶּרֶט זוקף את ראשו ומשיב לקריאה במבט. אכן, זה מה שהיה: בעל הצעקה, ושמו אולי זַאכֶרמַן או קוֹנסטַנטינוֹב, ראה את מכרו הוותיק בעל הבֶּרֶט אַבּרמוֹב וקרא לו בקו ישר דרך גוֹרקה.
בגוֹרקה חל מהלך נפשי מהיר: כבו אורות הזרקורים, חיש ירד מן ההדום, הבמה והקהל נעלמו, הוריו המתים שבו אל קברם, הכל קרה בהרף-עין, וכבר ויתר על ה"אַ-בְּראבוֹ!", הרי ברור שאיש לא יקרא לו אַ-בְּראבוֹ, על מה מגיע לו אַ-בְּראבוֹ, על שאכל ארוחת בוקר? עתה כבר הצניע ביותר, ומייד חשקה נפשו להיות סתם אַבּרמוֹב; כי מה כבר היה נגרע בעולם לו היה הוא אַבּרמוֹב עם שפם ובֶּרֶט ומישהו היה מזהה אותו ברחוב וקורא לו, ושניהם היו לוחצים ידיים ואפילו נכנסים לבית קפה קטן, לא יקר, ומעלים זיכרונות ומשוחחים על המשבר האחרון ברוסיה, ואם הם ידידים הדוקים, אולי אפילו על נשים. אהה, נשים!
לו היה האיש הצועק קורא גוֹרקה, היה הבדל; ולו היה גוֹרקה אַבּרמוֹב, גם אז היה הבדל. אבל הצועק קרא אַבּרמוֹב, ואַבּרמוֹב היה ההוא, וזה היה גוֹרקה. כך רצה הגורל. ושמא המילה "גורל" כבדה מדי לענייננו, שמא מספיקה המילה "עובדה", שפירושה "ככה זה", שפירושה "עבר עוד יום", שפירושה "מה עושים עם החיים האלה, מה עושים".
27.11.98