חוּתוֹל חוּתַלְתָּ

אדם זה – "חוּתַלְתָּ" שמו

חוּתוֹל חוּתַלְתָּ! אף תְחוּתל בעתיד. אישה לקחה אותך לרצונה על כפיה, הסירה מעליך את קליפת מלבושיך והסתכלה בערוותך. לא יכולת להתנגד. יכולת למחות, ואכן צרחת תכופות, אך האישה לא חדלה ממעשיה. ידיה חזקות ומאומנות. היא שופעת. והנה מבושיך לעיניה, גלויים, ברורים, ואַת קחי ועשי בם ככל שתאבה נפשך. ניגַבְתְ? מישַשְתְ? בָּזַקְתְ פּוּדרה? הינך לשירותה. היא מחתלת אותך בחיתול נקי ומהדקת הַדֵק היטב, לָחוֹץ על מבושיך עד דַכָּא! – ובבר היא מניפה אותך בזרועותיה, מסמיכה ראשה לראשך והוֹגָה כיונה – אַ-קוּט-קוּט-קוּט-קוּט-קוּט! – ומרחיקה; מסמיכה – אַ-קוּט-קוּט-קוּט-קוּט-קוּט! – ומרחיקה. מין משחק הוא לה. וחושפת שיניים בגיחוך ומהבילה הבל-פה אל פניך. ואתה צוחק, כלומר, נותן כּסוּת של צחוק לגרגורהפַּלָצוּת שלך, שכן זה מה שנתבע מאתך: לצחוק בזדועדל/ האישה. פניך מאדימות – אַ-קוּט-קוּט-קוּט-קוּט-קוּט – ואתה מחייך כשוטה מושלם.

כנועים וצייתנים מוּשָׂמים אנו, בחבילה צרורה, בעריסתנו, מחותלים היטב. אנו חבילת הסרחה פנימית. אנו ספוגים בהפרשותינו בלי להינתק מהן. חביבה עלינו הָרביצה בסחי. רְאוּ, הכנה לתכריך, מאומנים להתגולל בבוץ חוּם. לעת עתה אין פנינו נשחתות, וגופנו לא נרקב, אך ברָקָב כבר מתגוללים אנו.

פרק זמן לא ארוך, בין רביצתנו בזוהמת הפרשותינו, לבין התגוללנו בזוהמת האדמה, לא נחותל. בפרק זמן זה נלבש מכנסיים. אך רְאוּ מה עגום מבט עינינו וכבד בהתכופפנו, לבושים מכנסיים, לנשק בקידה עמוקה את יד האישה שלנגדנו.

אד קל, של צחנת שתן כמעט לא מורגשת, אופף את עולמנו.

דמות בהירה בתמונה מעורפלת

התמונה מטושטשת, פני האנשים, פרטי הרקע, כולם לוטים באיזה ערפל, או יותר נכון, אי-חשיבות. מלבד דמותה של הנערה; היא המוארת, ברורה וחדה עד כאב. אין לעמוד בפני קרינתה. כשנַהֲרַת מבטה השלֵו, השותק מעט – כמעט ניתן לומר החוֹנן – מגיעה אליו ופוגעת בו, הוא מתכווץ בכלימה. הוא משרתה האישי משחר ילדותה. היא עדינה מאוד, מדבּרהּ שקט ורך. הוא משפיל מבט לשטיח. היא מֵישירה מבט אליו. הוא נושא להרף-עין את מבטו, רואה את עיניה הבהירות נעוצות בו, אף את החמלה רועפת מהן. חמלה, כן, אך לא רבה יותר מדי, לא עד כדי שתמנע את כאבו.

מאחורי הנערה, ברקע, באיזה אד לא מוחשי, תלויים באוויר דיוקני הוריה. הם קיימים, מקפידים, אפילו מחמירים, אך קיומם כמעט מופשט. יותר משהם בשר-ודם, הריהם מין סמכות שאין עליה עוררין, הַאֲצָלָה המשפיעה מעוצמתה על הבת, הנערה העומדת בחדר. ודאי, באיזשהו מקום בעולם אף קיומם שלהם מוחשי, ולאב שׂפמפם ולאם מסרק בשערה, אלא שכאן, בסיפורנו זה – קיומם מרצד, מבליח לרגע ונעלם, ומה שקיים ומוחש כל העת מדמותם הוא הסירוב הגדול לחנוֹן. ושמא איננו רואים אותם, את ההורים, בבהירות, בשל הערפל שבעינינו. ראייתנו שלנו היא המטושטשת, פוסחת על המראות הצדדיים, מרוכזת כולה בה, בנערה, במה שמכאיב מכל.

עמידתה של הנערה נינוחה. היא פולטת נשיפה רוגעת של עשן מסיגריה שזה עתה הציתה, ומבשרת למשרת שבקשתו למחילה נדחתה. אף דמותו שלו מטושטשת, אולי מחקו אותו השנים הרבות בשירותה ועתה אין בו עוד משהו מובהק ומסוים והוא מתמזג ברקע, שאף הוא לא נחשב. ואולי מפני שבסיפורנו זה דמות האדם הפיזית נמוגה, ותחתיה צף ועולה באוויר מיתר מרעיד של עלבון. המשרת עומד מתוח מאוד. זוהי התמתחות של אדם שממהותו להיות שרוי בתנוחה מלאכותית של אי-נוחות. הוא נושא את התמתחותו כשלט. הוא אומר בקול מעובה מן העלבון הכבד, עיניו עדיין נעוצות בשטיח: "יכאיבו לי".

על כך אינה משיבה כלום, כלומר, מאשרת. כלומר, תניח להכאיב לו. הוא בולע רוקו, הוא מחכה למילה. היא לא אומרת כלום, אלא ממשיכה להתבונן בו בסקרנות ובחמלה. ממשיכה לחמול ולא תעשה למענו דבר. לבו הולם מעוצמת החימה, אך חוסר-אוניו גדול יותר מזעמו, ולפיכך פוגעת החימה קודם כל בו עצמו. בשל כך יסבול ויחלה, ובשל כך יושפל עוד יותר, ואין דבר בעולם שיוכל לעשות.

עליו להיענש בסירוס. הואיל ובהיותו משרתה האישי של הנערה משחר ילדותה, ובתוקף תפקידו היה הממונה-בלעדית על היגיינת מחוזותיה האינטימיים; והואיל וברגע מסוים של התפתחותה הנשית השתמשה בו הנערה וניצלה אותו לצורכי לימוד והעמקת חקר מיניותה; והואיל וברגע של אי-שליטה עצמית הניח לה לפרום את כפתורי מכנסיו – דבר שהוזהר עליו מראש בכל לשון של אזהרה – ואגב כך אף העז ונתן לעצמו חירות להגיע להזדקפות עד לכדי כמעט-פורקן –על כך ייענש, כאמור, בסירוס.

מחילה לא היתה יכולה להיות כאן. היה ברור, מתחילת עבודתו כשַמש אישי, ובעודנה ילדה, שאספּקטים שונים של אישיותו חייבים להישאר בצל, מדוכאים, אם לא כבויים. ואם יש בכך עלבון ללא תקנה לכבודו כגבר, הלא אף זה היה ברור והותנה מראש, שאין הוא נמצא כאן על-מנת למצוא סיפוקים לכבודו.

אף זכוּר המעמד. משהוצהר והוזהר, הזדקף המשרת ועמד דום מחרדת הרגע ועוצמתו. השנים הבאות עברו עליו בציפייה של נקיפת-לב לקראת היום שבו תהפוך הילדה לאישה ועלבונו יובא אל הפיסגה.

ועתה אירעה התקלה. איך התגלה הדבר להוריה – אין לדעת. והרי לא יכול היה להתגלות אלא מפיה. ניתן לחשוב שנפלט לה בהיסח-הדעת – אך מן הסתם בכוונה תחילה: כי אומנם נכון שרצתה לגלות את מסתרי חקר מיניותה, אבל אף את זאת אסור לשכוח, שעדיין משמשת היא בעולם כנציגת הוריה, שלוחתם וממשיכת דרכם, ממשיכה באון עלומים מחוּדש אותה סמכות מחמירה שהיא עצמה מורדת בה.

כן, ככה זה היה: בשעת קפה של מנחה גילתה להוריה בעיניים מַמרות ונוצצות, ואחר-כך נפלה לזרועותיהם ביפחת התפנקות. אף תמונה זו מטושטשת, פרטיה אינם ברורים, עינינו מעורפלות מחמת העלבון והעוול הגדול. אנו נכנעים, ובכניעתנו אנו חשים ברפיון כללי ובחולשת הראייה.

היא לא תיענש, היא יוצאת חלצי הוריה. ומי יאמר שלא ניצת אפילו דוק משובה בעיני האב המחמיר. כלום אינו יודע מָהם חיים? וההפך בנוגע למשרת: כאן אין מקום לניצוץ משובה, אדרבה, החומרה תמצא לה פה אפיק מודגש כפל-כפליים. לא יוכלו לוותר לו על מאומה מעונשו, ולו מטעם זה בלבד שכל הרגש והמחילה כבר הוצאו על הבת, ועתה, רבותי, לחומר הדין. והאם לא ביקשה עליו? – כן, ביקשה, בחטף, בדיבור מהיר, ומשנענתה בו במקום בשלילה נחרצת, לא הוסיפה, אלא קינחה עיניה, טמנה שוב פניה בחיק האם, וזו טפחה על שכמה, ואחר-כך שתו כולם קפה, והעניין לא הועלה שוב. סוף-סוף כל העסק אינו נעים גם לה, הרי גם היא יוצאת מן הפּרשה מוכתמת. ושמא לא מוכתמת? ושמא שובבה, שופעת נעורים, מרדנית, נערה שעתידה כאישה זורח לפניה? אומנם כן. כפי שאמרנו, הסמכות המקשיחה בחומרה כלפי המשרתים חוננת בצל שׂחוֹק של חיבה את יוצאת החלציים.

"וזה העניין", חושב המשרת כשמבטו נעוץ בשטיח, "יכאיבו לי ואיש לא יצטער, לא ממש! וזו הבעיה, שבשעה שאצעק מכאב, לא תהיה במקביל לי אישה שתפכור ידיה ותספוק אותן ותיילל בצווחה נוקבת מקבילה לצווחתי שלי, וזו בעיית הבעיות".

"אך בזה הצלחתי", היא אומרת לו בחיוך, לאחר שהות-מה שבה סקרה אותו לשובע ומיצתה את דמותו כשהוא משפיל עיניו לשטיח ובולע את רוקו, "שלא תגורש לאחר הסירוס, אלא תמשיך להיות המשרת האישי שלי".

הוא נופל על ברכיו ומשמיע יבבה קצרה – של תודה? של עלבון גדול יותר? – כי מה משמעות הדבר שיישאר וימשיך לשרת אותה, אם לא שיוקע פצעו לראווה יום-יום, שעה-שעה, עד סוף חייו, לעין זו שאליה שאף בסתר לבו?!

מצוקת השפלתו גלויה לפני הנערה. אין היא עושה דבר. יחד עם זאת לא תרשה לו להשתמש בנפילה על ברכיו למטרות התרסה, אלא מַטָה אותה לכיווּן הבעת התודה בלבד, וזאת על-ידי שהיא מושיטה את חרטום נעלה קדימה, אל מול פניו. יוצא שהוא נפל והשתוחח לשם נשיקת תודה לחרטום נעלה. וכך הוא אומנם עושה. הוא שלה. העלבון ללא נשוא: יוצא שהודיעה לו על סירוסו ועל שימשיך לעמוד כסריס ולשמש אותה, והוא עוד מודה לה בהתרפסות שאין למעלה ממנה. אף תמונה זו מאוד מטושטשת בעינינו, מחמת ההתרגשות המרעילה אותנו מבפנים. רק המבט הנוהר מעיניה, המבט החורץ את האוויר ופולח את עורפו של המשרת – הוא החד, הבהיר, המכאיב.

עתה הוא נושא אליה מבטו מלמטה למעלה, עדיין על ברכיו. בעיניו תחינה שתלך ותפציר פעם נוספת בהוריה. היא קוראת את מחשבתו. מבטה משיב לו – ואף זאת כשדוֹק החמלה עדיין מצועף עליו – שלא, אין מה לעשות, הוריה סירבו והיא ידעה שיסרבו, ולבקש שנית לא בא בחשבון.

"אך האנושי הוא שמבקשים גם אם אין טעם", כך מתחנן תחתיה מבטו, "הלא אדם מוכן לכאבים גדולים ובלבד שיידע שמקהלה אדירה של נשים חֲנוּנוֹת פוצחת עימו בשַוועה גדולה השמימה, וכאן אין אני מתעקש על מקהלה, רק אישה אחת אני רוצה, אותך, הנושאת עימי באשמה, ולא שתעמדי ותשירי או תצעקי, אלא שתבקשי פעם נוספת, אבודה מראש".

אין לה פנאי, והנה גם סר דוֹק החמלה מעיניה. את מקומו תופסת סקרנות הנעורים: לראות, לראות! וכך נהגה אף לפני שבוע, בחדר האמבטיה, כשהשתרעה במים החמימים והוא גחן לשמש אותה ולקרצף את גופה. הוא עצמו, כגבר, לא נראה לה כלל, הלא צחוק הוא, אבל היא נערה מַמרה ושוקקת חיים, ושום דבר לא יעצור בעד סקרנותה, וכיוון שעל-פי פרשנותה האינטואיטיבית – הוא, כולל איבריו המוצנעים, שייך אוטומטית לחובות השירות כלפיה; וכיוון שגם אין עליה מורא הוריה – היא לא תיענש, היא בתם האהובה, לכל היותר יגנוה במילה, ואף זאת למראית-עין – על-כן התירה לעצמה ליזום ולנהל חיזיון גרוֹטסקי באמבטיה.

בשעה שגהר מעליה באמבטיה, סמוּק-פנים מחמת הגהירה, הציגה כף-ידה על קידמת מכנסיו בין רגליו ונתנה לאצבעותיה לשוטט שם בעצלתיים במעגלים רפרפניים קטנים, עד שסומק פניו הפך ארגמן מהתלקחות פתאומית. כתפיו עלו למעלה וראשו שקע ביניהן בהתגבנות של צלילה בעונג. ויחד עם זאת – החלחלה: מישהו עלול להיכנס בכל רגע, מישהו עלול להיוודע, הוא ייענש קשות, אל לו לחדול ממלאכת הרחצה, אינו רשאי לעשות לו הפסקה באמצע, לא כל שכן הפסקת עינוג. עיניה ננעצו בפיתחת מכנסיו. נעשו ניסיונות מגוחכים שלו להיחלץ מאחיזתה באמצעות דחיקת אגן-ירכיו אחורה אגב נענועו לצדדים, אך בכך, וכיוון שידה לא הרפתה, רק הגביר את השפשוף. יתר על כן, וכמה מצחיק: הנה הוא מסיג אגן-ירכיו אחורה מחמת היראה, מתפתל רגע, וכבר הוא מגישו בלי-משים לפנים, ברצון לא-נשלט להמשך הפשפוש בין רגליו. משועבד.

אז באה הלפיתה האיתנה של יד הנערה בין רגליו. תחילה עוד ניסה לגחון ולהמשיך לקרצף את שדיה ובטנה, מתאמץ להטביע את הקונפליקט התהומי שלו במעשה נמרץ של שירות, אך תנועותיו לא היו מרוכזות. הוא נכנע. הוא הזדקף, התמתח, פשט ידיו לצדדים, נשא ראשו למעלה ועצם עיניו – מובס, חסר-ישע, אגן-ירכיו משוך קדימה, ומעליו כתפיו המגובנות. ידה העסקנית הנמרצת של הנערה כבר גילתה מה שרצתה, אוחזת בו אחיזה שאין עליה עוררין, עיניה פקוחות לרווחה, שואבות לתוכן את כל האינפורמציה שסקרנותה תובעת. המשרת הנאמן והצנוע, שעתה יצא וקפץ מתוכו הגבר הנואש, הפקיר עצמו לאשר יבוא, ואשר יבוא רע הוא. אלא שעתה, בהתלקחות שאין לעמוד בפניה, לא היה עוד שליט למחשבותיו. תמיד, וגם עתה, הוא נשלט. נולד לשרת עניינים שאינם ממהותו. ומהי בעצם מהותו? – אין לו מהות.

עיניו התערפלו בגלל התאווה, לכן טושטשה התמונה בעיניו, לכן היו עיניו עצומות, אך גם שם, בחזיונותיו, שלט הערפל, תמונות לא ברורות, עד שפתאום הגיחה משם דמות דיוקנה שלה, המביטה בו במבטה הבהיר, השׂוֹחק, האדנוּתי כל-כך. כן, גם שם, בירכתי מוחנו, אין תמונה ברורה זולת תמונתה שלה, המביטה בנו ומכאיבה, ועוד תכאיב.

אחר-כך בא רגע של פרפור מצד הגבר, והוא פרשׂ ידיו לצדדים כציפור משונה חולה המנסה להמריא, פרפור רגעי על עומדו, ואין שום הַמְרָאָה, ומייד רפיון, שמיטת הגוף, ליאות ועוגמה בלי קץ.

כמעט מייד אחר-כך הבליח שוב הפחד. לא מייד יגלו הוריה, ולא מייד ייוודע לו שגילו, ולא מייד יענישו. יוקצב לו זמן די והותר לפחוד בכל שלב ושלב. כאן לא רק מקיימים עונשים, כאן גם מניחים לחכות במתח. ובינתיים היא צופה בו.

רגע אחד עוד עומד המשרת לאחר התבשרו על עונשו ולאחר שהוא אומר "יכאיבו לי", בולע רוקו פעם ופעמיים ולבו אינו נותן לו ללכת מבלי לקבל מענה מן הנערה. ואם כי הוא יודע בוודאות כי תשובתה תשפיל אותו שבעתיים, הנה כוח שאינו בשליטתו, כוח של תביעה לא-מתפשרת להכאבה עצמית, מחייב אותו לחזור ולהציק ולומר "יכאיבו לי", עד שיחלץ ממנה תגובה.

היא עומדת נינוחה, בעצם נשענת ישובה למחצה על דופן השולחן, ומעשנת סיגריה, ומתבוננת בו בסקרנות. הוא אומר:

"יכאיבו לי".

וכיוון שאינה עונה גם לאחר הפעם הרביעית או החמישית, הוא מוסיף ואומר, כאילו עשוי הדבר לשנות משהו בגורלו:

"לא אהיה גבר".

והפעם היא עונה לו מייד במהלומה מכרעת:

"אל תדאג, יהיו אחרים".

אכן, מה שיָגוֹר מפניו: הזמין לעצמו את שיאו של העלבון. והרי ברור שהוא התכוון לכאבו שלו, לאובדן איבריו החד-פעמיים, ואילו היא מיתממת, ובהרבה לעג ותעוזת הומור היא מפרשת את דבריו כאילו לה הוא דואג! בכך היא מלמדת אותו לקח שלא יישכח – שגם בכאבו אינו נחשב, שמוקד העלילה ומרכז הבימה – היא, תמיד היא. ובדרכה העדינה, החכמה והמכאיבה כל-כך, היא מוסיפה ואומרת לו בלי קול מתחת למבטה:

"בשעה שאתה תמשיך לשרת את מערומַי שירותי היגיינה באמבטיה, יחכו לי גברים אחרים, אמיתיים, בחדר המיטות".

העלבון מכה בבטנו ובחזהו. הוא משתופף כאילו הלמו בו באמת, קבס עולה בקיבתו. הוא מתחרט על שדיבר. אך גם זו, החרטה, היא כבר חלק מחייו.

הנערה ממשיכה לעשן ולהתבונן בו. היא מחכה. אם יאמר מילה נוספת, יזמין עלבון נוסף. היא מוכנה, מחכה לציד. הוא פצוע. ועתה שב לו גם צעיף החמלה לעיניה.

אך לא זה מה שרצינו לספר. רצינו לתאר תמונה, אך היא חומקת מאיתנו. דמות המשרת, ההורים, חדר האמבטיה, הכל לוט בערפל, לא נחשב. נשארת רק הנערה, או נכון יותר, נַהֲרַת הזוהר הקורנת מעיניה. אף אנו, הצופים מלמעלה, קרעי אדים המשוטטים על התיקרה בחדר האמבטיה הסגור שלה, איננו ברורים כל עיקר לעצמנו, פנינו מטושטשות, איננו יודעים מי אנו, ובהיפתח החלון אנו נמוגים כליל.

המתחנן

בפנים חמורות, אך סמוקות קמעא (מחמת רוגז או צניעות?) סבה אל הגבר ההולך אחריה בפרוזדור וציוותה עליו להפסיק, הוא לא יורשה להיכנס איתה לשם, וסוף פסוק. אז פתחה את הדלת, נכנסה בעצמה, וטרקה את הדלת בפניו. הוא עמד מול הדלת ללא ניע. הרי זו בושה גדולה שאינו יודע מה לעשות עם עצמו בנפרד ממנה. וכי אין העולם מקום פתוח ואדיר, עם כל-כך הרבה חלל לתפוס בו מקום? וכי אין אוקיינוסים, הרים, מעבדות מחקר? דווקא לכאן, לקיטון צר, עם אישה-בחורה זו, מכוּוץ לרגליה?

היא יושבת בִּפְנים. מפעם לפעם, כך הוא שומע מעבר לדלת, זָחָה רגלה, ובין הזחוֹת הרגל – הקולות האחרים המתבקשים. הוא מצמיד לחיו לדלת. הוא שואל בקול מעובה וחרישי, ורעד בקולו, אם יוכל להיכנס. היא משיבה בשלילה. הוא מבקש בכל זאת, הוא מַרצה טענותיו בחום רב, אם כי בגמגום ובהיגיון לא-סדיר. מילותיו קודחות ונוקבות. אם ניתָן עוד איכשהו להשלים, כך הוא טוען, עם הפשלת שמלתה והורדת תחתוניה בידי עצמה, הלא אין להעלות אף בדמיון הנועז ביותר שתעשה גם את מלאכת הניגוב בידה שלה. בידה שלה עצמה?! והרי עוד עלול – וסליחה על הדמיון הנאלח – רסיס זוהמה לדבוק בידה גופא אגב חיכוך פיסת הנייר! דברים כאלה קורים לפעמים! הוא מתרגש מאוד, עיניו בורקות. הוא מתחכך בדלת, כמבקש לאַכֵּל אותה באש התלהבותו, לפתוח ממש אינו מעז. כולו מרוכז סביב איזה יקוֹד פנימי ההודף אותו פנימה, להיכנס ולשרת אישה זו.

היא שואלת, עדיין בחומרה -אך נדמה לו שבדל שׂחוֹק קטן כבר נמהל בקולה: וכי מדוע כה מופרך שתעשה זאת בעצמה? קולה צונן ובוטח. הוא מרכין ראשו במבוכה ובכלימה גדולה. איזו אש קודחת בעצמותיו כשהוא טוען בקול צורם, כמעט מתייפח, לזיקת הגומלין ההדוקה שבין חובות המשרת לבין פסולתה של הגברת. הוא מדבר ללא הרף, משתדל לא להרפות, לא לעשות הפסקה בדבריו, לא לתת לה שהות וסיפק לסיים ולנגב במו ידה.

הלהט גדול. הבחורה יודעת שטבעי, שבאמת עניינו וחובתו. אבל היא מדי צנועה וביישנית, ואם כי בסופו של דבר אומנם ישרת אותה, הדבר כה ברור מראש, הרי להתחנן בפניה צריך! הלהט מתעצם ככל שהוא מוסיף להתחנן. לפתע משמיעה האישה העדינה והמחמירה קול ציחקוק.

בדקירת סכין בלבו פוגע בו הציחקוק. כלומר, היא מתרככת. אינה יכולה לעמוד בפניו. הוא נאנק מעצירת נשימה מכאיבה של עלבון למשמע צחוקה שלמשמע תחנוניו הבלתי-פוסקים. ויחד עם זה הוא חש שהוא נאבק למען מטרה נעלה, קשה להסביר, כל מרכז הווייתו זועק: כאן עניין בעל חשיבות של חיים או מוות! כאן מתרכזים כל כוחות הנפש לפעילות דיפלומטית קדחתנית של הרגע האחרון. הרבה יותר מזה: מתרונן בו איזה מיתר גאווה של גבר מצליח! הנה, כבר הצליח להבקיע סדק בחומה, כבר פלטה ציחקוק, אומנם מכאיב – אבל ציחקוק, כלומר, אין לזלזל בכוחות הקסם האישי הרטוֹרי שלו, אינו גבר מבוטל, הוא בעל יכולת שיכנוע למעלה מן הממוצע להשיג הישגים לא-מבוטלים אצל המין היפה. מין הזדקפות פנימית מתחוללת בקרבו, ובמיוחד שעתה, ברגע זה, חולפת לה בפרוזדור אמה של האישה הצעירה, וכאילו ידעה על תחילת הישגו האישי, על הבקעת הסדק בחומה הנקבית, היא טופחת בעידוד על עורפו, כמעט בלי לעצור מהליכתה. לא, לא באה במיוחד, רק עברה פה בסיורה בבית לראות מה נשמע בחדרים, ומצאה אותו בעיצומה של פעילות, וגזלה מעצמה שניוֹנת לטפוח על עורפו. היה כאן בעצם יותר מטפיחה, היתה מין צביטה של עור עורפו בין אגודל לאצבע. היא הרי יודעת למה הוא כאן, וכמה חשוב לתועלת בתה היחידה שתתגבר על ביישנותה וצניעותה ותסתגל סוף-סוף לניצול מוחלט של משרתיה.

זוהי אישה רמה מאוד, שערה אסוף, שוקיה עבות, ושמלתה השחורה יורדת הדוּקוֹת, מתעגלת בהתאם לאגן-ירכיה, והולכת וצרה, לא יותר מדי, עד שמסתיימת באמצע שוקיה. משם ומטה – השוקיים הגלויות עצמן, הקרסוליים הבשרניים, וכפות הרגליים, היא דורכת על ריצפה השייכת לה מוּחלטוֹת. כך, משבחים אותו אפוא על שהוא מתאמץ לשרת את בתה, רואים שמקדיש את כל מעייניו לייעוד נאצל. האם מצטחקת לנפשה, בצביטונת זו בעורפו היא משבחת אותו, אך גם כמו אומרת: אינו אישיות שיש להתחשב בה מכל בחינה שהיא. למשל, לא תצטער על מותו, היא תחיה ותצחק, והוא יירקב בחושך ויחכה שתמות גם היא. ומתי תמות? עוד הרבה זמן, הרבה זמן! היא חזקה, היא נלפתת בחיים טוב-טוב! הנה סיימה לצבוט קלות בעורפו וכבר עומדת להמשיך בדרכה לסקירת החדרים. ורק לפני לכתה עוד סוקרת אותו כפי שראוי לאמוד דבר-מה: בדקדוק, בחשדנות. עיניה מצומצמות ופניה קצת מכוּוצוֹת ומשוּכוֹת בהעוויית גועל של עקרת-בית שבודקת איזה חציל מפוקפק בדוכן הירקות. ולא שיש לה איזו סיבה לבדוק, אלא שכך, היא כבר ממילא עוברת ובודקת בפרוזדורים, ובכן – ייבדק גם הוא. וחולפת והולכת לדרכה. בהיותה בקצה הפרוזדור, ולפני היעלמה, היא מסתובבת ושולחת לאחור עוד מבט, לאמוד שוב את המתחנן, והפעם ממרחק בינוני. עצמים יש לראות מקרוב וגם מרחוק, ובייחוד טוב לראות אותם במפתיע, כשמסתובבים לפתע ונועצים בהם מבט מבלי שהעצם התכונן לכך. לקורת-רוחה היא כבר רואה את הגבר שב ומתרפק על הדלת באיזה עיקום גב ושירבוב צוואר לתוך הכתפיים.

הגבר חוזר להרצאת טיעוניו, ועתה, לאחר הצביטונת בעורפו, הוא חש חמימות גדולה של התמסרות לייעודו המתגברת לרתיחה גדולה בצינור גרונו, ואשד מילים מהביל פורץ ממנו, עד כדי כך אסיר-תודה הוא על המֶחווה הזעירה של הכרה בקיומו מצד האם. מתוך הֶדף של הקרבה הוא נופל אפיים ארצה, משפשף קצת את גחונו על הריצפה ליד הדלת, כמנסה להתחפר. קולו בלתי-נעים, סוֹפּרני, צורם אף מעֵבר לדלת הסגורה. הבחורה אינה יכולה לשאת זאת עוד, נמאס עליה הטרדן, מה גם שבדיוק ברגע זה כילתה את פרק הרביצה שלה במקום זה, ובקול עבה ומזלזל היא קוראת לעברו: "היכנס כבר, נמאַסת!"

הוא קופץ על רגליו ופותח את הדלת, ובהיכנסו עדיין פניה חמורות ומביעות מורת-רוח גדולה. על כך יעיד הנדנוד קצר-הרוח של ברכיה. אך נדנוד זה יש בו גם קריאה: מסמנת לו את האזור שעליו לשרת. בד-בבד היא מסלקת פניה ממנו ומביטה לקיר. הקיר חשוב יותר. הוא יורד על ברכיו, משפיל מבטו ורואה איך היא נרכנת קצת לצד, מרימה פלג אחד של אחוריה, מותירה די רווח בין מושב האסלה לבשרה על-מנת שיוכל להכניס את ידו. ואומנם זאת הוא עושה, כמחזר נכלם ונבוך, ובידו המושטת לפנים, במקום פרח, פיסת נייר לבנבנה. הנה, קיבל מה שרצה, עכשיו הוא מרוצה? כן? הצליח להכניע אישה? כבש טריטוריה? יש לו סיבה לחגוג? לבלוע את רוקו כתחליף שמפּניה? יכול לראות עצמו כמאהב שהצליח, גבר בעל הישגים? בכלותו את מלאכתו היא קמה, מרימה, שוב בעצמה, את תחתוניה, משלשלת מטה את שמלתה ומיישרת, ויוצאת בלי אומר ובלי מבט אחד נוסף לעברו. הוא מפשיל את שרווליו וגוהר על תחום עיסוקיו. הריהו גבר בעל תחום.

בטרקלין כבר עושים לה מסיבה קטנה, לצעירה השבה מן הפרוזדור בשמלה מתנפנפת. לא דבר של מה-בכך: השלימה תהליך ארוך ומעניין של התגברות על מבוכות הנעורים, על צניעות העלומים שלה, ובבת-אחת, וממש ברגעים אלו, היתה לאישה בוגרת. היא עוד קצת נבוכה, עדיין אינה מעכלת. מגישים לה משקה. עוד מעט-קט והיא צוחקת על תומת הנעורים החלבית. איך היתה פעם, לפני חמש דקות, ביישנית כזאת, מופנמת! איזו תמורה! אין להכיר – מסכימות כל נשות המשפחה והידידות המסובות בטרקלין – את הנערה ההיא באישה העליזה, השופעת, המלבלבת כאן מול עיניהן. רְאוּ גם רְאוּ: יש אפילו התעגלות-מה באגן-ירכיה! והיא סבה ומפזזת לה בחדר, ושוב מסמיקה. אך הפעם זהו סומק של חדוות חיים, של עשייה בשלה, של יצירה. החיים לפניה! חבורת הגברות הזקנות, כל אחת והמשרת הקשיש העומד מאחוריה, מוחאים לה כף בהערכה אין-קץ, כמנסות להביע: איך זה! כל-כך צעירה, וכבר הישג כזה! בּראבוֹ! ושוב בּראבוֹ! והֶאָח! ויוֹפי! וכך וכך! דור חדש של נשים! היא עצמה הרי לא תיארה לה איזו גדוּלה מפעמת בה. לרגע היא שואלת את עצמה: עד כדי כך גדוּלה? ובמישנהו מציף אותה גל מחודש של חיים עצומים, וגאווה על היותה שותפה בכירה בעולם, והיא עונה לעצמה, כאילו רוקעת ברגל רמה בתוך נפשה: כן, עד כדי כך! אישה גאונית! ומדוע לא? הרי אין שופטים הישגים על-פי המאמץ, ומדען גאוני יכול להמציא תיאוריה מהפכנית תוך אכילת אגס, ובכן – גם היא! ישבה על אסלה ופלטה, ועם כל זה – גאונות! גאונות במה? – אין זה משנה, עובדה שכולם יוצאים מגדרם, מוחאים כף בהתלהבות כזאת, והרי אין לשער שקבוצת אנשים בוגרים תמחא כף ללא סיבה מוּצֶקֶת! טוב! טוב לחיות! הזקנות מריעות שעה ארוכה, והמשרתים אחריהן, אחר-כך כולן שותות ואוכלות ומשוחחות, ואחר-כך, ושוב באופן ספונטני, פורצות תשואות חדשות. וכך, שותות ומריעות לסירוגין.

הגבר המתחנן עובר בפרוזדור ליד דלת הטרקלין ומגמת פניו לחלוף אל קיטון המשרתים, לעכל את אשר אירע לו. כמובן, הוא לא התבגר, לא קפץ מאיזה נעורים לאיזו בגרות, נוסע כבר שנים רבות על מסילה ארוכה ומישורית של כסיסת נפש. בדיוק כשהוא חולף ליד פתח הטרקלין מבחוץ מגיעה אל הפתח אף האֵם מעומק הטרקלין, במסגרת סיוריה על השטיח, ומציצה אל הפרוזדור לראות מה קורה ומה חדש, והנה הוא נקרה לה, ממש נופל לידיה, והיא אינה קוראת לו לעצור, לא, היא מטילה בו מבט מפיק תבונה ומשובה וידיעת כל העובר עליו, עד שהוא משפיל את מבטו שלו ומנסה להמשיך לחלוף, ואז היא מושיטה בפשטות יד, תופסת בצווארונו מצד העורף, עוצרת אותו וגוררת אותו אל תוך הטרקלין. למראה הגבר הנכלם הזה פורצות כל הנשים בצחוק מחודש, וכמובן מוחאות כף, וגאונותה של הגברת הצעירה פורחת מחדש.

האֵם מרפה מצווארון חולצתו, הודפת אותו בכתפו להתייצב מולה, ומייד היא תופסת בה, בכתף, ומטלטלת טלטולים נמרצים, ובכך כמו מטיחה בפניו האשמה כבדה של אכזבה מוחלטת שהוא גורם לאנושות. אכן כן, עליו מטילים את אשמת ההתחננות מול דלת בית-הכיסא, אותו מאשימים בנהייה אחר ניגוב אחורי גברות צעירות בשעה שהעולם מצפה ממנו לנצורות! לא, העולם לא מצפה ממנו כבר לכלום, העולם התייאש, הפנה לו עורף. העולם מגחך על שכמותו. כמה אי-צדק יש פה! הלא הוא רק מילא את חובתו, עשה מה שמצפים ממנו! לא יעזור לו. כך הן רוצות. תחילה הן מוצצות את לשדנו, אחר-כך הן מאשימות אותנו ברפיון. ואל נחשוב שאם נמלא בהכנעה כל הוראה לנקות בתי-כיסא, ניפטר אחר-כך מאשמה על אי-מילוי ייעודנו כגברים, כחוקרים וכהוגי דעות! לא ירפו מאיתנו. עד הקבר נפרכס ונבעט בשק סגור. תאמרו, אי-צדק? יהא אי-צדק! ומצידן, שנצעק עד השמים. נכון, משרת אתה, עשית כמצוות הגברת, ואף-על-פי-כן גבר קלוש אתה, ואין אדם נעשה גבר קלוש כדי להיפטר משׂחוֹק לעג, אלא, אדרבה, לשם גיחוך הוא נעשה. הרבה צחוק יש אפוא בטלטולי הכתף הכעוסים שמטלטלת אותו האם. ודי. קָצפה עליו די, מילאה את חובתה ברוגז כלפי גבר מעוך הנטפל לפסולתה של בתה במערומיה. היא מסיימת לטלטל אותו בכתפו ומסלקת אותו מן החדר בלי מילה אחת נוספת. עם כל פעפועי נפשו על אי-הצדק, נותר בלב המתחנן גם מקום קטן להכרת-טובה על שלא היכתה אותו ממש.

בדיוק ברגע צאתו של המתחנן מן החדר מוחא לפתע כף אחד המשרתים הקשישים העומד מאחורי גברתו הזקנה, מוחא לבדו, ודאי מפאת שיכחה או בלבול. וכאן קמה הבת, הצעירה הגאונית, קלה ורעננה, מעיה מרוקנים כהוגן, והיא מחלצת רגע את איבריה הגמישים, וניגשת אל המשרת הקשיש וסוטרת לו בכף ידה על לחיו סטירה הגונה, שמצלצלת כל-כך על לחיו, עד שקריאת הפתעה פורצת לא רק מפיו של האומלל עצמו אלא אף מפי גברות נוספות. ואם היינו זקוקים להוכחה ניצחת נוספת לבגרותה, הריהי: הֶחְרְתָה-הֶחְזיקה אחרי אמה, ולא סתם, עוד הגזימה. אצלה לא מטלטלים, לא מתמזמזים. אצלה מכים על כמעט לא-כלום. רגע היא עומדת מולו, קפיצית ומתוחה בַּזעם הרגעי. המשרת הקשיש נסוג לאחור, מרכין ראשו ומוחא כף חרש, כלומר, סופק כף אל כף בלי השמעת טפיחה, כאילו הוא אומר בזה: "אני ממלא בצייתנות אחר ההוראה שלא להרעיש ביוזמתי במחיאות כפיים, ויחד עם זה אינני יכול שלא להביע את הערצתי לסטירה, שאגב גם היא גאונית לא מעט, על-ידי מחיאות כפיים. בצירוף המאוחד הזה ידוע לי שאני עושה עצמי לצחוק, וזו גם שאיפתי, כחלק מבּקשת הסליחה העמוקה על מה שעוללתי". היא חוזרת ומתיישבת בכורסתה. בחלל החדר משתררת ודאוּת: מעתה תכה האישה הגאונית בלי הכנה ובלי בושה, כפי שבלי בושה תניח שינגבו לה את אזוריה האינטימיים. יש משהו יפה ומעיק באווירה, משהו סמיך. תחושה של חוזק ושלטון. המשרתים שמחים לדעת שכדור הארץ הוא מקום יציב, אם כי מעליב. וזה כל העניין, שמעליב. מעליב עד אין-קץ. והעלבון גורם לתעוקת חזה.

כל הלילה גועש לבו של המתחנן מתוך עלבון נורא. חלל חזהו דחוס כאב אטום, ובקרביו מוצץ איזה גירוי. הוא ישן שינה שטחית של נפילות ויקיצות. עוד לפני עלות השחר הוא מקיץ סופית. מייד מתחילה שוב הלמות פרא בחזהו, נדמה לו שלבו לא יעצור כוח, לבסוף יפקע עורק מרוב לחץ, והוא ימות. והבעיה במוות היא שוב העלבון. הוא פוקח את עיניו ומדליק אור מנורה צהבהב. הוא עייף, מוחו שרוי בערפל, באוזניו צפצוף מתמשך. הוא חש מרוקן לגמרי. כל פרשת חייו, כל השתדלותו הנמרצת לפני הדלת, הבחורה היושבת מן העבר השני בפנים מחמירים, האם המשוטטת במסדרון, הזקנות בטרקלין, המשרתים המוחאים כף, ולבסוף טלטולי כתפו – בכל אלה יש משהו לא מובן, תפל במידה עצומה. אך בייחוד, בייחוד ההתחננות מול הדלת. מה היה לו שם להתחנן כל-כך? ועל מה? כן, זה קורה תמיד עם שחר – ליל אמש נראֶה פתאום מופרך. היכן הלהט מאתמול? היכן המלחמות הגדולות? היתה אש, ונותר רמץ. ארור השחר.

אך לשם כך נוצר היום, והוא נמתח ומתארך על-מנת שיתמלא מחדש אוויר ונפח. יש בו בוקר, ולפני-צהריים, וצהריים, ואחר-צהריים זוחל, ואז מגיעה שעת בין-הערביים. כל היום השמש חיממה, מילאה בלהט מחודש. העולם נצבע שוב בצבעיו העזים. האישה ואמה עולות למעלה, למדרגות חשיבות חדשות, עליוֹנוֹת אפילו על אתמול, כי היום נוספת להן גם הילת הזיכרונות. כן, יש בהן איזו חשיבות תהומית שאין לה הסבר. גם אין צורך למצוא הסבר. הנפש, הנפש כבר יודעת.

הבחורה הצעירה עוברת על פניו בפרוזדור. חזהו מתמלא אוויר כשהוא מזדקף מתוך יראת-כבוד עצומה. היא נכנסת לחדר השירותים שלה. הוא נכנס אחריה וסוגר את הדלת. הוא מביט אל האסלה המחכה לה פעורת-פה, אחר-כך אל שמלתה המופשלת מעלה ותחתוניה המורדים מטה. בחומרה גדולה, בקפדנות שאין למעלה ממנה, מתנהלים העניינים בחדר קטן זה. מתחוללת פעילות נמרצת, אם כי כביכול בעצלתיים. כתפו עוד דואבת מטלטולי האם. הוא מקטין לו בדמיונו את הטלטולים, הופך אותם לנענועים רכים, נעימים לאין-קץ, ואת הסומק הביישני מאתמול על לחיי הבת הוא מעצים, חכליל ורד ענוג; וככל שהוא מעדן אותן כן גובר הניגוד בינן עצמן לבין מה שהן מעוללות לו, וכך עולה ומתגברת הבושה, והעלבון מכאיב לאין-שיעור, כמעט אינו יכול לנשום מחמת תעוקת החזה לנוכח מה שמתגלה לפניו. אין על זה ערעור. כך, ואי-אפשר אחרת.

חיזיון באפור-לבן

זוהי דירה גדולה, יש בה חדרים רבים, מרוּוחים ואפלוליים. חדר זה, שבו שפוף הנער על ברכיו, הוא חדר המַשְתֵנוֹת. אין זה ביתו, אלא ביתה של הנערה, והיא עצמה, שסביבה רוחשים והומים חיי הנפש של הנער, חולפת מדי פעם במסדרון בכותונת-לילה קצרה מאוד, המכסה בקושי את חלקן העליון של ירכיה. קיר אחד, לכל אורכו, הוא קיר המַשתֵנוֹת, לא אלה החדישות, העשויות חרסינה לבנה בוהקת וברזי כרוֹם שצורה להם כאפרכסת אוזן, כי אם הישנות, שעולים על שׂפתן העשויה מדרגה ועומדים לפני לוח אבן דהוי, כמעט אזובי, דְמוי מצבה עתיקה, ובתחתיתן, לרגלי העומד, משוקעת תעלה הנמשכת למלוא אורך הקיר. המשתנוֹת אינן מזוהמות כלל, רק ישנות, וריח ליזול בָּלוּל בריח מתיקות קלושה של שתן עומד באוויר. במסדרון חולפים בני משפתתה של הנערה, לבושים פיג'מות – השעה שעת בוקר מאוחרת – בחדרים אחרים כבר מתרחשים חיים, מתנהלות שיחות בקולות מעובים של שחרית. במטבח מכינים קפה. אחד החולפים במסדרון אינו בן המשפחה, הוא ארוסה של הנערה, וכבר הדוקים היחסים ביניהם עד שטבעי הוא שיישן שם, ועוד בפיג'מה שהשאיל לו אחד האחים. לא ייפלא אם לילה של תשוקות בשרים ומילוין עבר על הארוס והנערה, אך עוד יותר לא ייפלא אם ישנוּ בשקט, כל אחד בחדרו, כי הרי כל החיים לפניהם, מה החיפזון, הקשר ביניהם כבר כל-כך מבוסס, אין לחשוש, כאן הכל הגון וזורם למישרין בנחת. דווקא התאפקות מסתברת זו היא המזוּכָּה בקנאת הנער הכורע על ברכיו בחדר המשתנוֹת. מפליא לצורך-מה יש חדר מיוחד למשתנוֹת. אך לא מוזר אם נזכור שזוהי משפחה עשירה, עם נטייה לאקזוטיקה מזרחית, ויש בה הרבה בנים, והרבה אורחים פוקדים אותה, וכיוון שחדרים לא חסרים, יעדוּ חדר אחד למשתנוֹת; מיועד הוא לגברים. היא, הנערה, אינה נכנסת לשם אף פעם. יש בבית חדרי שירותים מיוחדים לנשים. היא תיכנס לחדר המשתנוֹת רק אם תחמוד לה לצון. ובאמת לפעמים היא חומדת. לא שנכנסה, אבל פעם חלפה במסדרון, הפנתה גב, הרימה כותונת, ומייד נעלמה. כלפיו הפנתה, כלפי הנער, לא אמרה במישרין, הראתה כאילו כלפי כל החדר, אבל ודאי שכלפיו, ודאי. הוא ראה וכלע רוקו. מדי ראותו אותה הוא חש בגלידי קרח בקרביו מרוב תשוקה אליה ומרוב תחושת אובדן. הוא יודע שארוסהּ שם. האובדן לגביו הוא ודאי, אין עליו עוררין, על האימרה שעל האדם לנסות ולקחת את גורלו בידיו, הוא יכול רק לצחוק בייאוש. את האמת הוא יודע: על אדם מוטל רפיון שאין לו שֵם.

הוא שואף לנחיריו עמוקות את ריח החדר בשאיפה עזה של התמזגות. בחורים חולפים במסדרון. מעניין מי מהם הוא ארוסה של הנערה. ודאי צעיר שאפתן בתחילת דרכו, יתמזג יפה עם עסקי אביה. עתה עוברת גם הנערה. רק בת שבע-עשרה וכבר בשֵלה כל-כך ומוכנה לחתונה ולחיי נישואים נאמנים. שפתיה דקות וגבותיה מורמות דרך תימהון העשוי להתפרק כל רגע בצחוק מצלצל. כשהיא צוחקת מתגלות שיניה הלבנות, הלא-קטנות, אך התואמות כל-כך. מקרסוליה הדקים עולות שתי שוקיים לא דקות כלל, סובך שוקה מוצק ומעוּבּה, קווי שריריו המתבלטים מתחת לעור קוראים קריאה חד-משמעית לציות. אבל איך מצייתים לרגל? מצייתים כללית, על-ידי התנמכות וציפייה לבאות. הנער קפוא על ברכיו. הנערה נעלמת במסדרון אל חדר אחר.

הנסיבות תמימות, כביכול, אך משהו באוויר מכאיב עד בלי-שאת, משהו מתוח, כמו חוט של ריר מפיו של החולם עמוקות. לכך תורמים קילוח המים המוֹנוֹטוֹני מברזי המשתנוֹת, הרעשים, הקולות מן החדרים האחרים המגיעים בעירבוביה, ומין מלמול פנימי, או, יותר נכון, פיזום פנימי שבתוך הנער, חזרה מוכנית שהוא חוזר ללא קול על איזה קטע משיר ילדים, חזוֹר ושנֹה, כמו לכסות בו על מציצה פנימית לא רווּיה. לא, אין זה מתח המייחל לסופו. החיים, התכלית, כבר מוגשמים בציפייה זו, בהתייפחות תשוקה שבחדר המשתנוֹת האפלולי הזה. חיי הנער אינם אחר-כך. הם עתה.

בושה

קורנליה

איך לתאר את גדולתה החריפה של הגברת קוֹרְנֶלְיָה? הרי זו עוצמה טיטאנית. כל מעייני הנפש הולכים אליה. תוכלו לסבור שהיא אישה רגילה לחלוטין, אך אני מגלה בכל חיוך, בכל פסיעה, בכל ניד ראש שלה משמעות מסעירה. כשאני מתפתל על משכבי בלילות וחוזה בה בדמיוני במצבים הכי יומיומיים – אוחזים בי כיסופים יוקדים.

עד לפני חודש לא ראיתיה כלל. כי אז, לראשונה, חזרה הביתה מוקדם מן הרגיל ונכנסה למטבח, ואז הציג אותי בפניה סוכן הבית: "זהו המנקה את הבית כל בוקר כשהגברת לא נמצאת, ועכשיו יש לה סוף-סוף הזדמנות לראותו". התרגשתי מאוד. הגברת קוֹרנליה הסתכלה לעברי, ואני העליתי חיוך של ניסיון להתחבב ואמרתי: "נעים לי מאוד להכיר את הגברת שאני מנקה למענה". על כך חייכה כלאחר-יד ואמרה: "אני בטוחה שכן". מאוד נפגעתי, לבי הלם בכוח. לא אמרה "גם לי נעים", אמרה "אני בטוחה שכן". עד כדי כך היא בטוחה שנעים לי לנקות לה, ואילו היא עצמה אינה מצהירה על שום נעימות, אפילו לא מן הפה ולחוץ. "אני בטוחה שכן". שלוש מילים שנאמרו דרך אגב, בעדינות, בלי דגש, בחיוך; בקיצור: בזלזול מושלם. אחר-כך שאלה אם אני יודע גם לבשל. עניתי שכן, בישול בסיסי, ושאלתי שאלת גומלין, אם היא מעוניינת גם בהגשה. היא שהתה רגע כחוככת בדעתה, ואחר-כך אמרה בשיא הכנות והפשטות: "כן". "כן" במובן של "למה לא?". הפּשטוּת והתוֹם שבהם הפכה אותי למשרת הממו אותי. מאז כבר העברתי במוחי את שאלתי ואת ה"כן" שלה מאות פעמים, ובכל פעם אני מופתע והמום מחדש. הנה עד היכן מגיעה הערצתי אליה. משיירים של מה-בכך אני יוצר נזיד נצחי.

שרפרף

בצהריים כבר הגשתי לשולחן, וכשהגברת קוֹרנליה פרשה למנוחת צהריים, ניקיתי. כשהתעוררה מהשינה הגשתי קפה ועוגה. היא ישבה בחדר ההסבה על כורסה, ואני עמדתי בפינת החדר וחיכיתי. כעבור זמן לא רב נשאה ראשה וחייכה לעברי: "בוא, אני זקוקה לשרפרף". קולה היה נעים מאוד, כמעט חרישי, מלודי, מעורר להקשבה ולציות. התקרבתי בסערת נפש של עלבון, ולמרות שהתפלאתי מאוד על הפקודה המוזרה, כרעתי על ארבע לרגליה. "על הגב", אמרה הגברת קוֹרנליה, "תמיד עם הפנים אלי". השתרעתי פרקדן לרגליה, והיא הניחה רגל אחת על חזי ואת השנייה על פני במלוא משקלן, כך שהסיטה ומעכה את חוטמי הצידה, בכיווּן שממנה והלאה. בקול מעוּות, בגלל הנעל על פי וחוטמי, אמרתי: "אבל כעת הפנים לא אל הגברת", ועל כך לא ענתה הגברת קוֹרנליה כלום, אבל גם לא התרגזה על טרדנותי, רק לחצה בעקב נעלה בכוח על פי, כנראה לאותת לי שאשתוק, ומייד אחר-כך אמרה: "השרפרף נמוך מדי, עליו להתרומם". נפגעתי עד עמקי נשמתי על שהיא כבר פונה אלי כאל שרפרף בלבד, גם לא ידעתי בדיוק מה לעשות. נשענתי על כפות ידי ועקבי רגלי והרמתי את גופי כשאני מקשיח את בטני כלפי מעלה. עשיתי מאמצים עליונים להישאר כך. הגברת קוֹרנליה חייכה ונדה בראשה לאישור, והפעם פשטה רגליה לפנים ושוקיה נחו על חזי ובטני. דמעות עלו בעיני מחמת המאמץ ושרירי רעדו, אך אני ידעתי שאסור לי לאכזב את הגברת קוֹרנליה. פָּעַם בי רצון עז להצטיין. שכבתי בלב הולם, מתוך התרגשות אדירה. לא הבנתי איך כך מעוללים לי, ועם זה חשתי בזרימה טבעית ונכונה של האירועים. גם שמחתי מאוד להביא תועלת לאישה כמו הגברת קוֹרנליה ולא לחיות סתם.

!Welcome

לאחר כעשרים דקות של ישיבה והצגת רגליה על גופי, קמה הגברת קוֹרנליה ואמרה בקול נעים: "אני הולכת לשעה-שעתיים. אתה תחכה כאן לבתי סְטֶפָני. היא צריכה לחזור ממשחק הטניס שלה. התפשט בחצי-הגוף העליון". עשיתי כדבריה, ואגב כך גם חשתי עלבון עמוק על שאני מעוּתד להימסר לשירותה של אישה נוספת, הפעם צעירה מאוד, בלי שאשאל לדעתי. לאחר שפשטתי את חולצתי וגופייתי אמרה לי: "השתרע פרקדן על הריצפה", ויצאה מן החדר. כשחזרה כבר שכבתי, והיא ניצבה מעלי בשתי רגליה משני צידי חזי, ואחוריה מופנים אל פני. חשתי מסירות אין-קץ וחרדה לבאות. כהרף-עין, ובתנועה טבעית ביותר, ירדה הגברת קוֹרנליה בקריסה והתיישבה על פני. עיני חשכו, וחוטמי ופי נמעכו תחת כובד אחוריה. השתוממתי מאוד על מה שהיא מעוללת לי. חשתי נגיעה קרה ולחה על עור חזי, שנמשכה כמין קִוְוקוּו. אחר קמה מעלי הגברת קוֹרנליה, עילעתי אוויר, הרמתי מעט את ראשי, ולתדהמתי ראיתי ששירטטה על חזי בעיפרון טוש אדום: "!Welcome".

"אתה תחכה לבתי סטפני שרוע כך על מיפתן דלת הכניסה", אמרה הגברת קוֹרנליה. סומק חם של בושה הלהיט את פני: היא הפכה אותי למרבד ריצפה אנושי, ועוד לבתה הצעירה! והכל באופן כה טבעי, כה עדין. לבי הלם בפראות, הרטיט את ה-"!Welcome" וחשב לפרוץ מסְגוֹר חזי. כעבור כשתי דקות נשמעו נקישות נעליה גבוהות-העקב של הגברת-האם קוֹרנליה מתרחקות בשביל, נשמע נהם מכוניתה, ואף הוא התרחק.

מחשבות

מן העובדה שהגברת-הבת סטפני משחקת בטניס, ושהיא באה והולכת מעצמה, הסקתי שמדובר בנערה מתבגרת, ודאי גימנזיסטית. תוך שכיבה על המפתן, כשצמרמורת של קור עוברת מפעם לפעם בגבי בשל המגע עם הריצפה הקרה ומחמת ההתרגשות שבציפייה, חשבתי את המחשבות הבאות: מה משפיל יותר, להיות נלעג לעיני אישה בּשֵלה וסמכותית, כמו הגברת-האם קוֹרנליה, שהיא בעלת רכוש ומעמד, יושבת בתי-קפה ומסעדות, בעלת זרוע כבדה מאוד אם כי לא רוטטת, אישה שחצתה גברים ויבשות; או לעיני נערה גימנזיסטית רעננה כסטפני, שאין לה עוד ניסיון רב בחיים, אך לעומת זה הכל טרי אצלה, בתולי, בשרה מוצק, בפניה עוד שיירי התפיחות הילדותית, והמשחקים שהיא מורגלת בהם הם רק מסוג הטניס.

ממבט ראשון נראה שהלעג הגדול טמון דווקא בגימנסיה. הביטו בפיה של נערה בת שש-עשרה הצוחקת עלינו. שיניה כמעט בלי סתימות! הבל פיה, אפילו הוא בָּאוּש, יש בו עדיין מניחוח המתיקות של ילד, איננו חמצמץ כשל האישה הבשלה. ועוד: גם הקוֹנְטְרַסְט לרֶקְטוּם משחק תפקיד. שהרי יש לה רקטוּם, מזה לא נוכל להימלט, והקוֹנטרסט בינו לבין התמימות הביישנית שעל שפתיה מהמם וחריף יותר מאשר אצל האישה הבשלה, ולכן אף משפיל יותר. היא מאחדת את אכזריות הילד הנוקבת עם התגרויותיה המכאיבות של הנקבה. היא תצהל למִשְבַּתי במשובת ילדים עולצת ואגוֹאיסטית לחלוטין, וכל זאת בשעה ששדיה וישבנה כבר מפותחים עד תום. בניגוד לה, האישה הבשלה כבר ראתה הכל, בצחוקה יש משהו שָחוּק, סלחני, הרוע שלה כבר מוקהה, שפתיה מכוּוצוֹת, הבל פיה חמצמץ, אין כמעט קוֹנטרסט לרקטוּם, להיפך, יש כפילות, כך שמהלומת ההשפלה אינה חריפה כל-כך. ועוד: לגימנזיסטית העולם עדיין חדש, עדיין משתוממת, עדיין פלא הוא בעיניה שיש טיפוסים כמוני. עימה אעבור את הביזוי בכל שלביו – החל מן ההשתוממות הנאיבית הבתולית, דרך סחיטת מיץ בוז טבעי טיפין-טיפין, ועד למהלומה האחרונה, המכאיבה מכל – האדישות. והניגוד לרקטוּם. הביטו: אפילו מסמיקה מביישנות, ועם זאת – רקטוּם. תמיד תמיד, אי-שם באפלה, ישנו הרקטוּם, פֶּתח של ארנק-עוֹר המכיל את האישה.

כיוון שעבר זמן לא קצר מעת לכתה של הגברת קוֹרנליה ועד בואה של סְטֶפָני, וכיוון שעסקתי בשיקולים אלה לכאן ולכאן, חלה אצלי לרגעים התרופפות-מתח, וגופי הקישח רפה מעט, וכמעט התחשק לי לחכך את אפי אגב הרהור, אלא שברגע האחרון נמנעתי. בושתי על התרופפות המתח, התנצלתי על כך בחשאי בפני הגברות קוֹרנליה וסטפני שבדמיוני, ובדמעות של מאמץ ומסירות בעיני מתחתי שוב ושוב את גווי השרוע על הריצפה, הבלטתי חזי, ותוך כך הובלטה גם הכתובת: "!Welcome".

סטפני

בניגוד לחששותי מנערה בת שש-עשרה רעשנית, צחקנית ואטומת-רגש, עמדה בדלת נערה גבוהה, חטובת גוף ובשלה עד להכאיב, ועם זאת טובת-סבר ונעימת-הליכות. כל הופעתה אמרה הבנה תרבותית שלמעלה מכפי גילה לנפש האדם. היא לבשה חצאית טניס קצרצרה שכיסתה בקושי את ירכיה, ונעלה נעלי התעמלות לבנות. היא הביטה בי בעיניים חומות פקחיות, צחקה צחוק קל למראי, צחוק לא גס ולא קולני בכלל, ואמרה: "אז זה אתה. אמא כבר סיפרה לי עליך". שערה היה אסוף מאחור לזנב-סוס, ופניה שחומים וחטובים ביופי שמעלֶה לעיני המסתכל אושר שאותו לא ישיג לעולם. היא ניערה ראשה בהחלטיות, ותוך כך היטלטל זנב-הסוס שלה מצד אל צד, הרימה רגל, ניגבה בחזי את סוליית נעלה, הציבה אותה מעברי השני ופסחה מעלי, ותוך כך פסח מעלי גם הרקטוּם; אחר-כך הרימה רגל שנייה מעט לאחור, ניגבה בי את סוליית הנעל השנייה, הפעם בפני, ואז המשיכה ופסעה והלכה לענייניה. ראיתי את שוקיה וירכיה כשניגבה בי את נעליה. לא יכולתי להאמין שכך מעוללים לי. היה זה באמת צירוף עילאי: העדינות והנימוס של הופעתה, והאופן האגבי, המובן מאליו, של ניגוב סוליות נעליה. וביחוד – הנעל השנייה! סוליית הגומי המלוכלכת, הנמרחת על לחיי ופי, מותירה בהם את זוהמת החוצות, ומעליה קרסולה ושוקה, ולמעלה מזה ירכה.

אחריתי

אני משרת-בית בבית הגברת-האם קוֹרנליה. אני משמש אותה ואת בתה, הגברת-הבת סטפני. היחס אלי עדין ומנומס. אין לתאר את עלבוני, בייחוד כשהן מצוות עלי בסבר-פנים מנומס לשרת אותן במתן שירותי טוּאַלטה! ובייחוד אין לתאר את העלבון כשהן מתעלמות ממני בשיא הטבעיות בעוד אני שוקד על מלאכתי. אני המום. אינני מבין איך מעוללים לאדם דברים כאלה. אני כמו מאוּכּל באש. אני מתקמט ומזדקן במהירות. תוחלת חיי נמוכה. לעיתים, ברגע של הפוגה, נדמה לי שיש גם עולמות אחרים, אקזוטיים, יש איים עם אלמוגים ודקלים; יש עולם האמנות: גוֹגֶן! ורגע אחר-כך אני שוב שוקע ושוב אני בטוח, תוך נשימה מעיקה, שהעולם קיים ומתנהל לשירות הגברות קוֹרנליה וסטפני, ולמענן בלבד, וכל השאר טפל ושולי וראוי לפוטרו בגיחוך; ושוב תנועות שיגרתיות ותמימות של הגברות קוֹרנליה וסטפני, מילים פשוטות, צליל קול, ניע עין – מנענעים אותי בכוח טיטאני שאין לו הסבר. אני באמת חושב שהתנועות הכי קטנות שלהן הן מעין צופן לכתב-סתרים שאותיותיו המפוענחות עשויות מחטים חדות הננעצות בבשרי ומכאיבות לי בלי הרף, ומדרבנות אותי לציית עד מעֵבר לגבולות יכולתי.

כעת אני רואה בבירור את גבולות יכולתי. פעם אמות ואשכב על מישור נמוך עוד יותר מריצפת ביתן של הגברות קוֹרנליה וסטפני.

מתנת יום-הולדת

נשכר

נשכר על-ידה לעבודה כמשרת-בית, אך נאמר והותנה במפורש שאצלה רק יעבור את פרק האימון והתירגול, ואילו ייעודו הסופי להימסר בסוף הקיץ כמתנת יום-הולדת לבתה הסטודנטית בת העשרים. בתה גרה בדירה משל עצמה ונחוץ לה מאוד משרת-בית משלה.

לפיכך ייחשב מעתה כאדם בעל ייעוד, ולא סתם, אלא ייעוד סופי. לכל מלוא העין כבר מובטח עתידו. יש בכך כדי לספק אדם. ויחד עם זאת, עדיין מזמנים לו החיים מתח-הרפתקה, מפני שעדיין לא ראה אף פעם את פני הבת הסטודנטית, שתחתיה יתבסס עתידו, ויש לו בהחלט למה לצפות, יש אופקים נעלמים. שעה שהוא חושב על ביטחון עתידו נאסף סנטרו פנימה כלפי חזהו בשביעות רצון ומתבלטת פּימה קטנה: שעה שהוא צופה לקראת האופק הנעלם משתרבב צווארו קדימה וסנטרו מתרומם והפּימה נעלמת. הוא יכול אפוא להשתבח בלבו על שהוא אדם חי בעל תנועות סנטר המעידות על חיים נפשיים ערניים ביותר.

לעת עתה הוא מתאמן בחריצות בכל מלאכות הבית. כמה פעמים שמע את קולה של הבת בטלפון, כשהרים את השפופרת לקול הצלצול. קולה רם ועליז, ונפרשׂוֹת בו בבת-אחת כל אפשרויותיו המופלאות של העולם. בשיחה הראשונה שָאלה מיהו, וכשענה לה "המשרת החדש", השמיעה נהמת רצון של הסכמה, גיחכה מעט וביקשה את אמה. גל גדול של תשוקה לראות את פניה הציף את קרביו וחזהו. חצי לילה התהפר בניסיון לשוות בעיניירוחו את גופה ופניה.

הוכה

עובד קשה, בעיקר מנקה. מתייחסים אליו בקפדנות ואין מוותרים על כלום. הופעת האם מלאה כוח וסמכות, בשרה מוצק. כמעט אינה מכה אותו. בעצם רק פעם אחת הוכה בידה. היא עמדה בצהריים בחדר משכבה, באפלולית המתוקה, לובשת כותונת שינה לקראת מנוחת הצהריים שלה, ולא מצאה את נעלי-הבית. לאחר ששטף את הרצפות והניחן על הארון, שכח להחזירן למרגלות המיטה, ולא בפעם הראשונה, כי אם השנייה. היא קראה לו והוא התנצל, הוריד את נעלי-הבית והניחן לרגליה. ספונטנית, בלי מחשבה תחילה, הניפה את ידה והיכתה מכה עזה בפניו. צריבה לוהטת, ומייד עלו דמעות בעיניו, ומייד נְהִיַית הלב שבהתמסרות, ותחושה חמה של השתייכות ביתית. וכבר עלה בו אפילו קול פנימי וקיטרג כנגד עצמו שהצדק עימה, ששכח בפעם השנייה, וראוי היה למה שקיבל. ביבבה קצרה של הקדשה נפל על ברכיו ונישק את כף-היד המכה, כף-יד מוצקה שעורה מתחיל להתקמט, אך עדיין מלאה בכל הבשר, עדיין סמכותית, ובמיוחד סמכותית-נשית. אישה בוגרת אילפה אותו בינה, מעתה כבר יידע לשכוח נעלי-בית. גל מחודש, חזק יותר, של התמסרות בא לו מגבו, הפילו על גחונו לפניה, והוא נישק את כף-רגלה האחת, ומייד קם, קפץ על רגליו ויצא מן החדר על בהונות, כשידיו פרושות לצדדים כמו ציפור מעוּותת, כמי שאינו נוגע בכלום בעולם הזה בלי רשות מפורשת, ורץ לאמבטיה לנקות משהו. נמחל לו. היא השתרעה, אינה נוטרת טינה, הענישה וזהו. כעבור חמש דקות נרדמה לה כולה, כולל היד המכה, ובשנתה החליפה כוח והתרעננה. באותו לילה הציפו אותו גלי התמסרות והוא התקשה להירדם. הוא בכה קצרות, נישק את המזרן, מדמה שהוא מנשק את רגלי האם ואת רגלי הבת, שאותה עדיין לא ראה כלל, ולבסוף התכווץ על בטנו ולבו הולם בפראות. מעניין, אם ישכח את נעלי-הבית של הבת, האם תכה אותו לאחר הפעם הראשונה, או השנייה?

אוּמן-ואוּלף

במשך כשלושה שבועות למד לעשות בכל מלאכות הבית, וּודאי שלמד משהו על אופיה ותכונותיה של הבת דרך אלה של האם. האֵם גם סיפרה לו רבות על בתה, לפרטי פרטים, את כל תולדות חייה, כולל אמרי-שפר שלה, מקרים שקרו, טיולים שטיילה, מחלות ילדות שעברה, הכל, הכל. נפלא להתעסק הרבה כל-כך בלימוד אישה שאנו עומדים לשרתה. בחפץ-לב למד, היה לו מניע ודחף גדול להגות בה. הוא ניסה להרכיב בדמיונו את דמות דיוקנה. הוא ניסה לשוות בנפשו את צורת רגליה. האִם היא משלבת רגל על רגל? הוא זכר את קולה בטלפון, וניסה לצייר לו את קולה פוקד עליו משהו. הוא השתוקק מאוד לדעת את אופי דרכי העיכול שלה, איך ומתי היא אוכלת, וכמה זמן נדרש לה לעכל עד שיוצאת ממנה פסולת הארוחות שיגיש לה. הוא יעמוד מאחוריה ויראה את לסתותיה מן הצד בשעה שתאכל. הוא יראה את גבה ועורפה החשופים בקיץ. היא תַפנה אליו גב. הוא יראה את צווארה וחלקת חזה במבט מלמעלה. היא תגמור לאכול ותקום. הוא יראה את אחוריה כשתקום. היא לא תגיד לו תודה לאחר האוכל. הוא יראה את אחוריה נעים ומתרחקים ממנו. הוא יתכופף להרים משהו מן הריצפה ויסתכל באחוריה המתרחקים במבט מלמטה. הוא ילך אחריה ויבטל את ההתרחקות.

נארז

והנה הגיע היום הגדול, יום-ההולדת עצמו. השכם בבוקר קם המשרת, צחצח את הבית, התקין את קישוטי המסיבה ואת מגשי הכיבוד, הראה כל מה שנחוץ למשרת השני, זה שיחליף אותו בשירות האם לאחר לכתו, ואז, לפני מנוחת הצהריים שלה, הלך והתייצב אצלה להיארז כמתנה. היא עצמה ארזה, הרי זו מתנה אישית ממנה לבתה, הוא עמד מול האם, פכר ידיו בעצבנות, ירד על ברכיו, שוב קם ושוב כרע. הוא לא ידע מה לעשות ובאיזו תנוחה עליו להתייצב כדי להיעטף. אז ציוותה עליו האם בקול חמור, אך לא בלי רטיטת הומור, שיפסיק להתנועע כקוף ושיעמוד זקוף. הוא עמד מתוח, נושם בהתרגשות, והרשה לעצמו רגע של קירבה אנושית, והתוודה על התרגשותו. האם לא היכתה אותו על דיבור זה של קירבה, אך גם לא השתתפה איתו בשיחה. בסבר פנים ענייני ציוותה על המשרת השני להגיש לה את נייר העטיפה המבריק, וליפפה וכרכה אותו סביב גופו לכל אורכו, ולאחר שסיימה קשרה אותו בסרטי נייר צבעוניים. הוא היה לבוש במדי שרד חדשים ומגוהצים של משרת, ולראשו תרבוש של נער מעלית. הוא חוּתל מרגליו ומעלה. הוא חש שהוא נארז למטרות נעלות ועמד עמידת דום, ובפנימיותו הזדמר הימנון של התמסרות. דמעות התרגשות עמדו בעיניו. כשהגיעה האם בכריכת הנייר עד צווארו, ועמדה לכרוך את פניו, הביט בה וידע שזהו רגע היסטורי, שהוא רואה אותה ראייה אחרונה כגברתו, ושכאשר יפקח את עיניו בפעם הבאה יפקחן לקראת סדר-עולם שונה – גברת חדשה. רגע הראוי להיחרת בזיכרון. דמעות עלו בעיניו ממאמץ החריתה. האֵם המשיכה להתבונן בו חמורות, אך לרגע הבהב בכל זאת בעיניה ריצוד של משובה וחיוך קל עלה על שפתיה כשאמרה לו: "נשאר במשפחה". ומייד, במחשבה נוספת, אפילו צחקה על אמירתה. הוא בלע רוקו מעלבון ומסירות. הוא ידע שנועד לכלות את ימיו עלי-אדמות בשירות שתי נשים אלה. דמעות של דבקות עלו בעיניו. האֵם, עדיין בשׂחוֹקה הקל על שפתיה, כרכה סביב אוזנו חוט שבקצהו פתק ברכה לבתה, כמו פתק המחיר המוצמד בחנות לשמלה. הוא נהנה להיווכח שיש שימוש נוסף לאוזנו מלבד שמיעת ציווּיֶיהָ והעלה על שפתיו שׂחוֹק קלוש על חשבון עצמו. משתמשת בו בכל צורה שתחפוץ. הוא חש מאוד מושפל. האם ידע פעם, בילדותו, שאפרכסת אוזנו עשויה לשמש גם לכריכת חוט שעליו תלויה פיתקת ברכה ליום-הולדתה של אישה צעירה, שלה עתידים הם, הוא ואוזנו, להימסר במתנה?! – לא ידע! ילד בור! הוא ראה עצמו בדמיונו ניגש לילד שהיה פעם ומגלה לו זאת. הוא ראה את הילד לא מאמין, ואחר-כך נכלם ופורץ בבכי. הוא צחק בשיניים לא-בריאות למִשְבַּתוֹ של הילד שהיה פעם הוא עצמו. האם סיימה לעטוף את פניו, משאירה פתחים לנשימה מול נחיריו, אחר-כך ציוותה עליו לשכב בארגז קרטון מלבּני ארוך שהכין לעצמו מבעוד יום, וסגרה אותו, ואחר-כך קישטה גם את הארגז. הוא שכב בעלטה וחיכה בקוצר-רוח להימסר. היא הביטה במתנה האנושית המקורית שהכינה לבתה וצחקה בקורת-רוח, והלכה לנוח את מנוחת הצהריים שלה לקראת המסיבה לפנות ערב.

בחשיכה

בחשיכה שוכב המַתָנָה, כמאמין אדוק. עיניו עצומות והוא מכַוון לב הולם בדבקות כלפי אישה שאינו מכיר. כשעתיים עד התחלת המסיבה, בבית שקט, האם הלכה לנוח, הכל מוכן. להירדם לא בא בחשבון, הוא עובד כעת, עובד כמתנה, בעבודת הציפייה לגברתו החדשה. רק פעם אחת שקע בנים-לא-נים ובמוחו צפה איזו הזיה. הוא שחה בבריכת שחייה גדולה בלילה. קשה היה לו לשחות, זֶרֶם ממעמקים משך אותו אחורה. לבסוף, בדי עמל, הצליח להגיע אל שפת הבריכה ויצא ועמד שם, והשקיף על העיר ניו-יורק הקסומה בלילה, על צלליות גורדי-השחקים, גַלְעֵדים של הוד וכוח המזדקרים לשמיים, מוארים במיליוני אורות, ומרמזים, כמו הכוכבים, על חיים נשאפים, שאותם נכון וראוי לחיות. ואולי מפני שהזכירו לו כוכבים, ראה לפתע על רקע העיר חללית, בנויה אף היא כמגדל ענק, שגופו המוצק גלילי, והיא עומדת על כרעיים, מזדקרת למעלה לתלפיות, זוהר יקרות בוקע מריבוא חלונותיה הקטנים, ועל פיגומיה החיצוניים, כמו על סיפונים, מהלכים אנשים בחליפות ערב שחורות. היה זה מראה כביר, שהפיק נהמת התפעלות והכרה מכל האנשים שעמדו לידו על שפת הבריכה וצפו. אכן, היתה זו החללית שעליה דוּבּר כה רבות ולה התכוונו עת כה ממושכת. הוא עמד עייף ורטוב בשולי הבריכה והיה שותף לשאר בני הקהילייה האנושית. דמעות אחווה עלו בעיניו, דמעות געגועים לכל מה שהיה יקר לו בילדותו והוזנח, וקָהָה, ואבד לנצח עם השנים. בניו-יורק עושים דברים גדולים, בניו-יורק מתכוננים להפליג לשמים בבגדי ערב מהודרים, והוא שוכב במלבן קרטון, ארוז כמתנת יום-הולדת על-מנת לשרת אישה. אז יצא לו צער גדול על עצמו. קינת חייו האבודים, שבוזבזו על שטות מוחלטת, הזדמרה מתוכו. כן, באפלה הדוממת היטיב להבין הכל.

אך הנה נשמע קול טפיפת רגליים, דלת נפתחה, ואיזה חילופי דברים שבצהלה. נראה שראשונת האורחות הגיעה למסיבה, ולבו קפץ מהתרגשות, וכהרף-עין נגוזו ניו-יורק והחללית, והצער נעלם, וצפה ועלתה למעלה בכל כובדה התשוקה לראות את האישה שנועד להינתן לה כמתנה ולכלות את חייו בשירותה בכאב ובהשפלה עד תום.

כמעט-נפתח

עד מהרה היו בחדר האורחים כשש נשים, האֵם וידידותיה הכי טובות של הבת, שהוזמנו למסיבת אחר-צהריים אינטימית זו; ולבסוף נשמעה נקישה בדלת, נקישה מוסכמת, כדרך שמקובל בין בני משפחה או חברים, והדלת נפתחה לקול מצהלות, צחוק ואיחולים: הבת הגיעה, כלת יומ-ההולדת, בת עשרים ואחת, זו שכל החיים עוד מחכים לה. כל זאת שמע המשרת ממעמקי אריזתו. המתנות לא נפתחו מייד, עוד היתה לכולן שהות לשבת ולפטפט ולשתות כוסית ולכרסם עוגייה. הן ישבו בנעימים. היה זה אחר-צהריים של קיץ, כולן היו רעננות לאחר מנוחה דשנה, בחדר שררה אפלולית מְצילה, ושארית נעימה של יום עוד ציפתה להן – מסיבה זו, ולאחריה פגישה נוספת לארוחת ערב בלוויית גברים אהובים למטרות רומנטיות. הכל היה נפלא. אוֹפּטימיות כללית שררה בחדר. המשרת-המחליף כבר עמד עליהן לשרתן. מפעם לפעם נחה עינה של הבת על ארגז הקרטון המוארך, הדומה לארון מתים צר, וסקרנות ניעורה בה, אך לא סקרנות רבה מדי, היא לא קפצה ממקומה, לא התהלכה בעצבנות סביב החבילה, גם לא העסיקה עצמה יותר מדי במחשבה מה עשוי להיות צָרוּר שם בעבורה. אפשר לומר שנימוס הוא, אך אולי יותר מנימוס, אולי השקפת עולם של שׂוֹבע, כי אישה שׂבעה היא, אינה חומדת כלום בלהיטות, אינה בהולה, יודעת היא שיש לה ושיהיה לה, הכל מובטח, ומה כבר יכול להיות צָרוּר שם בחבילה, מן הסתם משהו טוב, למה לא, ובמין שמחה שקטה ובוטחת היא צופה לקראת פתיחת החבילה, אחת מאלפי מתנות שקיבלה ועוד תקבל בחייה הגדושים.

דפיקות לבו של המשרת הארוז כמעט הגיעו לשיאן. הוא חש שהוא עומד בפני הרגע המשפיל ביותר בחייו: להיות נפתח מתוך אריזת שי ולהתגלות לעיני בחורה זרה העתידה לגרפו אליה כמשרת. נשימתו כָּבדה עליו, והוא חש כדור ברזל צונן מונח בבטנו. הוא צָווח צווחה היסטרית פנימית של לעג עצמי. דמעות עלבון חדשות עלו בעיניו, ולא מעט בשל החום והזיעה שאפפוהו באריזתו. לאחר שפתחה הבת את כל המתנות האחדות שהביאו לה ידידותיה, מחרוזת, אלבום, חצאית, פסלון וארנק, ולאחר שנשמעו צהלות עם פתיחת כל מתנה, קולות מצמוץ של התנשקות ומלמולי נשיאת-חן, ולאחר שמייד ניסתה כל מתנה, למשל, עמדה מול הראי כשהיא אוחזת בחצאית מול ירכיה, דפדפה באלבום, הציגה את הפסלון על כוננית והסתכלה בו, ענדה את המחרוזת, וטלטלה בידה את הארנק – הגיע תור המתנה הגדולה, מתנת האם, והבת ניגשה לפתוח את האריזה. מסביב השתררה דומיית ציפייה, מלבד הערת חיבה ולצון שנשמעה כפעם בפעם מפי אחת הידידות. היתה נעימות גדולה.

ועוד השהיה

אך לפתע נשמע צלצול הטלפון, המשרת-המחליף הרים את השפופרת ואמר שמבקשים את הבת. ואומנם אחת הידידות, שנבצר ממנה להגיע, טילפנה ואיחלה איחולים, וקבעה להתראות מאוחר יותר בערב. כאן הגיעה מתיחותו של המתנה לשיא חדש. עוד קודם לכן, מחמת הרביצה הממושכת בהתרגשות גדולה, חש לחץ הולך וגובר בשלפוחיתו עד לבלי נשוא, והנה עתה, משהגיעו עצביו להתרופפות הסופית שלפני פרימת האריזה, ומשחלה לפתע עוד השהיה, לא יכול היה כבר לשלוט בסוגרי גופו, וקילוח פרץ החוצה והרטיב את מכנסיו בעוד הוא מקמט את מצחו בארשת דאגה עמוקה של מי שיודע שנעשה פה מעשה שאין ערוֹך לחומרתו. עתה שכב וחיכה לפתיחת האריזה מתוך השלמה שבייאוש. אבל גם בתוך ייאוש זה, כמו קודם בעת עלבונו, חיכך איזה "אני" שני שלו את כפותיו בהנאה לקראת העונש והחורבן המצפים לו בעתיד הקרוב. עד מהרה הסתער העתיד הקרוב בלי כל השהיה והפך ללא דיחוי להוֹוה. כי הנה סיימה הבת את שיחת הטלפון העולצת וחזרה מייד לפרום בידיים זריזות את קישורי האריזה, כשאמה וידידותיה צופות בה ובחבילה במתח נעים. לעת עתה עוד היה הכל נעים מאוד.

ראָה ונראָה

מייד כשפתחה הבת את האריזה מראשה, וראתה את פני המשרת וקמטי הדאגה במצחו, קראה קריאת הפתעה ופרצה בצחוק גדול של רחבות-לב. לא ניתן לומר אם באמת הופתעה מן המתנה, מן הסתם ניחשה כבר שאדם הוא הרובץ לו שם. מרמזים שונים שרמזה לה האם בחודשים האחרונים, על אודות הצורך במשרת-בית קבוע לדירתה, צירפה וחישבה בלבה שעשויה היא לקבל משרת כמתנת יום-הולדת, וכשראתה את ארגז הקרטון כמעט שידעה בבירור. ועם זאת, לא נמנעה מלצווֹח צוויחת הפתעה, שהרי מתנה היא מתנה והפתעה היא הפתעה, ועל נשים תרבותיות לפלוט קולות מתבקשים בנסיבות מסוימות. המשרת הבין זאת, ידע שאינה מופתעת לחלוטין, ובכלל לא התרכז בצִווחת ההפתעה אלא יותר בַּצחוק המתרונן שלה שבא בעקבות הצווחה. זה היה צחוק עליז במיוחד, שהוגבר למראה ארשת הדאגה שנחה על פניו. הלא אפילו אם ניחשה הבת שאדם הוא הארוז שם, הנה לא הכירה את פניו, וכפי שהיה הוא להוט לראות את פני זו שהוא עתיד לשרתה, היתה היא סקרנית לראות איזה פרצוף הכינו לה, ונדמה שכל פנים שהיתה רואה היו מצחיקים אותה. אך בייחוד הצחיקו אותה ואת ידידותיה, ואפילו העלו חיוך על פני אמה המחמירה, פנים אלה, השרויים באיזו מצוקה נוראה. (בעצם אין אדם המקולף מאריזת מתנה שיידע להעטות על פניו ארשת הולמת, כאן אין כללים ברורים, ותמיד יהא מתגלה לעין בעירבוביה של תימהון, חרדה, דאגה עמוקה לעתידו, ומתיחות עצומה, ואלה יעצבו את פניו למסיבות לא-ישוערו של נלעגות ומוקיונות.) הבת עדיין לא ידעה שהארשת שעל פניו מורכבת בעיקרה מחרדה על מכנסיו הרטובים, והיו צהלה כללית, קריאות "בּראבוֹ!" וחיבוקים לאם שבחרה במתנה כה מוצלחת.

עין בעין הסתכלה הבת במשרת. צחוקה פגע בו כל-כך עד שפניו הוטחו אחורה, כאילו ספג מהלומה בסנטרו. שהרי עם כל הסקרנות לראות את גברתו שלעתיד – מה שהלהיטוֹ מכל היה הציפייה לָרגע שבו יירָאֶה הוא לפניה. רגע זה, שהמשרת נגלה בו לראשונה, עטוי במדי המשרת הרשמיים שלו, בפני הגברת, הוא הרגע הכביר בחיי המשרת; שום רגע אחר לא ישווה לו מבחינת עוצם הבושה. עד לאותו רגע היה אלמוני לגבי אישה מסוימת, ולוּ ראתה אותו ברחוב אף יכלה לרחוש לו כבוד אנושי, ואילו מרגע זה – כמו הרטיט במבטה מיתר של קשת מתוחה, וחץ משוח בחופן זוהמה נורה בו, טובע בפניו לעד את חותמו. בעיניו עמדו דמעות של עלבון, שהתערבבו בהן כמובן גם דמעות של חרון עצמי על שבמעשה ההרטבה קלקל לעצמו את ההתבוננות המרוכזת בראייתה אותו. הרי כה ייחל להתבוננות זו, לקראתה זיקק את כל כוחות נפשו בשבועות האחרונים, וברגע המכריע – עֵסק שכזה, והריכוז נפגם. הוא הבטיח לעצמו שעוד יתנקם בעצמו על כך. יחד עם זה לא לחלוטין התקלקלה ההתבוננות, ועוד נותר בו די כוח ריכוז לרוות את פניה בהצטחקן, וגל של ריגשה אדירה טלטל אותו והוסיף על בושתו. לא שהיתה יפה עד כדי כך – אם כי בלי ספק היתה נאה מאוד, בעלת סבר-פנים נעים ביותר – אלא שהיתה בדיוק זו שאותה קיווה כל חייו לשרת. לכזאת פילל, לכזאת. כן, ארשת טוּב-לב ותימהון עליז, ואיזו השפלה גדולה יותר מלשרת אישה שאינה טורחת כלל להשפילו? זהו הרוע העילאי, הנובע מנשים טובות-לב.

ובאמת לא היה בצחוקה בוז אלא רק תימהון על כך שיש בעולם גם טיפוסים כמוהו. פניה היו מלאות, שערה קצר מאוד, נערי, בתספורת ספורטיבית של אוחזת במושכות. הוא היה שלה. הוא ראה אותה מתנועעת קדימה ואחורה בצחוקה הרם שטלטל את גופה, ודמעות מחודשות של עלבון צפו בעיניו. היא היתה נפלאה. יותר מכל הכאיבו לו שפתיה הבשרניות והרכות, שהבליטו לעיניו את כל הנשיקות ששפתיו לא יזכו להטביע בהן. הן השתרבבו החוצה בשביעות-רצון וחוצפה כללית כלפי העולם. הן השתרבבו ביותר מבוז, בתום שמעל לבוז. המשרת, גבר ביולוגי במקורו, לא ידע את נפשו מצער על השפלתו לנוכח שפתיים אלה, שאותן יזכה לכל היותר למשוח באודם אגב רטיטה, כשישמש אותה בענייני הטוּאַלטה שלה. הוא נולד כדי ששפתיים חושניות אלה, תוך כדי נשיקה בלהט עם גבר אחר, יתעוותו לשבריר שנייה באי-רצון אדיש, אם, בשעת הנשיקה, יכעכע המשרת ויביט בה במבט ששואל אם איכפת לה שימות ברגע זה. הוא ירכין ראשו בקלון ויסתובב כלעומת שבא, וילך למטבח לבשל מטעמים על-מנת ששפתיים אלה ייפשקו לבלוע אותם ולעכל אותם ואחר-כך להפרישם. מן הסתם אף עגבותיה עבות ובוטות כשפתיה. משם יופרשו שאריות האוכל שטרח עליו. הוא השמיע אנקת התמסרות, ואז ראה את הבת קופצת לעבר אמה, נתלית על צווארה ומנשקת אותה באהבה שפוכה. אז סבה בחזרה לעברו. בעיניים דומעות ציפה לראות איך היא ממשיכה לפרום מעליו את אריזת השי שבה עדיין היה ארוז עד צווארו.

בּוּזָה

עד מהרה נפרמה העטיפה כולה, והמתנה נגלה לעין כולן במלוא תפארת מדיו. עוד לא הספיק להפיק מהן צחוק שני, והאם הבחינה ראשונה בכתם הלחות שפשה בקידמת מכנסיו, וקראה בקול נוקב "מה זה?!" והרחיקה עצמה בשאט-נפש. גם שאר הידידות והבת נרתעו לאחור, והמשרת הניח מייד את שתי ידיו על אזור מבושיו, והתהפך מאריזת הקרטון החוצה על גחונו, להסתיר את אזורו הקידמי מעיני הנשים, והתרומם על ארבעותיו, מתכוון לעבור ברווח שבין שולי השמלות שסביבו, לצאת מן החדר ולהתנקות. האם, שחמתה על קלקול רגע ההפתעה עלתה בה להשחית, כבר השיגה אותו וכבר הניפה מעליו רגל במטרה להנחיתה על גבו ברמיסה נרגזת, שעל-כן החיש את הידוסו על ארבע ונמלט מן החדר ככלב נזוף, מפיק בכל זאת גיחוך כבוש של מבוכה מפי הבת. לא לזמן רב הושבתה השמחה, סוף-סוף נשים בריאות ברוחן כאן, ומבחינת המאזן לא קרה דבר נורא כל-כך, תקריות כאלה מתרחשות לפעמים, אף לא שווה העניין בטורח הרוגז, וכי מדוע תכרסם אישה בוגרת את בריאותה בגלל נלוֹזוּת של משרת? לאחר רגע קל כבר ישבו כולן ואכלו ושתו, והמשרת-המחליף משמש אותן. כולן ידעו שהכל יסתיים בכי טוב, פרשייה לא נחשבת.

ושוב הוּכּה

ובכל זאת, תמימות לחשוב שרוגז נשי דועך כה מהר. לאחר שכבר נרגעה כביכול האם לרגע, ואכלה ולגמה, חזר וניעור בה הכעס. במחי אחד קולקלה הכנה של שבועות. באמת, אפשר לצאת מן הדעת מרוב כעס. היא כה טרחה, כה התכוננה לרגע היפה הזה, אף ארזה אותו כיאות להשיג הפתעה מושלמת, ואם כי לא קלקל לה את עצם ההפתעה, הרי קלקל את שלמותה, ועל-כן לא יכלה להירגע. ובעיקר לא יכלה להירגע מפני שהיה זה מישהו שאפשר לכעוס עליו, והיתה לה הרגשה שטרם מוצו האפשרויות הנוספות לשפוך כעם. כי אם אפשר לכעוס – צריך! אדם נוטה להגשים בייחוד את מה שהוא יכול, וכפי שעיתותיה של האם בידיה להנאות ולסתם עצלתיים, כך זמנה פנוי גם לפעפוע מחודש של התרגזויות. ואומנם מצאה בקירבה את החימה הולכת ומתלבה שוב, קפצה מכיסאה ויצאה מן החדר בצעד החלטי בלי לומר מילה, אצה אל חדר הרחצה למשרתים ופתחה בדחיפה את הדלת. הוא עמד בלי מכנסיים, כי פשט אותם בזה הרגע להחלפה, והפנה מבט מבוהל אל הנכנסת, ומייד כבש את מבושיו בין כפות ידיו תוך הצטמקות כללית. דַחַף האם להניף יד ולהכות אותו נבלם בשל מראהו מעורר הרחמים, עירום בחלקו התחתון, כה מבויש, כה חלוש למראה. היא צפתה בו רגע ארוך, אחר סבה על עקביה לצאת, ומייד עלתה בה חמתה להשחית על שהיא עוד מתפתה לרַחֵם על זה שקלקל לה את שמחת יום-ההולדת של בתה, והיא סבה אליו בחזרה, ומייד תפס אותה כעס על עצמה על שהיא מניחה לו להכעיס אותה מעֵבר לכל מידה, ושוב סבה על עקביה לצאת. כך התלבטה והסתובבה רגע או שניים כשור בזירה, עד שחשה שנאה על שהוא מעמיד אותה במצב של חוסר החלטה, והניפה עליו שוב את ידה, וראתה אותו מרים את ידיו לסוכך על פניו, ובתוך כך נגלו שוב מבושיו, וזיע הגיחוך תפס אותה בשנית, והיא הורידה את ידה, ראתה ספל פח מונח על דפנות הכיור, צווחה "מה זה עושה פה?" ונטלה אותו וזרקה היישר אל ראשו, שמעה חבטת פגיעה, צווחת כאב, וראתה אותו מרים ידיו אל ראשו ואל מבושיו לסירוגין, מתקשה להחליט מה קודם למה, הכאב או הבושה, וכל-כך מגוחך היה הפעם, עד שמתוך החימה השפוכה פרצה בצחוק צורם, ותוך תנועת-יד נמרצת באוויר, כמגרשת זבוב, אמרה "די, באמת!" ועזבה את חדר הרחצה וחזרה לחדר האורחים, משוחררת ונקייה מכל רבב של כעס. הכל היה באמת כה מצחיק וחסר-חשיבות!

נבדק

התנהלה שיחה שקטה ורצינית, שיחת נשים בוגרות, והאם הביעה חשש שמא לוקה המשרת באיזה פגם בריאותי אורגני. על כך הגיבה בחפץ-לב אחת הידידות, רופאה אַנָטוֹמיסטית במקצועה, שהיא מייד ניגשת לבדוק.

בחדר הרחצה שלו כבר החליף המשרת את מכנסיו, חגר סינר והשרה את המכנסיים הקודמים בגיגית כביסה וגהר מעליהם, כשנפתחה שוב הדלת ללא דפיקה, והידידה הרופאה נכנסה וציוותה עליו ללכת אחריה. הוא עזב מייד את הכביסה, ניגב ידיו והלך בעקבותיה אל חדר-השינה-לשעבר של הבת, שהיה עתה ללא שימוש. הידידה ישבה על כיסא, והמשרת עמד לפניה, והיא אמרה לו: "אני רופאה, באתי לבדוק, התפשט!". הוא השפיל עיניו בלי אומר, עמד רגע דומם כמחכה שתאמר לו עוד משהו. היא לא דיברה, והוא פשט את בגדיו ועמד לפניה. חלפה בו הצטמררות.

הידידה ישבה ועיינה בו. היא פלחה במבטה את איבריו. עיניו דמעו מחמת העמידה הממושכת בלי ניע ומחמת הכלימה שבהתייצבות דוממת עירום מול נקבה בוחנת. ארשת פניה היתה מקצועית וחמורה ויצרה רושם ברור של ציפייה לרע מכל. המשפיל ביותר היה כשהתבוננה היישר לעיניו, וכשהנמיך מבטו אמרה לו שיחזור ויביט לעיניה. היא ראתה שהוא חושש מאוד ושעצביו נמרטים ולפיכך המשיכה והסתכלה בו בשתיקה, רואה אותו תלוי במוצא פיה. קור של אי-ודאות זחל באיבריו הפנימיים, ומחמת המצוקה החל לחוש צורך נוסף ופולח בשלפוחיתו. בכל זאת התאפק הפעם בכל כוחו, והתכווץ מעט קדימה, להקל על תעוקת השלפוחית. ולכך אומנם כיוונה הרופאה-הידידה, שכן לישיבתה הדוממת היתה בעצם מטרה של בדיקה מדעית-קלינית. בלבה כבר גמרה ואיבחנה שאכן לא מדובר בפגם אורגני אלא בהרטבה מחמת התרופפות עצבים, ושאין מקום לחשוש. בכל זאת, ולשם אישוש הפּרוֹגנוֹזה הקלינית, וגם לא מעט בשל הנעימות הכללית שהדבר גרם לה, המשיכה לצפות בו. היא ראתה על פניו את עווית עינוי ההתאפקות בשלפוחיתו, ואת עיניו הדומעות מרוב ייסורים ומתח. כעבור דקות אחדות כבר לא יכול לעמוד בלי ניע ופיזז מרגל לרגל כילדה קטנה שמתאפקת, ואז קמה הידידה ממקומה, התקרבה אליו והתבוננה מקרוב לתוך עיניו, ומבטה מפיק סמכותיות בעושר רב כל-כך, עד שהמשרת לא יכול לשאת עוד, כרע על ברכיו – כל תזוזה גם הקלה על הלחץ בשלפוחיתו – וכשעיניו עדיין תלויות בעיניה פרץ בבכי מר וקרא, "תודה, תודה! תודה על הכל!", והידידה עיקמה את חוטמה, שלא לתת לו תחושה שהכל בסדר וכדי להותיר בכל זאת צל של חרדה בלבו, וקמה בלי אומר וחזרה לחדר האורחים, וצחקה, ואמרה שהכל בסדר, הכל רק פסיכולוגי, כדור הרגעה מפעם לפעם יעזור, גם הזמן יעזור. כולן היו רגועות וצחקו ואכלו ושתו, וכל המאורע-הביש הקטון נשכח כלא היה.

נלעג

לא ארכה השעה ואל החדר נכנס המַתָנָה, לבוש במדוקדק בחולצה, עניבה ומקטורן, חובש את תרבוש נער המעלית, ולרגליו נעליים וגרביים, חסרו רק מכנסיים. שוקיו היו עירומות כליל, ובין רגליו כרוך ספק חיתול לבן, ספק תחבושת ענקית; קשור סביב מותניו ומודבק לעורו באגדים רפואיים. היה זה ללא ספק ניסיון נועז להכפשה עצמית, אמירה בוטה של "תינוק אני, טיפש אני, ראוי לצחוק ולסליחה אני". את פרץ צחוק ההפתעה שבקע מגרונות הנשים המסובות אין לתאר. צחקה בעליזות, שהפתיעה את עצמה, אפילו האם. בייחוד צחקה הבת, טובת-מזג ועליזה מטבעה שכמותה, צחוק רם וצורם, געייה ללא חשבון של נימוס, פשוט כך, עליצות טהורה ומשוחררת, ומָחאה אפילו כף מחמת התעוותוּת שריריה בעת הצחוק. אל מחיאות הכף שלה הצטרפו שאר הידידות, והחרה-החזיק אחריהן הוא, המַתָנָה, חש את צחוקה של הבת כמו שָׂרָטוֹת עמוקות וצורבות בבשרו, הצטנף ופרץ אף הוא בצחוק גדול, שטלטל את כל גופו מרוב התלהבות לגרוֹטסקה זו שהוא עצמו הציג. דמעות של השתפכות ולב מתמסר עלו בעיניו לנוכח האפשרות שניתנה לו, בעומדו לצידן כנגד עצמו, ללעוג לאחד כמותו. וכמה רָווח לו שהוא שלה, שקיבלה אותו, שהכל טוב ומקומו מתחת לשולי שמלתה מובטח. כן, זה היה רגע נפלא, הוא לא ישכחנו לעולם, הוא יחמם עצמו בזיכרונות בלילות שיבואו. יש לו כבר עצי הסקה להבערת הזיות מענגות להרבה-הרבה שנים. בעודה צוחקת, ותוך העמדת פנים של רוגז אגב צחוק, הניפה האם ידה לעברו בתנועת זלזול ואמרה לו, "לֵךְ כבר, לך!" והוא יצא-פרח מן החדר.

צחק למִשְבַּתוֹ

לא עת ארוכה השתעשעו הנשים במתנה ובעוללותיו, וכעבור דקות אחדות לא צחקו עוד, ושבו למסיבתן. גם המשרת שב אל החדר, לאחר שהסיר את תחפושת החיתול ולבש מכנסיים הגונים, וחזר לעבודת שירותו. הוא עזר למשרת-המחליף בהגשה ובהסרת כלים מלוכלכים, אך רוב הזמן ניצב מאחורי הבת, עומד עליה לשמשה, לומד ומסתגל למקומו החדש. הוא כבר החל לחיות את חיי השיגרה הרגילים שלו, שמכאן ועד יום מותו.

פעם אחת קמה הבת, יצאה מן החדר והלכה אל חדר השירותים. הוא הלך אחריה, הקדים אותה בפסיעה ופתח לפניה את הדלת. כשחלפה על פניו הסתכלה עליו, אך לא ממש ראתה אותו, כאילו כבר היתה עוברת מזה שנים רבות על פני רהיט שלה הניצב במקומו הקבוע. הדבר שימש לו אישור מוחלט להתקבלותו. הוא סגר אחריה את הדלת וצחק בלי קול למשבּתוֹ שלו, וחש תוך צחוק בסירחון פיו הנצחי.

האורחת המתיישבת

האורחת, נפתח באורחת, בחורה כבת עשרים-ומשהו, שחורת-שיער, מביאה משב-רוח של חיים, בעצם כבר אישה בשלה ומפותחת, רְאוּ את ירכיה והַחליטוּ. עיניה נוצצות בזוהר: באה לָעולם לעולל משהו. היא יושבת על כיסא אל שולחן האורחים. לפניה כוס תה ועוגה. מולה עומדת האֵם, לא אמה, אֵם הילד. היא גוצה, לא האורחת, האֵם, קיומה צָפוּד. מעניין לָמה היא עומדת, האֵם, האִם בשל כבוד האורחת הצעירה? במה קנתה האורחת את זכות הכבוד הזאת? בנעוריה? ביופיה? בעושרה? אין לדעת. מכל מקום, האֵם עומדת, ידיה על מותניה, ומתבוננת ורואה איך הבחורה יושבת, ומחכה לראות איך הבחורה תשתה את התה ותאכל את העוגה. את הכיבוד לא היא הגישה, הכין אותו והגיש הילד. הוא ראה שבאה אורחת – למעשה היה זה הוא שפתח לה את הדלת – וראה את עיניה נוצצות במסתורין, וחש יראת-כבוד גדולה וצורך לכבד אותה, ומייד התמתח והציע, בנימה מתפנקת-מתחנפת של ילד כפוף, להכין לה כוס תה. האם צחקה והתגאתה מאוד בילד שלה, כה קטן, כבן שמונה או תשע, וכבר יודע לקבל פני אורחות ולשרת אותן. אף האורחת חייכה, אלא שחיוכה היה קבוע כל הזמן, חיוך כללי, וכמעט החליקה על ראש הילד בעוברו לידה, מרכין ראשו להחלקה. הילד שׂמֵח ושבע-רצון מחיבה זו שהוא אפוף בה. מאז ומתמיד חש צורך לשאת חן בעיני נשים דשנות וקובעות. הוא הלך אל המטבח להכין כוס תה כשכל פנימיותו מורעדת, שכן עיניה הנוצצות של האורחת בישרו לו רע כבר בהיכנסה. על-כן הוסיף לכוס התה גם פרוסת עוגה בצלחת, צמרמורת מסירות חלפה בשידרתו המעוגלת, וכשהביא את הכיבוד לחדר והניחו בהדגשה מרובה על השולחן, חיכה לתוספת שבחים על שהביא ביוזמתו גם עוגה, אך שום שבח לא הורעף עליו, כי האֵם והאורחת כבר דיברו בענייניהן, מי יודע על מה. רק האֵם, באמצע הדיבור, דקרה במבט פולח את העוגה שלה המתכלה ללא רשות מפורשת, מבט מהיר ולא יספה, והבחורה, ממשיכה בנועם הכללי של חייה, ומצרפת אליו אף את התה, העוגה והשירות, לא הראתה כלום, ועיניה נצצו בזוהר של חיים קורנים מתמשכים. הילד הלך הצידה, קצת מוקנט, ועמד סמוך לפינה. האורחת הסתכלה בתה ובעוגה, והאֵם הסתכלה באורחת, בתה ובעוגה. על מה דיברו? אולי על השמלה החדשה שהזמינה האורחת אצל האם התופרת? עוד מעט, לאחר שתתכבד הבחורה ותכַלה את התה והעוגה, תתרומם, ואז תמדוד האם ברצועת המדידה את מידות גופה. מעניין אם יורו לילד לצאת מן החדר.

ואולי השמלה כבר מוכנה, ותיכף תביא אותה האֵם מן החדר הסמוך ללבישת ניסיון של האורחת. גם אז, מעניין אם יורו לילד לצאת מן החדר. כנראה שכן, אך אולי לא.

לעת עתה הילד אינו יוצא מן החדר. הוא מסתכל בריצפה. תחושת ההקנטה שלו הופכת להתמרמרות פנימית. ההתעלמות מן העוגה היא לו כנזיפה. מצחו מקומט בזעף. הוא מתחיל לבטוש ברגל בריצפה. האֵם והאורחת אינן שׂמות לב אליו, כאילו תה ועוגה צומחים על עצים, כאילו לא הוא המכין, המביא, המשרת. הוא ניגש לאורחת, עומד מולה – כשהיא יושבת מגיע ראשו לגובה ראשה שלה – שולח ידו ומקיש בשתי אצבעות מתחת לסנטרה, על פימתה החלקה, המעוצבת יפה. היא שולחת לעברו מבט, סבר-פניה אינו מאבד מנעימותו, אך נדמה שעיניה נוצצות או מתרחבות קצת יותר. המעשה מטופש, אך ניתן לסלוח עליו, אינו תופס נפח רב, שטות חולפת. והלא גם אם ילדותי המעשה, הרי סוף-סוף צריך לזכור שילד עשה אותו. גם האֵם אינה חוננת את הילד ביותר ממבט אחד, שאינו אומר כלום.

על כך שוהה הילד לרגע שהייה של שיקול-דעת כביכול, אך אין לו שיקול-דעת אלא גל התרסה מחודש מקפיץ אותו שוב קדימה, ושוב הוא מקיש בשתי אצבעות מתחת לסנטר האורחת. היא מרצינה לרגע ואומרת לו בקול כבוש שיפסיק, ומעפעפת רגע כמי שמנסה להבין משהו. הלא גם אם ילד הוא, אין לה רכּוּת מיוחדת לילדים. האֵם רוקעת ברגלה וגוערת בו שיפסיק, אחרת... ואינה ממשיכה, מותירה בנדיבות את בחירת העונש הצפוי לאורחת. הילד נזוף. הוא עומד מופרש מן העולם התרבותי. תהום חוצצת בינו לבין נשים נכספות. כבר נשכחה, כבר פְּרֶה-היסטוריה העובדה שהוא אשר הכין והגיש תה ועוגה להנעים לאישה מסוימת את חייה. מרי עולה-גואה בו, הוא קופץ בשלישית אל האורחת ומקיש מתחת לסנטרה, אינו מגַוון כלל את מעשהו, אדרבה, חוזר עליו בעקשנות של אוטומט. הפעם מגיבה האֵם ראשונה, רוקעת בשצף ברגלה הקצרה וצועקת לעבר האורחת: "תענישי! שילמד!", והאורחת מַפנה אליו מבט נוצץ, ואומרת לו, והאמירה היא קלילה, כבדרך אגב, שאם יעשה את זה עוד פעם אחת, היא תשב עליו.

הילד נפגע עד מעמקיו. כמעט מקיא מהלמות-לב ועלבון. כזאת לא שיער: שיישבו עליו? עליו, ששירת בנאמנות אישה, שכל מה שרצה ממנה הוא לשאת חן ולהפיק רצון? מה, הֵזין אותה בתה ובעוגה רק כדי שיהיה לה כוח להתיישב עליו? ואמו לצידה? לא שמעה על אמהוּת? והוא מול העולם, בזוי? ומה פתאום ישר לשבת? הלא יש עונשי-ביניים, מגרשים מן החדר, שולחים לבית-כיסא, יש הרבה, וכאן, מייד – לשבת? ועל מה, על הראש? על האיבר העילאי, שבו מרוכזת הכרת העלבון? קור נמסך בקרביו. עתה הוא יודע, לא יוכל להקיש פעם רביעית בלי עונש! ועוד הוא יודע: לא יוכל שלא להקיש פעם רביעית! גורל הוא! עליו למַצוֹת דרכו וגורלו בעולם עד תום, וזהו רגע הבחירה: ברגע אחד, בין נקישה שלישית לרביעית מתחת לסנטר אישה – הופך הילד לקשיש. העולם יקולף מעטיפתו, מסלול חייו יוּטה לצד נורא. כמכושף הוא קופץ אל האורחת. עתה היא כבר מוכנה לקראתו, אורבת לו מזווית עינה בעודה משוחחת עם האֵם. וכאילו בשלווה, כמובן מאליו, היא מרימה קצת את ירכה האחת מן הכיסא, מַטָה גופה באלכסון הצידה, ובד-בבד תופסת בראשו – הוא כבר רואה בעיניים פעורות את הרווח הנפער כין הכיסא לירכה, לשם מובלים עתה פניו – מושכת ומכופפת אותו בידיה האיתנות ובכוח שאין עליו עוררין אל מתחת לירכה, והנה מתרוממת כולה מן הכיסא, אחוריה באוויר, נפרדים רגע מבד שמלתה, מתגלים בעירומם, רק תחתונים עליהם, מול פני הילד ההפוכים כלפי מעלה, ומתקרבים אליהם במהירות.

יָדע, ידע מרגע שעמדה בדלת, שלְשָם יגיע, שם יגמור. גם היא ידעה. לשם כך באה. לכן נצצו עיניה. גם אמו ידעה. לשם כן ילדה אותו. עומדת שם, ידיה על מותניה, הגוצה הצפודה, וצופה איך אישה אחרת יושבת לה על בנה; עמידה של סיפוק מהול בחשש, ובכל זאת – סיפוק.

השומרות על ידינו

מתרונן הלב בעזוז של אחוות אנוש למראה שומרי-הראש המופקדים על חיי האישיות הממלכתית. כמה ביטחון יש בהם, בנוכחותם, בתנועותיהם, בעיניהם הפולחות כל עצם. מְמַגרים הם את המוות ומכריזים בעצם היותם: שומרי החיים הננו! לא ניתן להתנקש בחיי האישיות-הממלכתית! לא יפגע בה כדור, לא תיזרק לעברה פצצה, לא, כי חיֹה תחיה האישיות, והממלכה תיכון לתפארת אזרחיה! חוצצים הם בין האישיות לבין שארית העולם, בדרך כלל אחד מאחוריו, אחר מלפניו ושניים מצדדיו. לאדם ארבעה צדדים, אך הוא עצמו מעוגל, ובין הצדדים ניתן אפוא לפגוע בו. (על-כן היה מן הרצוי להקיף את האישיות הממלכתית בטבעת בקוטר די גדול של שומרי-ראש רזים הצמודים זה לזה, על-מנת שהחיץ בינו לבין עולם הניווּל יהיה מושלם, וכך ילכו ויקיפוהו, עד שיגיע לביתו-מבצרו, ושם, כדי לתת פורקן למתח הרב של סכנת החיים ודאגת השמירה, תהפוך טבעת השומרים למעגל רוקדים שיערכו הקפות של שמחה סביב האישיות, והאישיות תתרגש מאוד ולא תדע מה לעשות עם עצמה, עד שיפרוץ אחד משומרי-הראש שהשתלהב תוך הקפות, יתפוס באישיות, יניף אותה למעלה וירכיב על כתפיו וירקוד איתה, והאישיות תחייך אל הנוכחים ותדאג כל הזמן שמא ייחבט ראשה בנברשת התלויה מהתיקרה, או במשקוף הדלת. אך תנאים אידיאליים אלה אינם מתממשים במציאות, והאישיות הולכת בלי טבעת, רק עם ארבעה שומרי-ראש, והביטחון אינו מושלם, מקווים גם למזל.)

כך מתפעם-מתרחב הלב אף בשמוֹר השומרים על אישיות אחרת כלשהי, ולאו דווקא ממלכתית, ואפילו מפני עצמה, דהיינו, שאם איים אדם לאבד עצמו לדעת באקדח, הרי השומרים לוכדים את ידיו, והמתאבד הולך ביניהם, ידיו בידיהם, והוא גאה ומאמין בהוּמניזם של שומריו המגינים עליו מפני ידיו החבלניות.

כיוצא בזה אנו מוצאים גם אצל הנער השרוע מקופל במיטתו, שערו הדליל מרוח שומני על קרקפתו הנוצצת, פניו תפוחים ואדומים מחמת ריגשה, וידו מפשפשת בגירוי ארסי ומתייפח של צריבת גבריותו. אינו יודע שזמן ההתקפלות חלף. חושב שהעוּבּריוּת תימשך לנצח. והרי יודע הוא יפה שבשעה זו יושבות ידידת המשפחה ובתה בחדר השני ומשוחחות שיחה של כובד-ראש עם אמו, ואמו נאנחת ואומרת וחוזרת, "קשה, קשה". והידידה אומרת, "אם קשה, שיבוא אלינו ונַראה לו, יעבוד קצת ויתכופף קצת, גם נשלם לו, שלא ידאג, ועדיף אצלנו מאשר בבית-חרושת או במשרד, כי אנחנו לא זרות, אנחנו ממש משפחה, אצלנו יהיה תחת השגחה חמימה, אם כי קפדנית, כי לא נוותר לו על כלום, על כלום, אצלנו יעבוד קשה". ובשמוֹע האם את המלה "קשה" היא חוזרת ואומרת "קשה, קשה". והידידה ממצמצת קצת בעיניה ומושכת אוויר במסילות חוטמה כמו שמושכים אוויר לעילוי מיץ-האף, אלא שהיא מושכת סתם, בלי מיץ; ובתה ממששת באותה עת גבשושית בצד חוטמה, ומפלבלת בעיניה בתהייה אם זוהי גבשושית חולפת, בועה דלקתית, או אולי ראשיתה של שומה: ובאותה שעה אמו, בין "קשה" ל"קשה", מסיעה שלוש אצבעות מסיירות על סנטרה לבדוק אם לא צימחה שערה על חלקלקוּת העור המחורר, והוגה בקשי החיים, במחירם המאמיר, בצורך לשלוח את הילד להשׂתכר למחייתו, ולבה מתמוגג להסכים עם דברי הידידה, שהרי הצדק עימה, טוב יהיה לו אצלה מאצל זרים, יקבל אוכל כנדרש, אוכל יקבל, אוכל, ולמרות שיעבוד קשה הרי יוכל להתפתח, ואולי עוד יהיה פעם משהו, והיא נאנחת. "תני לנו אותו, תני לנו ונעשה ממנו בן-אדם", מוסיפה הידידה, והאם נאנחת. מתחמץ הלב, בנה ינקה את בית-הכיסא אצל שתי נקבות רגזניות אלה, והרי יכלה להשאירו לעשות מלאכה זו אצלה, אצל הנקבה אמו.

אכן, הנקבות הללו, חוץ מעסקי האהבה, רוצות רק שיימצא סוף-סוף מישהו שינקה להן את בית-הכיסא, והדָגֵש הוא על סוף-סוף, כאילו התחבטו ופרפרו בבעיה זו כל חייהן, לא יכלו להמריא לגבהים בשל טורח העניין וכובדו, ונדמה להן כי אך ישתחררו, אך תרד מעל כתפיהן העדינוֹת, נושאות הכנפיים האווריריות, מועקה זו של ניקוי בית-הכיסא, יתחילו לחיות את חייהן האמיתיים, יַראו כבר לעולם מיהן באמת ומה יודעות הן לתרום לאנושות. בייחוד חושבת על כך בת הידידה, הנערה שהגיעה לפרקה, בעלת הספק-שוּמה ספק-פורונקל לצד חוטמה, ששדיה עדיין טריים ונפוחים, ומתגעשים כלפי מעלה שעה שהיא נושמת מלוא-חזה אוויר מתוך חימה על העולם; אף הידידה אמה עדיין כועסת על העולם, אם כי לא בשצף כזה, ושדיה לא מזדקרים בהתרסה, ובכל זאת גם אצלה, מירכתי הדממה הקרושה שבנפשה, מקרטעת, כמו עטלף גוסס, המחשבה הזאת. (אמו של הנער, לעומתן, כבר אינה רוצה להראות לעולם כלום, רוצה היא רק להתלונן בקול חד ושיהנהנו לה בראש.) ואם תשאלו אותן, את הידידה והבת: הוי נקבות, נניח כי מצאתן את המנקה המבוקש, והריהו רכון על בית-הכיסא שלכן יומם ולילה ומנגב ומלטש, מה אז? הלא תשבו ותאכלו עוגות ותדונו בו, במנקה, בגבר המותש, המנקה לכן את בית-הכיסא! ובכן, יצא המרצע: להיפטר מניקוי בית-הכיסא על-מנת לשבת על כוס קפה ולדון בניקוי בית-הכיסא! אכן, כולנו מחוֹללים במחול עגום.

והנער, על משכבו הלח, במה הוגה הנער? משחר ילדותו חושש הנער כי יילקח לשמש כמנקה בתי-כיסא לגברות. אינו יכול להאמין שכך יעוללו לו. ראשו נע לצדדים בתדהמה נצחית: "לא להאמין, לא להאמין!". אף נשימתו כּבֵדה עליו, ובמרכז בטנו התייפחות פנימית צורבת. אגב כך נשלחת ידו אל בין רגליו, ומגייסת שם שותף עכברי קטן לפחדיו ולעלבונו. זהו פּרטנר כַּרְסְמָן, שעימו הוא מקיים דיאלוג מתמיד של קינה, פחד ומרי. השותף העכברי ממולא בדם רותח, מפעפע את כל תרעלת שאלותיו הנוקבות ותאניותיו בדבר ניקוי בתי-כיסא לגברות באמצעות הזדקפות הַתְרָסָתית מעת לעת, כביכול נובח וזב ריר במאמץ להינתק מהשלשלת המחברת אותו אל בטן הנער ולזנק על עלבונות החיים ולשספם.

עתה, כמסתבר מאליו, מהודקות ומכוּוצות עיני הנער, ובחזיונותיו הוא רואה את ידידת אמו ובתה עומדות מעליו ופוקדות בקול שאין עליו עוררין לצחצח כהוגן את מושב בית-הכיסא שלהן, ותיכף הן מפשילות את שמלותיהן כי הן להוטות לשבת. תדהמתו ממה שמסוגלות נקבות אלה, ידידות המשפחה, לעולל לו אינה יודעת שובעה, והריהו מחכך-ממריץ בקדחתנות גוברת בשותף העכברי, מלהיבו להתרסה נוספת ומקרין על קירות מוחו שוב ושוב את תמונת הנשים המצַווֹת עליו בהפשלת שמלה. אינו מאמין, אינו מאמין, נהמת התייפחות של כיסופי עלבון בוקעת מגרונו, והוא מטלטל ראשו מצד לצד בעיניים עצומות, חובט קרקפת משומנת בכר הלח, ובמכנסיו פושה הרטבובית שלפני ההתזה, ועוד רגע והשותף העכברי יגיע לשיא התרסתו וימצה את כל פעפוע מרי עלבונו ותדהמתו, והנה מסיר הנער את ידו המלפפת את השותף העכברי ומשהה אותה באוויר, והשותף העכברי מנגח כמה פעמים באוויר הריק ואינו מתיז, שוהה לרגע ונסוג באי-רצון, ועל מוח הנער נופלת אפלה רגעית, ערפל מכסה אותו, וכל זאת על-מנת לשוב מייד ביתר תוקף ובכוחות מחודשים להקרנת תמונת הנקבות המצַווֹת, ולדרבן את השותף העכברי להסתערות נוספת.

הבה נתעכב מעט על תמונה זו, שמקרין הנער על כותלי מוחו המסוידים אפור. (אגב, תמונה מעוּותת, כי בד המוח עשוי קפלים.) הוא על ברכיו, מנקה במטלית לחה את פְּנים האסלה לאחר שידידת אמו עשתה בה שימוש. שמלתה עודנה מופשלת למעלה, אחוזה בידיה, ותחתוניה עודם מופשלים למטה בין קרסוליה. למראה זינוקו הזריז – היטב כבר מאומן הוא – אל נבכי האסלה, היא צוחקת בשיניה, וגם מסתובבת כשאחוריה אליו, מטה גופה מעט קדימה בגב ישר כך שאחוריה הדשנים נפשׂקים מעט, ומראה לו היישר אל מול פניו, כהטחה ניצחת, את המקום שממנו יצאה הפסולת שהוא שקוד כעת לנקותה. ובאותה שעה גם פניה מופנים אליו מעבר לכתפה, שתוכל לראות את פניו בעלבונם, ושיוכל הוא לספוג בעת ובעונה אחת את אחוריה הנפערים ואת פניה הצוחקים, והקשר בין השניים יהיה לו מוחשי מאוד ויעליב אותו עוד יותר. ובינתיים, ועל מפתן חדר השירותים – שהרי הדלת פתוחה, לידידה-האם אין מה להסתיר, היא לא מתביישת, שיתבייש הוא – כבר עומדת הבת, והריהי כמתלמדת של יחסים שימושיים עם גבר אצל אמה, והיא מחייכת בשביעות-רצון ובהנאה למראה התמונה, וכבר היא מפשילה את שמלתה שלה למעלה, ומַפנה אליו את צדודית אחוריה, מוכנה ומזומנה לתפוס את מקום הוֹרָתָה-מוֹרָתָה על מושב האסלה, שכן אף היא צריכה – לא צריכה, חייבת! – וניקוי האסלה בידי הנער מעורר בה תיאבון גדול ללכלך כדי לתת לו עבודה נאלחת נוספת. זוהי התמונה. היא מוקפאת, מונצחת על קיר מוחו של הנער, כה פוגעת, כה לא-צודקת, כה לא-נכונה! ויחד עם זה נרגש הנער עד עמקי נשמתו: אלה החיים!

(כלום באמת אלה החיים? כלום אין לנשים אלה מה לעשות אלא להידחף בזו אחר זו לבית-כיסא, לתחוב לשם גבר מנקה ולעמוד מולו מוטות באלכסון באחוריים חשופים ובחיוך מנצחים עם שיניים עד קץ הימים? איפה ראינו, איפה שמענו ואיפה למדנו על דברים כאלה? ואפילו עושות זאת, זו גומרת וזו נכנסת בעוד זה מנקה, מה יש להן להתעכב שם כל-כך הרבה? מה זה שהן מבלות שם שעות, כמה כבר אפשר ליהנות מזה? כלום אין האחוריים מצטננים, הגב כואב, הצוואר המוטה לצד נתפס בכיווּץ, והחיוך הופך לעווית ומאבד את כל ההנאה השפוכה עליו? ובכלל, רבותי, מהם בתי-כיסא לעומת הקוֹסמוֹס? הרי הם טובעים בקוֹסמוֹס, הם והנשים היושבות בתוכם! האישה בבית-כיסא, והקוֹסמוֹס צוחק! הבה נאחז בטלסקוֹפּ ענק ונתבונן בעדו, נפלח את שמי הלילה מתוך צינה מדעית הרחק אל מרחבי היקום האינסופיים. יָדֵנוּ רועדת. את מי אנו מרמים? הרי רק הצצנו בטלסקוֹפּ, והנה צדה עיננו בקצה האינסוף אישה בבית-כיסא, ובקצה הטלסקוֹפּ הרכבנו גם מיקרוֹסקוֹפּ על-מנת שנראה את נקבוביות העור אשר בחריץ אחוריה. והנה שוב אנו בַּפּעוט, בתפל, באידיוטי, ונהמה של ריגשה פורצת מגרוננו הדק. אנו מצטמררים בבושה.)

ובעוד הנער מתפלש במיטתו בחזיונות רוחו, נדהם ממה שעתידות לעולל לו ידידת אמו ובתה, נפתחת לפתע דלת חדרו בבת-אחת – אין לו פרטיות, הוא לא פרטי, הוא שייך – ואמו נכנסת ביעף, ואחריה ידידתה ואחריה הבת, שלושתן. מחמת ההליכה המזורזת אינן עושות עתה את תנועות ההבל שלהן, מישוש הגבשושית ליד החוטם, משיכת האוויר בתעלות האף ואמירת "קשה, קשה" תוך הסעת שלוש אצבעות על הסנטר, אלא עטות ישר על הנער המצונף.

אף אחת משלוש הנקבות אינה מחייכת. האֵם אינה מחייכת כי את הנער הסרוח עתה על מיטתו יש ללמד לקח, החיים אינם התכרבלות מתחת לשמיכות; והידידה ובתה אינן מחייכות כי קיבלו כאן משַמֵש לניקוי בית-כיסא ועליהן מוטלת המשימה הכבדה לקרוע אותו ממיטתו ומביתו ולכובשו לעצמן. הן שונאות את ההתמהמהות, בייחוד התמהמהות העלולה להביא להן הפסד שַמָשוּת של גבר. שהלא כל רגע שאינו עסוק במישׂרתו החדשה הוא רגע מבוזבז, כי הזמן בין ההווה לבין מותו כבר קצוב, ואף אם יחיה עוד שישים שנה, הלא אלה שישים שנה קצובות וסופיות, וחבל אפוא על כל רגע משישים השנה שבו אינו טורח על קירצוף, שהרי לא יוכל להחזיר להן את הרגע לאחר מותו. לִבָּן מתחמץ בקרבן למראהו: הוא נח! על חשבונן הוא נח! נוגס וגוזל מהן שישים שנה השייכות להן. בבת-אחת מפשילה אמו את השמיכה מעליו ומגלה מה שמתחתיה. נחירי הידידה והבת מתרחבים: לא רק שיָשֵן על חשבונן, אלא אף מבזבז את כל כוחות האנרגיה הגברית שלו על הפקרוּת תענוּגית! לא זמן נייטרלי הוא גוזל מהן, כי אם זמן מלא צוף! ואגב כן הוא גם מחליש עצמו וגוזל משישים שנות החיים שעוד מוקצבות לו זמן נוסף, שבו יהיה תשוש מחמת התפרקויותיו המיניות ולא יוכל לנקות להן את בית-הכיסא.

"מחליש את עצמו!", צועקת האֵם, "מחליש, מחליש, אבוד, לא יגיע לכלום, בושה וחרפה, והעולם צוחק!". איש אינו צוחק. הכל חמור. הידידה ובתה עסוקות בפעולת ציד אדירה, ומייד לאחר שהאם הפשילה את השמיכה, מפשילות הידידה ובתה ביד אחת את שמלותיהן למעלה – כמו בהכנה מוקדמת לישיבה מלכלכת בבית-כיסא – ובידן השנייה קורעות את ידיו מאזור מבושיו ומטיחות אותן לצדדים, וחיש מתיישבות כל אחת בצידה, בישבן חשוף, על כפות ידיו, כשגבן מופנה אליו. הוא לכוד, הוא מבויש. ניצוד באמצע חששותיו הכבדים. שני ישבנים שמהם פחד הפריעו לו באמצע הפחד מהם.

האֵם מתייצבת באמצע, ליד פניו, ואומרת, "קשה לפקח עליו, קשה, קשה". ועונה הידידה, "אנחנו כבר נפקח, אל תדאגי". "אני דואגת כי אני אמא", טוענת האם, "ואני ידידה", אומרת הידידה. עתה פונה האם אל הנער המבויש להפליא ונואמת. "עונש! מעכשיו תדע מה זה להחליש את עצמך מתחת לשמיכה! תימסר לידידתי ולבתה, הן כבר יַראו לך מה זה!". כל-כך רווח לה לאם שבנה סרח והיא יכולה להציג את העברתו לנקבות הזרות כעונש על פשע גדול, כמעשה חינוכי למופת, פעם עוד אפילו ישבחו אותה על כך, אולי אפילו יבוא הוא עצמו, הבן, כעבור שנים, יכרע ברך וינשק את עקבי נעליה, בעוד היא יושבת בפנים אטומות על כיסאה, ויודה לה על שעזרה לו "למצוא את עצמו" ולפלס את דרכו בחיים, והיא לא תשיב לו, אלא תמשיך להסתכל נכחה במבט אטום.

"ועוד איך נעניש!", קוראת הידידה באיום חגיגי ובנימת הבטחה מלכותית. "ואני הייתי נותנת לו להתחיל מניקוי יסודי של בית-כיסא!", מחרה-מחזיקה בתה. אכן כן, הוציאה לאמה את הערמונים מן האש, ואמה לא תיחשב ליוזמת. מגחכת הידידה כשוקעת בהרהור, "ועוד איך, ועוד איך".

לב הנער מפרכס. לפני רגע היה שקוע בחששות נלהבים ודמיוניים, שלא ייאמנו, שמא יימסר לעבודת ניקוי בית-כיסא אצל ידידת אמו ובתה, ולפתע קוטעים אותו מחששותיו הפורחים, ובאה המציאות שלא תיאמן, והידידה ובתה יושבות בישבן עירום על כפות ידיו ומבטיחות לו שהנה-הנה הוא נמסר להן לשמש אותן, וראשית עבודתו ואחריתה יהיו קירצוף בית-הכיסא שלהן. שתי הנקבות יושבות ולוחצות על כפות ידיו עד להכאיב. לעת עתה הכאב נסבל, מה גם שתשומת-לבו מופנית בעיקר אל הישבנים החשופים הלוחצים על כפות ידיו הפשוטות מזה ומזה. אם יַפנה הנער מבטו ימינה או שמאלה אגב פירכוס, יראה שולי גב זקוף, שבשל זקיפותו ובשל הקוער הנוצר בתחתיתו מתבלט שבעתיים הניגוד בן צרות המותניים לרוחב הירכיים, ומתבלט אף קימור הישבן עצמו, והרי זה מראה מגרה ומכאיב מאוד. על כפות ידיו, בלחץ גובר והולך, רובצים האחוריים, פוערים למרכז כף היד את החריץ הטבעתי הידוע, כמו כדי להפגין לנער במוחש את עתידו בשישים השנים הבאות. לו רק היה נועז וגברי, ואילמלא היה בתפקיד של שמש עתידי, היה יכול לכופף אצבע אחת, מן הסתם האמה, כלפי מעלה, ואז היתה משתרבבת לקצהו התחתון של החריץ הקדמי השסוע, או, עם קצת מזל ומאמץ, הישר לחריץ הטבעתי הידוע, אלא שאינו מעז. הוא צייתן. עלבונו גואה בקרבו לשיאים חדשים, והשותף העכברי שוב קופץ ומתריס, מחכה ליד תומכת ומחככת, אבל ידיו תפוסות, והאֵם עומדת מעליו ומטה פניה הצידה בחלחלה מופגנת של שאט-נפש לנוכח השותף העכברי. הידידה ובתה יושבות על ידיו גב אל גב, לא נוח להן לדבר בצורה כזו, לפיכך הן מסיבות מעט ראשיהן מעבר לכתפיהן להתבונן בעיניים נוצצות פעם בפניו ופעם בשותף העכברי, והן מכאיבות לו עוד יותר בשׂחוֹק הקטן שעל שפתותיהן.

הכל נראה שטותי, מדהים, חסר היגיון. זוהי תמונה קפואה. כך אפוא. לא רק בחזיונותיו, גם בחייו קופאות הנקבות ואינן זזות. (עתה כבר לא תוכלו לשאול אם באמת כך נוהגות נשים, כי עתה אין לנו עוד עסק עם דמיונות, אלא עם עובדות. ואם תשאלו, "כלום זה מה שהן באמת רוצות, לשבת על ידיו של נער, גב אל גב בשמלה מופשלת, מועכות ולא זזות?" – נשיב: "ואיך תתווכחו עם החיים עצמם?")

הנער לכוד. שתי נקבות שומרות עליו מפני עצמו. הן רוצות רק בטובתו. הוא ינקה להן את בית-הכיסא בלי לפשפש במכנסיו ויביא להן הרבה תועלת, ויום יבוא וינשק בתודה את עקבי נעליה של אמו. לעת-עתה הן בוהות בחלל, ואף אמו – לאחר שהסבה פניה בתנועת סלידה, והשותף העכברי הלך והצטמק כמו למגע חומצה – ניגשת עתה ופותחת את התרים הסגור לאור היום, לאוויר הצח, ועומדת בחלון כשאחוריה מופנים למיטה, כאומרת "אני לא יודעת מה קורה פה", ולמעשה מראה לבנה השרוע לדיראון על המיטה את המקום שממנו – אומנם מנקבות מקבילות – תצא הפסולת, שאותה ינקה כהלכה לשביעות-רצונן של הנקבות המלכלכות ולבניית עתידו המושלם.

פרץ גסות-רוח של נשים עדינות

הכל מתחיל בשפת-חלקלקוֹת. היא עגומה מאוד, האֵם, בשוחחה חרש עם האורחת הצעירה. האורחת כבת עשרים וחמש, תמירה, שערה ארוך, ולה חצאית ארוכה עד למטה מברכיה, ושוקיים דווקא לא דקות, ממולאות בבשר נשיוּת, ובשלבה רגל על רגל עולה חצאיתה למעלה ונגלית אף הברך ופיסת הירך. גם היא, האורחת, נראית עגומה, שפתיה כמעט מתוחות בקוּבלנה, היא חוזרת כרגע משהות ממושכת באירופה ואין לה עדיין עזרה קבועה בניקוי דירתה. נכון שהיתה צריכה לדאוג לכך מראש, אך למי יש ראש כשמבלים באירופה, היא מפטירה ושׂוֹחקת, והאם שׂוֹחקת עימה בהבנה גמורה. הנער, בעל שפיפוּת טבעית, מגיש במטבח לאמו ולאורחת. נדמה שעוד רגע יפרוץ בבכי, כזה הוא, אינו יכול להשלים עם העובדה שיש אירופה ואמריקה, עולם גדול ונפלא כל-כך. רוצה היה שכל הקוֹסמוֹס יהיה כמטבחון זה בבית אמו, דחוק, מואר בקושי, ומבטיח לא-טובות.

האורחת, עם כל עגמומיותה על שאין לה משרת, אינה יכולה שלא לחייך בפה רחב למראה הנער, וגם האם מחייכת בשפתיים חתומות ובחמיצות גדולה, מביטה רגע הצידה כמגלגלת מחשבה חדישה במוחה, מנידה בראשה לעבר הנער החוגר סינר – כך חוּנך להגיש כיבוד לאורחים – וכשהוא יוצא מן המטבח לפרוזדור, היא מעלה כבדרך הרהור את הרעיון למסור אותו למשק-ביתה של הבחורה האירופאית במקום לשולחו מי יודע להיכן. הבחורה טועמת מהעוגה ואומרת "כן-כן" על כל דברי האם, לא בהסכמה, אלא באישור לקבלת חומר למחשבה. הן מדברות בקול שקט, ושתיהן שותות תה ואוכלות עוגה ומסכמות למעשה תנאים.

הנער מצותת בסתר מן הפרוזדור. בעצם, לא בסתר, גלוי וידוע להן שהוא מצותת, והן מחייכות חיוך קטן של שותפות-לסוד על התנהגותו הנרגשת-מגוחכת של הנער. ניחא, ישמע לו השרץ הקטן, מה איכפת להן? הוא שלהן! הנער רואה במטבח מקום חשוב, אין להגזים בחשיבותו. זהו מקום שמְעַנים בו, הורגים ושורפים דגים ועופות, ובו מתלחשת אמו עם נשים אחרות על-מנת להעביר אותו מיד ליד מתחת לשולחן. כן, לכך נועדו מטבחים ישנים. שם מקור המסתורין והגירוי של עתידו ביחס לירכי נשים שופעות ומלהיבות. שם מסכמים תנאים לכיפופו. כל חייו הובילו לזה. הולידוהו והאכילוהו וחינכוהו – בעיקר נימוסים והליכות משק-בית – רק על-מנת שיתאים לשוק הנשים הצורכות. ונחוצים להן ילדים, כי כה הרבה שירות בעבודת-בית יש לעשות. בחנויות אביזרי המשרתים יש אפילו שׂפמפמים קטנים להדבקה מעל שפתי הילדים, להשגת ארשת שמשוּת בוגרת.

כי הרי כל-כך ברור שרק לשם כך באה הבחורה העדינה, ומייד הדגישה מפורשות בקול שקט שאין לה עניין במשרתים באים-והולכים, היא חפצה במישהו שתתרגל אליו וישרת אותה למשך כל חייה, כמו ריהוט ישן וטוב. ואגב, היא הראשונה הפולטת את המלה "משרת", ובאופן כה טבעי! עד עתה דיברה אמו על "עזרה בניקיון ובעבודות משק-בית", והבחורה, ברור לה לגמרי שמדובר במשרת ואף אינה מהססת לבטא את המילה. הנער אינו חדל להתפעם מן המילה הזאת. בלב קופץ ובדם מורתח מעלבון ואי-צדק מַכָּה במוחו המילה "משרת". בהפגנתיות, המעוררת פרץ צחוק עצבני מפי האם וחיוך של תימהון ורחמים מפני הבחורה, הוא נכנס במרץ למטבח, נופל על ברכיו ונכנס אל מתחת לשולחן, ושם הוא מתכווץ בין רגלי הנשים הדנות בענייניו. הוא חוזה מקרוב בשוקיהן. בשלבן רגל על רעותה, מתגלה פיסת ירך. הן ממשיכות מייד לשוחח כאילו אינו יושב שם, כאילו אינן יודעות כמה מכאיבה ההתעלמות. מתי תתחיל עבודתו? – רצוי שמייד. כך הן מסכמות.

הוא זוחל החוצה, מתרומם, אוסף את הכלים מן השולחן בגבות מורמות של משרת המפגין שהוא נמצא מעל לכל עלבון, רוחץ אותם בכיור, נוטל את ארנקה של הבחורה ומזדקף בציפייה, ולאחר כמה דקות הוא כבר הולך אחריה ברחוב, משתייך לה בלעדית.

הבחורה יושבת בכורסה רכה באמצע חדר ההסבה, בעוד הנער שוטף את הריצפה סביבה. הוא חוגר סינר גומי, וכפפות גומי לידיו, מכרכר ועמֵל סביבה ותחתיה במדים של פּחיתוּת כבוד. היא במרכז, יושבת, מציגה רגליה על הריצפה, נסמכת על ידה האחת שעל מיסעד הכורסה ומביטה בו כהוגה. בהגיעו בכריעה, משפשף בסחבת הריצפה, עד סמוך לה, היא אינה מזיזה את רגליה. אלה, בנעליים גבוהות-עקב, נטועות בריצפה בסמכותיות רבה, אחת בקו ישר, השנייה קצת באלכסון, כאילו אף רגלה הוגה. היא אימפריאלית עם כל עדינותה. עז חפצו לסיים את מלאכתו ולשטוף כבר את המרצפת שעליה נטועות רגליה, ויחד עם זה אינו מעז לבַקְשָהּ להזיזן, היא אינה חייבת לוותר על נוחיותה. רגע אחד הוא מסתכל מלמטה למעלה אל עיניה, והיא משיבה לו מבט ורגליה נטועות במקום. הוא רובץ לרגליה כחמש דקות, ומחכה. היא אינה גורעת עין ממנו ואינה מסיטה רגליה. הוא יוצא מן החדר עם הדלי והסחבה והולך להמשיך במלאכות הבית האחרות.

מאוחר יותר, לאחר כשעה או יותר, כשהיא סוף-סוף קמה ללכת לחדר אחר, שטוף ומצוחצח כמובן אף הוא – מזנק הוא לחדר ההסבה, הסחבה בידו, ומנקה סוף-סוף את המרצפת שהתפנתה. זאת היא רואה כשהיא יוצאת, בעודה על המפתן, בחיוך של קורת-רוח: הוא לא שוכח מה שהחסיר. משרת מסור. ויוצאת.

היא חוזרת אל חדר ההסבה ורואה אותו עדיין כורע לפנים למרגלות כורסתה, כמתפלל. היא מתיישבת בכורסה, מציבה רגליה למִדְרָכָן הקודם, והוא נושא אליה ראשו ובפנים סמוקים פורץ בשטף של וידוי. הוא משַטח בפניה בהתלהבות גדולה כחוצב להבות, ובקול רועד ממסירות ומרצון לשאת חן, את התלבטותו מקודם. כיוון שלא קיבל כל הוראות כיצד לנהוג, לא ידע אם מותר לו לבקשהּ להזיז לרגע את רגלה כדי שיוכל לשטוף את המרצפת, או שעליו לחכות, כפי שאומנם עשה, למועד מאוחר יותר, שבו תפנה מעצמה את המרצפת. הוא פותח את סגור-לבו לפניה בנהמת-נפש, בטון של כמעט-יבבה, הוא כמעט מתפקע, עד כדי כך חיכו המילים הסוערות האלה להיאמר, עד כדי כך חש הוא בצורך להתמסר עד תום, לגלות לה את צפונות נפשו הכוללות רק התלבטויות בקשר לשירותו אותה. כיוון שאינה משיבה לו מייד, אלא צופה בו כממשיכה בהגותה, הוא חוזר ומייבב, וחוזר ואומר שכמעט כבר ביקש ממנה להרים לרגע את רגלה באוויר או לקפלה תחתיה על הכורסה, ועל כך היא משיבה לפתע בקול נמוך וענייני, ולא בלי עדינות, "וטוב שלא ביקשת, כי הייתי בועטת לך בפרצוף", והוא, בלהט פתאומי של מאמין אדוק ובלי לחשוב, עונה, "וזה בדיוק מה שהיה מגיע לי!", ומסב פניו מפניה, ומחכך עוד קצת את הסחבה הלחה על הריצפה סביב רגליה בשפשוף סתמי מוכני, כאילו באמת עוד יש לו מה לעשות שם, ומתחיל, בלב הולם, לעכל את מה שאמרה.

אין לתאר את העלבון. איך זה כך, פתאום, היתה בועטת בפניו? ועל מה? על בקשתו שתואיל לתת לו לשרת אותה בשלמות! אץ לתאר. זהו עלבון שאין להבינו ואין לשאתו. שאישה בעלת רגליים מכאיבות תבעט בפניו בכפיות-טובה שאין מוֹשלהּ. ואיך הגיב? – התרפס מייד. עבר לצידה נגד עצמו. אכן, טוב, טוב! כי מה נותר למשרת? – יחכך מורסה בעינוי מענג נצחי.

יש רגע קשה וחריף של השפלה שאותו צריך לעבור, ומשעה שהוא מאחוריך, לא תחוש עוד שום כאב. תהיה טָמוּם. כך נדמה. עוד מעט קט מקרצף הנער המשרת את הריצפה, אחר-כך סב ומסתלק למטבח לניקוי וצחצוח ולהכנת ארוחת הערב. והנה קופץ עליו העלבון מחדש. וזו הבעיה, משעה שהעלבונות מקננים בך, הולך הכאב ועוֹמֵם; אך אם תשכחם לרגע – וכבר הם קופצים עליך בהפתעה מחודשת ומכאיבים במהלומה בלתי-צפויה. עלבון כביר, עלבון חיים. ושוב ממאן לב הנער להאמין: כך? בעיטה בפּנים? אפילו לא גערה, ישר בעיטה? מרֶגֶל של אישה זרה? באיזו זכות? ועל מה? על מה? לא ייתכן. על גסות-רוח כזאת לא שמע מימיו. יש לו מעתה חומר למחשבה לשארית ימי חייו. כוח בלתי-נשלט דוחף אותו לשוב כאחוז-תזזית לחדר ההסבה, לכרוע לרגליה ולקרצף שוב ושוב את המרצפת סביב רגלה, כמו לחזור שוב ושוב על חלום ביעותים מושך על-מנת להבינו, ושוב לחכות, ושוב להתענות, לראות את האישה, את הרגל, את הנעל, ולא להאמין מחדש: נעל זו תבעט בפניו? באיזו זכות? ועל מה?

הוא מקרצף במהירות. פניו סמוקות. האישה מביטה בו, חוזה בפרפורי נפשו. שיפרפר. אין זה מתפקידה להשקיטו. פניו ארגמניות ושסועות בחיוך של גבר שהוכה ועליו להמשיך לחיות עם טביעת המכה בפניו. הוא קם ממקומו ורץ החוצה, אל המטבח. הקֶלֶס עילאי. הוא מקרצף משהו במטבח, רץ לחדר השירותים, מקרצף גם שם, העיקר לעשות משהו ולא להיות מותקף מחדש על-ידי העלבון. הוא בולע בליעוֹת בגרונו. העלבון נוחת עליו בכל פעם מכיווּן שונה, הולם בו מחדש. ואז הוא קופא לרגע, ושוב אינו מאמין: באיזו זכות?! ועל מה?!

באמתלה של הענשת נערים משרתים בבעיטת רגל מוצקה של אישה בפניהם השואלות, פורצת גסות-הרוח הבסיסית של הגברות. הן מתאפקות במאמצים עליונים, אבל בהזדמנות הראשונה, ותחת איצטלת תירוץ מפוקפק, פורצת הצחנה. אמו צחקה, והבחורה היתה בועטת. רשעוּת מוחלטת מדבירה אותו תחתיה. הוא מתכווץ ומגחך לעצמו בשמחה-לאיד, כאומר: חשבת שלא? – דע לך שכן!

יקיצה משנת אחר-הצהריים

לאחר ארוחת הצהריים התנהלה בטרקלין שיחה בין בעלת-הבית וחברותיה, רווּיה באיזו מתיקות כוזבת והבנה הדדית כביכול. זו הבינה לרֵעָה של זו ולצרכיה. היו הרבה הנהונים של הסכמה מופרזת בעניינים של מה-בכך, כמו מסירותם של המשרתים בימינו. אגב כך נלגם קפה וכורסמו עוגיות חמאה ונשאר טעם לא טוב בפה, של הסוכר ההופך לאחר זמן לאיזו חמצמצוּת. אחר-כך התפזרו האורחות, ובעלת-הבית פרשה לתנומת הצהריים שלה בחדר השינה. ארשת פניה היתה של אדם שהצדק עימו, אם כי לא היה ברור על מה, ומכל מקום היה זה צדק שאין בו הרבה טעם או להט, מין ארשת סתמית בוטחת, הנובעת מארוחה דשנה בצהרי יום.

חדר השינה הואפל, חלונותיו ותריסיו הוגפו, ושררה בו נעימות רבה. המשרת החדרני סייע לבעלת-הבית לפשוט את שמלתה וחלץ את נעליה, והיא נותרה בבגדיה התחתונים ולא לבשה כותונת-לילה, כי הטמפרטורה היתה מצוינת ופושרת. משסיים המשרת לתלות את שמלתה על הקולב, הרים את נעליה בידיו ויצא חרש על בהונות – כבר על בהונות, והרי בקושי הספיקה להתפרקד, עד כדי כך השירות! – וסגר אחריו את הדלת. בצאתו מן החדר היתה לו ארשת שאינה מביעה דבר. אלה היו פני משרת הזכאיות להיקרא "חתומות". אכן, שום דבר בעלילת חייו באותה שעה לא הצדיק העוויות משונות.

כך יָשנה בעלת-הבית שינה עמוקה ולא מופרעת כשעה וחצי, אחר-כך התעוררה בכובד רב ושלחה יד לצלצל בפעמון. אך נשמע הצליל הראשון, וכבר נפתחה-נפרצה הדלת, ואל החדר פרץ גבר אחוז פּלצוּת, אדם נורא שעיניו בורקות ושערו פרוע, והוא גורר אחריו, בצווארון, ילד נפחד כבן עשר. הגבר היה שַמש הניקיון הכללי, הקרוי גם, בפי בעלת-הבית וידידותיה, מתוך הומור לבבי, "המבשלת הגדולה", כי רוב זמנו נמצא גוהר מעל כלי קיבול גדולים כגון קוער האמבטיה, דוד הכביסה ואסלת בית-הכיסא, ומתעסק בתוכם אגב בחישה וחיטוט וקירצוף הגונים. הילד הנגרר היה שוליית המשרתים החדש. מייד הובן שמשהו אירע. תחילה מילֵא המבשלת הגדולה את כל חלל הפתח בגופו הגדול ובפניו הלוהטים ואף הדף לאוויר ריח חומרי ניקוי חריפים, אך מייד הצטדד, משך לפנים את הילד, כמו אומר להציגו לראווה בפני השרועה על המיטה, ואכן הוצג לפניה הילד, מכנסיו מופשלים מטה ואזור מבושיו וירכיו גלוי לעין כל.

בלי לבטל זמן נוסף, ידו מנענעת את הילד מעורפו בלהט מילותיו, הצביע המבשלת הגדולה בידו השנייה על מבושי הילד ופלט חנוקות בקול מעובה מזעם: "וזה נתפס בחדר השירותים משחק באיבר התחתון! משחק באיבר התחתון!", ובפרץ אדיר של שנאה, שהתעצמה מתוך דבריו שלו עצמו כלפי הילד – שוליה שבשוליות, שכבר מעז העזוֹת וממשמש בבשר עצמו להעלות לו דמיונות מענגים – נפנָה לעבר הילד כמתכוון לנגחו, אך מייד הקדים כתף, פשט זרוע לפנים, ובמרפק ידו האחת דחף את פני הילד לאחור בתנועה של זלזול שאין למעלה ממנו, ואילו ידו השנייה, שהורתה קודם על מבושי הילד, נשלחה הלאה, הישר אל המבושים, וחפנה באגרוף קשה את שק האשכים. הילד נבעת, השמיע גניחת הפתעה חנוקה, נרתע רתיעה שלא הועילה לו כלום, ונשאר עומד ממותח באלכסון בתנוחה לא נוחה, מצפה לגורלו.

פני בעלת-הבית היו נפוחים משינה בארשת של קהות גדולה כלפי העולם החיצוני. בהייתה הטמומה היתה עשויה להתפרש כרצינות של מורת-רוח ממעשה הילד, אך בעצם טרם החל העניין לחדור לתודעתה. היתה כאן חוצפה עילאית: מעזים להתפרץ כך לחדר השינה שלה מייד עם יקיצתה – ועוד טוב שלא באמצע התרדמה עצמה – ולהטרידה בענייני משרתים! אך כפי שהיתה עדיין אטומה מכדי לקלוט את חומרת הפּרשה – עוד לא עלתה לגמרי ממצולות השינה – כך גם עדיין היתה לאה מכדי לפתח חרון ממשי על ההתפרצות לחדרה. היא רק הפנתה פנים שאינם אומרים כלום לעבר המתרחש, ועל עיניה ניתן לומר לכל היותר שהיו פקוחות.

לפתע פלט המבשלת הגדולה, ועיניו נוצצות באיזה זוהר קדוש, קריאה חנוקה, הידק עוד יותר את אגרופו סביב שק האשכים ולחץ בכוח איתנים. הילד חש כאב עצום, קבס עלה מקיבתו אל גרונו, והוא לא התאפק עוד וזעק זעקה מרה, בגלל הכאב אך בעיקר מפחד. הנה הזוועה שעליה חלם כל ימיו מתרחשת עתה, עתה הוא שמתחולל הנורא מכל, שכוחות אדירים חוברים נגדו וקמים עליו להפיק ממנו את תמצית ייסוריו. מעיניים רעננות אלה יימצו דמעות רותחות, ומן הפה האדמדם ייסחטו צרחות אימה שאין לתארה. הזעקה האחת, המתמשכת, נפסקה, ואחריה עלו והשתוללו צרחות נוקבות, כל-כך נוקבות, וכה משונה וצורם היה הקול המפיק אותן, עד שנדמה כי אינן מקושרות לשום דבר, אלא הן יצורים עצמאיים, ציפורי משחית הפורצות לחלל לנקר בלי רחמים בעור התוף של האנושות. המעבר משלוות השינה לצרחות האיומות היה כה חד, עד כי לפתע זינק כל הדם לפניה של בעלת-הבית – סוף-סוף התעוררה באמת – ובבת-אחת נשכחה סיבתן של הצרחות, ופי הילד הצוֹוח הפך מטרה עליונה לשנאתה. מתוך פיה הצָמיג לאחר השינה פרצה פקודה איומה, מעט עילגת: "שבוֹר ילד זה!"

מייד העביר המבשלת הגדולה את מרפק ידו ההודפת מעל ראש הילד, הקיף בה את צווארו ומשכוֹ אליו, כף ידו חוסמת את פיו, בעוד ידו השנייה, הלופתת את שק האשכים, אינה מרפה. הילד פרפר, אך היה לפות היטב וכמעט שלא היה יכול לזוז, וזעקתו נחנקה בכף היד הקשה. המבשלת הגדולה הסמיך מאוד את פניו לפני הילד וראה אותו. אלה הפנים הילדותיות, והעיניים הפעורות לרווחה בתימהון, אך בעיקר בתחנון, על מה שמעוללים לו, והתום השפוך על הפנים, התום שהוא הפּנים עצמם, וככל שמאריך המבשלת הגדולה להסתכל בו, לא יחדל לשבור את לבו. והרי אתה ילדי האהוב, שורש מהותי, בשר אהוב, נותן טעם שכמותך, תמצית עסיס כל העולמות! אי, מרעיד לב! אי, נלבב, נלבב, מכמיר-לב, מעורר טוב, מרחיב לבבות בסיסי! אי, אין מילים שכמותך!

מפי המבשלת הגדולה פרצה נהמה של כליון-נפש, ופניו, הסמוכים לפני הילד, נהדפו עוד קדימה בכוח שאין לעמוד מולו ונגעו בפני הילד ונלחצו אליהם. הילד ראה שיש מסילות לתחינותיו, ופירש את התקרבות פני הגבר כפירצה לרחמים, ובכה אל תוך כף-היד ביתר-שאת, בנועם ובכניעה שאין מוֹשלם, ועל כך הגיב אף המבשלת הגדולה בבכי ביתר-שאת, בלב שבור, גועה על ייסורי הילד. כל אותה עת לא הרפתה ידו השנייה מאשכי הילד. הַדֵק הידקם בכוח, שולח פְּרָצים מחודשים של כאב ובחילה מן האשכים למעלה, אל הקיבה, ומשם אל הגרון. כי את בשר הילד – ולא ידוע למה – יש למעוך, מן העיניים האלה ומן הפה האדמדם הזה יש להפיק פחד וכאב. הילד במיטבו עכשיו. הוא חלב מן הילד את עיקר חייו. הוא בכה מעוצם רחמיו על עצמו ועל הילד. כי אומנם כן, גוהר הוא על אסלות, מקרצף טינופות, אך לא שם עיקר חייו, לא בזה, רק כאן. ילד אהוב, סְלַח על הכל! ומי אתה בכלל שתסלח, גוש הסרחה קטן, שֵדוֹן ערמומי, מנצל את טוב-לבי! זומם מזימות לקבור אותי בקרוב! וכאן נפלט, באמצע הבכי, צחוק חנוק של זדון מפי המבשלת הגדולה.

עתה פקעה סבלנותה של בעלת-הבית, גם התעוררה כבר, צפה ועלתה ממצולות התרדמה אל פני השטח, ובבת-אחת הניפה את פעמון הקריאה למשרתים העשוי מתכת כבדה (ואגב, מדוע לא הופיע המשרת החדרני קודם, מייד עם הצלצול?) – ובתנופה עזה, ככל שהרשה לה רפיון גופה שלאחר שינה, השליכה אותו לעבר פני המבשלת הגדולה, ואף אומנם הצליחה לפגוע בו במרום לחיו מתחת לאוזנו, ולרגע הצטלצל הפעמון מתרונן בהקיש הענבל בזוֹג, ועוד צלצול אטום נשמע בפגוֹע הזוֹג בבשר, וצללה אוזן הגבר הנדהם תוך פליטת אנקת כאב, וכבר נפל הפעמון על השטיח, התגלגל, השמיע עוד צלצוליים ונח. ידי המבשלת הגדולה הרפו כליל מן הילד ואחזו בפניו שלו, והוא השתוחח.

אכן, בויש מיד אישה בנוכחות הילד. ועוד הכאיבה לו כהוגן. אין לזלזל בכאב מכת הפעמון מתחת לאוזנו. דם כבר בצבץ, תפיחה לא תאחר לבוא, אולי נגרם גם מום כרוני. אך בעיקר הָרְאָה לעין-כל, ובייחוד לעין ילד, שוליית משרתים נענש, שאין הוא גבר שאי אפשר להשליך עליו חפצים בתנועה של מה-בכך. והצדק, היכן הוא? עד כדי כך מזלזלים בשאיפתו לצדק? – כן, עד כדי כך! חושפים על נקלה מתחת לשאיפה יוקדת זו לצדק רצונות עכורים מסוג אחר. בא אפוא להלשין על הילד המאונן, וגורש פצוע ונכלם. הריהו לא יותר ממי שהוא – המבשלת הגדולה. יצא לו מין גיחוך חנוק.

הילד ששוחרר ניסה לעלע אוויר, ניסה גם לומר משהו, אך לא הצליח. הוא גמגם בקול דק. אכן, הדקיקו מיתרי הקול אצל שניהם, גבר וילד, לא ממש הוכיחו את היותם גברים מופתיים, לא, לא עליהם ייכתבו ספרי ההרפתקאות של דורנו. והרי צלקות שלא תִרְפּאנה, ועוד על שטויות. בצאתם מן החדר – וסוף-סוף הופיע מולם בהול המשרת החדרני וזוג נעלי הגברת בידיו – עוד שמע הילד את בעלת-הבית ממלמלת, בהביטה לעברו, ואף זאת בפה צמיג מן השינה: "ובסוף נמסור לסירוס ודי".

לפנות ערב, בטרקלין, התנהלה שיחה. בעלת-הבית כבר היתה ערנית, וכבר יכלה לצחוק, היא וידידותיה. סוּפּר המעשה, ורוח הסכמה הדדית שררה בחדר. הגיעו לנושא הגמגום על צורותיו השונות. תיארו בלשון עסיסית, ובחיקויים לא כל-כך מוצלחים, איך מנסה המגמגם לומר משהו חשוב ואינו מצליח, והרי זה מָשָל למצבו הבסיסי של הגבר. מתאמץ לומר משהו, משהו לא קשה כלל, אף לא חשוב, הנה, רק פְּתח פיך ואמוֹר! ובאמת הוא פוצה פה ופותח לאמור, אלא שמגיע לאיזו הברונת פשוטה, אידיוטית, איזה "אה", ונתקע לו, וחוזר על ה"אה", ומוסיף "אה" ועוד "אה", ויורה צרורות של "אה", ובינתיים פניו מאדימים וצבים, נראה האומלל כאילו עלול ללקות כל רגע בשבץ, עיניו חורגות מחוריהן, כל-כך גדולה מצוקתו. גבר במלוא אוניו, כל העולם לפניו – וניגף באיזה "אה".

שוחחו גם על כך שניתן לגרום לילד לגמגום תמידי על-ידי סירוסו. יותר מדי צחי-דיבור וזריזים ונבונים הם, הכל יותר מדי חלק כאן. יש לעכב. על ילד זה להתקלקל. ילד זה יש לפתל ולעקם כליל. עצם זו יש לרצוץ. תשאלו: לסרס על-מנת לגרום גמגום? להשיג את הבינוני על-ידי הנורא? אומנם כן, נורא, ובכל זאת יש כאן הצדקה: כי הילד הוא זול. ובגרימת גמגום על-ידי סירוס מראָה הגברת: אני בזבזנית. כזאת אני. אישה שאינה מחשבת חשבונות קמצניים. מוכנה להקריב. פזרנית ונדבנית. ועשירה ויפה ללא גבול, וכשרוצה משהו, לא מתעכבת על זוטות. כל זאת שמע הילד האוחז מגש כשצותת מעבר לדלת, עדיין מצונף מחמת הכאב במבושיו, ומציצה נלהבת של השפלה יונקת בחלל בטנו.

הבן האובד

השיבה הביתה היתה קשה ומחפירה. עוד בטרם עזב את הבית, כשהציגה לפניו אמו את שתי אפשרויותיו בחיים ואמרה לו "בְּחַר!" והשהתה מבטה עליו, קימט מצחו באופן כה דָאוּג ומגוחך עד שפרצה בצחוק והסתלקה מן החדר. הוא כבר לא היה ילד, מכבר עבר את יום הולדתו השלושה-עשר, עליו לעשות משהו בחייו. החיים ניצבו לפניו במלוא שַׂגיאוּתם וחומרתם. רב היה הפיתוי, אך רבה ממנו האימה.

הבן פחד. האם הזהירה אותו חזור והזהר שהעולם נורא ולא נועד לרפי-רוח כמוהו. הוא לא יצליח, טענה בחום ונפנפה בידיה, הוא לא בנוי כהלכה, רופס, הוא נועד להישאר בבית לתמיד, לנקות לכלוך מוּכּר. חיים שהתחילו תחתיה צריכים להימשך שם. אבל הבן רצה החוצה. העולם נראָה לו מקום פתוח. חושב שאם לא ייצא אל העולם יפסיד משהו, גיחכה האם בביטול. אין כלום, הוסיפה ואמרה, מרמים. ומה שיש – כבר לקחו האחרים, הוסיפה בשמחה-לאיד. הבן התבייש על רצונו לחיות, ועל כך ביקש מחילה גדולה מן האם, פורש ידיו לעומתה בלהט, כמבקש לצנוח בחיקה. על כך תיכף צידדה האם את גופה, מַפנה לו כתף, ולא סלחה. "פושע!", קראה לו.

בעת השילוח לא נפרדה ממנו. היתה זו שעת מנוחת הצהריים שלה. היא נחה על מיטתה, שרועה על בטנה, אחוריה מופנים אל הדלת, ונשימתה קצובה. הוא עמד בפתח החדר ובידו מזוודה. הוא הביט לעברה וספג מתנוחתה שעל המיטה את כל הבוז והאדישות שיכולה אם להעניק לבנה. מחמת החום היתה שמלתה מורמת מעט למעלה. החלונות היו סגורים והאוויר דחוס, זיעה שפעה ממנו מרוב מצוקה. הוא נשם בכבדות מגודל מעשהו ומחומרתו, פסע פסיעה קדימה לעברה, רגע נדמה שיקרה משהו, אך לא קרה כלום. היתה התאבנות. למעשה כבר החל העולם להראות לו את פרצופו האמיתי. הוא הרכין ראש ויצא.

העולם שבחוץ התגלה באמת כערבת קרח שנושבת בה רוח נצחית מקפיאה. היו חיים, לא בשבילו. בלילות חשב על הבית. שם היה חם, שם מנקים חדרים ורהיטים וכלים מוכרים היטב, והכל לעינה הפקוחה של אישה שעל-כל-פנים ילדה אותו פעם. הלא יש היגיון בזה, אם אך מתאמצים מעט לחשוב, שיכבס את לבניה של אישה שבזכותה הוא חי, שטפיחת שולי שמלתה באקראי על פניו, כשתיכנס לערוך ביקורת שעה שהוא גוחן על גיגית הכביסה, תהיה לו למשׂאת-נפש. הוא היה שלה. שם, בנפח מצומצם, תוך התכווצות יאה, חיכו לו החיים, והוא הפסיד.

בטלפון שאל אותה אם המודעה שפירסמה בעיתון על מישׂרה מתפנה בביתה עדיין בתוקף. קולה היה חמור ורשמי, אך נראָה שהיא מתאפקת. ולפתע באמת פרצה בצחוק, כמי שצדקה עד כדי כך שהיא נתקפת עליצות גורפת-כל, ושאלה אם הספיקו לו כבר החיים בחוץ. בעיני רוחו ראה זרועות נפתחות אליו, ואמר, "כן! כן! הספיקו!" ופרץ בבכי. עתה לא צחקה עוד, אלא שהתה רגע בלי אומר, כמי שרומז לו שיסיים מהר התפרצות אישית מביכה זו, והוא חדל, וידע שעליו לומר עוד משהו, ואז הזדעק: "צדקת! צדקתו סלחי לי!". על כך ענתה מייד, שסליחה היא עניין לחוד ועבודה לחוד, ואם תסלח לו או לא, אין בזה להשפיע על החלטתה לקבל מישהו לעבודה אצלה. היא קבעה אתו ריאיון רשמי ליום המחרת.

הוא הבין שאיבד את זכותו לחזור הביתה באופן טבעי כבן. הדבר לא יהיה קל. מעתה עליו להילחם על הזכות לשרת אצל אמו, בבית שבו נולד, אולי אף להתחרות עם מועמדים אחרים, להתרפס, ולבסוף להפסיד. תביעות בלי שיעור תפחו בהיעדרו וארבו לו.

כשהגיע אל פתח הבית ירד לעומתו בחור שחרחר ומשופם וגיחך לעומתו. כנראה גם הוא מועמד החוזר מריאיון, ועל לחיו כתם חום, מלידה או מזוהמה טרייה; זוהמה טרייה מן הסתם, כי מעל לגיחוך התחננו עיניו על משהו. נקיפת-לב של קנאה חלפה את הבן: זָרים מתחרים על מקומו מתחת לאמו. לא קלה תהיה המלחמה.

הדלת היתה פתוחה. הוא נכנס. על הכיסא בחדרו היו סינר ומקטורן שחור מהוּה. הוא לבש את המקטורן וחגר את הסינר. כדי להיראות מגוחך ולשאת חן עוד יותר כרך בצניפה מגבת מטבח על ראשו. הוא נכנם לחדר האם. היא שכבה על בטנה בדיוק כפי ששילחה אותו ונשמה קצובות. לבו קפץ מהתרגשות. כמה יפה ונכון לקבל אותו באותה תנוחה שבה נפרדו, כאילו אומרת לו בכך: בין השילוח לשיבה לא קרה כלום, לא חָייתָ, זמנך בוזבז, הכל לשווא. כמה מעליב, ועם זה כמה נכון.

הוא ידע שאינה ישֵנה. היא חיכתה. הוא התקרב אליה וללא אומר כרע על ברכיו ונישק את כפות רגליה באדיקות ובאריכות. היא פקחה עיניים מזוגגות קצת שלאחר שינה רווּיה. אחר קמה וישבה, ולא דיברה אליו מילה. היא נתנה לו להבין, ושוב בתבונה רבה, שהוא חוזר לחיים של מצוקה מוכרת וישנה; שלא ירווח לו אצלה.

היא התרוממה מכיסאה והוא דידה אחריה על ארבע, מבקש מחילה בעצם תנוחתו. היא נכנסה אל חדר האמבטיה והוא הראה רצון עז להיכנס על ארבע אחריה. היא טרקה את הדלת בפניו והוא חיכה מעבר לדלת. כשיצאה טפחו שולי שמלתה על פניו, והוא השמיע יבבה של כמיהה וגעגועים, וכמעט הגיע פניו אל ירכיה על-מנת לכבוש אותם שם. היא הרתיעה לאחור לסכל את כוונתו, אבל גם הגביהה מעט את שולי שמלתה על ירכיה, אלה שהוא נתבע לחיות למענן. הוא ידע שהוא שרוי במבחן חמור של שירות ודידה פנימה אל חדר האמבטיה לנקותו אחרי שהותה בו, ונכון עשה.

האם הציגה את עקב נעלה על אריח אחד שבריצפה, סובבה את העקב בלחיצה, ואחר-כך סרה מעל האריח וחיכתה לראות מה יעשה. הוא חשב רגע, נפל על גחונו ונישק בלהט את האריח כמנסה למוֹץ את שאריות מדרך רגלה. אכן, הבין ללבה. היו לו אינסטינקטים בריאים של בן מסור, הוא יודע מה עושים כדי לספק לב אם.

"התבגר!", פקדה עליו כשקמה מעל האסלה בחדר השירותים שלה וליקקה לאט את שפתה העליונה. הוא הבין את הרמז, תקע אצבעו אל תוך האסלה, העלה אותה משם וצייר לו שפם חום מעל לשפתו העליונה. הוא התבגר. הוא הבין אותה, הוא היה שלה.

הוא ידע שלא ילך מכאן יותר. בהקלה חש שאחריות גדולה מוּסרת מעל כתפיו. הוא התכווץ והצטנף, צוחק בלבו לעצמו על שאיפותיו מפעם, נד בראשו כלא-מאמין עד היכן יכול היה פעם להתחצף אל אמו. מתוך חמימות גדולה בקרביים נכנס וזחל מתחת לשולחן והשתרע על בטנו.

האם ישבה ודיפדפה במגזין. היא הרימה רגליה והציגה אותן, האחת על כתפו והשנייה על פניו. הוא רעד מתשוקה לעשות לה עוד יותר נוח, ולהיענש עוד יותר על חוצפתו המדהימה בעבר. עורו סמר מתשוקת התגמדוּת. הוא נישק את כפות רגליה בהתפרצות גדולה של מסירות. "בן נאמן!", צחקה ובעטה קלות בפניו כשדגדג הבל נשימתו את בהונות רגליה. השתררה אווירה של נועם, טוב-לב, חמימות ביתית. אנחת רווחה התמלטה מפי הנער ודמעות של הודיה וחרטה זרמו מעיניו בלי הפוגה.