חפץ

מערכה ראשונה

תמונה 1

[חדר בבית טיגלך. ערב. חפץ יושב ואוכל עוגה. נכנס טיגלך, לבוש חליפת ערב, ומגבעת בידו. הוא מתהלך אנה ואנה כמצפה.]

חפץ [מקיש בלשונו על חיכו] טה-טה. טה-טה. [פאוזה] טה-טה. אתה תסלח לי שאני משמיע קולות כאלה, זה מרוב הנאה. אני נהנה מהעוגה. טה-טה. [טיגלך אינו מגיב] אני נהנה מאוד. [פאוזה] העוגה הזאת גורמת לי הנאה גדולה.

טיגלך לא.

חפץ מה "לא"? [פאוזה] מה "לא"?

טיגלך לא.

חפץ מה "לא"?

טיגלך אתה לא נהנה.

חפץ למה לא?

טיגלך כי לא.

חפץ אני נהנה מאוד.

טיגלך אתה לא נהנה משום דבר.

חפץ תסלח לי מאוד, אני אוכל עוגה ונהנה.

טיגלך לא.

חפץ איך לא? כשאתה אוכל עוגה אתה לא נהנה?

טיגלך אני כן.

חפץ גם אני.

טיגלך לא.

חפץ למה אתה מדבר ככה?! אני לא נהנה כמו כל אחד?! אה? אה? [פאוזה] אה? אה? [פאוזה]

טיגלך מה אתה רוצה מהחיים שלי?

חפץ שתגיד לי למה אתה מדבר ככה.

טיגלך כדי שלא תחשוב שאם אתה טועם לפעמים משהו מתוק אז אתה מאושר כמונו.

חפץ אני לא מתיימר להיות מאושר כמוכם. אבל בקשר לעוגה תסכים איתי שנהניתי.

טיגלך לא, לא אסכים. ואל תמשוך אותי בלשון. לא נהנית מהעוגה ולא נהנית משום דבר אחר אף פעם. ובזה תם הוויכוח.

חפץ אתם מתנהגים כאילו יש לכם מונופול על ההנאות.

טיגלך אני לא רוצה לשמוע יותר! [קורא בקול] כלמנסע!

כלמנסע [מבחוץ] הנעליים ודי!

חפץ אתם יוצאים?

טיגלך ואם כן? ואם לבית-קפה ואחר-כך למועדון-לילה, אז מה תגיד?!

חפץ מה יש לכם במועדון-לילה?

טיגלך הנאות ותענוגות, ברווז עם אגוזים, שמפניה צרפתית, צחוק, שמחה, עליזות... מספיק לך, או להמשיך את הרשימה?

חפץ ואולי גם אני אצא לבלות, מי יודע.

טיגלך אל תבלבל את הראש, אתה תישאר בבית.

חפץ מפני שאני אוהב חיים שקטים.

טיגלך לא.

חפץ אתה יודע שאני אוהב חיים שקטים.

טיגלך אתה לא אוהב שום דבר.

חפץ אני חי את החיים שלי, מה אתם רוצים ממני?! מה אתם רוצים שאעשה?!

טיגלך [קורא בקול] כלמנסע!

כלמנסע [מבחוץ] אני כבר בנעליים!

טיגלך כלמנסע גם קנתה נעליים במיוחד להערב.

חפץ כלומר, יש לכם היום משהו חגיגי.

כלמנסע [מופיעה בפתח] חגיגי ביותר.

טיגלך [סוקר אותה, מאושר] זוהי אישתי כלמנסע. [מצביע עליה באצבע סמוכה ללחיה] הנה, זוהי אישתי היקרה כלמנסע. זוהי, זוהי, זוהי אישתי היקרה כלמנסע.

כלמנסע [לעבר נעליה] ועל אלה אין לך מה להגיד?

טיגלך איזה נעליים! איזה נעליים על איזה רגליים! ליפול ארצה וללקלק! [לחפץ] כלמנסע הפכה את כל חנויות הנעליים בעיר, היא הפכה מאה זבנים לאנשים זקנים ושבורים, היא דרכה על קופסאות וידיים, אבל את הדוגמה שרצתה – השיגה.

כלמנסע אני קונה, אני משלמת – אז אני רוצה את מה שאני רוצה. לא ככה?

טיגלך אין ויכוח. רק בזכות העקשנות שלך הגענו למה שהגענו.

כלמנסע חפץ, עוד לא אמרת לי מה אתה חושב על הנעליים שלי.

חפץ מה יש לחשוב – נעליים.

טיגלך אל תזלזל, אתה לא מעל לנעליים. [לכלמנסע] חפץ עוד לא הספיק לחשוב עליהן, אבל הלילה יהיה לו הרבה פנאי למחשבה על הנעליים וכשנחזור הוא יודיע לנו את דעתו.

חפץ כלמנסע, בעלך מציק לי היום.

טיגלך תתלונן, תתלונן, משהו אחר אתה הרי לא יודע.

כלמנסע מה כבר קרה ביניכם, טיגלך?

טיגלך אני בסדר גמור וחפץ יודע את זה. הלוואי שהמדינה תתנהל עשירית ממני.

כלמנסע חפץ, אני מזהירה אותך.

חפץ עוד לא שמעת את הצד שלי.

כלמנסע לא מעניין אותי צדדים. טיגלך צריך להיות עליז הערב, וחשוב לי לשמור על זה.

חפץ את מגינה עליו מפני שהוא בעלך?

כלמנסע ומי מכחיש?! הוא בעלי לטוב ולרע. ואם היו מעמידים בפני את הברירה, הייתי מעדיפה שהוא יחיה ואתה תמות. לא שיש לי עניין כל כך גדול שתמות, אבל טבעי שארצה שבעלי יחיה. מבין איפה אתה עומד?

טיגלך כי זוהי המעלה העיקרית של חיי הנישואין: האישה מבטלת את חוקי הצדק לטובת בעלה. כמה טוב להיות נשוי!

כלמנסע ועכשיו אנחנו הולכים. פוגרה וורשביאק כבר מחכים לנו.

חפץ אתם הולכים להיפגש עם פוגרה?

כלמנסע הערב נבלה עם פוגרה והארוס שלה.

חפץ ארוס?

טיגלך [לכלמנסע] לא התחייבנו למסור לו דין וחשבון עם מי אנחנו יוצאים לבלות.

חפץ פוגרה והארוס שלה אמרתם?

כלמנסע בוודאי. פוגרה הרי מתחתנת בעוד שבועיים.

חפץ עם מי?

טיגלך עם מי שהיא רוצה.

חפץ אני מכיר אותו?

כלמנסע לא.

טיגלך מספיק עם האינפורמציה. אני לא צריך בלש בבית.

חפץ רגע, אתם לא אמרתם לי שהיא הולכת להתחתן.

כלמנסע עכשיו אתה יודע.

חפץ במקרה. אתם לא באתם וסיפרתם לי. זה התגלה במקרה.

כלמנסע כמובן שאתה תוזמן לחתונה כמו כולם.

חפץ אני לא מדבר על הזמנה לחתונה, אני מדבר על זה שלא טרחתם להודיע לי.

טיגלך שמעת מה שאמרה אישתי או שצריך לחזור על זה עד שהגרון מתייבש?! אתה תוזמן לחתונה כמו כולם! שלום. [פונה ללכת] כלמנסע, בואי.

כלמנסע כן.

חפץ אבל לי היה צריך להודיע קודם.

טיגלך [עוצר וחוזר חזרה במהירות] מישהו חייב לך משהו?!

חפץ אני קרוב שלכם.

טיגלך פחות מבן-דוד!

חפץ לי אתה אומר פחות מבן-דוד?! לי, שאני חי כאן איתכם 17 שנה בבית אחד?! הרי פוגרה עוד היתה ילדה כשנכנסתי! מי אם לא אני שיחק איתה ועזר לה בלימודים וליווה את ההתפתחות שלה עד היום? ועכשיו אתם באים וזורקים לי כלאחר-יד "פוגרה מתחתנת, אתה תוזמן כמו כולם"?! אני דורש הסבר!

טיגלך הוא דורש! שמעתם?! הוא דורש! [לחפץ] היה לנו מספיק הערב. לטובתך, אל תיתן לי להתפרץ!

כלמנסע באמת שאני לא מבינה, מה לא בסדר בהתנהגות שלנו. הודעה של שבועיים לפני החתונה זה מכובד מאוד.

טיגלך בפני מי את בכלל מתנצלת?! בואי, כלמנסע! בואי!

חפץ אתם יודעים שזה לא ככה, שאתם לא צודקים בעניין הזה. אני רוצה לדעת למה לא משתפים אותי בשמחה הזאת לפי מה שמגיע לי בתור בן-בית. הרי רק לשם הנימוס הייתם צריכים לבוא ולהודיע לי: "שמע נא, חפץ, פוגרה הודיעה לנו שהיא רוצה להתחתן עם זה וזה, מה דעתך?"

טיגלך דעתך! לא פחות ולא יותר! חבר פרלמנט! איך שהאיש הזה מנסה להשתרבב לכל עניין.

חפץ אז מה יש? בעניין הנעליים החדשות של כלמנסע ידעתם יפה מאוד לשאול את דעתי! נתת לי אותן בתור חומר למחשבה לכל הלילה! לא שאלת את עצמך, אולי יש לי ספר לקרוא, אולי כמה מחשבות פרטיות – לא, זוג נעליים הכנסת לי לראש! אבל כשהבת מתחתנת – מייד קנוניות, הכל מאחורי הגב, הכל סודות, חפץ מחוץ לתמונה. למישהו כואב הלב שגם חפץ יוכל פעם ליהנות קצת, לצאת החוצה מעצמו.

טיגלך ופתאום עוגה ותה כבר לא מספיקים לך! כלמנסע, אנחנו הולכים או לא?!

כלמנסע כן, לך לישון חפץ. אנחנו ממהרים עכשיו.

חפץ לא פוטרים אותי ככה. אני רוצה לדעת.

כלמנסע מה לדעת?

חפץ [דיבורו נשנק, מתאפק שלא לבכות] אני רוצה לדעת, זאת לא התנהגות! אני רוצה לדעת מה זאת אומרת פוגרה מתחתנת ולי לא מודיעים! אני רוצה לדעת, מה זאת אומרת פוגרה מתחתנת ולי לא מודיעים...!

טיגלך שמענו, שלום.

חפץ [מגביר את קולו] אני רוצה לדעת מה זאת אומרת פוגרה מתחתנת ולי לא מודיעים! אני רוצה לדעת...

כלמנסע די, חפץ, די. אתה מעכב אותנו.

טיגלך נלך ודי!

חפץ [מגביר את קולו] לא די, לא די, לא די! אני רוצה לדעת מה זאת אומרת פוגרה מתחתנת, פוגרה מתחתנת, פוגרה, פוגרה, פוגרה מתחתנת, פוגרה, פוגרה [צועק בכל כוחו] פוגרה מתחתנת!!!

טיגלך [צועק לעומתו] מתחתנת – ולא איתך!!!

חפץ [נבהל מאוד, בשקט] מה פתאום איתי, מי זה אמר איתי?! אני אף פעם... אף פעם... מישהו חשב שאני...? אני אף פעם לא... אתה לא תצליח לפגוע בי, אדון טיגלך, לא תפגע בי, אתה שומע?!

כלמנסע לך לנוח חפץ, שתה כוס מים.

חפץ ואת אל תהיי כל-כך טובה אלי. מציעה לי לשתות כוס מים, נשמה טובה. חכי עד שאגזוז לך את התלתל על העורף.

כלמנסע [נדהמת] הו!

חפץ מסתובבת לי כל היום מול העיניים עם תלתל, שקופץ לה על העורף ורומז לי, "בוא הנה, בוא הנה!'' – לא אבוא! אתפוס אותך יום אחד ואגזוז את התלתל הזה!

טיגלך אתה השתגעת?! אתה נותן לעצמך דין וחשבון עד היכן הגיעה החוצפה שלך?!

כלמנסע מי היה מתאר לעצמו דבר כזה?

חפץ מפתיע? לא ציפיתם ממני? [מחקה באצבעותיו תמעת מספריים] שיק-שיק-שיק, אגזוז את התלתל.

טיגלך אני רק רוצה לראות אותך מתקרב!

כלמנסע [לחפץ] וזה מה שיספק אותך? בושה וכלימה!

חפץ אני דוחה כל הצעה להתבייש.

כלמנסע לחשוב על הנעליים שלי נראה לך מגוחך, אבל היה בזה פי אלף יחס בוגר לחיים מאשר השיק-שיק-שיק הזה. כמה, כמה שאתה, בסך הכל, עלוב, וכל רגע שמקדישים לך הוא בזבוז. [יוצאת]

חפץ [קורא אחריה] שיק-שיק-שיק אגזוז ואגזוז.

טיגלך פגעת בכבוד אישתי ואתה יודע איך אני גומל על זה.

חפץ תרשה למספריים לייצג אותי ולענות לך בשמי: שיק-שיק-שיק.

טיגלך אתה לא פוחד ממני?

חפץ שיק-שיק-שיק.

טיגלך עברתי כבר מבחנים יותר קשים בחיים שלי.

חפץ שיק-שיק-שיק. [טיגלך יוצא. חוזר]

טיגלך אגב, לפני שאני יוצא ומשאיר אותך כאן לבדך עם השיק-שיק-שיק, חשבת על זה כמה פוגרה והארוס שלה יצחקו כשנספר להם הכל? ואתה הרי יודע כמה פוגרה צוחקת כשהיא צוחקת. כמה טוב להיות נשוי ואב לבת, ואב לבת שמתחתנת לא איתך, לא איתך! [קופץ באוויר]

כלמנסע [משרבבת את ראשה פנימה] אנחנו באיחור, תקפוץ במועדון-לילה!

טיגלך זוהי אישתי היקרה כלמנסע! [יוצא אחריה]

חפץ [קורא אחריהם] שיק-שיק-שיק, תלתל שובב! [לעצמו] וקרחת לפוגרה. [מצטחק] שיק-שיק-שיק. אני נהנה. טה-טה.

תמונה 2

[קצת מאוחר יותר באותו ערב. מרפסת בבית טיגלך הפונה אל הרחוב. חפץ עומד במרפסת.]

חפץ [מדבר אל עצמו ומגחך] היהיהי, היהיהי, טיגלך וכלמנסע מבלים עם פוגרה והארוס שלה במועדון הלילה, ואני נשארתי בבית עם הרהיטים. עומד לי על המרפסת בחושך, עם הכיסאות והשולחנות. היה זמן שפוגרה עוד היתה כאן, והדירה היתה מלאה תנועה וחום. רע לי, רע לי מאוד, הלב דופק בכוח ולא נותן לי מנוחה, אני מזיע כל הזמן. הייתי ברצון מתקמט לי עכשיו והופך לכדורון ומתגלגל מתחת לארון. מה שמפריע לי באמת זה עמוד-השדרה שלי. כביכול לטובתי, מחזיק את הגוף, אבל בעצם מוקיע את הראש ברבים, לא נותן להתקמט, להיות כדורון, [מתכווץ] היהיהי, כדורון. אני פונה אל עמוד-השדרה: תן לראש שלי להישמט, תן לי ליפול ולהתגלגל, תן, לי, היהי, למטה, היהי. [מתאמץ ואינו מצליח] הוא לא ייתן, אויב שלי, ממש אויב. אני סוחב איתי אויב בתוך הגוף שלי. [שוקרא עובר ברחוב. הוא רואה את חפץ.]

שוקרא שלום, חפץ אומלל.

חפץ [מזדקף] שלום, אדון שוקרא. ממתי אני אומלל?

שוקרא לא מהיום.

חפץ אני לא אומלל.

שוקרא לי ידוע שאתה אומלל מאוד.

חפץ באיזה מובן?

שוקרא אתה יודע בעצמך. אל תעשה לי מבחנים.

חפץ לא, אני לא יודע. אולי אתה רואה שאני קצת לא-עליז עכשיו, ומזה אתה מסיק שאני אומלל. אבל לכל אחד יש רגעים כאלה.

שוקרא חפץ, אני לא חדש בעולם, יש לי עיניים ואני משתמש בהם. קבל את מה שאני אומר לך: האומללות שלך פורחת.

חפץ איזה שטויות! לשמוע ולצחוק.

שוקרא [בטון קשה] אומלל, למה אתה לא מוריד את הראש?

חפץ מה?

שוקרא כן-כן, את הראש! למה אתה לא מוריד אותו!

חפץ לאן?

שוקרא למטה! למטה! למטה, איש אומלל!

מה אתה עומד לי פה על המרפסת כמו מאושר ממשפחת המאושרים?! מה אתם מעמידים פנים, כולכם, שאצלכם הכל בסדר?!

הרי אי אפשר לשאת את זה, הרי הצביעות הנוראה הזאת תשמיד לי את הלב! אתם, כנופיות פצועים ומתמוטטים, לא נותנים למאושרים את הזכות האלמנטרית של אדם מאושר – לראות את האומלל אומלל.

למה להם להיות מאושרים, אם כל אומלל נראה ומתנהג כמוהם?! טשטשתם את התחומים, הרסתם את הסדר הטוב! ולמה הממשלה מאשרת דברים כאלה, הייתי רוצה לדעת! ממשלה אומללה! אני אומר לך שלא אנוח עד שאעמיד אתכם במקומכם, וכל המסכנוּת שלך ושל אחֶיך לאומללות תיראה ברור על הפנים שלכם, והחרפה תנמיך אתכם ארצה, שנדע סוף סוף, אחת ולתמיד, מי אומלל ומי מאושר! העונג בשורה אחת, והכאב בשורה שנייה! החיוך בשורה אחת, והצעקה בשורה שנייה! כי יש גבול לאנרכיה! ועל-כן אני פונה אליכם, אומללים בכלל וחפץ בפרט: תִפסוּ את מקומכם! ראש למטה, כתפיים שמוטות, ואף מילה! אף מילה לאדם מאושר! [צועק] אומללים בני-זונות, הסירו ידיכם המטונפות מן האושר! [פתאום שקט] שאוכל כבר לישון בשקט. [שוב בצעקה] בוז לאומללים! בוז! בוז!!! [בטון רגיל] לילה טוב. [יוצא במהירות]

חפץ לילה טוב, אדון שוקרא. אני לא אומלל.

תמונה 3

[קצת יותר מאוחר באותו ערב. רחוב. טיגלך וכלמנסע מחכים.]

כלמנסע כבר חצי שעה שהם מאחרים. אני מודאגת.

טיגלך אין מה לדאוג.

כלמנסע ואולי קרה משהו?

טיגלך ואולי לא קרה משהו?

כלמנסע ואולי כן קרה משהו?

טיגלך ואולי לא קרה משהו?

כלמנסע אתה צודק. ובכל זאת אני לא יכולה להירגע. ואולי כן קרה...

[מופיעיס פוגרה וורשביאק בתלבושת טניס.]

הו, הנה פוגרה באה!

טיגלך פוגרה וורשביאק.

פוגרה שלום, אמא ואבא.

ורשביאק שלום, שלום.

כלמנסע כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב דאגה. את רוצה להרוג אותי?

פוגרה כן.

כלמנסע שובבה, כרגיל.

טיגלך ומה פתאום בבגדי-טניס?

פוגרה שיחקנו טניס, נהנינו מאוד, ולא הרגשנו שהזמן עובר.

טיגלך ועכשיו נצטרך לעמוד ולחכות עד שתתרחצו ותחליפו בגדים.

פוגרד, אנחנו נישאר בבגדי-טניס.

טיגלך מה זאת אומרת?!

כלמנסע לבית-קפה ולמועדון-לילה בבגדי-טניס? אני לא רואה את האפשרות הזאת.

פוגרה ככה החלטתי.

ורשביאק ואני הייתי שותף להחלטה. נוח לנו מאוד בבגדי-טניס.

טיגלך אני מציע שבמקום לבזבז זמן תלכו להחליף כבר את הבגדים.

פוגרה אבא, אתה הרי יודע מה זאת אומרת כשאני מחליטה משהו.

כלמנסע פוגרה, את הולכת להתחתן, נצלי את ההזדמנות החגיגית לתת פעם לאבא כבוד.

פוגרה אני בטוחה שלוורשביאק יש מה לענות על זה.

ורשביאק כן, תנו אתם כבוד לארוסתי, זה מה שיש לי לענות.

פוגרה כי מי אני, אם כבר מדברים על זה, שלא אוכל להיכנס למועדון-לילה בבגדי-טניס? חשבתם פעם?

מי אני. מי זו בעצם פוגרה הזו, שמדברים עליה כאן כל-כך הרבה. תסכימו איתי שזו בחורה צעירה ויפה, שימו לב, צעירה ויפה, בת 24 בסך הכל, עובדת בהצטיינות על הדוקטורט בפיזיקה, כן פיזיקה, מאורסת לבחור עשיר ומצליח, שופעת חיים, אוהבת לבלות היטב, מוצצת הנאה מכל רגע ורגע בחייה. זוהי פוגרה, רבותי. ועכשיו הייתי רוצה לראות את האדם שיגיד לה לא להיכנס למועדון-לילה בבגדי-טניס או בכל צורה שיתחשק לה. ומי שמרגיש, ובצדק, שהירכיים המוצקות והשזופות האלה לועגות לו בפרצוף, שיכה את הראש שלו בקיר, מה שמוסיף לי שעשוע על שעשוע. ורשביאק עֵד.

ורשביאק נכון, אני עד.

פוגרה [ברוח טובה] אוכל לגלות לכם שאני מתחתנת, בין שאר הסיבות, גם מפני שאני זקוקה לאדם שיעיד על השעשועים שלי בבוקר, בצהריים, בערב, ובשעות הנפלאות של הלילה. האושר של פוגרה לא יחלוף בלי עדים.

ורשביאק ואני העד.

כלמנסע פוגרה'לה, אני מסכימה עם כל מה שאמרת, צורם לי רק דבר אחד: שאת מעמידה אותנו יחד עם כולם מול הירכיים שלך. איך אפשר? הורים?! את הרי יודעת כמה אנחנו גאים בך ומלקקים את השפתיים בהצלחות שלך. מה אביך בסך הכל חשב? שאם בת נהדרת ומוצלחת כמוך – עם הפיזיקה וה-24 והמוצצת הנאה והבחור עשיר – אם בת כמוך נשמעת להצעה שלו, אז חלק מהגאווה והכבוד נופל גם בחלקו.

פוגרה אבא מכיר אותי, הוא יודע שלא אתרום מהחופש שלי לצורכי הנחת שלו. הוא לא היה צריך לבקש.

כלמנסע בכל אופן קרה מה שקרה, ועכשיו הוא מושפל.

טיגלך אני לא מושפל. אני אף פעם לא מושפל.

כלמנסע אתה מושפל.

טיגלך אני לא מושפל! [בולע את העלבון] היה לי ויכוח תרבותי עם הבת שלי, אבל היא רוצה לנהוג לפי מיטב הבנתה, ואני מכבד את רצונה. מה שחשוב לנו הערב זה לבלות היטב, לכן נהיה גמישים ונעבור לצידם של פוגרה וורשביאק, נעמוד מאחורי בגדי-הטניס שלהם ונצחק על כל העולם: לנו טוב. אנחנו עם פוגרה.

פוגרה אני מברכת אותך, אבא. עברת אל הצד הנכון.

טיגלך השאלה היחידה היא, כמובן, אם המלצר יקבל את ההופעה שלנו בעין יפה.

פוגרה הה! מצאו להם עם מי לשחק בעין יפה או לא יפה! הרי רק לזה אני מחכה. הערה אחת קטנה מצידו של המלצר, פחות מזה, מצמוץ עין מסתייג, והוא הופך לאיש חולה-לב, האמינו לי. הוא אפילו לא יודע לאיזו צרה הוא מכניס את עצמו. אני לא יכולה להתאפק יותר, קדימה אל מקרה המלצר!

תמונה 4

[קצת מאוחר יותר באותו ערב. חדרו של אדש ברדש. אדש שרוע פרקדן על מיטתו הניצבת אל הקיר. למראשותיו חלון פתוח. דפיקה בדלת. אדש אינו זע. פאוזה. עוד דפיקה.]

חפץ [מבחוץ] אדש! [פאוזה] אדש ברדש! [פאוזה. ראשו של חפץ מופיע בחלון, מבחוץ, מעל ראשו של אדש] אדש.

אדש [בלי להסב את ראשו אליו במשך כל הדיאלוג] מה.

חפץ פתח את הדלת, אתה לא שומע שאני דופק?

אדש מי זה מפריע לי לשכב בלי תנועה כמו אבן ולחכות לרעידת אדמה?

חפץ חפץ.

אדש מה פתאום נזכרת שאני חי?

חפץ באתי לבקר אותך. אתה ישן?

אדש מתי אני ישן? מתי בכלל ישנתי פעם? מישהו כבר ראה אותי נרדם? להתהפך אני יודע יפה-יפה.

חפץ אתה פותח לי את הדלת?

אדש כבר חודשיים לא היית כאן.

חפץ מה אתה מנהל לי פנקסים! אתה פותח את הדלת או שאני קופץ דרך החלון ומשאיר לך פסיעות על המיטה!

אדש לא!

חפץ אז תפתח.

[פאוזה. חפץ מכניס את ידו ומקיש קלות בפרק אצבעו על ראשו של אדש.]

אדש מה אתה נוגע לי בראש.

חפץ שתפתח כבר.

אדש חודשיים לא היית. לא מתעניין, לא איכפת לך. אני חלש מאוד. אין לי כוח. אנשים ברחוב אפילו לא יודעים כמה קל להפיל אותי.

חפץ גם אני לא מרגיש כל-כך טוב בזמן האחרון.

אדש אצלך זה עניין אחר. אם אתה חולה – אתה מבריא. לי אין ממה להבריא, זוהי רגישות כרונית. איך אוכל לקחת פעם את החלק שלי בעולם עם רגישות כזאת – אני לא יודע. והרופאים לא יכולים לעזור לי. כל הפרופסורים אומרים: "רגישות מלידה? אנחנו נכנעים". הם עומדים בשורה ומרימים ידיים. [חפץ מקיש שוב בראשו] עזוב את הראש. נשאר לי עוד איזה ראש – אז זה בא ודופק לי עליו.

חפץ פתח כבר את הדלת.

אדש הייתי השבוע אצל הרופא בקשר ללב. הוא צחק על החששות שלי וקרא גם לאחות לבוא ולצחוק איתו, ואני הרי יודע שאם רופא צוחק סימן שאני הולך למות; אחרת מה מצחיק אותו? [פתאום ראשו וזרועותיו נשמטים ברפיון על המיטה]

חפץ [בחשש] אדש? אדש? [מניח כף רגל על אדן החלון, כמתכונן לקפוץ פנימה]

אדש [בקול עמום] רד מהחלון!

חפץ התעלפת?

אדש רד מהחלון! רק השבוע ניקו!

חפץ [מסיר את רגלו מהחלון. פאוזה] אדש?

אדש וזו רק דוגמה קטנה להתעלפויות שלי. ימים ולילות, שבתות וחגים.

חפץ אתה רוצה כוס מים?

אדש איך? אבסורד. אסור לי מים, הם מזיקים לי. עוד לא נתקלתי בדבר שלא מזיק לי.

חפץ תפסיק לבכות ופתח את הדלת.

אדש תן לגמור את הרשימה. חודשיים לא היית פה, גם כן חבר! מים מהברז מזיקים לי. אם אני רואה ציפור אני מתחיל להתגרד. זוהי אלרגיה. הצמחים באביב גורמים לי להתעטש – גם זוהי אלרגיה. וכשאני אוכל אפרסקים או בננות, אני מקבל פריחה על העור, וגם זו אלרגיה. כל הדברים האלה מהטבע, שכותבים עליהם שירים, תראה מה הם עושים לי.

חפץ אז אתה לא רוצה לפתוח את הדלת.

אדש אני פותח, אף על פי שאני יודע שזה לא יקדם אותי בשום שטח. ושלא תחשוב שאני עובר לסדר היום על ההתנהגות שלך. [פאוזה]

חפץ אז מתי אתה פותח?!

אדש [סוף סוף קם בכבדות מן המיטה] לוחצים עלי ולוחצים עלי! [יוצא כדי לפתוח את הדלת. חפץ מנצל את ההזדמנות. קופץ במהירות על אדן החלון, מדלג על המיטה ונוחת בחדר. אדש קורא מבחוץ] חפץ? חפץ? [חוזר לחדר. רואה את חפץ. ניגש מייד אל המיטה לבדוק אם יש עליה סימני פסיעות] למה עשית את זה?

חפץ עוד פעם תדע שאיתי אין קונצים.

אדש [מנקה בקפדנות את סימני הפסיעות] אתה חבר לא טוב ואיש רע.

חפץ אני יכול ללכת אם אתה רוצה. [מתכונן לצאת]

אדש למה אתה צריך לרמוס לי את המיטה כמו דוב, אה?! חודשיים לא טרחת לראות אם אני חי.

חפץ הנה, אתה חי.

אדש כמובן! אתה בא, רואה שאני חי, ואז קל לך להגיד: "הנה, אתה חי". [פאוזה] אתה יכול לשבת.

חפץ האמת היא שהתכוננתי להזמין אותך לשתות אצלי תה.

אדש הלא יכולת להגיד את זה מייד בחלון! בשביל זה הקמת אותי, בשביל זה עשית לי סלון לריקודים על המיטה?!

חפץ הוא שוב מתלונן! מזמינים אותו לשתות תה, והאיש מקונן על המיטה שלו!

אדש תה יש לי בבית.

חפץ אני יודע.

אדש אולי לא?!

חפץ אמרתי שאני יודע! חשבתי רק שאולי אתה רוצה גם לטייל קצת, לנשום אוויר, זה גם יועיל ללב שלך. אחר-כך ניכנס אלי, יבואו גם טיגלך וכלמנסע. נוכל לשבת בחברה ולפטפט.

אדש אני מרגיש שכלמנסע לא כל-כך מחבבת אותי.

חפץ מה אתה מדבר, איזה רעיונות! אתה יודע שהיא קוראת לפעמים לנעלי הבית של טיגלך בשם "אדש" ו''ברדש"?

אדש ומה זה אומר?

חפץ שמשתמשים בשם שלך בתור כינוי חיבה. חיבה! ואני לא הייתי מזלזל בזה.

אדש [שוקל רגע בדעתו] טוב, אני אלך איתך. אבל רק לחצי שעה. כי אני צריך לנוח. [ניגש אל המיטה, מוחה שוב את האבק מעליה, מתלבט רגע, ולבסוף מסיר את השמיכה ומנער אותה ביסודיות באוויר]

חפץ תגיד, אדש, כשהם ייכנסו הביתה איכפת לך לעמוד איתי בפרוזדור ולקשקש במספריים?

אדש מה פתאום מספריים?

חפץ סתם לשם השעשוע.

אדש אני לא מבין, לעמוד בפרוזדור ולקשקש במספריים? מה זה משעשע?

חפץ זה לא נראה לך משעשע?

אדש לא! אתה עושה ממני צחוק?! [מצביע על השמיכה] לא מספיק לי מה שעשית? [מנער שוב ומניח את הכיסוי על המיטה]

חפץ אתה מתנהג כאילו שלא נאה לך שום דבר חוץ מהתקפת לב! תקום, תחיה, תעשה משהו עם עצמך!

אדש אין דרך אחרת חוץ ממספריים?!

חפץ אדש, אדש, תהיה פעם אחת שובב, מה יש?!

אדש כן, רק שאלוהים לא עשה אותי שובב.

חפץ בתוך-תוכך אתה שובב גדול.

אדש לא אני.

חפץ אתה, אתה.

אדש אתה מדבר ברצינות?

חפץ אני מכיר אותך טוב.

אדש [שוקל בדעתו] נכון שיש לי לפעמים נטייה לשובבות, אבל אני לא מספיק בטוח בעצמי שאוכל להוציא את זה החוצה. אין לי גם הופעה מתאימה לזה.

חפץ מה זה הופעה, כובע שובבי – זה מה שחסר לך. אדש, יש לי בשבילך בבית כובע שיתאים לך כאילו נולדת איתו. בוא נלך.

אדש אתה בטוח...?

חפץ אני אומר לך, ממש כאילו נולדת איתו. בוא! [יוצא]

אדש [לעצמו] אבסורד. מי יודע אם זה לא יזיק לי לשיער. [יוצא. עומד ליד החלון ומסתכל על מיטתו] הנה המיטה שאני סובל עליה כל-כך הרבה. אף אחד לא ידרוך לי עליה עם נעליים.

תמונה 5

[אחרי חצות באותו לילה. חדר בבית טיגלך.]

אדש [מבחוץ] נמאס לחכות. כל החיים אני צריך רק לחכות. כאילו לא ברור מראש מה יהיה הסוף עם הלב הזה. [נכנס כשכובע שובבי לראשו ומספריים בידיו. אחריו נכנס חפץ, לבוש חלוק-ספּרים לבן ובידיו שתי כוסות תה. הוא מציב אותן על השולחן] שתיתי שלוש כוסות תה ואני נפוח לגמרי.

חפץ אתה רוצה לחזור הביתה? מה תעשה בבית? תתעלף? אתה יכול גם פה. יש לך כל התנאים.

אדש אני אוהב על המיטה שלי, בחדר שלי. התרגלתי כבר להתעלפות מסודרת. ובכלל, אני לא מרגיש שאני משתעשע. [רעש מאחורי הדלת]

חפץ והנה הם באים. מספריים הכן! [נכנסים כלמנסע וטיגלך. חפץ ניגש אליהם, מניף את המספריים ומקשקש בהם. מסנן לעבר אדש] אדש! [אדש פוסע צעד קדימה, מסדר את הכובע על מצחו ומקשקש במספריים]

טיגלך גם אתה, אדש ברדש האידיוט?!

אדש [מביט בו רגע במבוכה, מתחיל לחוש ברע, קומתו שחה, הוא מסיר את הכובע מראשו ונגרר אל הכיסא] ככה נגמרים כל השעשועים שלי. [צונח על הכיסא]

חפץ תראו מה עשיתם, גרמתם לחבר שלי התמוטטות. היכונו לגזיזה. [מקשקש במספריים]

כלמנסע חפץ, אני רוצה לשאול אותך. אתה החלטת לבחור לך את המשחק עם התלתל בתור דרך בחיים?

חפץ ואם כן?!

כלמנסע אם כן, אז טיגלך ואני נדע להגיב. לא תמיד אני נותנת לרחמנות הטבעית שלי לעצור בעצמי.

טיגלך כדאי לך אולי ללמוד מניסיונו של מלצר אחד הערב במועדון-הלילה.

הוא יושב ובוכה בחוץ כבר ארבע שעות, מפוטר ומלוכלך, מושפל עד היסוד, לא נשאר לו כבר במה לנגב את העיניים והאף, המטפחות נגמרו לו, החולצה והמכנסיים נגמרו לו, הוא קופץ בתחתונים בחצרות הבתים ומחפש סמרטוטים לקנח בהם את הדמעות, כן-כן.

כלמנסע ואני אומרת שהוא יתאבד הלילה, ומחר בבוקר נוכל לקרוא על זה בעיתונים.

אדש ובינתיים שכחתם לגמרי שהתעלפתי. לא איכפת לכם מה איתי?

כלמנסע ולמה שיהיה איכפת לנו מאדם העומד באמצע הלילה עם כובע כזה ומקשקש במספריים?!

אדש הוא הבטיח לי שזה ישעשע אתכם.

טיגלך הזהרנו אותו במפורש שיפסיק עם ההטרדה.

אדש את זה לא ידעתי. הוא לא אמר לי שזה מטריד אתכם.

טיגלך וזה נקרא חבר שלך!

אדש מה עשית לי, חפץ?!

חפץ אין לי שום נקיפות מצפון. לא עשית שום דבר נגד רצונך.

אדש רימית אותי. אמרת שזה ישעשע. לפי התוכנית שלך הם היו צריכים לצהול משמחה.

כלמנסע והכובע שהדבקת לך על הראש!

אדש זה הוא נתן לי, לא נראיתי איתו שובב?

טיגלך נראית פטרייה! אין דבר, זה ישמש לך לקח. בפעם הבאה תלמד לבחור את החברים שלך.

כלמנסע באמת, אדש, עד היום חשבנו אותך לאדם עדין ומנומס ודיברנו עליך תמיד בהערכה.

אדש מה את אומרת! ועכשיו? מה יהיה היחס שלכם אלי מעכשיו?

כלמנסע כל ההערכה שלנו התנפצה כמובן אחרי השטות שעשית.

אדש לא! בבקשה, לא! הרי הוא שהסית אותי!

כלמנסע מי כמונו היה רוצה ש"לא", אבל איך אפשר להתעלם ממה שקרה?

אדש אבל ראיתם...

כלמנסע ונוסף לזה הכובע הזה – לא, לא. אכזבה זו אכזבה.

אדש מה עשיתי, מה עשיתי. היתה לי דמות עדינה ומכובדת בעיני שני אנשים, ועכשיו לקחתי וקלקלתי אותה במו ידי.

כלמנסע כי מאדם כמוך באמת חיכינו ליותר.

אדש אוי, אוי, זה כל-כך מכאיב לשמוע אותך אומרת את זה.

חפץ אתה עושה צחוק מעצמך, אדש!

אדש מה הביא אותך אלי, חפץ?! מי בכלל הכיר בינינו?!

חפץ מכרת אותי מהר ובזול – אני אזכור הכל! [מקשקש במספריים] עוד ניפגש! [יוצא]

אדש שילך לו. [לכלמנסע] אני אפילו לא ידעתי שאתם מעריכים אותי כל-כך. [פאוזה. קם מן הכיסא, חש ברע, מתכווץ וצונח לתוכו בחזרה] תראו איך זה משפיע עלי. תגידו לי שדעתכם עלי לא השתנתה כדי שאוכל לקום. [פאוזה] גברת כלמנסע, בקשה של אדם חולה.

כלמנסע מצטערת, אדש, לא נוכל לעשות שקר בנפשנו.

טיגלך גם מפּלה צריך לדעת לקבל.

אדש אתם אומרים "מפּלה". אף אחד בחדר הזה לא מכיר מפּלוֹת יותר טוב ממני. ואם מישהו היה רואה על מה אני נלחם עכשיו, שזוג אנשים ימשיך לחשוב אותי לאדם עדין ושקול. [פאוזה] ההחלטה שלכם היא סופית?

טיגלך כן. [פאוזה]

אדש טוב. צריך להשלים. מה אני צריך לעשות כדי להתחיל לתקן את הרושם שלי?

טיגלך עכשיו אתה מתחיל לדבר בתבונה.

כלמנסע תביט, אדש, התדהמה שלנו למעשה שלך היתה כל-כך גדולה שיעבור הרבה זמן עד שתוכל להחזיר לנו את האמון והרושם החיובי.

אדש כמה זמן?

כלמנסע הרבה. שנה, שנתיים.

אדש אוי ואבוי לי!

כלמנסע אולי עשר. זה תלוי בך.

אדש יש גם סיכוי שתורידו לי שליש?

טיגלך זה כרוך בהרבה מאמץ מצידך.

אדש אני לא יודע אם נשארו לי מספיק כוחות בשביל מאמץ כזה.

כלמנסע אתה תתגבר, אני מאמינה ביסוד הטוב שבך.

אדש אני ממש רוצה לבכות על הרגע השטותי הזה, שהרס לי בבת-אחת כל-כך הרבה.

טיגלך ויש על מה לבכות. אתה בוכה?

אדש אחר-כך בבית, על המיטה שלי. אני מקווה שאוכל להמשיך לבקר אצלכם לפעמים.

כלמנסע אדרבה, נהיה מעוניינים לעקוב מקרוב אחרי המאמצים שלך לתקן את הרושם.

אדש חפץ גם סיפר לי שפוגרה מתחתנת, בשעה טובה. אני מקווה שלא תבטלו את ההזמנה בגלל המקרה.

כלמנסע [לטיגלך] אנחנו חשבנו להזמין אותו? [לאדש] אדש, אתה יכול להיות שקט ובטוח שאם לא תוזמן – וכנראה לא תוזמן – זה לא יהיה בגלל המקרה. סוף סוף אנחנו לא ילדים.

אדש תודה, אני יודע שלא, יש לי מלוא הכבוד אליכם, וגם את הנזיפות שלכם אני מקבל באהבה, כי לפי דעתי יש לי הרבה מה ללמוד מכם.

כלמנסע יש ויש.

אדש אז אני הולך הביתה. תודה ולילה טוב לכם. [מתקרב אליהם ומתכווץ בהכנעה]

טיגלך לתקן את הרושם, אדש, לא להתחנף. [אדש מפסיק]

אדש באמת, יש לי הרבה מה ללמוד. [מתחיל לצאת, עוצר סמוך לפתח ומבלי להפנות ראשו] חפץ! [פאוזה] טוב שאתה לא עונה לי כי איתך אני לא מדבר. [יוצא]

טיגלך ועכשיו מחכה לנו עוד הטיפול באידיוט השני עם המספריים.

כלמנסע זה נחמד מאוד מצידך, טיגלך, אבל אתה שוכח שיש לנו חתונה על הראש. לי אין יותר כוח להתעסק בדברים האלה.

טיגלך הוא איים על התלתל שלך במספריים!

כלמנסע שיאיים! אני מכירה את הסחורה שלי. שיעמוד עד קץ הימים ויאיים. למי זה מפריע?

טיגלך אני הגבר שלך, ולא אוכל לעבור בשתיקה על הפגיעה שפגע בך.

כלמנסע אתה יודע שתמיד הערכתי את האבּירוּת שלך, טיגלך. אבל עכשיו, באמת, תסתכל על שנינו, כבר לא כל-כך צעירים.

טיגלך אני בריא ומרגיש מצוין.

כלמנסע שׂבעתי מלחמות! הזמן מוביל אותי להיות סבתא'לה קטנה ואני אלך איתו. מה שחשוב לי עכשיו זה לחתן את פוגרה ולראות שיהיו להם בית וילדים ושאנחנו נוכל לבוא לבקר אותם ולחזור הביתה עם סיפוק בלב. את הנחת של החיים המאוחרים אני רוצה. נחת! [פאוזה] אני שוכבת לישון. בגיל שלי בילויים כאלה הם כבר לא לפי כוחותי. [יוצאת. חוזרת מייד כשהיא מושכת את חפץ האוחז במספריים] בבקשה. את זה מצאתי אורב לי בפרוזדור. [פונה לצאת]

חפץ [קורא אחריה] אני גוזז לך את התלתל! [כלמנסע נעצרת] אני גוזז.

טיגלך זהירות!

כלמנסע [נמלכת רגע בדעתה] בבקשה, גזוז.

[מפנה אליו את עורפה]

טיגלך כלמנסע!

כלמנסע שיגזוז, נמאס לי כבר! מי שיכול לדבר כל-כך הרבה – שיעשה!

חפץ חושבים שאני לא מסוגל?

טיגלך על גופתי!

כלמנסע תן לו שיגזוז, אם זה מה שצריך לספק אותו! נו, חפץ, לְמה אתה מחכה? זוהי כרגע פסגת השאיפות שלך בחיים, לא?!

חפץ יש לי שאיפות לא פחות נעלות משלכם.

[פתאום במרירות] את חושבת שהיה לי קל להיכנס לחלוק של ספּר, לעמוד מאחורייך ולקשקש במספריים?!

מה אני, מטומטם?! אבל אני החלטתי לגזוז, ולהחלטה שלי יש איזה תוקף בהשוואה לתלתל. [תופס את התלתל בידו] כשאני רוצה לגזוז, אני גוזז! [מתחיל להסס, עוזב את התלתל] וכשאני לא רוצה לגזוז, אני לא גוזז.

כלמנסע כאילו לא ידעתי שזה יהיה הסוף. אפילו תלתל של אישה הוא לא יכול להוריד.

טיגלך פוגרה תתפקע מצחוק כשתשמע על זה, כמו שכבר צחקה וצחקה הערב אחרי מה שסיפרנו לה.

חפץ מצידי, שיצחקו היא והארוס שלה שיניים בתוך שיניים!

טיגלך אל תתגרה בי!

כלמנסע הירגע, טיגלך.

טיגלך על הברכיים כשאתה מדבר על פוגרה!

חפץ פוגרה, פוגרה, פוגרה, פוגרה – כל היום וכל הלילה מנפנפים לי מול העיניים עם הפוגרה שלהם! [קופץ מאחורי כלמנסע ובהינף אחד גוזז לה את התלתל] והתלתל בידי!

[פאוזה ארוכה. כולם מסתכלים בתלתל.]

כלמנסע כה לחי, חפץ, ותפתח מספרה.

טיגלך [שרק עתה מצאה לה תדהמתו מוצא] הו! [מנסה להתפרץ לעבר חפץ, אך כלמנסע עוצרת בעדו]

כלמנסע טיגלך, לא! התלתל שלי ממילא כבר עומד לו בגרון!

טיגלך הוא רוצה לנסות אותי!

כלמנסע הירגע, טיגלך.

טיגלך הוא רוצה להתמודד איתי! הוא חושב שמצא לו מסכן מסוגו! שנים ארוכות חיכית לזה – מה? – שניחלש, שנזדקן, שנעמוד מולך באפיסת כוחות, ותוכל לשבת איתנו על המרפסת ולשתות יחד תה?! ועכשיו, עשית את הצעד, אבל מצאת אותנו לא זקנים, לא עייפים, לא חסרי אונים! מצאת טיגלך שהוא עוד טיגלך, וכלמנסע עם פלדה במכנסיה! הו! הו! איזו מלחמה איומה ונוראה הוכרזה ביני לבין האדם הזה! יקרה לנו מה שיקרה, נגיע לאן שנגיע, אתה לא תהיה יחד איתנו אף פעם! תמיד יותר נמוך! אם נהיה עם רגל אחת באדמה – אתה תהיה שקוע עד צוואר! ואם נהיה שקועים עד צוואר – אתה תהיה עם עפר בפה! הו, אני רועד מקוצר-רוח! איזו מלחמה כללית ובלתי מתפשרת – את שומעת, כלמנסע? – לא לעצור בעדי עד הניצחון! אני אביא לך את חפץ המנוצח שי לחתונה של פוגרה! [פאוזה] ועכשיו אני הולך לנוח כדי לאסוף כוח ולהתקין את הראש למזימות! אל הניצחון, טיגלך!!! [יוצא]

כלמנסע [לעצמה] ראיתם כבר דבר כזה? יצא כמו סוס. אני לא זוכרת אותו אף פעם כועס כל-כך. [פאוזה] בוא הנה, חפץ. [פאוזה] חפץ, בוא הנה. [חפץ מתקרב אליה] אני רוצה שתלך לטיגלך ותבקש ממנו סליחה כל זמן שעוד לא מאוחר.

חפץ לא.

כלמנסע אתה באמת רוצה שהוא יילחם בך, תגיד לי?!

חפץ שיילחם, שיהרוס, שישמיד.

כלמנסע אני לא יכולה להאמין שזה אותו חפץ שהיכרתי כל השנים. תסביר לי מה השיגעון הזה, אני באמת משתדלת להבין.

חפץ שטויות, "משתדלת". הכל לפי הנוחיות שלכם. אין מה להבין.

כלמנסע אני מרגישה איך שארית הרחמים והסקרנות שהיו לי כלפיך הולכים ואוזלים.

חפץ כלומר, גם את מצטרפת למלחמה נגדי.

כלמנסע חפץ האומלל.

חפץ מה תעשו לי?

כלמנסע אתה משתוקק מאוד לדעת?

חפץ אני אסבול?

כלמנסע קשות. אתה אוהב לסבול, נכון? [חפץ מגחך, כלמנסע מתפרצת בניסיון אחרון] חפץ, אנחנו עומדים לפני שמחה, אל תמרוט לנו את העצבים. אני לא מעוניינת במלחמות...

חפץ למה, תעשו נגדי מלחמות, תעשו נגדי מלחמות, תעקמו אותי, תכופפו אותי, למה לא אם יש רק אפשרות, ועם חפץ הרי אפשר הכל. בני-אדם! קרובים! – איך אתם לא מתביישים, איך אין לכם קצת בושה לקחת אותי ולדקור ולדקור ולדקור, כל השנים רק לדקור, לא לתת לנשום, לא לתת לבלוע את פרוסת הלחם בשקט! מה עשיתי לכם, מה?! בני-אדם! בבקשה, תגמרו עד הסוף! קחו ותגמרו! [פונה לצאת]

כלמנסע חפץ!!!

חפץ לא, קחו ותגמרו, גיבורים שלי! קחו ותגמרו! [יוצא]

כלמנסע מישהו יכול להסביר לי מה קורה פה? איפה אנחנו חיים? אם אנחנו בכלל חיים? לְמה שהגעתי – פילוסופיה. איך שלא יהיה, מקומי לצד בעלי, ומה שצריך להיעשות – ייעשה.

תמונה 6

[קצת מאוחר יותר באותו לילה. חזית בית קפה. שוקרא יושב ליד שולחן אחד, המלצרית חנה צ'רליץ' – ליד שולחן שני.]

שוקרא הנה, לדוגמה, עכשיו לילה, מה זאת אומרת לילה? שהאנשים ישנים ולא יודעים מה שנעשה עם עצמם, ומי שרוצה ניגש ומפצח להם את הראש בגרזן. זה לילה. קשה לקרוא לזה תענוג. נכון שלא כולם ישנים; חלק עובד – את, למשל – קשה לעבוד בלילה, יותר גרוע מלישון.

חנה אני כל-כך עייפה.

שוקרא את רואה. וחוץ מאלה שישנים ועובדים יש, כמובן, פה ושם אי-אלו אנשים שמזדווגים עכשיו במיטה, נו כן, זו בעיה מוכרת, חלק מהאנשים מזדווג בלילה, אבל זה לא ייגמר טוב, אני מבטיח לך. וחלק אחר של האנשים מסיים בלילה את החיים שלו ומת, ולמות אף אחד לא רוצה, אבל מישהו מוכרח לעשות את המלאכה. זהו, הרי לך לילה, ככה הוא נראה. ולמה ללכת כל-כך רחוק? עצם זה שחושך בלילה, זה כבר מראה לך איזה נחש זה הלילה. אבל ממני לא יסתירו את הסבל בחושך, אני רואה טוב מאוד. [נכנס חפץ לבוש בחלוק-ספּרים]

חפץ שלום. [מתיישב ליד שולחן]

חנה שלום.

שוקרא נחטפתָ על-ידי בעל מספרה?

חפץ [לחנה] אבקש כוס קפה. [חנה קמה בכבדות על רגליה ונכנסת לתוך בית-הקפה]

שוקרא ככה, לא מתכונן ללכת לישון. מה תעשה? תסתובב ברחובות בלי כוח עד הבוקר? תחזור הביתה ותתייצב בחלון כמועמד לנפילה? מה תעשה מרוב ייסורי נפש, תגיד לי.

[חנה חוזרת עם כוס קפה ומניחה על שולחנו של חפץ. חוזרת ומתיישבת אל שולחנה.]

חפץ [בוחש את הקפה] סליחה, אפשר לקבל קצת חלב?

חנה תיכנס ותיקח לך, טוב?

חפץ סליחה?

חנה אני חושבת שנשאר עוד קצת חלב במקרר. תיכנס ותיקח לך.

חפץ אבל זה בית-קפה שמגישים.

חנה משש בבוקר אני על הרגליים. בעל הבית נסע לטורקיה, ואני נשארתי כאן לבדי בלי עזרה.

שוקרא מה הוא עושה בטורקיה?

חנה נסע להחזיר את אישתו.

שוקרא היא ברחה ממנו? עם טורקי? אלא מה!

חנה היא נמצאת שם בחופשה עם הילדים.

שוקרא הילדים הם בכלל ממנו?

חפץ אז אני יכול לקבל קצת חלב?

חנה אם היית מוותר הפעם, כדי שלא אצטרך לקום, היית עושה לי טובה גדולה.

חפץ הצרה היא שאני לא נוהג לשתות קפה בלי חלב.

חנה רק הפעם.

חפץ אבל הקפה לא יהיה טעים לי.

חנה לא הייתי מבקשת ממך לולא היה לי ממש קשה לקום מהכיסא.

חפץ אני באמת מצטער, אני פשוט לא נהנה מקפה שחור.

חנה אז אתה מאלץ אותי לקום?

חפץ אחרת, איך יהיה לי חלב בקפה? [פאוזה] איך יהיה לי חלב בקפה?

חנה אם היית מתחשב בי היית יכול להיכנס ולקחת לך לבד.

חפץ כן, אבל אני לא המלצר כאן, נכון? תביני שאני יושב בבית-קפה כדי שיגישו לי ולא אצטרך לקחת לבד. כי אם אני צריך להיות המלצר של עצמי בבית-קפה, אני מעדיף כבר לא לשתות בכלל.

חנה אז אולי באמת.

חפץ מה.

חנה לא תשתה.

חפץ אז בשביל מה התיישבתי בבית-קפה?

חנה אני יודעת בשביל מה?!

חפץ [במאומץ] אני מבקש סליחה, הקפה מתקרר. אני יכול לקבל חלב? 

[לשוקרא] הייתי רוצה לוותר לה, אני מחבב אותה מאוד, אבל... למה שאני אהיה הוותרן? אתה מבין אותי? זה לא שאני קטנוני, אבל אולי היא היתה צוחקת עלי אחר-כך מאחורי הגב שאני חלש-אופי ושאפשר לנצל אותי? אתה מבין אותי? אתה מבין את הבעיה שלי?

שוקרא יד קשה בעולם קשה.

חפץ [החלטי] מלצרית, אבקש חלב, אבל מייד! שמעת?

חנה שמעתי. [קמה ממקומה וניגשת אל חפץ] חפץ, למה אתה פוחד להיות רך אלי? זו לא בושה. הנה אני לא מתביישת להיות רכה אליך. חפץ, תביט לי בעיניים. אני יודעת שאתה אדם עדין ביסודך. אל תהסס לחייך אלי. חיוך קטן, נענוע ראש, זה בשביל אישה עולם שלם. אם אנחנו רוצים שיהיה בינינו משהו יפה, אסור לנו לפחד מן הרגש. [יוצאת]

חפץ [לשוקרא] משהו יפה?! אתה מבין על מה היא מדברת?!

שוקרא אני מבין דבר אחד. שהמלצרית חנה צ'רליץ' סובלת עכשיו מאוד מפני שהיא מאוהבת בך, והמבחן שעשתה כעת לאהבה שלך נכשל.

חפץ מאוהבת?! בי?!

שוקרא אני לא אומר דברים בלי בסיס.

חפץ אבל באיזו זכות! היא השתגעה לגמרי החנה צ'רליץ'!

חנה [חושבת שהוא קורא לה. מבחוץ] אני באה.

חפץ [קם] כולכם השתגעתם! מלצרית עייפה עם הרגליים הנפוחות שלה – לְמה אתם חושבים שהגעתי לְמה! יש גבול! לי החיים לא מכינים חנה צ'רליץ'! יש גבול גם עם חפץ! [הולך, תוך יציאה] באיזו זכות?! [יוצא]

שוקרא היא סובלת, ועכשיו גם הוא סובל. [נכנסת חנה עם החלב]

חנה איפה הוא?

שוקרא הלך לסבול.

תמונה 7

[קצת יותר מאוחר באותו לילה. רחוב. חפץ הולך בכבדות. הוא נעצר במקומו, מסתובב לאט אחורה, רומז באצבעו למשהו בלתי-נראה להתקרב.]

חפץ בואו, בואו, חיים יקרים, זמן מבוזבז, בואו, אבא, אמא, ילדים, גננות, אופניים, עצים, שודדים וחנוונים, בואו, ספרים, מכוניות משא, נמלי-ים, מלחמות, בחורות שמנות ורזות, מנהלים, ניירות, מחלות ועייפוּת, בואו כולכם, התאספו סביבי ואנאם לכם נאום: אורחים נכבדים. קטוֹן קטוֹנתי. [מכופף ברכיו ומתכווץ] קטוֹן קטוֹנתי. [מתכופף עוד יותר. בטון של משחק] מי ימצא אותי! [מצחקק ובורח החוצה בברכיים כפופות וראש מושפל]

תמונה 8

[קצת יותר מאוחר באותו לילה. רחוב. כיסא בודד על המדרכה. פוגרה וורשביאק הולכים בתלבושת טניס.]

פוגרה קשה לי להבין את זה. אחרי הצהריים שיחקנו טניס במשך שעה וחצי, אחר-כך הלכנו לבית-קפה, משם למועדון-לילה ועכשיו אנחנו בדרך לבקר בהפתעת לילה את הורי. מאיפה אני לוקחת כל-כך הרבה רעננות?

ורשביאק גם אני שואל את עצמי.

פוגרה מה שנפלא אצלי הוא שבצד ההנאה הבלתי-פוסקת אני מרגישה שאני גם מתקדמת ומתפתחת כל הזמן. אפילו עכשיו, כשאני הולכת ומפטפטת בקלילות, אני יודעת שצומחים בי בחשאי כל מיני רעיונות פיזיקליים. בלי להתאמץ אני כל הזמן קולטת דברים, מעכלת אותם, מעבדת אותם. נפלא, נפלא איך שהכל פועל אצלי. [רואה את הכיסא] מה שאני רואה, מה שאני רואה! – החיים כבר לא יודעים מה לעשות בשבילי. כאילו לא מספיק כל השפע שקיבלתי, אז הגורל עוד מזמן לי, באמצע הרחוב בלילה, מה? כיסא. כיסא למקרה שהתעייפתי. זה לא משגע? [בועטת קלות בכיסא] כיסא חנפן, מחכה במתיחות שאשב עליו, אבל הוא לא יזכה לזה, מפני שאני, תופתעו לשמוע, רעננה! [קופצת ועולה על הכיסא] יראה הגורל שהמאמצים שהוא עושה בשבילי לא משאירים עלי שום רושם.

ורשביאק [מתקרב אליה בהתפעלות] איזו אישה! איזו השקפת עולם! [יורד על ברכיו לפניה, קולו חנוק מתאווה] פוגרה! פוגרה! [מתחיל לנשק בלהט את שוקיה וירכיה] פוגרה! פוגרה!

פוגרה כן, ורשביאק, אלה הרגליים שלי, כן.

ורשביאק פוגרה! פוגרה!

פוגרה אתה לא טועה, אלה הרגליים שלי.

ורשביאק [הולך ומתלהב] פוגרה! פוגרה!

פוגרה תיזהר ממני, ורשביאק, כל-כך טוב לי שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני עלולה לעשות לך משהו רע, להפוך אותך אני-לא-יודעת לְמה. אני פוחדת שאאבד את שיקול-הדעת שלי מרוב אושר!

ורשביאק [לוהט] אני אוהב את פוגרה!

פוגרה [קופצת מן הכיסא ומשאירה אותו שפוף מעליו] נמשיך ללכת לפני שאבעט.

תמונה 9

[קצת מאוחר יותר באותו לילה. חדרו של חפץ בבית טיגלך. חפץ, לבוש פיג'מה ומעליה חלוק-הספּרים, יושב על מיטתו.]

חפץ אני לא חושב שהם עוד יעשו לי משהו הלילה. כנראה יכינו משהו למחר בבוקר. ובזה אני אומר לעצמי לילה טוב והולך לצעוק ולבכות מתוך שינה. [נכנסת כלמנסע לבושה כותונת-לילה, מתעלמת מנוכחותו של חפץ ומתיישבת על המיטה במרחק מה ממנו] מה זה צריך להיות?! [כלמנסע אינה מגיבה. היא מוציאה מניפה משרוול כותנתה ומנפנפת על פניה] התכוננתי ללכת לישון. [היא ממשיכה בשלה] לא תיתני לי לישון? זו המטרה? [נכנס טיגלך, לבוש פיג'מה, בידו זר פרחים קטן. הוא ניגש אל כלמנסע, מניח בעדינות את הזר על ראשה, מנשק את כף ידה ויושב לצידה בין חפץ לבינה. פאוזה]

כלמנסע חם לי. אני מזיעה.

טיגלך [מניח אצבע על צווארה] פה? [כלמנסע מהנהנת ומחייכת. טיגלך מוציא ממחטה ומנגב את חזהּ] פה? [כנ"ל] פה? [כנ"ל] פה? [כנ"ל. אצבעו מגיעה לשדיה. היא מחייכת במבוכה] פה?

חפץ אני מזכיר לכם שאני יושב כאן ורואה הכל.

טיגלך [אינו מגיב] פה?

חפץ לא איכפת לכם?

טיגלך [אצבעו ממשיכה לרדת כשכלמנסע מחייכת במבוכה] אני כל-כך אוהב את הדממה הזאת בלילה. אף הגה, שום רחש, ורק שנינו לבד, לבד.

חפץ אני פה!

טיגלך [ממשיך] ורק שנינו לבד לבד. וחפץ המסכן שוכב לו אי-שם בחדרו, בעיניים פקוחות, וכל-כך מקנא בי.

חפץ הבנתי את הכוונה, אבל עכשיו אני עייף. תבואו בבוקר.

טיגלך [במהירות, אליו] אנחנו נבחר במקום ובזמן! [ממשיך לנגב את החזה של כלמנסע]

כלמנסע מה זה היה?

טיגלך אני לא יודע. אולי חתול. אולי טריקת חלון.

כלמנסע אני מעדיפה שנחזור לחדר שלנו.

טיגלך לא נוח לך כאן? מתביישת?

כלמנסע קצת.

טיגלך אבל אנחנו לבד, ממי יש לך להתבייש?

חפץ ממני.

טיגלך ממי, כלמנסע? מהשולחן? מהכיסא?

חפץ ממני.

טיגלך מהארון? מהמיטה?

כלמנסע לא... סתם...

חפץ טוב מאוד, עוד נשאר לה שמץ של בושה, המשיכי להתבייש, כלמנסע.

טיגלך את שומעת?! לאן הגענו שהוא חושב שאת לצידו!

חפץ כי יש לה עוד קצת כבוד כלפי.

טיגלך העמידי אותו על טעותו, כלמנסע.

חפץ היא לא טועה, המשיכי להתבייש ממני.

כלמנסע [קמה פתאום ממקומה בהחלטה נחושה] הנה. ככה אני מתביישת ממך! [פונה במהירות, כשגבה אל חפץ, מתכופפת קדימה ומפשילה את כותנתה מעל אחוריה מול פניו]

חפץ אה!

כלמנסע [מסתובבת בחזרה אליו] כי אם מכריחים אותי להיכנס לתמונה, טיגלך הוא עדין ורך-לב בהשוואה אלי!

חפץ ומה אתם חושבים, אתם שניכם?! הסתכלו על עצמכם, איזו צורה יש לכם. והזר על הראש שלך. אפשר הרי ללעוג לכם במשך שנתיים בלי להפסיק.

טיגלך נסה. [משלב זרועו בזרועה של כלמנסע ושניהם מתייצבים מול חפץ] אדרבה, נסה. תתחיל ללעוג.

חפץ [מתרחק מהם קצת, מורה עליהם באצבע ומנסה לגחך בבוז בקול רם וממושך] א...ה, כתונת לילה ופיג'מה! א...ה! [טיגלך וכלמנסע מביטים זה בזה ומחייכים] א...ה, זר על הראש, יום הולדת, יום הולדת, זר על הראש, א...ה! [מנסה להמשיך ללא הצלחה] א...ה! א...ה! [מפסיק בבושה]

טיגלך נו נו. [פאוזה] ואולי תנסה לגייס שוב את אדש ברדש. [פאוזה]

חפץ אני יכול להחליף איתך כמה מילים מחוץ למשחק הזה?

ל טיגלך [לכלמנסע] המממ, "ללעוג שנתיים!" [לחפץ] מה אתה רוצה?!

חפץ אתם באמת החלטתם להרוס לי את החיים?!

טיגלך כמובן.

חפץ הייתי רוצה לדעת לָמה.

טיגלך אל תעשה עניין מהחיים שלך. הורסים וזהו.

חפץ אז לָמה כל המשחקים?! תגידו בגלוי שאתם מחכים כל השנים רק להזדמנות!

טיגלך כן! בהחלט! ואני לא מתבייש להגיד לך את זה! חפץ עקום ומשונה שכמוך, במשך שנים ארוכות אתה מרתיח לי את הדם. מיום שבאת לגור איתנו עוררת בי רצון להרוס אותך.

חפץ למה?

טיגלך השד יודע למה. במשך 17 שנה אני רואה אותך אוכל, שותה, ישן ומתיימר לחיות, והלב שלי מתקומם. מפני שלא מגיע לך שום דבר! כלום, כלום! כל פרוסת לחם שאתה מכניס לפה, כל ספל תה שאתה שותה, הם חוצפה, כל נשימה היא גזילה, והראייה והשמיעה שלך הם שוד! מי אתה שהרשית לעצמך?!

כלמנסע טיגלך, השכנים!

טיגלך מי אתה שהעזת לקוות, לשאוף לאהבה, להצלחה, לנחת?! שהעזת לרצות להיות כמו כולם?! שבע פעמים ביום היית צריך להתנצל על זה שאתה חי!

חפץ להתנצל בפני מי?!

טיגלך בפני מי, מנוול?! בפני מי, רוצח?!

כלמנסע טיגלך!

טיגלך בפנַי ובפני אישתי ובתי, ובפני כל אדם שעובר על פניך ברחוב! ללכת עם ראש כפוף ועיניים של כלב היית צריך! תתנצל שאתה חי.

חפץ שִמעוּ, למה אתם לא מפסיקים לגרד לי בפצעים?!

טיגלך אל תתווכח, תתנצל!

חפץ תנו לי מנוחה, אני אומר לכם! אתם שומעים מה שאני אומר לכם?! תנו לי מנוחה, אני אומר לכם!

טיגלך תתנצל, חבל על הזמן!

חפץ אתם שומעים מה שאני אומר לכם?! תנו לי מנוחה. אתם שומעים?!

טיגלך תתנצל! תתנצל!

חפץ תנו לי מנוחה, אתם... הרי אני מתנצל בפניכם כל הזמן, אין לכם עיניים לראות את זה?! אני קם בבוקר בהתנצלות, ואני רוחץ את הפנים שלי בהתנצלות, אני יוצא לרחוב בהתנצלות ובא בין אנשים בהתנצלות וחוזר הביתה בהתנצלות – הכל בהתנצלות. כי איתי הרי עושים חסד שמרשים לי בכלל. ולפני שאני מספיק לסובב את הראש אחורה חלפו כל החיים בהתנצלות אחת ארוכה. אין חיים. מרוּצה? ועכשיו אפשר לנוח?! [פאוזה]

טיגלך עכשיו זה פתאום כבר לא מספק אותי. הרחתי קרב, מבין? כלמנסע, נתחיל.

כלמנסע אני לא מבינה למה אי אפשר להרוס אנשים בבוקר.

טיגלך עכשיו! לפני שטוב-הלב שלנו יגרום לנו להתחרט! קומי כלמנסע! אחד המשחקים האהובים על כלמנסע ועלי כשאנחנו מתגלגלים במיטה הוא המשחק היפה "חפץ המציץ בא על עונשו".

[כלמנסע קמה ועומדת באמצע החדר.] 

השעה היא שעת-לילה. טיגלך איננו בבית. כלמנסע מתפשטת בחדר שלה כדי ללכת לישון. חפץ המציץ מתכופף ליד הדלת ומציץ מבעד לחור המנעול.

חפץ עלילה! אף פעם לא הצצתי!

טיגלך את יכולה להתחיל, כלמנסע. אני מגלם את דמותו של חפץ.

חפץ אני אוסר עליך להשתמש בדמות שלי!

טיגלך התחילי, כלמנסע, התחילי.

[כלמנסע עומדת כשגבה אל טיגלך. הוא, מתכופף עד לגובה המשוער של חור המנעול ומציץ, כביכול, בעין אחת ומקרטע ברגליו בציפייה חסרת סבלנות. כלמנסע, תוך פיזום חרישי, מושכת אט-אט את שולי כותונתה למעלה, עד שירכיה מתחילות להתגלות. טיגלך נעשה חסר סבלנות יותר ויותר.]

חפץ זה לא אני, לא אני.

[כלמנסע מרימה את כותנתה עד לגובה אחוריה ואז היא מחליקה בידה על ירכיה. טיגלך ה"מגורה" משמיע קולות מצמוץ שוקקים. הקולות מגיעים לאוזנה של כלמנמע, והיא מטה אוזן להקשיב. לפתע, היא מניחה לשולי כותונתה ליפול, מסתובבת, ובתנועת בזק ניגשת אל ה"דלת", "פותחת" אותה ו"מגלה" את טיגלך המציץ בטרם יהיה סיפק בידו להזדקף. טיגלך "נדהם" ומנסה להזדקף, אך כלמנסע שולחת ידה בתנועה מהירה ומחזירה את ראשו למצב של כפיפה.]

כלמנסע מה רואות עיני! חפץ! מציץ!

טיגלך לא-לא! טעות!

כלמנסע הצצת, הצצת!

טיגלך לא! לא! לא! לא!

כלמנסע ניסית לראות את החלקים הסודיים שלי!

טיגלך לא-לא! מה לי ולהם!

כלמנסע למה התכופפת ליד הדלת שלי?

טיגלך אני... אה... אה...

כלמנסע [מנמיכה את ראשו ומחקה אותו] אה... אה...

טיגלך עשיתי התעמלות.

כלמנסע התעמלות מול חור המנעול! תיכף אתן לך קורס בהתעמלות!

טיגלך תני לי להתיישר!

כלמנסע לא עולה על דעתי.

טיגלך אני מבקש!

כלמנסע עכשיו תבוא על עונשך, מציץ מוג-לב!

טיגלך לא הצצתי! אין על מה להעניש אותי!

כלמנסע נראה מה תגיד כשאספר הכל לטיגלך.

טיגלך אל תספרי לטיגלך!

כלמנסע לטיגלך ולפוגרה.

טיגלך לא, רק לא לפוגרה!

כלמנסע אני אישה הגונה וישרה, אני מתחלחלת מהמעשה שלך ומוכרחה להתייעץ עם משפחתי בדבר נקיטת אמצעים.

טיגלך זה לא יקרה יותר! אני נשבע בזכר אמי היקרה!

חפץ עִזבוּ את אמי!

טיגלך [דווקא] בזכר אמי היקרה, אמי היקרה, אמי היקרה! זה לא יקרה יותר!

כלמנסע כלומר, אתה מודה שהצצת! [טיגלך משמיע יבבה נכנעת] אתה מודה שהצצת.

טיגלך אני אדם בודד, בלי אישה. קינאתי באושר של טיגלך.

כלמנסע [מסירה את ידה מעל ראשו, הוא מנסה להזדקף] לא להזדקף. [הוא חוזר ומתכופף]

טיגלך הגב כואב לי.

כלמנסע כל המציצים סובלים מהגב.

טיגלך אני לא יכול לעמוד ככה כל החיים! רחמנות עלי!

כלמנסע עכשיו אלך לישון שינה מתוקה ואתה תמשיך לעמוד כפוף מול החלון, וכשיעלה השחר תציץ לעבר האור ותקרא: "אור! אני מציץ באור!" אוי לך אם תנסה להזדקף – הכל לפוגרה.

טיגלך איזה עונש אכזרי! את מבטיחה לי לפחות תמורת זה לא לספר לאף אחד?

כלמנסע אני לא עושה עיסקות בלילה. אני עייפה. [משתרעת על הספה]

טיגלך עני לי, עני לי!

כלמנסע [עוצמת עיניה] אני ישנה היטב בנשימות קצובות.

טיגלך אני כפוף כמו כיסא-נוח.

כלמנסע אני נוחרת. [נוחרת] בלי בושה אני נוחרת. [נוחרת]

טיגלך אני סובל כאבים איומים בגב.

כלמנסע אגלי זיעה מבצבצים לי מתחת לאף בגלל השינה הכבדה.

טיגלך אני מסתכל על הנשימה השלווה של החזה שלה ורואה שאין לי סיכוי בעולם.

כלמנסע כל-כך הרבה אנשים מתים או משתגעים בזמן שאני ישנה, ואני אפילו לא מרגישה.

טיגלך השחר עולה. [מציץ לעבר האור הבוקע כביכול מולו] אור! אני מציץ באור! אור! אור!

כלמבסע [קמה בעצלתיים, מתמתחת, מפהקת] ישנתי מצוין.

טיגלך אור! אני מציץ באור!

כלמנסע [צוחקת מלאכותית] חה-חה-חה! חה-חה-חה! זה אופיו של מציץ, לפחוד מן האור. פתח את התריס! פתח אותו, עכברוני!

[טיגלך מבצע תנועה של פתיחת תריס, נסוג לאחור בפחד. מאהיל בידיו על עיניו, מקרטע לעבר כלמנסע וכובש פניו במותניה.]

טיגלך הגוף שלך כל-כך חם.

כלמנסע [מתרחקת ממנו] לא ידעת? זוהי הבריאות.

טיגלך אני יכול להזדקף?

כלמנסע לא. כפוף כמו שאתה – דדה לאמבטיה להתכופף מעל לגיגית ולעשות לי כביסה.

טיגלך [רץ כפוף כמה צעדים. מזדקף ומכריז] סוף משחק א'. [משפשף את גבו] הו, הגב, הגב. [מתקרב לחפץ] אתה עוד תשחק אצלי, כהוגן אתה עוד תקפוץ. אל תהסס לבכות אם זה נחוץ לך. כלמנסע, משחק ב'! [דפיקה בדלת. טיגלך ניגש לפתוח. חוזר ומכריז] פוגרה וורשביאק בשלוש לפנות בוקר!

[נכנסים פוגרה וורשביאק, עדיין בתלבושת טניס.]

כלמנסע מה קרה?!

פוגרה התחשק לי להפתיע אתכם בביקור לילה, ועשיתי מה שהתחשק לי.

ורשביאק גם לי התחשק, ובאתי.

כלמנסע מילא. בּראבוֹ לצעירים על המרץ שהם מוכנים להוציא בשביל שטויות!

פוגרה מה עושים פרחים על הראש שלך, אמא!

טיגלך גם לנו מתחשק לעשות כל מיני דברים.

פוגרה עם כותונת לילה? בשעה כזו? [מבחינה בחפץ] הו, והנה חפץ. כמה זמן שלא ראיתי אותו. [מתקרבת אליו] פוי, הזדקנת. איך אתה נותן שזה יקרה? [לפתע חפץ מתכופף ועומד עמידת מציץ כפי שעמד קודם טיגלך] מה אתה עושה?

חפץ שלום, פוגרה, אביך ואמך טוענים שאני מציץ.

פוגרה מה? אני לא מבינה.

חפץ אביך ואמך טוענים שאני מציץ.

פוגרה מה עשיתם פה לפני שבאנו? הוא מתכופף עם חלוק לבן, לאמא זר על הראש, מה קרה פה?

טיגלך קום, חפץ, לך לישון.

חפץ אני מציץ בפוגרה.

פוגרה מישהו כבר העליב לי את חפץ.

טיגלך [לפוגרה] נעבור לסלון.

ורשביאק אני למטבח. אני לא יודע מה יש לי, אני אוכל ואוכל כל הזמן. [יוצא]

פוגרה קום, חפץ, התיישר ונלך לסלון.

טיגלך בשביל מה לך אותו?

פוגרה חפץ הוא החביב שלי. אני רוצה שיישב איתי ויספר לי מה קרה.

חפץ [ממשיך לעמוד כפוף] כפי שכבר אמרתי אני מציץ. לכן לא אוכל להיכנס איתכם לסלון. אעמוד כפוף מאחורי הדלת עם עין בחור המנעול.

טיגלך הניסיונות האלה לעורר רחמים!

כלמנסע [לפוגרה] עוד לא שמעת את כל הסיפור.

טיגלך ומה שהוא אמר עלייך, כן, עלייך!

פוגרה אתם יכולים להתבייש. קל מאוד לפגוע בסמרטוט.

טיגלך אה, גם את מודה שהוא סמרטוט! אז אנחנו בכלל תמימי-דעים!

פוגרה איש לא פקפק ואין מחלוקת ביחס למיהו ומהו חפץ, אבל אני יכולה להרשות לעצמי להתייחס אליו יפה ואתה לא, כי אתה נבנה על זה.

טיגלך זו התודה שמקבל אבא על ההקרבה שלו. אחכה לכם בסלון. [יוצא]

פוגרה בוא איתנו, חפץ, תוכל להתלונן עליהם כמה שתרצה.

כלמנסע אבא לא ייתן.

פוגרה חפץ מקבל את חסותי. בוא, חפץ. [פאוזה] לא אבקש ממך יותר. תשומת הלב שאני יכולה להקדיש לאדם כמוך היא בכל זאת מוגבלת. פעם אחרונה: אתה בא?

חפץ אמרתי לך, אני לא יכול, אני מציץ, ועכשיו מתברר שגם סמרטוט. אני צריך לעמוד כאן, בצורתי הסמרטוטית, ולהציץ בפה פעור באושר שלך עם ארוסך.

פוגרה הבנתי. [לכלמנסע] אמא, לסלון.

כלמנסע את רואה, גם את כבר השתכנעת, [פונה לצאת]

חפץ [קורא אחריה] כי מציץ סמרטוט לא יכול לשבת איתכם בסלון, את מבינה?

[פוגרה וכלמנסע יוצאות. חפץ ממשיך לעמוד כפוף. נכנס ורשביאק מן המטבח ובידו כריך.]

ורשביאק איפה כולם? בסלון? [אוכל] תגיד לי, למה אתה עומד ככה? [פאוזה] אה? [פאוזה] שמי ורשביאק. [פאוזה] פוגרה מדברת עליך תמיד טובות. אתה יעקובי, לא?

חפץ לא.

ורשביאק בכל אופן, היא מאוד משבחת אותך. היא אומרת שאתה יקר לה מאוד.

חפץ אתה מתכוון ליעקובי.

ורשביאק כן.

חפץ אני לא יעקובי.

ורשביאק לא חשוב. היא אומרת ששיחקת איתה כשהיתה ילדה, עזרת לה להכין שיעורים וגם להתרחץ.

חפץ זה בכל זאת אני, לא יעקובי.

ורשביאק לא חשוב. רציתי רק להגיד לך שאתה ראית אותה עירומה כשהיתה עוד ילדה קטנה ואני רואה אותה עירומה עכשיו, כשהיא אישה. אז מי משנינו, לפי דעתך, המרוויח? אני! זאת אומרת שיופי לי. איפה היא, אני מתגעגע. [פונה לצאת, נעצר] סליחה, כשאני רואה אותך עומד בצורה כזאת, זה מעורר את הספורטאי שבי. [עובר מעליו בקפיצה] לא תגדל! [יוצא]

חפץ [מגחך] קטוֹן קטוֹנתי.

תמונה 10

[קצת יותר מאוחר באותו לילה. חזית בית הקפה. חנה צ'רליץ' יושבת ליד שולחן. נכנסים אדש ברדש ואחריו שוקרא. אדש נעצר לפני בית הקפה.]

אדש [פונה אחורה, לשוקרא] שוקרא, מה אתה הולך מאחורי כמו תן?

שוקרא אולי תיפול ותתעלף.

אדש כדי שתוכל לעזור לי?

שוקרא מה עוד?!

אדש אלא? להרביץ לי? אבל למה שתרביץ לי?

שוקרא שאלות הוא שואל!

אדש עצוב מאוד. אין בזרועות מי להתעלף. [ממשיך ללכת עד בית הקפה כששוקרא הולך אחריו] טוב. אני מוכרח לנוח. כבר חמש דקות שאני הולך בלי הפסקה. [מתיישב ליד שולחן, שוקרא מתיישב לידו]

שוקרא אני שואל את עצמי אם ידוע לך שתשומת הלב של המלצרית חנה צ'רליץ' אל חפץ פגה. הרגשות שלה פנויים עכשיו.

אדש למה אתה מספר לי את זה?

שוקרא מה איכפת לך, רכלן!

אדש אתה חושב ש... אולי אני?

שוקרא אין תגובה.

אדש היא באמת מוכנה? ביררת? אתה בטוח? תגיד לי.

שוקרא לא אמרתי כלום!

אדש הייתי ניגש אליה אפילו עכשיו, אבל אני לא יכול, אני מרגיש רע.

שוקרא ידעתי, ידעתי שתמצא תרוץ.

אדש מה אתה רוצה, שאתעלף בפניה? זה יהיה הרי סוף הרומן. אולי אתה מוכן לדבר איתה עלי לפני-כן?

שוקרא לא.

אדש אני מבקש.

שוקרא אני נהנה לראות אנשים מבקשים שוב ושוב ללא תוצאות.

אדש אז למה סיפרת לי על זה בכלל, כדי לענות אותי?!

שוקרא לענות זה שום דבר בעיניך?

אדש הייתי הולך אליה בעצמי, אבל אם אפול! ומה אגיד לה? אה, אני כבר מזיע. מה אומרים למלצרית בלילה? ואם לא אמצא חן בעיניה? ואולי היא תצחק? אתה בטוח שהיא פנויה? במוקדם או במאוחר היא תגלה שאני מהמתעלפים, מה יהיה אז? הכל מסובך, מסובך. אני הולך לישון.

שוקרא בעוד שעה יעבור מישהו אחר וייקח את הרגשות שלה לעצמו.

אדש לא איכפת לי. אני לא יכול לגשת אליה כעת במצבי. מחר בבוקר אפנה אליה חזק ורענן ואעשה עליה רושם טוב. הרושם הראשון הוא הקובע.

שוקרא אני מכיר אותך, לא תוכל לעצום עין מהתרגשות. מחר בבוקר תעמוד בפניה עייף ומקומט ומתנדנד על הרגליים.

אדש טוב, אגש אליה עכשיו, אעצום את העיניים ואציג את עצמי, מה שיהיה – יהיה. אני מכוער?

שוקרא שאלות הוא שואל!

אדש חבל. אני הולך הביתה.

שוקרא מצד שני, היא לא יותר יפה ממך.

אדש צודק. אני בכלל מפקפק אם היא מושכת אותי. אני הולך הביתה. [ממשיך לשבת. פאוזה. אוזר עוז. לעבר חנה צ'רליץ' המנמנמת] סליחה. [היא פוקחת עיניה] אבקש כוס תה.

חנה אני סוגרת בעוד עשר דקות.

אדש [קם] טוב, אז... [מתכונן ללכת, פתאום חוזר ויושב] אבל אני שותה מהר.

חנה חלב? לימון?

אדש שום דבר, תודה. [חנה נכנסת לפנים בית הקפה. לעצמו] אני לא יודע. אני לא בטוח. היא לא יפה, לא יפה. [פאוזה] מצד שני היא בן-אדם עם פה ונשימה חמה. [לשוקרא] זו החלטה סופית שלך, לא להציג אותי בפניה?

שוקרא מה שיפה אצלי הוא שכאשר אני אומר "לא" זה נשאר תמיד "לא".

חנה [חוזרת עם כוס תה ומציבה אותה על שולחנו של אדש] בבקשה.

אדש תודה.

[חנה חוזרת ומתיישבת במקומה. אדש מגניב לעברה מבטים. פאוזה. הוא קם, מביט לעברה, נרגש ונושם בכבדות. היא מביטה בו. הוא מתקרב אליה, מקיף אותה, מתייצב מצידה השני ושולח מבטים לעברה. היא מחזירה לו מבטים. ניכר בו שהוא עומד לפתוח מדי פעם בדברים אך אינו יכול.]

חנה [מנסה לעזור לו] עוגה?

אדש לא. אני... [הוא חוזר ומתיישב במקומו, אינו מוצא מנוחה. קם שוב, מתהלך אנה ואנה. חנה קמה אף היא כדי לעודדו. פאוזה. היא מתיישבת. הוא חוזר למקומו. מתיישב, קם, מתיישב. לשוקרא] כל מה שאתה צריך לעשות הוא להגיד לה, "תכירי זה אדש ברדש".

שוקרא [קם] כמו פתותי שלג טהור מהשמים יירדו עלינו עוד מעט עיתוני הבוקר, מלאים במהפכות, מלחמות, תאונות דרכים ומעשי פשע. אם לא קרתה תאונה למחלק העיתונים עצמו. [יוצא. חנה ואדש מביטים זה בזו. אדש מקיף אותה לאט פעמיים. פאוזה.]

חנה [לבסוף, נואשת] אני סוגרת.

אדש [מוציא מכיסו כסף ומניחו על השולחן] תודה, לילה טוב. [מתחיל לצאת, נעצר. לעצמו] היא לא יפה, לא יפה, לכן גם לא עשיתי מאמץ. לו הייתי מתאהב בה היא כבר היתה שלי עכשיו. היינו הולכים יחד הביתה והיא היתה נושמת לי על הצוואר. [יוצא]

תמונה 11

[לפנות בוקר באותו הלילה. חדרו של חפץ בבית טיגלך. טיגלך בגופייה ותחתונים. מגבת סביב צווארו. הוא וכלמנסע סחוטים לגמרי, עצביהם מתוחים עד גבול האפשרי.]

טיגלך [מכריז] הפרק האחרון של נעורי חפץ – משחק י"א – "חפץ המציץ מציץ אל מות אמו"! [חפץ מרים ידיו כבתחינה, אך מייד מוריד אותן ומנסה לשלוט בעצמו] מוכנה?

כלמנסע מוכנה ומזומנה לשחק את אמו הגוססת של המנוול!

טיגלך אמו הזקנה והאהובה של חפץ על ערש דווי. הנשימה כבר קשה עליה. היא מחרחרת. [כלמנסע מחרחרת בכבדות] חפץ המציץ מציץ מבעד לחור המנעול מחוסר אומץ להתייצב מול מות אמו. [מתכופף ו"מציץ" לעבר כלמנסע כמו מבעד לחור המנעול]

כלמנסע [מחרחרת] אה! אה! אני לא יכולה לנשום! אוויר!

טיגלך [מפרפר בעצבנות במקום ומשמיע ציוצי בהלה וצער] יש הרבה אוויר מסביב! תנשמי, אמא! את יכולה!

כלמנסע אני לא יכולה! [מחרחרת] אני נחנקת!

טיגלך [כנ"ל] עוד מעט יבוא הרופא! הוא ייתן לך לנשום! אמא!

כלמנסע חפץ!

טיגלך [כנ"ל] אמא!

כלמנסע אוי, חפץ! רע לי! חפץ, חפץ! איפה אתה?

חפץ אני פה! אני פה!

כלמנסע איפה אתה, חפץ בני? בוא להציל אותי!

טיגלך אני לא יכול! אני לא יודע איך!

כלמנסע אתה יכול! בשביל מה שלחתי אותך לאוניברסיטה! אל תעזוב אותי!

טיגלך אני פה, אמא!

כלמנסע אוי! אל תיתן לי למות!

טיגלך איך?! איך?!

כלמנסע אני לא יודעת, לא איכפת לי! אני אמא שלך, אני גידלתי אותך, ואתה תציל אותי מהמוות!

טיגלך אין לי כוח!

כלמנסע ואני סמכתי עליך כל הזמן!

טיגלך אני חלש!

כלמנסע חפץ, אמא לא רוצה למות! אמא נחנקת! תציל מייד את האמא שלך!

טיגלך עוד מעט יבוא הרופא!

כלמנסע לא רופא, אתה, אתה, אתה הבן שלי! כל מה שהיה לי השקעתי בך!

טיגלך אני חלש, אני הילד שלך, אמא, אני מחכה שאת תצילי אותי!

כלמנסע אתה עוזב אותי כשאני כל-כך זקוקה לך, איכזבת אותי! אתה לא הבן שלי!

טיגלך אל תגידי ככה, אני הבן שלך, אבל אני לא יכול!

כלמנסע [מחרחרת קשות] עזור לי או שהכל על מצפונך!

טיגלך איך אני יכול, אמא?! איך אני יכול?!

כלמנסע חפץ בני, היחידי שחשבתי שישמור לי אמונים!

טיגלך [מייבב] מה אני אשם?! מה אני אשם?!

כלמנסע אתה אשם, עובדה שאתה בוכה! יש לך לב! חפץ, בן יקר! אתה לא תיתן לאמא שלך למות! [מחרחרת חרחור חזק מאוד, מושיטה זרועותיה לפנים, טיגלך נסוג לאחור, כפוף] אוויר! אוויר! הנשימה שלי! החיים שלי! הבשר שלי! אני נחנקת! אני מתה! אוי, הלב! ברחמנות! החיים שלי! החיים שלי! [נופלת אחורה. פאוזה]

טיגלך [רועד ומפרפר] אמא...? אמא...? [מתקרב] אמא...? [ולפתע מזדקף וצועק] הצילו את אמי! הצילו את אמי! [גוחן עליה] בגדתי באמי! באמי היקרה! אמי סמכה עלי שאציל אותה, ואני בגדתי באמי! באכזבה גדולה ממני מתה אמי! הוי, חפץ הבוגדן, עד מתי תחיה ותאכזב את האוהבים אותך?! עד מתי, חפץ?!

[רעד עובר בגוף חפץ. הוא מנסה לעצור את הרעידה ללא הצלחה, היא גוברת, הוא מיטלטל כקודח. בנסותו לעצור בעצמו, הוא מתגלגל על הרצפה וזוחל אל מתחת לספה. כלמנסע וטיגלך עומדים ומסתכלים. לבסוף, הוא זוחל ויוצא מתחת לספה רגוע לגמרי.]

חפץ מתי החתונה?

כלמנסע בעוד שבועיים בדיוק, ביום שלישי בחמש לפנות ערב.

חפץ באותו יום בשש לפנות ערב אני קופץ מהגג. אתם השושבינים.

טיגלך [מרים ידיו כמנצח. חגיגי] כלמנסע, המתנה היא שלך!

[שוקרא מופיע בחוץ, עיתון תחת בית-שחיו. הוא קורא לעברם.]

שוקרא הקשיבו, הקשיבו! בוקר נוסף הגיע! מי שלא יכול לקום, שימתין עד שייקחו אותו לבית-חולים או לאדמה! ומי שעוד יכול לקום, אני מתרה בו: זהירות, זהירות. יום חדש מתחיל!

מערכה שנייה

תמונה 12

[כעבור שבועיים. בוקר. חדרם של פוגרה וורשביאק. פוגרה לבושה חלוק-בית קצר ולראשה כובע טייסים. נכנס ורשביאק לבוש חלוק-בית ובידו כריך.]

ורשביאק היום הוא יום החתונה שלנו. למה את חובשת כובע טייסים?

פוגרה אולי אטוס קצת באווירון לפני החתונה. יש לי חשק להתעופף מעל לראשים שלכם לפני שתחבקו אותי.

ורשביאק אפשר לחבוש את הכובע לפני שעולים למטוס, לא?

פוגרה מה אתה מנסה לזרוק לי? היגיון? חבשתי את הכובע כי חבשתי את הכובע. מתי כבר תלמדו אותי?

ורשביאק טוב. אמשיך לאכול בשקט. [מתכונן לנגוס מן הכריך]

פוגרה נשיקה. [הוא מתקרב אליה, מנשקה על לחיה, מתכונן שוב לנגוס] עוד אחת. [כנ"ל] ועוד אחת. [הוא מביט בכריך, מביט בה] אתה מהסס?

ורשביאק לא, אני... רעב. [פוגרה, במכה קלילה אך מכוּונת, מעיפה את הכריך מידו על הרצפה. ורשביאק מתבונן בכריך בדומייה. ולבסוף] למה?

פוגרה למה כובע טייסים, למה זרקתי את הסנדוויץ' – אתה מטריח אותי, בחור! אני מתחתנת עם טרחן!

ורשביאק אני רק רוצה לדעת למה זרקת לי את הסנדוויץ', אני רוצה להבין, פוגרה. בזמן האחרון, כשאני נמצא איתך, הראש שלי מלא ירכיים לועגות, מלצרים בוכים, כיסאות באמצע הרחוב, קרובים כפופים ועכשיו – סנדוויצ'ים נופלים. אני מנסה לפענח, ואני לא יכול. תני לי איזו אחיזה בך, פוגרה.

פוגרה אין חתונה.

ורשביאק מה?!

פוגרה אין חתונה.

ורשביאק מה עשיתי?

פוגרה אתה מפקפק בי ואני לא רוצה לכפות עליך שום דבר.

ורשביאק אני מפקפק?! הרי קבענו שאנחנו אוהבים, קבענו שאנחנו מתחתנים. ביקשתי להבין אותך מפני שאני אוהב אותך.

פוגרה להבין אותי זה דבר לא פשוט. אני מורכבת. נא לקבל אותי כפי שאני או להגיד לי "שלום, היה נעים מאוד".

ורשביאק את יודעת שאף פעם לא אגיד לך שלום. אף פעם, אף פעם. את בטח חושבת אותי לקרצייה. [פאוזה] אני קרצייה? [פאוזה] את לא עונה לי ואני לא יודע אם את חושבת אותי לקרצייה או לא. ולהמשיך לשאול אותך אני פוחד כי את עלולה שוב להתרגז. [פאוזה] אני הולך למטבח. [פונה לצאת]

פוגרה ורשביאק. [הוא נעצר] היות שהיום הוא יום כלולותינו אלך לקראתך באופן חד-פעמי ואסביר לך למה זרקתי את הסנדוויץ'. אני קינאתי בו.

ורשביאק במי?

פוגרה בסנדוויץ'. רציתי שתנשק אותי ולא יכולתי לסבול שהסנדוויץ' יתחרה איתי על הפה שלך.

ורשביאק [מתלהב] פוגרה, זה... זה כביר... הלוואי שאני הייתי מסוגל לחשוב על דברים כאלה!

פוגרה יתר על כן, [רומסת את הסנדוויץ' ברגלה] זה מה שאעשה לכל המתחרים שלי עליך. ועכשיו, אם אתה רוצה לבטל את החתונה אתה צריך רק להגיד.

ורשביאק [פורץ בבכי של הקלה] לבטל את החתונה?! שתתבטל השמש! שיתבטלו הציפורים! איזו אישה – גוף ומחשבה, טניס ופיזיקה! אישה כזאת – ואני עוד שואל שאלות ומציק לה! למה היא זורקת לי את הסנדוויץ', אני שואל! [דפיקה בדלת. הוא ניגש לפתוח תוך מלמולים ובכי] שתתבטל השמש, שיתבטלו הציפורים! [נכנסת כלמנסע]

כלמנסע בוקר טוב לזוג הצעיר. למה אתה בוכה?

ורשביאק [בבכי מחודש] יש לי ארוסה נפלאה שמקנאה בסנדוויצ'ים שלי!

כלמנסע כזאת היא בתי, כדי להעריך אותה צריך לבכות.

ורשביאק [מתוך בכי] בכל אופן, אלך להכין לי סנדוויץ' אחר. הקיבה – קיבה. [יוצא]

כלמנסע כובע טייסים על הראש וסנדוויץ' – עם מה? [מתקרבת ומסתכלת] עם ביצה – מעוך על הרצפה. מה קורה פה? מה? סליחה על הרחרוח אבל אמא זו אמא!

פוגרה למה באת?

כלמנסע הרי אמרתי לך שאמא זו אמא, וכאמא אני אמא. באתי לראות איך מרגישה בתי בבוקר יום נישואיה.

פוגרה באת? ראית? שלום! את נראית רע מאוד. לכי לנוח.

כלמנסע איפה לנוח? מי יכול בכלל לנוח? כל הבית מלא במשחקי חפץ. לאבא שלך זה כמובן לא מספיק שחפץ החליט לקפוץ מן הגג. לא, אבא מוכרח גם להוכיח לו שהוא חי לשווא. במשך שבועיים הוא קופץ בכל הבית ומשחק בפני חפץ את תולדות חייו, וחפץ מגחך ומתכופף, מגחך ומתכופף. אפילו היום ביום החתונה שלך, הוא מתכונן לשחק איתו את משחק הקבורה שלו לפני שהוא קופץ. מה אני אגיד לך, פוגרה, אני באה מהגיהינום. פלא איך שאני נראית?!

פוגרה עם כל זה שאני מצפצפת, חורה לי שמצאתם לכם זמן להכניס את חפץ לבור דווקא כשצריך להתרכז בי.

כלמנסע הרי זה בדיוק מה שאני אומרת לו, אבל אין עם מי לדבר! מבחינתי, לפחות. את יכולה להיות בטוחה שאני קודם כל אמא. הבאתי לך אפילו דג ממולא שאת כל-כך אוהבת כדי שתרגישי שיש בית מאחוריך. [מוציאה צלוחית מארנקה ומניפה אותה למעלה] תראי מה זה אמא. [פוגרה מכה קלות בצלוחית ומעיפה אותה על הרצפה] מה זה?! למה?! [נכנס ורשביאק עם סנדוויץ' חדש בידו]

ורשביאק מה נפל?

פוגרה [רצה אליו ובמכה קלילה מעיפה את הסנדוויץ' מידו] עכשיו יש לארוסי ולאמי נושא משותף.

ורשביאק [פורץ שוב בבכי] כמה שהיא אוהבת אותי! כמה שהיא מקנאה לי! אלך להכין עוד סנדוויץ' והפעם לא אצא מהמטבח עד שאגמור אותו. [יוצא]

כלמנסע אני ממש נדהמת, כאדם, כאם וכאישה עם דג. [קמה ללכת]

פוגרה אני מרשעת? [פאוזה] שאלתי אם אני מרשעת.

כלמנסע לא. לפעמים את קצת מתוחה או עצבנית, אבל כל זה נכלל בהחלט בגדר הזכויות שלך.

פוגרה גם זריקת הדג?

כלמנסע למישהו אחר – בוודאי. לא לאמא. [פונה לצאת]

פוגרה ואם אגיד לך, אמא'לה, שהשלכתי את הדג רק מפני שרציתי להתפנק אצלך קצת ביום החתונה שלי?

כלמנסע [ברגש] פוגרה'לה!

פוגרה אמא'לה!

כלמנסע כן, כן, התפנקי כל זמן שאת יכולה, את צעירה, את משובחת, לך עוד מותר. כשהייתי בגילך נהגתי בדיוק כמוך. אם את רוצה, אדריך אותך עם הניסיון שלי בכיוון הזה. כרתנו ברית נגד העולם?

פוגרה זה לא יהיה לך קל. תצטרכי לוותר על הרבה דברים. את עצמך תסבלי, אבא יסבול, כל המרץ שלך יופנה אך ורק אלי.

כלמנסע אני מוכנה. מאביך, ההולך ונעשה ילדותי, אני מתרחקת יותר ויותר עם הזמן, את זה אני מגלה לך כבת. ומכל השאיפות העצמאיות שהיו לי פעם נשאַרת לי רק את, ואני מוכנה להקדיש את עצמי למענך בתפקיד אֵם יועצת וסבתא'לה קטנה. אבקש רק שתתייחסי אלי יפה.

פוגרה יפה-יפה, אבל ברור לך שילדים קוברים הורים.

כלמנסע זה טבעי, אבל בבקשה לא בפני זרים. [דפיקה בדלת] את רואה, כבר יש לי שימוש בתפקידי החדש. [ניגשת לפתוח. נכנס טיגלך]

טיגלך כלמנסע, את פה. חיפשתי אותך במכולת, במספרה ובאטליז, ואת איננה שם. ומה שלום הכלה? בכל מקום מסתכלים עלינו בקנאה שזכינו לנחת כזאת. [פוגרה רצה אליו, מפילה את כובעו ורומסת אותו. טיגלך מביט בכובע, באין מילים בפיו, ולבסוף] אני מבין שזו הדרך בה את מנסה לרמוז לי שקנית לי כובע חדש במתנה. [רומס אף הוא את כובעו] יופי, סמרטוט נעשה ממנו! [לפוגרה] ואיפה החדש? [פאוזה] הכובע החדש. [פאוזה] פוגרה, את קנית לי כובע חדש, נכון? כי אין לי הסבר אחר לְמה שעשית עכשיו! נכון, פוגרה? כי אחרת... [והוא מתחיל פתאום לבכות ומייד עוצר בעצמו ומפסיק] לא לא, את קנית לי כובע, אני יודע את זה, אני מכיר את בתי, את רוצה לשמור אותו כהפתעה, נכון? למה לא? יש זמן. כלמנסע ואני צריכים ממילא למהר עכשיו הביתה כדי לסיים את "משחקי חפץ".

פוגרה ספרי לו, אמא.

כלמנסע הוא יודע טוב מאוד שאף פעם לא הייתי שלמה לגמרי עם המשחקים שלו.

טיגלך לא היית שלמה?! זה חדש בשבילי. [כלמנסע מהססת]

פוגרה ספרי לו!

טיגלך מה היא צריכה לספר לי?

כלמנסע אין לי מה להסתיר ממנו. כבר אמרתי לך לא פעם שכל מה שאני רוצה זה לחתן את בתי היחידה ולעמוד מאחוריה.

פוגרה לא. ספרי לו! ספרי לו! לְמה את מחכה, ספרי לו! ספרי לו!

כלמנסע [מתלקחת לפתע] כן, נמאס לי איתך בבית! אני נשארת עם בתי! עזרת לי להוליד אותה ולגדל אותה, נתת לנו בית, רהיטים ואוכל – סידרנו אותך! בלענו כל מה שנתת, ועכשיו אנחנו לא צריכות אותך! לך לשחק לבד, לך מפה!

טיגלך ואת?

כלמנסע אותי צריכים, לכן אני נשארת. פוגרה אוהבת אותי, רוצה אותי, אותי ולא אותך! [משלבת זרועה בזרוע פוגרה] רואה?

טיגלך [ניעור פתאום] אבל פוגרה היא הרי גם בתי! [מזנק אל פוגרה ומשלב זרועו בזרועה השנייה] היא בתי כפי שהיא בתך!

כלמנסע שתינו כרתנו ברית!

טיגלך גם אני אכרות! יש לי עוד מה לתת!

כלמנסע אין לך כלום! אתה ריק! כולך מושקע בדירה ובפוגרה! אפילו כובע לא נשאר!

טיגלך אני אבא! אני אבא ומועמד לסבא!

כלמנסע אמא זו אמא!

טיגלך אני אלמד את הילדים של פוגרה משחקים!

כלמנסע משחקים, תמיד משחקים! אני מביאה איתי ידע וניסיון בבישול, חיתולים ומחלות ילדות! אני אישה!

[נכנס ורשביאק, רואה את פוגרה אחוזה בין שני הוריה]

ורשביאק כבר? החופה הרי רק בחמש.

טיגלך [שולף זרועו מזרוע פוגרה, ניגש אל ורשביאק ותוקע זרועו בזרועו] אתה תבין אותי, אתה חובב ספורט, שנינו גברים. בוא איתי לשחק את המשחק האחרון של חפץ!

ורשביאק [מנתק זרועו ממנו, ניגש אל פוגרה ומשלב זרועו בזרועה הפנויה] מקומי לצד ארוסתי, ואני גאה בזה.

טיגלך [עומד מול שלושת שלובי הזרוע] ואני לבד? ניצלתם אותי, מצצתם אותי, ועכשיו את שולחת אותי – לאן? אל הורי? אולי יש לך הצעה בשביל אדם בגילי? [פאוזה] טוב, אני מבין שאני מיותר כאן. אני צריך ללכת לגמור את משחקי חפץ בעצמי. אני אומר משחקים, אבל זה היה מאבק. מאבק שהתחיל בגלל תלתל של אישה שאהבתי, ושעל כבודו הייתי תמים להגן. אבל טוב שמעמידים את הדברים אחת ולתמיד באופן ברור. [צועק] אני מקנא בחפץ שאין לו אישה!

פוגרה שומע, ורשביאק? גם אתה מקנא בחפץ?

ורשביאק אני ורשביאק! מה הם רוצים?! [מצביע על כלמנסע] למה את נותנת לה לשלב איתך ידיים כמוני?!

כלמנסע [נלפתת אל פוגרה] אנחנו יחד. אי אפשר להפריד.

טיגלך פוגרה, תני לי את הכובע החדש שלי ואלך.

ורשביאק [לכלמנסע] הורידי ממנה את היד!

טיגלך הכובע!

כלמנסע יחד!

פוגרה [משתחררת בבת-אחת מאחיזתם של כלמנסע וורשביאק] די! שקט, כולכם! מה אתם מסדרים לי כאן סדרי קירבה ושילוב זרועות על דעת עצמכם?! מה נטפלתם?!

ורשביאק רק אני, נכון?

פוגרה אף אחד, עד שלא אומר במפורש! [דפיקה בדלת. ורשביאק ניגש לפתוח, חוזר]

ורשביאק יעקובי. [נכנס חפץ ובידו חבילה]

טיגלך [קופץ מול חפץ] מי קרא לך?!

פוגרה [לטיגלך] כאן אני בעלת הבית! חפץ, היכנס! [חפץ נכנס לאמצע החדר]

כלמנסע אני סקרנית לראות מה יש בחבילה. [חפץ מאמץ בלי אומר את החבילה לגופו]

פוגרה אבא ואמא, הייתי רוצה לשוחח עם חפץ ביחידות. הואילו לצרף אליכם את ורשביאק ולחכות במטבח.

טיגלך להטיח בי עלבונות כבר מתחיל להפוך למסורת. אני הולך הביתה, אגמור עם חפץ לבד. [פונה לצאת]

כלמנסע אבל חפץ פה.

טיגלך [נעצר וחוזר] נכון, שכחתי. [לחפץ] גם אתה כבר מרשה לעצמך לקלקל לי תוכניות. בא לי לכאן על דעת עצמו! אתה חושב שאם אתה הולך למות היום אז אתה מישהו? אני מחכה לך כאן, והזדרז. [יוצא עם כלמנסע וורשביאק]

פוגרה שב. [חפץ יושב]

חפץ סליחה. אני בא אליך ביום החתונה שלך ומבלבל לך את הראש, ואת בטח שואלת את עצמך מה אני עוד עושה כאן, זאת אומרת, בחיים. [פאוזה] באתי להזמין אותך. הערב בשש אני קופץ מהגג. [פאוזה] זה יהיה שעה אחרי החופה שלכם, ככה שיהיה לכם נוח להגיע. אתם תספיקו, נכון? [פאוזה] הקפיצה לא תארך הרבה זמן ואחרי זה תהיו פנויים לנשף החתונה שלכם. בלעדי, כמובן. כי אני כבר לא אהיה אז, אה? [פאוזה] כן, לא אהיה כבר. [פאוזה] וזוהי מתנה לחתונה שלך, כובע לקיץ. יהיה לך ודאי קיץ מאושר. [פאוזה. הוא מחכה למשהו] אז זהו. [קם] אתם תבואו הערב, כן? אני מחכה לכם. [פאוזה] אז זהו. [מתחיל להתייפח חרש] כן, לא יהיה יותר איש ושמו חפץ, מספיק לנו עם האיש הזה, די, שקט, אנחנו רוצים שקט ממנו, שקט. [פונה לצאת, אך טיגלך, ואחריו כלמנסע וורשביאק, נכנסים וחוסמים את דרכו]

טיגלך עמוד! קודם כל בירור קצר. [לפוגרה] פוגרה, זה הרי לא יפתיע אותך אם אגלה לך ששלושתנו הקשבנו לשיחה מאחורי הדלת. לדעתנו נעשה פה דבר שאי אפשר לעבור עליו בשתיקה. לכל אחד מאיתנו היפלת קודם משהו מהיד או מהראש – לי למשל היפלת כובע ורמסת אותו – ואילו לחפץ, שבא גם עם כובע על הראש וגם עם כובע ביד, לא היפלת כלום. וזה הרי דבר שלא ייתכן.

פוגרה כלומר, אתה מתלונן?

טיגלך ואני מייצג גם אותם.

פוגרה אתם מתלוננים?

ורשביאק אני לא.

כלמנסע גם אני לא.

טיגלך מאחורי הדלת דיברתם אחרת. על הישגים צריך להיאבק!

פוגרה ונניח אפילו שאני מקבלת את התלונה שלכם. להפיל לו את הכובע? [מתקרבת לאט אל חפץ. הוא מצפה שהיא תפיל את כובעו. היא נעצרת מולו] אבל אתם לא רואים שהיפלתי לו משהו הרבה יותר גדול?

טיגלך [מסתכל סביבו] אני לא רואה.

כלמנסע [מסתכלת סביבה] גם אני לא רואה.

ורשביאק [מסתכל סביבו] גם אני לא רואה, אבל אני לא דוגמה.

פוגרה אתם באמת לא רואים? הוא בא לכאן בתקווה לשמוע מפי שתי מילים: "אל תקפוץ". ואני מקשיבה לו בנימוס, מקבלת את המתנה שלו ואת שתי המילים אני לא אומרת! [מסמיכה את פניה אל פני חפץ] לא אומרת! אז כובע אתם רוצים שאפיל?! טיפשים שכמותכם. איש שלם אני מפילה הערב מהגג! ושלא יהיו לכם אשליות, אבא ואמא. עם כל הזיעה שהשקעתם ב"אולימפיאדת חפץ", הוא קופץ בגללי ולא בגללכם!

טיגלך טעות!

פוגרה תגיד להם, חפץ, בגלל מי אתה מת היום! תגיד להם!

טיגלך אני במו ידי עשיתי לו את המוות!

פוגרה תגיד להם, חפץ! [חפץ פורץ בבכי, רץ ברגליים מתמוטטות החוצה]

טיגלך אני המנצח! אני עשיתי את המוות לחפץ! אני עשיתי את המוות לחפץ! [רץ אחריו החוצה] חכה, אני בא! אני עשיתי את המוות... [יוצא]

פוגרה שיצעק. ואנחנו ניכנס לחדר שלי למדוד את שמלת הכלולות. [תוך יציאה]

ומה את חושבת, בגלל מי חפץ קופץ? [יוצאת, כלמנסע אחריה]

ורשביאק [לעצמו] לא ידעתי שגם על זה מתקיימת תחרות. אם ככה, גם אני השתתפתי. אני קפצתי מעליו, לא? כן.

תמונה 13

[קצת יותר מאוחר באותו בוקר. חזית בית-הקפה. חפץ וטיגלך הולכים יחד, שוקרא מתגנב אחריהם ומקשיב.]

טיגלך [תוך הליכה] ועכשיו תגיד מי עשה לך את המוות, אה? מי הרג אותך? תגיד תגיד, שיידעו כולם את האמת. [נעצרים סמוך לפתח בית הקפה]

חפץ [קורא בקול] חנה צ'רליץ'! חנה צ'רליץ'! [חנה מופיעה בפתח]

חנה אני עסוקה עכשיו.

חפץ הערב בשש אני קופץ מהגג. את מוזמנת.

חנה מתאבד?

טיגלך ומה! [פאוזה]

חנה [רכה] טיפשון, תביט לי בעיניים. ואם אסלח לך ואומר שאני לא כועסת יותר?

חפץ שמעתם מלצרית?! היא חושבת שאני עושה את זה בגללה!

טיגלך הוא עושה את זה בגללי.

חפץ הרי אפילו על קצת חלב בקפה לא ויתרתי לך.

חנה תמות בשלום. אני לא אהיה אורחת שלך.

חפץ שמעתם מלצרית?! היא חושבת שאני מזמין אותה כאורחת! אני מגיש קצת כיבוד ואני זקוק למלצרית. בתשלום, במובן.

חנה [פאוזה, בחיוך מר] אני מבינה, כמלצרית. גם זה משהו, לא? ובכל אופן, אני נחוצה באיזושהי צורה. להגיש, להוריד, להגיש, להוריד, הה? צריכים אותי בעולם. טוב, אני אגיש. אני אגיש. ההגשה תהיה מאה אחוז, חפץ, אתה יכול לקפוץ בראש שקט!

חפץ הקפיצה בשש. תבואי בארבע להכין. [חנה נכנסת לבית-הקפה. חפץ מתכונן להמשיך אך שוקרא עוצר בו]

שוקרא חפץ!

חפץ מה אתה רוצה.

שוקרא לא הוזמנתי.

חפץ אנחנו לא ידידים.

שוקרא בכל אופן, מכירים. אתה יודע כמה זה חשוב לי לראות אותך עושה את זה. [פאוזה]

חפץ טוב. תהיה בשש אצלנו על הגג.

שוקרא בחצר. אהיה בחצר. עצם הדילוג מעבר למעקה לא מעניין אותי. הצימוק האמיתי, לאנשים שקצת מתמצאים בזה, הוא החבטה באדמה. אהיה בחצר. [חפץ יוצא]

טיגלך [לשוקרא] אין כמוך. בסוגך, כמובן. [מתחיל לצאת]

שוקרא שמתי עין גם עליך. [טיגלך נעצר]

טיגלך מה לא בסדר איתי? אני בסדר. אני בסדר גמור. [יוצא]

שוקרא [לעצמו] בשש בערב קפיצה, נפילה, התרסקות – מתחיל להיות קצת סדר בעולם.

תמונה 14

[קצת יותר מאוחר באותו בוקר. חדרו של אדש ברדש. אדש שרוע פרקדן על מיטתו. דפיקה בדלת. פאוזה. דפיקה נוספת.]

אדש מי זה מפריע לי את מנוחת עשר בבוקר?! [פאוזה. ראשו של טיגלך מופיע בחלון]

טיגלך ואחר-כך אתה מתחנן שנסלח לך! קום ופתח מייד את הדלת!

אדש [קופץ מן המיטה] אדון טיגלך! לא ידעתי שזה אתה, סליחה!

טיגלך אבל מייד!

אדש [רץ לעבר הדלת. תוך כדי מרוצה] אני פותח, בבקשה להיכנס! [ראשו של טיגלך נעלם מן החלון. אדש פותח את הדלת וחפץ נכנס בעדה פנימה. אדש בא אחריו] לך לא פתחתי! [נכנס גם טיגלך]

טיגלך [ממשיך בנזיפה] שוכב במיטה בעשר בבוקר, ועוד רוצה לתקן את הרושם! [ניגש למיטה] על מי יש לך החוצפה לחלום?! לא על אישתי ולא על בתי, אתה שומע?!

אדש לא לא! רק על הבריאות שלי!

טיגלך [עולה על המיטה וקופץ עליה] רך לך, נוח לך, אה!

אדש [שאינו יכול לשאת את מרמס מיטתו, אך פוחד להגיד לטיגלך במישרין, ועל-כן מנסה בדרכי עקיפין]

אדון טיגלך, אדון טיגלך, בוא, שב בבקשה, בוא, אדון טיגלך, אולי אתה רוצה כוס תה? אדון טיגלך, בבקשה, אדון טיגלך.

טיגלך [מפסיק לרגע] מה?

אדש שב, בבקשה, אולי אתה רוצה כוס תה?

טיגלך לא. [ממשיך לקפוץ] רך לך, אה? נוח לך.

אדש אדון טיגלך, אדון טיגלך, ואולי אבטיח? אולי אבטיח, אדון טיגלך? תאכל אבטיח?

טיגלך [מפסיק לרגע] מה?

אדש אבטיח או אפרסק?

טיגלך [יורד מן המיטה] אנחנו ממהרים. אין זמן. [אדש ניגש למיטה ומסתכל עליה בצער. טיגלך לחפץ] תזמין אותו ונלך.

אדש [מלא תקווה] לחתונה?

חפץ הערב בשש אני קופץ מהגג. אתה מוזמן.

אדש אני לא מדבר איתו. מה הוא רוצה?

טיגלך להזמין אותך לטקס הקפיצה שלו מהגג.

אדש גג! מה פתאום גג! הוא עלול למות!

טיגלך תפסת.

אדש [תופס בחזהו] אוי! [צונח לכיסא]

חפץ [ניגש אליו] אדש! אדש!

אדש [חלושות] תנו לי לחיות את המינימום שלי בשקט!

חפץ אתה החבר היחידי שהיה לי! אני זקוק לך איתי על הגג!

אדש שלא תזכירו יותר את המלה "גג"! אתם הופכים לי את הקיבה! הרי יש שם חמש קומות?

חפץ החלטתי לגמור, אדש.

אדש אוי, מה לגמור, מה! לשבור רגל זה לא מספיק?! צריך הכל?! אוי, הלב!

חפץ אתה תבוא?

אדש אני כבר מסודר במיטה ליומיים.

חפץ מי ילווה אותי אם ככה על הגג, אני שואל!

אדש ומי יחזק לי עכשיו את הלב אחרי הידיעה שלך!

חפץ לא, לא! מי ילווה אותי! אותי, אותי!

אדש אותי מי ירפא! אותי! אותי, אותי!

חפץ לא, אותי, אותי, אותי, אותי!

אדש אותי, אותי!

חפץ ואדש [יחד מנסים לגבור זה על קולו של זה] אותי, אותי, אותי, אותי...!

[חפץ מפסיק, ניגש בצעד נחרץ אל המיטה ועולה עליה.]

חפץ מספיק עם הלב שלך! תקשיב פעם אחת למשהו רציני!

אדש רד!

חפץ לא.

אדש רד מהמיטה!

חפץ לא.

[שניהם מסתכלים זה בזה. לבסוף חפץ גומר אומר, מסתובב בבוז על המיטה, ועולה על אדן החלון.]

אדש יש דלת! [חפץ קופץ החוצה ונעלם. טיגלך מתחיל ללכת בכיוון הדלת] אדון טיגלך!

טיגלך אין לי זמן.

אדש הוא סיפר את זה רק כדי להזיק לי ללב, נכון?! [טיגלך מתחיל לצאת] אדון טיגלך, אדון טיגלך, ואיך משתפר הרושם שלי בעיניכם?

טיגלך אם תמשיך לשכב במיטה בעשר בבוקר לא תגיע לכלום.

אדש זה היה רק מקרה, זה לא יחזור יותר. [טיגלך מתחיל לצאת] רגע, אדון טיגלך, סלח לי שאני שואל כל-כך הרבה, אבל... בקשר לחתונה, גברת כלמנסע אמרה שאם...

טיגלך אתה לא מוזמן.

אדש לא אז לא, רק שאלתי. דווקא קניתי מכנסיים חדשים. [טיגלך יוצא. אדש יוצא אחרי טיגלך. תוך יציאה] בכל אופן, מיטב האיחולים לפוגרה.

[ראשו של שוקרא מופיע בחלון. רואה שאין איש בחדר, קופץ על אדן החלון ומשם על המיטה ועומד עליה. אדש חוזר ורואה אותו.]

מי זה?! [מתקרב ורואה] שוקרא! רד מהמיטה! אתה לא יכול להיכנס בדלת?! יש דלת, רבותי! דלת! מה אתם עושים לי כולכם?! יש לי חיים פרטיים ואני זקוק למיטה הזאת! רד!

שוקרא הוזמנת לקפיצה של חפץ מהגג וסירבת.

אדש רד מהמיטה!

שוקרא חנה צ'רליץ' תהיה שם.

אדש מה איכפת לי מי יהיה שם! היא הוזמנה?

שוקרא וטקסים כאלה הם לפעמים רקע להיכרות.

אדש היא הוזמנה, תגיד לי! היא הוזמנה?

שוקרא [קופץ על אדן החלון] לא שמת לב שגמרתי לדבר?!

[יורד בקפיצה ונעלם. אדש פוסע קצת בעצבנות. אחר-כך ניגש למיטה ומסתכל עליה. הוא מציג עליה כף רגל אחת. פאוזה. הוא מוריד את הרגל. שם את רגלו בשנית. פאוזה. עולה על המיטה בשתי רגליו. פאוזה. קופץ קפיצת מהוססת. פאוזה. מקפץ יותר ויותר חזק ומנסה לשמח את ליבו בקפיצות.]

אדש [תוך קפיצות] גם אני, גם אני, גם אני, גם אני...

תמונה 15

[צהרי אותו יום, חדרם של פוגרה וורשביאק. פוגרה לבושה בתחתונים וחזייה בלבד ולראשה כובע הטייסים, בורחת בתנועות ילדה מתפנקת ובפעיות כבשה רכה מידי כלמנסע הרודפת אחריה עם שמלת הכלולות בידה.]

פוגרה בֶּה, בֶּה, בֶּה...

כלמנסע פוגרה, פוגרה!

פוגרה, בּה, בּה, בּה...

כלמנסע פוגרה, אין לנו זמן, את מוכרחה למדוד את השמלה!

פוגרה בּה, בּה, בּה... [נכנס ורשביאק, חובש לראשו כובע טייסים]

ורשביאק אולי תיתני לי להגיש לה את השמלה, לי היא מקשיבה.

כלמנסע לא בתי.

ורשביאק [לפוגרה] נכון שאת מקשיבה לי לפעמים, פוגרה?

פוגרה בּה, בּה, בּה...

ורשביאק לפעמים לפעמים, כשאנחנו ביחידות, נכון?

פוגרה בּה, בּה, בּה...

כלמנסע אלא מה, שאת בתי אני לא אכיר?! למי את מקשיבה יותר פוגרה'לה, לאמא או לורשביאק? [מושיטה לה את השמלה]

פוגרה [דוחה את השמלה] בּה, בּה, בּה...

כלמנסע אני נשאתי אותך בבטן, סבלתי צירי לידה, גידלתי אותך במאמץ, אל תביישי אותי. תני לי יסוד למחשבה שלא ילדתי אותך לשווא. [מושיטה לה את השמלה]

פוגרה [דוחה את השמלה] בּה, בּה, בּה...

ורשביאק [חוטף את השמלה מידי כלמנסע ומושיט אותה לפוגרה] פוגרה, כאן ורשביאק מדבר.

פוגרה [דוחה את השמלה] בּה, בּה, בּה...

ורשביאק אני ארוסך ובערב אהיה בעלך, את כל החיים שלנו נבלה יחד. מי יותר קרוב לך ממני?

פוגרה בּה, בּה, בּה...

כלמנסע [חוטפת מידי ורשביאק את השמלה] הזמן עובר, ככה אי אפשר להמשיך. החליטי עכשיו מי יהיה סגנך בחיים, אני או ורשביאק.

פוגרה [מפסיקה לפתע את ההתפנקות] מה אני יודעת מי יהיה סגני בחיים! יש לכם מאבק ביניכם – תמשיכו!

כלמנסע לא! אני רוצה שאת תקבעי עכשיו, מידי מי תסכימי לקבל את השמלה!

פוגרה [פורצת בבכי] פרזיטים! אגואיסטים! פשיסטים! אתם לא רואים שאני בסך הכל ילדה קטנה ואבודה הזקוקה לקצת תשומת לב?! אתם לא רואים כמה שאני חסרת ישע, ושעוד מעט אעשה במכנסיים בלי שאדע אפילו מה עושים במקרה כזה?! קומוניסטים!

ורשביאק [נרגש מבכיה, מתפרץ לעבר כלמנסע] זקנה אחת, מה את עושה לארוסתי ביום חתונתה?! כאן זה עסק בלעדי של בחור ובחורה – החוצה דרך הארובה! [חוטף מידה את השמלה]

כלמנסע אני מצפצפת! שמע אותי, חתן-צעיר-זמני, אמא יש רק אחת, אבל חתנים – אוהו! – כבר ראינו אותם מסודרים באדמה לפי תריסרים, תריסר לאלמנה, תריסר לאלמנה! אז עוד נחיה ונראה! [חוטפת מידו את חשמלה ומגישה לפוגרה כניסיון אחרון]

פוגרה [עדיין מתוך בכי] לא! חפץ!

ורשביאק מה?!

פוגרה מתנגד?! הניסיון להגביל אותי כבר התחיל?!

כלמנסע רק קפריזות את מחפשת, אני רואה שלהקרבה שלי אין שום תמורה! אם חפץ יותר חשוב לך ממני קראי לו שיימלא את מקומי גם בשאר השטחים! שיראה לך הוא איך לנהוג כשעושים במכנסיים!

[זורקת את השמלה לוורשביאק]

אבל אני חוששת שהוא לא פנוי עכשיו בשביל שמלות. עליו לשחק איתנו את משחק הקבורה שלו. כן, אני חוזרת אל בעלי!

פוגרה [מפסיקה לבכות] אל הגיהינום?

כלמנסע הגיהינום הוא כאן! [תוך יציאה] פנו דרך, פנו דרך, אני קוברת!

[יוצאת. פאוזה. ורשביאק ניגש לפוגרה עם השמלה]

ורשביאק למה מציקים לי ביום החתונה שלי? כל החיים אני חולם להתחתן, תנו להתחתן! [פאוזה] פוגרה, את יכולה לקחת ממני עכשיו, אף אחד לא רואה.

פוגרה [חוטפת מידו את השמלה וזורקת על הרצפה] רק חפץ! חפץ אהובי-יחידי בעולם!

ורשביאק [אוטם את אוזניו ורץ החוצה. תוך יציאה] אל המטבח!!!

תמונה 16

[צהריים באותו יום, חדר בבית טיגלך. טיגלך עומד כשהוא לבוש בכותונת של כלמנסע ומודד לראשו כובע שלה. נכנסת כלמנסע.]

כלמנסע אידיוט, אתה מרחיב לי את הכובע!

טיגלך הכובע שלי, הכותונת שלי, אני פה עכשיו הכלמנסע! הקודמת בחרה לערוק לפוגרה, בבקשה, שתלך, נסתדר גם בלעדיה, כלמנסעות לא חסרות, ומהיום והלאה אני הכלמנסע של עצמי! אשחק עם חפץ את כל התפקידים בעצמי!

כלמנסע [מתקרבת אליו ובתנועת פתע מנסה להסיר את הכובע מראשו, אך הוא נרתע בעוד מועד] אתה מרחיב לי את הכובע! הכובע שלי! [זועקת] אלוהים, מרחיבים לי את הכו–בע!

טיגלך אני ארחיב ואני אכווץ – אני כלמנסע אוטונומי!

כלמנסע [תוך רדיפה אחריו] תן את הכובע! תן אותו!

טיגלך [בורח] אני כלמנסע חדשה! ניאו-כלמנסע!

כלמנסע [כנ"ל] הכובע!

טיגלך [כנ"ל] שלי! הכל שלי! אני הכלמנסע!

כלמנסע [נעצרת לפתע] אני אראה לך כלמנסע! אני אראה לך! [רצה לכיוון השני ויוצאת בדלת השנייה]

טיגלך [קורא אחריה] לא אני עזבתי הכל מאחורי! לא אני בגדתי בבית! [יוצא אחריה. נכנס חפץ בדלת הראשונה]

חפץ איפה הם? אני מחכה ומחכה. [יוצא לחפש אחריהם בדלת השנייה]

כלמנסע [נכנסת בריצה בדלת הראשונה כשמכנסי טיגלך בידיה. ממשיכה תוך ריצה] אני אראה לך כלמנסע! [טיגלך נכנס ברדיפה אחריה]

טיגלך הכל שלי! תני את המכנסיים! [כלמנסע יוצאת בדלת השנייה. חפץ נכנס בדלת הראשונה]

חפץ מה עם משחק הקבורה שלי?!

טיגלך תקבור את עצמך לבד. [ממשיך לרדוף אחרי כלמנסע ויוצא בדלת השנייה]

חפץ מה זאת אומרת לבד?!

[חפץ רץ אחרי טיגלך ויוצא אחריו בדלת השנייה. מבעד לדלת זו נזרק לתוך החדר בידי כלמנסע כובעה שחטפה מראשו של טיגלך בעת רדיפתו אחריה. טיגלך נכנס פנימה בעד הדלת השנייה כדי לקחת את הכובע. חפץ נכנס אחריו.]

חפץ הזמן קצר, בשש אני צריך לקפוץ!

טיגלך [מרים את הכובע] אל תסתובב לאנשים טרודים בין הרגליים! [יוצא בדלת השנייה]

חפץ [תוך ריצה אחריו] הרי אתה האצת בי כל הדרך...!

[יוצא אחריו בדלת השנייה. נכנסת כלמנסע בדלת הראשונה, כשהיא לבושה במכנסיו של טיגלך ובידה מגבעתו ומקטורנו. נכנס טיגלך בדלת הראשונה כשהוא רודף אחריה.]

טיגלך המכנסיים!

כלמנסע אני אראה לך כלמנסע!

 [יוצאת בדלת השנייה. נכנס חפץ בדלת הראשונה כשהוא רודף אחרי טיגלך.]

חפץ עוד מעט שש...

טיגלך [מסתובב אליו] שמע, תפסיק לרוץ אחרי עם הקבורה שלך! אתה מסוגל למות בשקט – תמות בשקט, אתה לא מסוגל – אל תמות. [יוצא בריצה בדלת השנייה]

חפץ אל תמות?! אחרי כל מה שעשיתם...?!

[רץ אחרי טיגלך ויוצא בדלת השנייה. טיגלך חוזר מייד בדלת השנייה. הוא מוציא מניפה מן השידה. חפץ חוזר אחריו בדלת השנייה.]

ואחרי שהזמנתי כבר אנשים...?!

 [נכנסת כלמנסע מן הדלת הראשונה, היא לבושה עתה בבגדי טיגלך וחובשת את כובעו. טיגלך פורשׂ את המניפה ומנפנף בה מול פניו. שניהם מסתכלים זה בזו.]

קברנים יקרים...

טיגלך [מהסה אותו] שָה! [לעבר כלמנסע] את מי אני רואה פה אם לא את סבי המנוח א. ב. טיגלך.

כלמנסע כמה טוב לקום יום אחד, אחרי 27 שנות נישואים, ולראות את עצמי עומדת מולי.

טיגלך [מחקה אותה] הנה, ככה אני מתביישת ממך! [מניף את הכותונת ומראה לה את אחוריו]

כלמנסע [מחקה אותו] איזה נעליים על איזה רגליים! ליפול ארצה וללקלק.

טיגלך [מחקה אותה] הזמן מוביל אותי להיות סבתא'לה קטנה ואני אלך איתו.

כלמנסע [מחקה אותו] אל הניצחון, טיגלך!

חפץ אתם כנראה שוכחים...

כלמנסע לא שוכחים כלום, פשוט לא מעוניינים!

טיגלך ושקט שיהיה!

חפץ לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה! כלמנסע, טיגלך, קברנים יקרים שלי, תהיו שוב מאושרים, אני הרי מת כדי לגרום לכם אושר! בואו, זִרקוּ את חפץ לבור, מָררוּ לי את השעות האחרונות שלי, הי הי הי, הַדקוּ עלי את העפר ברגליים, קִפצוּ והַדקוּ, חזק, חזק! [נכנסת פוגרה בחזייה ותחתונים וכובע טייסים] פוגרה, מלאך המוות שלי, באת בזמן. הם צריכים לשחק איתי את משחק הקבורה שלי, והם לא רוצים...!

פוגרה אז משחקי חפץ הופסקו? שוב אני במרכז העניינים. ככה צריך להיות, ומצב אחר הוא לא טבעי.

חפץ אבל אני צריך שהם יכבידו עלי.

פוגרה הם כבר לא יכולים, אתה לא רואה, אין להם משקל.

חפץ אבל אני מוכרח שיכבידו עלי, מוכרח שיכבידו עלי!

פוגרה קח לך שולחן על הראש אם קל לך מדי!

חפץ [שוקל רגע בדעתו] טוב. [נכנס אל מתחת לשולחן ומניפו על ראשו]

פוגרה גמרתם להתקשט לכבוד החתונה? הביטו בעצמכם כמה הולמת הכותונת את אבא ואיזה קסם יש לאמא במכנסיים. לולא הייתי בתכם לא הייתי יודעת מי פה הגבר ומי האישה, ממש התערבבתם; אפשר בקלות לקרוא לכם כּלָמנטיגָלַך וטיגָלַסע. הַמשיכוּ, אבא ואמא.

כלמנסע ואת, מה את חושבת לעצמך שם, עם חזייה ותחתונים?! שלי לא היה?! שאני לא ידעתי מה זה ירכיים לבנות וגמישות?! שלי לא היו לילות שאביך, זה שעומד עכשיו שם בכותונת-לילה, היה בא עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורים הדוקים לגוף ומחבק אותי?! את לא המצאת שום דבר חדש בעניין הזה! עכשיו את משחקת את הנעורים שלך, כן, עכשיו תורך, אבל אחרייך יבואו פוגרות אחרות ויהפכו לך סכינים בקרביים כמו שאת הופכת לי!

פוגרה אני לא יודעת מה לענות לך. לי טוב. את לא מבינה? פשוט טוב לי, גברת!

טיגלך [עוצם עיניו בדבקות כמנסה לשכנע את עצמו] גם לי טוב, אני לא סובל ולא מתלונן, לי טוב.

כלמנסע [מתחילה לבכות] את יכולה לקפוץ מולי, אני יודעת שעכשיו תורי להתכופף בעולם ולחפש לי פירורי נחת בעפר כמו תרנגולת, ציפ-ציפ- ציפ, ציפ-ציפ-ציפ, ואם אין ברירה, וכדי שמישהו יגלה קצת רגש אלי, אני צריכה לשכב באדמה, אז אני מוכנה, אני מוכנה לשכב באדמה. תצעקי "אמא", אבל אמא כבר לא תענה. [ממשיכה למרר חרש בבכי]

טיגלך [ממשיך בשלו] זה לא אני שבוכה! שימו לב, בי שלא תטעו, אני רחוק מלבכות, מצבי טוב מאוד, טוב כפי שרק יכול להיות! [פוגרה קמה ומתקרבת אליו] ומה! מה יש! תכי אותי?! [פוגרה מכה אותו מכה ניצחת בגב ידה על לחיו. פאוזה.] הוכיתי ביד בתי! אב הוכה בידי בתו ביום כלולותיה, לעיני אֵם במכנסיים. עוד לא נשמע דבר כזה! אני דוגמה ראשונה, דוגמה ראשונה! [פורץ בבכי מר]

פוגרה והנה גם אתה כבר בוכה. מספיק בכיתם, יבשו את הדמעות ושמעו לי פעם אחת. די נעים היה אומנם לראות אתכם, עם פנים כחולים ממאמץ מנסים ללכת בדרכי ולהתחמם סביבי, אבל נודה על האמת: חורבן חפץ לא הוביל אתכם למה שחשבתם. הוא עומד עכשיו עם שולחן על הראש מרוב אכזבה מכם. אז למה היינו צריכים ללכת סחור-סחור כדי להגיע לזה? אני פונה אליכם לתפוס אחת ולתמיד את המקומות הראויים לכם. [מכריזה] הורים יקרים, עכשיו בתכם על הפרק. הוֹדוּ בחלוף הזמן, וַתרוּ על שאיפתכם להיות גבר ואישה והיכנסו בחסותי אל הרבע האחרון של חייכם כצמד-חמד עץ-ונסורת!

טיגלך לא, לא! אני מרגיש טוב! אני עוד יכול!

פוגרה להצחיק אותי אתה יכול. אל תתעקש! הודו וותרו!

טיגלך לא עכשיו, עוד לא, מחר!

פוגרה ברגע זה! הוֹדוּ וּוַתרוּ! [לכלמנסע] הוֹדי וּוַתרי!

כלמנסע אני כבר קודם הרי ויתרתי... אם היית קצת יותר עדינה אלי.

טיגלך מחר... מחר...

פוגרה [לכלמנסע] כלבה, פרה, חזירה! לא תשיגי שום ויתורים ממני הוֹדי וּוַתרי! הוֹדי וּוַתרי!

כלמנסע [נשברת] פוגרה'לה אני מודה ומוותרת. קחי אותי ועשי בי מה שאת רוצה.

פוגרה ואני אעשה, אמא'לה. [לטיגלך] הוֹדֵה וּוַתר!

טיגלך עם איזה רכות בניסוח... [פוגרה מכה בפניו בכף ידה כבראשונה. פאוזה] המכה השנייה היא הקובעת! תודה לאל, היכו אותי ואני יכול להודות ולוותר! אני מודה ומוותר ומכאן ואילך אין לי יותר את העול של עצמי על הראש! אושר פתאומי נפל עלי!

פוגרה הגעתם אל השלווה כי היה לכם האומץ למצוא את עצמכם.

וכדי שהכל יהיה ברור בינינו, חִזרוּ אחרי מילה במילה. [מכריזה] אנו, כלמנטיגלך וטיגלסע, צמד הורי פוגרה...

טיגלך וכלמנסע אנו כלמנטיגלך וטיגלסע, צמד הורי פוגרה...

פוגרה מצהירים בזה בשבועה חגיגית...

טיגלך וכלמנסע מצהירים בזה בשבועה חגיגית...

פוגרה כי החלטנו לבסס את שארית חיינו...

טיגלך וכלמנסע כי החלטנו לבסס את שארית חיינו...

פוגרה בכיסא-נדנדה עם צנימים ונכדים...

טיגלך וכלמנסע בכיסא-נדנדה עם צנימים ונכדים...

פוגרה ובכל חלומותינו נשקיף מתוך כאב...

טיגלך וכלמנסע ובכל חלומותינו נשקיף מתוך כאב...

פוגרה על אושרם של המבלים את חייהם בעיצומם...

טיגלך יכלמנסע על אושרם של המבלים את חייהם בעיצומם...

פוגרה דהיינו על פוגרה!

טיגלך וכלמנסע פוגרה!

פוגרה פוגרה!

טיגלך וכלמנסע פוגרה!

פוגרה פוגרה!

טיגלך וכלמנסע פוגרה, פוגרה, פוגרה!

פוגרה תפסתם את העניין.

כלמנסע בּראבוֹ לפוגרה כהורים! בּראבוֹ לפוגרה כבני-אדם!

טיגלך בּראבוֹ לפוגרה מבחינה אקדמאית! בּראבוֹ לפוגרה מבחינה ספורטיבית!

פוגרה שׂבעתי חנפנות להיום. אני עוזבת אתכם בזה והולכת הביתה. שמלת חתונה מחכה לי שם. חפץ יתלווה אלי ויגיש לי אותה. [חפץ מופתע. נכנס שוקרא]

שוקרא הדלת היתה פתוחה. לא דפקתי כי זה לא האופי שלי. [לפוגרה] שמי שוקרא. [פוגרה סוקרת אותו] ואת פוגרה, אם אני לא טועה.

פוגרה דבר בקיצור, המבט שלך משעמם אותי.

שוקרא ראיתי אותך רצה לכאן ברחוב עם חזייה ותחתונים. בניגוד למה שחשבתי, אף אחד לא צחק ממך. להפך. כמה אנשים בכו מקנאה.

פוגרה זה לא חדש.

שוקרא כן, שמעתי על הדברים האלה עוד לפני-כן. [מתקרב אליה. פאוזה] אני שואל את עצמי אם את באמת מאושרת.

פוגרה [משועשעת] אם תסכים לבוא איתי ולהגיש לי את שמלת הכלולות אני בטוחה שתדע יותר על האושר שלי.

חפץ אבל אמרת...

פוגרה תוסיף לו כיסא. [שוקרא מניח ברצון כיסא על השולחן שעל ראש חפץ]

שוקרא אחריך. [פוגרה יוצאת ושוקרא אחריה]

חפץ ומה איתי?!

תמונה 17

[אחרי הצהריים של אותו יום, חדר בבית טיגלך. חפץ יושב. חנה צ'רליץ' לבושה כמלצרית, ועתה גם כובע טבחים לראשה, חולפת על פני הבמה עם מגשים ובקבוקים ומנענעת את ישבנה בהפגנתיות מול פני חפץ.]

חפץ תפסיקי להרקיד את הישבן! אני לא יכול למות אם הישבן הזה רוקד לי מול העיניים!

חנה תתלונן בפני כוחות החיים. אדם רע וקטנוני עד הרגע האחרון. [יוצאת]

חפץ [לעצמו] מתי כבר אהיה מעל לכל זה?

[נכנס אדש. חפץ קופץ לעומתו.]

עוד לא אוכלים!

אדש אני לא רעב.

חפץ הקדמת, יש עוד שעה וחצי, אין לך סבלנות? מה החיפזון הזה לראות אותי מת?! למה באת?!

אדש הרי הזמנת אותי.

חפץ כשבאתי אליך בבוקר לא רצית לשמוע, נפלת על הכיסא וצעקת "אותי, אותי, אותי!".

אדש שיניתי את דעתי. אתה בכל זאת היית חבר שלי.

חפץ כן?! חבר טוב שלך?!

אדש כן.

חפץ חבר הכי טוב שלך?!

אדש כן. לא היו לי אחרים.

חפץ אז למה אתה נותן לי למות?! למה?! למה אתה לא מנסה להשפיע עלי לא למות?!

אדש אז אולי באמת לא תמות?

חפץ אה, עכשיו הוא נזכר! אני רואה כמה זה איכפת לך אם אחיה או לא!

אדש זה איכפת לי.

חפץ שכנע אותי, אדרבה! שכנע אותי לא למות! לא שזה יעזור! שום דבר כבר לא יעזור, אבל שכנע אותי, אם אתה חבר כל-כך טוב!

אדש אל תמות.

חפץ כן אמות! כן אמות!

אדש אתה רואה, אתה עקשן. אף פעם לא היית מוכן לשמוע דעה אחרת. [בלחש] אתה יכול לעשות לי היכרות עם המלצרית?

חפץ [חשדן] בשביל מה!

אדש סתם, משעמם.

חפץ אתה יכול ללכת הביתה ולחזור בעוד שעה וחצי.

אדש מה איכפת לך להכיר בינינו?

חפץ ולמה לא ניסית להשפיע עלי שלא אמות?!

אדש כרגע ניסיתי.

חפץ ה"אל תמות" שלך רק מחזק את הרצון שלי לעשות את זה!

אדש אז מה אתה רוצה שאעשה?

חפץ אני רוצה ממך משהו?! אתה בכלל בן-אדם בשביל לרצות ממנו משהו?

אדש אז אתה מוכן להכיר לי את חנה צ'רליץ'?

חפץ עד הרגע האחרון שלי מנסים לנצל אותי! לא רוצה!

חנה [שהקשיבה, ניגשת אל חפץ] לא הצלחתי למצוא את הכוסיות. אתה מוכן להביא אותן?

חפץ הן מונחות בארון למעלה בצד שמאל.

חנה קשה לי להגיע. [חפץ נועץ בה מבט ממושך, מביט באדש בחשדנות ויוצא במהירות. חנה ניגשת לאדש] ככה שום דבר לא יזוז, והזמן לא מחכה לנו. [מושיטה לו יד] שמי חנה צ'רליץ'.

אדש [נדהם, נרגש, במהירות] שמי אדש ברדש. אני אוהב אותך מאוד. תתחתני איתי?

חנה ברצון. [שניהם משלבים מייד זרועותיהם. חפץ חוזר במהירות]

חפץ הן על השולחן. [רואה אותם שלובי זרוע, לעצמו] ידעתי, ידעתי! [אליהם] מה זאת אומרת?!

אדש אתה יכול לברך אותי, אנחנו הולכים להתחתן.

חפץ אתם מה?! אפילו לא היכרתם!

אדש היכרנו, היכרנו, וגם הספקנו להתארס, שמה חנה צ'רליץ'.

חנה ושמו אדש ברדש.

אדש אתה רואה? אני אוהב אותה והיא אוהבת אותי.

חפץ אתם השתגעתם לגמרי! מה אתם עושים לי מה? פוגרה מתחתנת, אתם מתחתנים – מה זה, אני אמות וכל העולם יתחתן לי מתחת לאף?!

אדש אלה החיים.

חפץ שמעתם?! אלוף השבץ מתחיל גם הוא לדבר על החיים!

אדש [צורח פתאום] תן לחיות!

חפץ ומה שהכי מכאיב, השתמשתם בחגיגת המוות שלי כמועדון שידוכים! זה לא בא בחשבון!

חנה הנישואים הוחלטו.

חפץ שום נישואים! אני מבטל את ההיכרות ביניכם!

אדש אתה לא יכול.

חפץ זה הבית שלי, החגיגה שלי, היכרתם רק בזכותי! הַפרידוּ את הידיים! אין היכרות! לא היכרתם ולא ראיתם!

אדש ראינו והיכרנו, לא תבטל עובדות, זאת חנה צ'רליץ'.

חנה וזהו אדש ברדש.

אדש אתה רואה?

חפץ מבוטל! נפסל! נמחק!

חנה שימשיך לצעוק אל הקירות. לשם כך בנינו מדינה דמוקרטית. נלך מכאן.

חפץ אסתדר לבד! אמות בלי כיבוד ובלי אורחים, אמות בודד! [חנה ואדש מתחילים לצאת. קורא אחריהם] ייוולדו לכם מלצרים מתעלפים. [חנה ואדש יוצאים. פאוזה. אדש חוזר ועומד בפתח]

אדש סליחה, חפץ.

חפץ לֵךְ לְךָ, לֵך מפה, לך להתחתן.

אדש אתה לא צודק כשאתה מאשים אותי. אתה הרי יודע כמה חשובה לי בת-זוג בעולם. כל החיים הארוכים שלי הלב יוצא לקצת סיפוק, לדַבּר אל מישהו שישמע אותך. חבל רק שזה קרה במצב כל-כך לא מתאים. אבל אני מוכרח לחשוב על עצמי, נכון? ואחרי שהתארסתי אני מגלה פתאום שבעצם נולדתי כדי לשמוח, אתה יודע? היית מאמין שבתוך-תוכי אני בעצם אדם שמח? זהו הטבע האמיתי שלי, כעת זה כבר ברור. [פאוזה] אתה תסלח לי אם לא אהיה עצוב כשתמות, נכון? אני פשוט שמח, אין מה לעשות נגד זה. [מצחקק קלות] פשוט שמח. [מצחקק] אתה מבין אותי, כן? פשוט שמח. [מצחקק ויוצא]

תמונה 18

[קצת יותר מאוחר אחרי הצהריים של אותו יום. חדרה של פוגרה. פוגרה בחזייה ותחתונים וכובע טייסים. מולה עומד שוקרא, אוחז מקל מטאטא כמו מוט דגל, ולקצהו העליון של המקל מחובר קולב, שעליו תלויה שמלת הכלולות של פוגרה. שוקרא עייף וסחוט.]

פוגרה ועכשיו, שוקרא, אחרי שבדקנו קצת מקרוב גם את החיים שלך, מה תוכל להגיד על השמלה שלי לפני שתגיש לי אותה?

שוקרא מה אוכל להגיד על השמלה שלך? [מתמלא חימה] מה אוכל להגיד על השמלה שלך? [פונה אל השמלה] שמלה כלבה, שמלה משרתת, סמרטוט צייתני, מכסה בהכנעה את החלקים של הגברת שהגברת רוצה לכסות, מתנפנפת באוויר כשהגברת רוקדת ומתקמטת כשהגברת מתגלגלת בדשא, סופגת את הזיעה של הגברת מבפנים ואת האבק שמסביב לגברת מבחוץ, שמלה חלאה, ממלאה תפקיד של שַמָש זמני עד שתיקרע או תדהה ויזרקו אותה לבית יתומות או לפח, בעוד שהגוף הרענן של הגברת מתחדש ומצטחצח ושוכח את נשירת השמלה המשרתת כאילו דבר לא קרה, והשמלה המשרתת מציצה מתוך הפח יחד עם כל שאר השמשים והמשרתים ומסתכלת באושר המתחדש של הגברת וקוראת מלאה במפח-נפש ושנאה עצמית: יימח שמי! יימח שמי ושם זכרי! [יורק על עצמו] טפו עלי! בבקשה, יריקה צהובה! שימי לב: לא לכלכתי את הרצפה, רק את עצמי – טפו עלי! החוצה, לכלוך! – אני מתכוון לעצמי – החוצה, טינופת! לפחי-אשפה ולמשתנות! החוצה! [ותוך קריאות נמשכות של "החוצה" הוא בועט ברגלו בישבנו ויוצא בחמת זעם עם השמלה התלויה על המקל]

פוגרה [לעצמה] הגורל רוצה שאתחתן בתחתונים.

תמונה 19

[קצת יותר מאוחר אחרי הצהריים של אותו יום. רחוב. אדש ברדש עומד ואוחז בלבו. חנה צ'רליץ' החובשת כובע טבחים, עומדת מולו, מודאגת.]

אדש ולריאן!

חנה אין כאן ולריאן, אין אף בית-מרקחת בסביבה.

אדש ולריאן!

חנה תירגע, זה יעבור לך בעוד רגע. אתה מרגיש ככה לעיתים קרובות?

אדש כמעט בכל יום. הבריאות שלי משאירה מומחים בינלאומיים עם פה פעור. שמחה כזאת כמו שהיתה לי עכשיו יכולה להרוג אותי. ולריאן!

חנה אמרתי לך שאין כאן ולריאן!

אדש למה את כועסת?! אני רגיש.

חנה אני רואה שגם בחיים הפרטיים איתך מחכה לי עבודת מלצרות.

אדש אני זקוק שיטפלו בי, מה לעשות.

חנה ואני חשבתי, כמו כל אישה, להתחתן כדי לנוח, ולא כדי להגיש תרופות.

אדש מה את רוצה להגיד?

חנה שלא תתקיים חתונה.

אדש [תופס בחזהו] אה! [מתכווץ]

חנה סלח לי. עד כמה שזה לא מכאיב, אני חייבת להיות גלוית-לב איתך. כי כמה שאני חנה צ'רליץ' ומלצרית והכל, גם לי יש איזה מינימום שאני דורשת. לא אתחתן על בסיס של רחמנות רפואית. אשאר שוב לבד ואמשיך לחכות. הרי לא ייתכן שאתה זה כל מה שהחיים מסוגלים לזרוק לי. אחכה עוד שנה-שנתיים, ואם עד אז... לא אשיג את המינימום שלי, אכריז על ייאוש מוחלט ואלך לאן שיוליכו אותי המאורעות.

אדש [פאוזה. לעצמו] בעצם היא לא יפה. אני חושב שאני בכלל לא נמשך אליה. [פאוזה. לחנה] כמה זמן, את אומרת, ייקח עד שתתייאשי?

חנה שנה-שנתיים.

אדש איתי מדברים תמיד על טווח של שנים. הלב הזה לא יחזיק מעמד, אני אומר לכם. ואם אבוא בעוד שנתיים, ופתאום תרצי עוד שנתיים?

חנה בלתי-אפשרי. אני מזדקנת.

אדש שנתיים זה בכל זאת הרבה זמן. [מנסה לפסוע לעברה] הרבה מדי. [ופתאום הוא נופל ארצה על ישבנו] הופס! [חנה גוחנת לעזור לו. הוא מצטחק] גם הרגליים מבטלות את השידוך איתי. [לחנה] לא, אני אקום לבד.

חנה אתה יכול?

אדש כן, אני אקום לבד. [היא מזדקפת. פאוזה. בעייפות עצומה]

לקום, עכשיו להתחיל לקום, להרים את כל הגוף הזה למעלה, את כל הגוף עד למעלה, הבטן על הרגליים והראש על הבטן, לסדר את הכל מחדש, איזו עבודה, אה? נעזוב את זה.

חנה למה אתה לא קם?

אדש שיישאר ככה.

חנה מה זאת אומרת "ככה"?!

אדש אני כבר אשאר ככה. ככה נוח לי.

חנה מה אתה מדבר! קום, אדש.

אדש לא, עזבי.

חנה אדש, קום!

אדש לא, לא, באמת, למה? ואם אני אקום, אז מה? זה בסדר ככה? שיישאר.

חנה [פאוזה] מה אתה רוצה לסחוט ממני עכשיו?!

אדש כלום. להתראות בעוד שנה-שנתיים.

חנה אף פעם לא הייתם הגונים כלפי!!! [מתחילת לצאת]

אדש [רך] חנה צ'רליץ'. [היא נעצרת] אולי אפשר להזמין אותך לבכות קצת?

חנה [מסתובבת אליו] למה לא?

[היא מתקרבת אליו, מרכינה ראשה. הוא מרכין ראשו לעבר שוקיה. שניהם בוכים.]

תמונה 20

[לפנות ערב של אותו היום. חדרו של חפץ בבית טיגלך. חפץ, לבוש חלוק-הספרים יושב בדומייה על הכיסא. נכנסת חנה צ'רליץ'.]

חנה חזרתי. הנישואים שלי מבוטלים. אבל אין דבר. עוד מעט יהיה לך יותר רע מאשר לי. [יוצאת, פאוזה. חוזרת עם כובע הטבחים לראשה ומגש בידיה, חולפת על פני החדר. תוך כדי הליכה] אמתיק לי את גורלי עם האסון שלך.

[יוצאת מן הצד השני. פאוזה. נכנס אדש ברדש כשהוא יושב על עגלת ברזל נמוכה עם ארבעה גלגלים, כמו זו המשמשת בסיס נע לפריג'ידרים. בעזרת רגליו, שהוא הודפן כנגד הרצפה, הוא נע אחורנית עד שהוא מגיע לחפץ.]

אדש הכל מבוטל, הנישואין, העמידה על הרגליים, הכל. היא באמת לא מוצאת חן בעיני. וחוץ מזה, אני מפקפק אם באמת נולדתי לשמוח. בכל אופן לך יהיה עוד מעט פחות שמח מאשר לי. [נכנסת חנה] הו, אני רואה שגם המלצרית חזרה.

חנה כן, חזרתי. עוד מעט הבעיות שלנו יהיו כאין וכאפס לעומת מה שיקרה לחפץ.

אדש [מתחיל להתלהב] יהיה לו רע מאוד, רע מאוד! הוא יהיה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר מסכן ממני!

חנה אני כבר ממש חסרת סבלנות להתחיל לרחם עליו.

אדש איזה חבר מסכן יהיה לי עוד מעט, חבל שלא אוכל כבר לראות אותו אחר-כך בוכה על הכתף שלי. [נכנסים טיגלך וכלמנסע, עדיין בתלבושות המוחלפות שלהם]

כלמנסע חתונת פוגרה התקיימה, במזל טוב! היא תיכף מגיעה!

טיגלך [לחפץ] ומה שלום האיש שיותר רע לו ממה שלנו?

כלמנסע איך המרירות שלך? מה שלום הייאוש שלך?

אדש איך שהוא יסבול עוד מעט! אפשר להתפוצץ! מה זה הייסורים שלי על המיטה לעומת מה שיקרה לו עוד מעט!

חנה מה נשאר למלצרים אם לא להגיש ולחייך!

אדש הרי אני אצא מפה מאושר מוחלט! הרי אני אודה לאלוהים על עצמי!

טיגלך אף אחד לא יתחרט על עצמו הערב, חוץ ממישהו שיהיה מוטל עוד מעט בחצר...

אדש תודה לאל, זה לא אהיה אני! תודה לאל אלף פעמים, בוקר צהריים וערב – זה לא אהיה אני שאשכב בחצר!

[נכנס שוקרא. למותניו חגורת דגלן אמיתית אשר בלולאה מיוחדת מוכנס בה מוט ארוך, שבקצהו העליון הקולב, ועליו תלויה שמלת פוגרה.]

שוקרא אני מחכה כבר חצי שעה למטה בחצר והאיש, שבאופן אובייקטיבי אני נחשב למאושר על-ידו, לא מראה שום סימן שהוא נופל. אנחנו לא מאחרים?

[נכנסת פוגרה, לבושה בחזייה ובתחתונים ולראשה כובע הטייסים. אחריה בא ורשביאק, לבוש חליפת ערב, לראשו כובע הטייסים ובידו מוט שבקצהו העליון הינומת הכלה הלבנה.]

פוגרה [עונה לשוקרא] לפי השעון שלי יש לנו עוד כמה דקות. שוקרא! [הוא צועד צעד אחד קדימה] ורשביאק! [הוא צועד צעד אחד קדימה] ההינומה.

[ורשביאק מעביר לשוקרא בטקס רשמי את המוט עם ההינומה, ושוקרא תוקע את קצה המוט בלולאה שנייה, אשר מצידה השני של החגורה.]

ורשביאק [גאה מאוד] שמעתי ש – מה שמו – הולך לקפוץ עוד מעט מהגג. אני רוצה שכולם יידעו שפעם גם אני השפלתי אותו כשקפצתי לו מעל הראש.

פוגרה לשם מה אתה אומר את זה?!

ורשביאק אני רוצה שיידעו, שגם אני... לא?

פוגרה מה "גם אתה", "גם אתה", כל דבר "גם אתה"! מה אתה תופס מקום לצידי כל הזמן ומתיימר ש"גם אתה"! זה כבר נמאס עלי! ובכלל, אתה רוצה לאהוב אותי או שאתה רוצה לקפוץ מעל אנשים – תחליט מה קודם אצלך למה!

ורשביאק כמובן שלאהוב אותך, פוגרה! אבל אני יכול גם לקפוץ מפעם לפעם מעל מישהו, לא?

פוגרה אם לאהוב, אז אתה יודע איך זה אצלי, בכוננות מיידית ומתמדת. [בתנועה מהירה היא פותחת את חגורת מכנסיו ואלה צונחים מטה עד לקרסוליו] ועכשיו נראה אותך קופץ! [מצביעה על אדש] הנה, בְּחַר לך אפילו איש בגובה עציץ. קפוץ, ורשביאק! [ורשביאק מהסס רגע, אחר-כך מחליט לנסות, מדדה עם מכנסיו המופשלים עד אדש ונעצר. אדש מגן על ראשו בידיו] קפוץ! [ורשביאק קופץ באוויר קפיצה בגובה של 5 ס"מ בערך. הוא מנסה פעם שנייה, שלישית, מפסיק. פאוזה]

ורשביאק [בבושת פנים] אני יכול להרים את המכנסיים?

פוגרה לא. ככה תישאר, בכוננות מתמדת לאהבה. אתה יכול להצטרף אל האנשים שממולך, הם יקבלו אותך בשמחה, אתה נמנה עליהם, ואוי לך אם אתפוס אותך שוב מתיימר להיות כמוני! [לטיגלך] אבא, אתה רוצה לנהל עוד איזה משחק-גמר עם חפץ לפני שאנחנו עולים לגג?

טיגלך תודה, ברצון. זה יפה מאוד מצידך. הפתעה נעימה.

פוגרה הסוף יהיה שאני אתחיל לחבב אותך. עוד תראה. אתה יכול להתחיל.

טיגלך אחד המשחקים האהובים על כלמנסע ועלי כשאנחנו מתגלגלים במיטה...

פוגרה [מתקנת אותו] כשהיינו!

טיגלך ...כשהיינו מתגלגלים במיטה, הוא המשחק היפה "איך נמשיך כולנו לחיות כשחפץ המציץ ימות".

[מדגים לפני חפץ תוך כדי דיבור.]

חפץ המציץ שוכב בבור חשוך בתוך האדמה, ואני רץ לי מבית-קפה לבית-קפה ומבלה. אני רץ ומבלה, רץ ומבלה. אני נהנה מכל רגע, אני נהנה וחפץ לא, חפץ באדמה, ואני בבתי-קפה ובמועדוני-לילה, ואני נהנה ואני נהנה...

כלמנסע [נכנסת למשחק] חפץ המציץ שוכב על הגב בלי תנועה, ואני הולכת לטייל עם הנכדים שלי. הם נותנים לי יד ואני הולכת לטייל איתם בנחת בין הערביים. רגל אחרי רגל אני הולכת, ויש עם מי ללכת ולאן ללכת. אני הולכת מעל חפץ, וחפץ לא יכול לזוז. ואני הולכת רגל אחרי רגל, ועל כל רגל נעל. נעל ועוד נעל. וחפץ שוכב למטה יחף ואני הולכת מעל חפץ, נכדים מסביבי ונעליים לרגלי...

חנה [נכנסת למשחק] חפץ המציץ שוכב באדמה עם ידיים כבדות לצידי הגוף, ואני למעלה מושיטה את הידיים שלי לחיבוק. לי עוד תהיה אפשרות לחבק, מה שלחפץ כבר לא יהיה לעולם. מישהו יבוא לקראתי ואני אושיט אליו את הידיים שלי, ידיים קלות אני אושיט, וחפץ למטה עם ידיים של אבן, ואני אחבק, אחבק...

אדש [נכנס למשחק] חפץ המציץ שוכב באדמה עם לב דומם ואצלי הלב ממשיך לדפוק, ואני לוקח יד אחת ביד שנייה ומרגיש את הדופק, כמה נפלא כשהלב דופק, כל דקה 70 פעם, הנה, ככה, פוק-פוק, פוק-פוק, מנגנון מסובך ונפלא, ואני מניח גם יד על המצח לראות אם יש לי חום, ויש לי חום, ואחר-כך אני מבריא כי יש לי ממה להבריא, ואני חי לי אחרי חפץ חיים מלאים, חיים של מחלות והבראות, והלב ממשיך לדפוק, כל הזמן, ככה, פוק-פוק, כל הזמן...

ורשביאק [נכנס למשחק] חפץ המציץ שוכב לו למטה עם פה מלא חול, ואני למעלה, במטבח, עם פה מלא אוכל, זולל משהו, טועם משהו, נפלא, בבטן חם וטוב, לפנַי על השולחן פירות ושוקולד, וחפץ לא יכול להזיז את השיניים ואילו אצלי הן עובדות וחותכות וטוחנות, וכמה שאני אוכל אני יודע שבפריג'ידר מחכה לי עוד, ואני אוכל ואני אוכל...

שוקרא [נכנס למשחק] חפץ האומלל, שוכב למטה באדמה, מוקף שורות-שורות של אנשים מתפוררים כמוך, ובנוף הלירי הזה, מוקף שלווה וציוצי ציפורים, אני עומד מולך וקורא, אומלל! ואתה לא מכחיש, ורק צוויץ צוויץ מבין העצים. ואני קורא שוב: אומלל! ואתה לא מכחיש ולא מתנגד כי אתה כבר לא יכול. ואני מסתכל סביבי וקורא לך ולכל הצנוניות שתקועות איתך באדמה: אומללים! אין תגובה. בני זונות! אין תגובה. אומללים בני זונות! אומללים בני זונות!

פוגרה ואולי גם אני צריכה להראות לך מה זה בשבילי לחיות? אני חושבת שזה מיותר. אני לא זקוקה להפגנות חיים כדי שמישהו יזיל ריר. הם מנפנפים לך בזה שהם מבלים, הולכים, מחבקים, אוכלים – שמענו כבר על שמחות כאלה, רבותי, אבל כל זה לא עושה אתכם לפוגרות. [הם משתתקים לאט וחדלים להתנועע] אתם רחוקים מאוד מפוגרה. כשאני מביטה בכם אני חשה שהרחמנות נחוצה בחדר הזה כמו אוויר לנשימה, על כולכם, כולל על שוקרא, שניסה להסתכל על אומללות של אחרים מהצד עד שהכנסתי גם אותו פנימה. איש רשע, אבל ישר. יש מה ללמוד ממנו. עתיד גדול צפוי לו כמזכיר האומללים.

טיגלך לא הייתי מאמין שגם הוא.

שוקרא [מצטדק] מה לעשות, כולנו כל-כך חלשים בעצם.

פוגרה הקץ לדיבורים, השעה שש. הצטופפו כולכם, עם שוקרא במרכז, לגוש אחד קטן ודביק על מנת להמחיש את החרפה שלכם. התלכדו לקבוצת חרפה! [כולם מצטופפים מסביב לשוקרא העומד עם שני המוטות במרכז] חפץ, אנחנו מוכנים לעלות לגג. [פאוזה]

חפץ [עדיין יושב על כיסאו בלי נוע] מישהו קרא למשטרה למנוע את הקפיצה? [פאוזה] אף אחד לא קרא למשטרה למנוע את הקפיצה? [פאוזה. הוא קם לאט מכיסאו, הולך לכיוון הפתח, יוצא]

פוגרה אנשי קבוצת חרפה, צפופים וכפופים, אל הגג! [יוצאת ואחריה כל קבוצת חרפה, הצועדת במלוכד]

תמונה 21

[דמדומי אותו יום. אור של בין-ערביים. גג ביתו של טיגלך. נכנס חפץ. אחריו, במרחק-מה, פוגרה ואחריה קבוצת חרפה. נעצרים. פאוזה.]

חפץ אז אף אחד לא קרא למשטרה למנוע את הקפיצה? [פאוזה] למכבי-אש? [פאוזה. הוא מסתובב ומתחיל לבצע תרגילי חימום קטנים בידיו וברגליו, כפיפות גב וברך, הטיות ידיים ורגליים, ניתורים קלים, הזא רץ במקום, מתחיל לרוץ קדימה וחוזר בריצה אחורה מספר פעמים. לבסוף, הוא מזנק החוצה בגו כפוף ובראש נטוי קדימה, תוך כדי צעקה] משטרה!!! [פאוזה ארוכה]

שוקרא הוא כבר שוכב בחצר.

פוגרה כן, נרד. לפחות מגיעה לו התקהלות.

[יוצאת. השאר מתחילים ללכת אחריה, אך אינם מספיקים לצאת כשחפץ חוזר מן הצד השני, כולו מכווץ.]

חפץ לאן זה? [כולם נפנים אליו]

שוקרא לחצר, להתאסף סביבך. מה אתה עושה פה?

חפץ [הדיבור קשה עליו] לא חשבתי שזה כל-כך קשה... הגעתי עד למעקה ושם... לא חשבתי שזה כל-כך קשה...

אני באמת מצטער, אחרי כל ההכנות והדיבורים... זה לא שאני רוצה לחיות, אבל... פשוט קשה... [לנוכח מבטיהם] אתם לא כועסים, נכון? נכון שלא איכפת לכם שלא אמות לעת-עתה? אני אפצה אתכם, תראו, באמת, אני מתכוון לחיות מעכשיו כמו סמרטוט, כולכם תיהנו מאוד. אולי אפילו אשתגע תוך זמן קצר. גם זה משהו לא? [מתלהב] כן, כן, אני בטוח שאשתגע! אתם תראו! תתפקעו מצחוק! אשתגע במחלה נדירה ומצחיקה! לא תתחרטו! [לעצמו] אני כבר סקרן לראות לאן אגיע, אף פעם לא הייתי כל כך סקרן, אתם לא סקרנים?

ורשביאק ובינתיים פוגרה ירדה.

שוקרא [ניגש לפתח וקורא] גברת פוגרה, גברת פוגרה!

פוגרה [מבחוץ] למה אתם לא יורדים?

שוקרא [קורא] הוא לא קפץ!

פוגרה [מבחוץ] אני ניגשת! [נכנסת]

חפץ [מתכווץ שוב ומתגונן] אמרתי להם כבר שהחלטתי לפצות אתכם ולחיות כמו סמרטוט ואולי אפילו...

פוגרה [קוטעת אותו] למה תמיד אני מוכרחה להיות הרעה.

חפץ [נסוג ומתגונן] ואולי אפילו אשתגע, פוגרה, גברת פוגרה, אני בטוח שאשתגע, תראו כמה שתצחקו, את אפילו...

פוגרה אני שואלת למה תמיד אני מוכרחה להיות הרעה.

חפץ אבל למה רעה?! את טובה, פוגרה, את טובה...

[פוגרח תופסת אותו בצווארונו מצד העורף. הוא מתכופף, כולו רועד, ומנסה-לא-מנסה להשתחרר.]

פוגרה בוא.

חפץ את טובה... פוגרה טובה... פוגרה טובה... [היא מוליכה אותו לאט-לאט בצווארונו, כשהוא כפוף, לעבר היציאה אל מעקה הגג] פוגרה טובה... טובה... [ובסמוך לצאתם הוא צועק פתאום] מזל טוב לפוגרה! מזל טוב והרבה אושר לזוג הצעיר!

[הם יוצאים. פאוזה. פוגרה חוזרת לבדה ובידה חלוק-הספּרים של חפץ.]

פוגרה [משליכה את החלוק למעלה באוויר] ודי! כי באמת, יש איזה גבול לסבלנות שלי.

[סוף]