כתבים

יעקובי ולידנטל [שם זמני]

מחזה עם פזמונים

צילום: ישראל הרמתי, באדיבות ארכיון תיאטרון הקאמרי
צילום: ישראל הרמתי, באדיבות ארכיון תיאטרון הקאמרי

הדמויות

דויד לַידֶֶנטַל

איתמר יעקובי

רות שַׁחַש

 

מערכה ראשונה

 

תמונה 1

 

[רחוב. ערב. יעקובי.]

יעקובי אני, איתמר יעקובי, בן 40, מצהיר בזה כי נוכחתי פתאום לדעת שנולדתי כדי לחיות. עוד הערב אלך להרוס את הידידות שלי עם חברי הטוב לַידֶנטַל. לא אשתה עוד תה אצלו ולא אשחק איתו בדומינו. אני אכאיב לו ואדקור אותו, אני אבעט בידידות שלו ואשאיר אותו לבד כדי שילמד לדעת איפה הוא – ואיפה אני. אני אכאיב לו ואדקור אותו. אני אדקור אותו ואכאיב לו. ובאיחולי הצלחה לבביים אני מנשק את עצמי בחום – אני, איתמר יעקובי.

 

תמונה 2

 

[מרפסת בבית לידנטל. ערב. יעקובי ולידנטל.]

 

[שירת הידידות]

יעקובי אור ירח רך על הבתים עולה

אכלנו דג מלוח ושתינו תה.

יעקובי ולידנטל כאן, רבותי, פורחת הידידות,

נצחית וטהורה כמו כוכבים מעל,

קשה קצת לתאר את פני האנושות

בלי יעקובי ובלי לידנטל.

לידנטל ערב כה נפלא עוד לנו מחכה,

נשחק בדומינו ונשתה עוד תה.

יעקובי ולידנטל כאן, רבותי, פורחת הידידות,

נצחית וטהורה כמו כוכבים מעל,

קשה קצת לתאר את פני האנושות

בלי יעקובי ובלי לידנטל.

 

לידנטל ערב יפה. טוב לשחק דומינו בערב כזה. אני מאוד מתלהב, וכמה שאני יודע שזה לא בריא בשבילי להתלהב, אני לא יכול להימנע מלהתלהב. יעקובי, אני חושב שאנחנו שקועים עמוק עמוק בתוך האושר. אני הולך להכין עוד כוס תה.

יעקובי לא בשבילי.

לידנטל לא תשתה עוד כוס תה עם המשחק?

יעקובי שתיתי.

לידנטל תמיד אתה שותה עוד.

יעקובי הערב לא.

לידנטל אתה עייף?

יעקובי לא.

לידנטל אתה כועס?

יעקובי תגיד לי, אתה חשבת פעם על זה שאולי אני ואתה בכלל לא מאותו סוג?

לידנטל מה זאת אומרת לא מאותו סוג?

יעקובי כי אתה לא רואה שאני אדם עסוק?! שאין לי פנאי לשטויות?! כמה זמן, אתה חושב, אמשיך להסריח איתך פה על המרפסת?! כמה שנים עוד תשפוך לי תה על הלשון?! אה?! אה?! אבל מה אני עוד בכלל עומד ומבזבז כאן את זמני היקר?! אני אדם עסוק, אני עסוק, עסוק.

לידנטל יעקובי! יעקובי, מה קרה?

יעקובי הרי כל היפה הוא בזה שלא קרה שום דבר. סליחה, החיים קוראים לי. שלום.

[יוצא.]

לידנטל יעקובי... [פאוזה] מה זאת אומרת לא מאותו סוג...?

 

תמונה 3

 

[רחוב. ערב. יעקובי.]

יעקובי העלבתי אותו כהוגן. הוא סובל. איך שהוא סובל. אין ספק, בחיים יש משהו מאוד חריף ומושך. אם הייתי נשאר איתו עוד דקה הייתי מכניס לו אצבע לעין, עד כדי כך נהניתי. כי פה אין שום חוכמות, אני אוהב חיים, וזהו. אני עסוק, אני עסוק. [יוצא]

 

תמונה 4

 

[חדרו של לידנטל. ערב. לידנטל.]

לידנטל נו, מה אני עושה עם עצמי עכשיו? אין לי מושג. הכי טוב היה כמובן ללכת לישון, את הזמן שעובר תוך שינה, לא מרגישים. חבל שעכשיו רק שבע בערב. זה לא כל-כך מכובד ללכת לישון בשבע בערב, מה גם שאני כבר לא ילד. לו הייתי חולה זה היה נימוק טוב ללכת לישון, אבל אני לא חולה. ואולי אני כן חולה? [מניח יד על מצחו] אין חום, בדיוק היום אני בריא. לפי שעון יפן יכולתי כבר לשכב לישון בלי שום היסוסים, ביפן כבר בטח בסביבות עשר. אבל אני לא ביפן. חבל. היפנים הולכים לישון ואני צריך להתלבט. אף פעם לא יוצא מה שנחוץ לי. גם לא יפני, גם לא חולה, גם לא ילד. אין לי מזל. אין לי מזל. [פאוזה] אני בכל זאת אשכב לישון, ואם מישהו במקרה יבוא, אגיד לו ששכבתי לנוח קצת לקראת בילוי הלילה שלי. אבל אין מה לדאוג, אף אחד לא יבוא.

[שוכב. יעקובי מתקרב לחלון.]

יעקובי אז מה, הולכים לישון בשבע בערב, מה?

לידנטל [קם] אני שוכב לי קצת לנוח לפני שאני יוצא.

יעקובי יוצא!

לידנטל אני אומר לך שאני יוצא. אתה עוד מעט תראה אותי בחוץ.

יעקובי פוּי, שוכב לישון בשבע בערב. איזו בושה, איזו בושה, אני במקומך הייתי מחבר כבר את שנת אחר-הצהריים עם שנת הלילה, כי מה יש לך לקום? יוצא! אני יוצא! [יוצא]

לידנטל שבע ועשרה. מבחינת זמן לא הרווחתי כלום.

 

תמונה 5

 

[רחוב. ערב. יעקובי הולך אחרי שחש.]

יעקובי סליחה, אַת הגברת של הישבן הזה?

שחש ככה זה יצא.

יעקובי מקסים, מה שמו?

שחש ידידים קוראים לו בּיג תוּחֶס.

יעקובי [לישבן] הלו, בּיג תוּחֶס.

שחש כולם כל-כך מתפעלים ממנו, ואילו אני מצידי אומרת: קחו אותו, מה לי ולו? מה אני צריכה את חיית-השעשועים המפונקת הזו צמודה אלי מאחורה? מפני שאני, אולי עוד לא ידוע לך, פסנתרנית.

יעקובי אוהו!

שחש כן. פסנתרנית. ככה שביג תוחס הוא לא בדיוק לאטמוספרה שלי. הוא הרי תמיד מושך למטה, ואילו אני רוצה למעלה, עם הצלילים שלי, אם אתה מבין למה אני מתכוונת.

[שרה.]

 

[באשר אלך]

למטה למטה, בקצה הגב,

פורח ישבן תפארת,

חריץ ענוג ומשני עבריו

כדורַיים בצבע ורד.

 

משחר ימי אותי ילווה,

נחבא אל תוך שמלתי;

באשר אלך, באשר אפנה,

הולך ביג תוחס אתי.

 

שאפתי כל חיי להמריא

למעלה, ברוח נשגבת,

אך מן הפסנתר עלה רק שירי

ואני בכיסא עוד יושבת,

 

כי זה הישבן, רק למטה רוצה,

יובילני אל בור התחתית;

באשר אלך, באשר אפנה

הולך ביג תוחס איתי.

 

יעקובי [לעצמו] אישה נפלאה. למה אני מתלהב? כי מצד אחד יש פה בשר כמו שצריך, ומצד שני יש פה אמנות. שילוב מאוד פיקנטי. [לשחש] אפשר להזמין את הגברת, כולל ביג תוחס, לבית-קפה?

שחש [לעצמה] ההפרדה ביני לבין הישבן שלי הרשימה אותו עמוקות. [ליעקובי] תראה, אני הראש שלי במוזיקה, אבל אלך איתך לבית-קפה רק מפני שאני נאלצת להוציא קצת את ביג תוחס לאיוורור.

יעקובי [לעצמו] האישה הזאת מגרה אותי יותר ויותר. חומר ורוח – ממש כמו בסיפורים.

שחש [לעצמה] אני חושבת שאני גם אעניק לו סטירת-לחי. הוא לא יבין למה, וזה יוסיף למסתורין שלי. [סוטרת על לחיו]

יעקובי סיבה.

שחש אין.

יעקובי [לעצמו] די, עכשיו אני כבר לגמרי מוקסם. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. להדביק ככה סתם בלי שום סיבה סטירת-לחי! ונוסף לזה גם פסנתרנית וגם ישבן!

שחש שמי רות שַחַש.

יעקובי [לעצמו] ונוסף לזה גם שחש. [לשחש] שמי איתמר יעקובי. [יוצאים]

 

תמונה 6

 

[חדרו של לידנטל. ערב. לידנטל.]

לידנטל עד מתי אמשיך להעמיד פנים שאני ישן ושאני רק חולם שאני ער? נודה בָּאמת: אני ער. והשעה רק שבע וחצי. מה קרה לַזמן היום? אלך לטייל קצת, וכשאחזור אני מאוד מקווה שתהיה כבר השעה עשר, ולישון בעשר זו כבר לא בושה. כדי להיראות אדם עסוק שממהר לאיזשהו מקום אלך עם מזוודה.

 

תמונה 7

 

[רחוב. ערב. יעקובי הולך מאחורי שחש, אוחז בשתי ידיו את שני פלגי ישבנה ושר לפי קצב ההליכה.]

 

[נד-נד]

נַד-נֵד, נַד-נֵד,

שמאל עולֶה, ימין יורד,

שמאל יורד, ימין עולה,

הראש סחרחר, הלב חולה.

 

[נעצרים.]

שחש כוכבים! מה זה כוכבים?

יעקובי מה זה כוכבים?

שחש מוזיקה! הכל מוזיקה!

יעקובי [לעצמו] כן, כן, תתפלספי לך. אני אמעך לך את התחת ואת תתפלספי. זהו חלומו של גבר, למשש אישה שקועה במחשבות. באופן זה הוא חופשי במישוש בלי הפרעות מצידה. [ממשיכים ללכת ויעקובי ממשיך לשיר]

 

זיק-זק, זיק-זק,

תחתונים ממשי דק,

הבשר כבד ורך,

פלוך-פלך, פלוך-פלך...

 

יעקובי הגענו אל בית-הקפה. בבקשה לשבת. [יושבים]

שחש אתה יודע שמתבזבז פה זמן יקר שהייתי יכולה להקדיש לתרגילים על הפסנתר. אתה יודע או שאתה לא יודע? לא, פשוט שתדע מה אני מקריבה.

יעקובי [לעצמו] ההערכה שלי לגברת הזו הולכת וגוברת, ועוד מעט היא תגיע לדרגה שאני לא אתאפק ואשכיב אותה פה מתחת לשולחן. [לשחש] כוס קפה?

שחש אתה מתלוצץ או מה? שאני אשתה קפה? מה יש לי לשתות קפה? אני מוזיקאית. לא, לא, אל תלחץ עלי, אני לא אוכל להתפנות לשתיית קפה. למה אתה לוחץ עלי כל-כך?! מה אתה רוצה ממני, אדוני? אדוני, מה יש לך?! מה נטפלתם כולכם? מה עשתה לכם האמנות שאתם מנסים להפקיע אותי מתחומה?! לא, רבותי הגברים המתרפקים, כאן עוסקים באמנות, ואמנות היא אמנות!

ליזינטל [נכנס לידנטל, נושא מזוודה, לעצמו] אוהו! הוא כבר יושב עם הישגים. איזה שֵד, איזה שֵד, יש רגעים שבהם ממש חבל לי שאני לא יעקובי.

יעקובי מי הזמין אותך?! על סמך מה אתה מתקרב אל תחום קרינת האושר שלנו?!

לידנטל אני בכלל לא אליכם. עברתי במקרה, אני בדרך לאיזה מקום. הרי אתה רואה שאני עסוק. [פונה ללכת, נעצר] ובעצם הקדמתי קצת, אני יכול לשבת איתכם איזה רבע שעה.

יעקובי לא עולה על דעתנו.

לידנטל נשאל את הגברת.

יעקובי שלא תעז לפנות אל הגברת! אתם בכלל לא מאותו סוג!

לידנטל תציג אותי בפניה.

יעקובי שאני אציג אותך בפני הגברת?! שאני אציג אותך בפני האמנית המוזיקאית?! אני המום! אני המום מהאיש הזה! חזור הביתה לשינה טרופה ושְׂמַח שיצאת בשלום מהחוצפה שלך!

לידנטל אני מקווה שהגברת שומעת אותי גם בלי היכרות רשמית.

שחש אף מילה אני לא שומעת. רק צלילים, צלילים.

יעקובי [לשחש] האיש הזה הוא פקק בזרם החיים! כל ההתקדמות האנושית מתעכבת בגללו! הלב שלי כואב לי על כל רגע שהוא נהנה מחברתנו! נלך מכאן לטייל!

שחש כבר טיילנו.

יעקובי נלך שוב. זה בריא מאוד.

שחש טוב, שיהיה ככה, איך שאתה רוצה.

יעקובי תראי, כל מה שרציתי הוא להיות איתך ביחידות.

שחש אמרתי טוב, שיהיה ככה! [יוצאים]

לידנטל אני במקרה הולך לאותו כיוון. [יוצא אחריהם]

 

תמונה 8

 

[גדת הנהר. ערב. נכנסים שחש ויעקובי.]

יעקובי והנה הגענו אל הנהר.

שחש וגם הנהר, למשל.

יעקובי מה הנהר?

שחש גם כן מוזיקה.

[נכנס לידנטל.]

יעקובי הוא פה! אנחנו ממשיכים בטיול! [יוצאים יעקובי ושחש]

לידנטל [לעצמו] העיקר שבינתיים הזמן עובר ואני מרוויח לי בגניבה עוד רגע ועוד רגע של בילוי חברתי. [פוסע צעד, עוצר] אני עושה מעצמי צחוק. לא איכפת לי. [יוצא אחריהם]

 

תמונה 9

 

[בית-הקפה. ערב. נכנסים שחש ויעקובי.]

יעקובי שוב הגענו אל בית-הקפה.

שחש מהנהר לבית-הקפה ומבית-הקפה לנהר, ומהנהר לבית-הקפה. טוב, אין דבר, שיהיה ככה.

יעקובי אני מקווה שאת נהנית.

שחש [לעצמה] תְקַווה, תְקַווה. [יושבים. נכנס לידנטל. יעקובי קופץ מכיסאו]

יעקובי הוא פה! לולא היינו אנחנו, אחרי מי היית רץ עם המזוודה שלך, אה?! אני לא יכול לשאת את האיש הזה. אני לא יכול לסבול את המראה שלו, את הקול שלו, את האופן שבו הוא נושם ואת הצורה שבה הוא חובש את הכובע!

לידנטל איך אתה רוצה שאני אנשום?

יעקובי אוי, למעוך! למעוך! תוֹדֶה לפחות שרע לך! תוֹדֶה שרע לך כשאני מבלה!

לידנטל אני לא מבין למה אתה חושב שבחיים טובים אין מקום לשנינו. ונניח שגם אני רוצה, נניח שגם לי יש אמביציות – לי אסור? ומה זאת אומרת לא מאותו סוג?

יעקובי שמע, אני רוצה להגיד לך משהו ותקבל את זה באהבה גדולה. אדם כמוך הוא נסבל רק כשהוא מאוד צנוע. יותר מצנוע. חול. אבק. הייתי מסוגל אפילו לחבב אותך קצת מפני שרע לך ואתה סובל, אבל לעולם לא אסלח לך אם יהיה לך טוב, תזכור את זה! לכן אני מציע לך שלא תתנגד לטבע האמיתי שלך, תסבול עוד כמה שנשאר לך בצורה גלויה, תקבל מאיתנו קצת חמלה ואחר-כך תמות. עכשיו תוֹדֶה שרע לך. [לידנטל יוצא. חוזר]

לידנטל טוב, אם זה גורם לך עונג, אני מודה. ושתשמע גם הגברת. רע לי.

יעקובי תודה רבה.

לידנטל אני מודה שרע לי.

יעקובי תודה.

לידנטל רע לי, אני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי. רע לי, רע לי ורע לי.

יעקובי בסדר, שמענו.

לידנטל רע לי, אני במועקה, אני סובל, אני עצוב, אני מלא צער, ובקיצור – רע לי.

יעקובי אמרתי ששמענו, ועכשיו מספיק.

לידנטל לא ידעתי לחיות, איחרתי כל דבר, רע לי, אני במועקה, אני סובל.

יעקובי עשה לי טובה – ותן לחיות!

לידנטל לא רוצה. אתה רצית שאודה, אז עכשיו אני אדבר. רע לי, קשה לי, מר לי.

יעקובי [לשחש] אנחנו ממשיכים בטיול.

שחש [לעצמה] אני ממשיכה להסתובב איתו כמו יו-יו מפני שרק עכשיו היכרנו ואני רוצה לעשות עליו רושם של אישה נוחה וצייתנית, אבל יבוא יום – כן, יום יבוא – ואני אגיש לו חשבון מלא בעד כל הטיולים האלה.

[שחש ויעקובי יוצאים.]

לידנטל ואני שוב אחריהם. אומנם הבושה הולכת וגוברת אבל הרצון לא להיות לבד חזק יותר. [קורא אחריהם] כן, כן, רע לי, מר לי! [יוצא]

 

תמונה 10

 

[גדת הנהר. ערב. נכנסים שחש ויעקובי.]

יעקובי והנה הגענו שוב אל גדת הנהר.

[נכנס לידנטל.]

לידנטל אני מודה שרע לי, זו לא בושה להיות גלמוד.

יעקובי [לשחש] שייגרר אחרינו הגלמוד עם המזוודה שלו לאורך הרחובות, שכל העיר תראה אותו נשרך עם הבדידות שלו אחרי זוג מאושר. נראה למי יימאס קודם. אנחנו ממשיכים בטיול!

שחש [לעצמה] זה הפתרון היחידי שהוא מכיר – טיול. על טקסי הוא לא שמע. אין דבר, שימשיך לגרור ברגל. אצלי הכל נרשם.

[יוצאים שחש ויעקובי.]

לידנטל ואני אחריהם. [מביט במזוודה] לא נמאס לי, לא נמאס לי? והמזוודה הזו! ועוד מילאתי אותה בחפצים כדי שזה ייראה טבעי. [מתחיל ללכת, עוצר] אחרי מה אני רץ? הביתה. [יוצא]

 

תמונה 11

 

[בית-הקפה. ערב. נכנסים שחש ויעקובי.]

יעקובי ושוב אנחנו בבית-הקפה. [יושבים. לעצמו] אני פוחד רק שאני מתחיל לשעמם אותה עם הריצות שלי מפה לשם וחזרה. היא עוד עלולה לחשוב שאני אדם לא מעניין וזה אסור שיקרה. מה אומרים לה? [פאוזה] ובזלצבורג... אוסטרים, אה? [פאוזה]

שחש חלק אוסטרים וחלק אוסטריות.

יעקובי היא משתעממת, זה ברור לי. [פאוזה, מקיש באצבע על סנטרה של שחש. פאוזה, מקיש בשנית. שחש מעיפה את כובעו מעל ראשו] אלא מה. [מרים את הכובע] שייכנס כבר שוב הלידנטל ויהיה לי במה להתעסק. [נכנס לידנטל] הוא שוב פה!

לידנטל יש לי סחרחורת ולחץ בחזה, קחו אותי לבית-חולים. [פאוזה] לבית-חולים. [פאוזה] אני באמת חולה. [הוא צונח ארצה פרקדן. פאוזה. קם] נו, אני באמת רואה שיש לי חברים. יש בני-אדם בעולם, יש הומניות. [לעצמו] נדמה לי שניצלתי את כל האפשרויות להיות איתם. או אולי נשאר עוד משהו? לא. [יוצא]

שחש [לעצמה] כמה דורות ויובלות יעברו עד שאוציא מהאיש הזה כוס קפה וחתיכת עוגה! עשיתי שטות שוויתרתי על זה קודם, עכשיו אני כבר לא יכולה לחזור בי.

יעקובי [לעצמו] מה אומרים לה, מה אומרים לה?

 

תמונה 12

 

[חדרו של לידנטל. ערב. לידנטל כשאצבעו האחת חבושה בתחבושת.]

לידנטל [לעצמו] בשמונה ורבע הרגשתי שאני לא יכול יותר עם עצמי. היה לי ככה: השיממון הרגיל שלי, הצער על השיממון, הכאב על הצער, ההשפלה שהשפלתי את עצמי בפניהם, ההשפלה שעוד אשפיל את עצמי בפניהם, הבושה על כל ההשפלות, ונוסף לכל אלה השנאה לעצמי על שאני בנוי בצורה כל-כך עדינה ורגישה. כל הדברים האלה הצטברו אצלי יחד עד שבשמונה ורבע הרגשתי, שאני מוכרח לכוון את ייסורי לאפיקים אחרים, אחרת אשתגע. נכנסתי לאמבטיה וחתכתי לעצמי את האצבע, חתך לא עמוק. בניגוד למה שחשבתי הפתרון לא הועיל, בדיוק כמו שחשבתי, כי עכשיו התווספו לי לכל הדברים הקודמים גם הכאב מהפצע, וגם הבושה על כך שאין לי אומץ לחתוך את עצמי באופן יותר רציני. [פאוזה] אלך לשאול אותם אם יש להם יוד. את היוד שיש לי בבית אזרוק כדי שלא ארגיש עצמי שקרן כשאבקש מהם. לפחות תהיה לי תועלת מהפצע.

 

תמונה 13

 

[בית-הקפה. ערב. שחש ויעקובי.]

שחש [לעצמה] עכשיו אני אוֹכַל את עצמי במשך שלושה חודשים על העוגה שיכולתי להזמין והפסדתי! ואולי כדאי לי בכל זאת להזמין עוגה? אבל איזה רושם זה יעשה עליו? שאני זוללת עוגות?! ונוסף לזה גם הפכפכת?! אוח, אוח, כמה שהכל מתנהל לא כמו שאני רוצה. הייתי מכופפת את העולם, אבל הוא כבר ממילא... [קמה. ליעקובי] אני הולכת הביתה.

יעקובי ואולי בכל זאת קפה ועוגה?

שחש [לעצמה] אוח, הפיתוי, הפיתוי! [ליעקובי] הביתה, אמרתי!

יעקובי [לעצמו] ידעתי שאני משעמם. אולי הייתי צריך יותר להתלוצץ. [שניהם קמים. נכנס לידנטל עם המזוודה ואצבעו החבושה]

לידנטל סליחה, אולי יש לכם קצת יוד?

שחש [לעצמה] מישהו יכול להסביר לי לְמה אני נפלתי?! ועוד על בטן ריקה?

[מפילה את כובעו של יעקובי ארצה ודורכת עליו.]

יעקובי מה עשיתי עכשיו?

לידנטל כן, כן, יעקובי. החיים מגוּונים.

יעקובי [לשחש] בבקשה, אל תביישי אותי בנוכחותו. תודה. [מתכופף להרים את הכובע, אך שחש ממשיכה לעמוד עליו] לא בנוכחותו, בבקשה, תודה. [כנ"ל] תראי, לא איכפת לי שתביישי אותי מפעם לפעם, אני די רגיל לזה, אבל בבקשה, לא בפניו. תודה. [כנ"ל] ביישת אותי.

[שרים.]

 

[אל תביישוני]

יעקובי אל תביישוני, אל תשפילוני,

אל תדכאוני לעפר,

גם אם כבודי הוא די גמיש

ללא כבוד בכלל הן אי אפשר.

 

שחש ולידנטל אל תביישוהו, אל תשפילוהו,

תנו לגבר האומלל קצת משמעות;

מאוד כבד עליו משא הגבריות.

 

יעקובי אל תביישיני, אל תשפיליני,

ליטוף, מבט עיניים רך,

מילה אחת של יחס אנושי,

זרקי לי עצם ואני שלך.

 

שחש ולידנטל אל תביישוהו, אל תשפילוהו,

תנו לגבר האומלל קצת משמעות;

מאוד כבד עליו משא הגבריות.

 

[שחש מרימה את הכובע ומוסרת אותו ליעקובי, מתחילה ללכת. כסיה נשמטת מידה. לידנטל ממהר להרימה ולהגיש לה אותה.]

לידנטל זו לא בושה להכיר גברת דרך שירותים ג'נטלמניים קטנים. שמי דויד לידנטל, ושמך?

שחש [לעצמה] הכנסתי את שניהם למתח-מאבק ולחוסר ביטחון. ככה עולה ערכי. [יוצאת]

יעקובי [לעצמו] היא לא רוצה בי מי יודע. שוב מאבק, מאבק, מאבק – מתי אנוח כבר עם משהו בטוח ביד? מתי אוכל כבר לדעת שיש לי בסיס קבוע בחיים ואפסיק לחיות בחרדה מתמדת? אני מבקש מאלוהים, תן לי כבר משהו מוצק, נמאס לי, העצבים שלי נהרסים. אנשים אחרים מחייכים מתוך תמונות משפחתיות שלהם ואני רץ ורץ ללא תכלית. ואיך אגהץ את הכובע? [ללידנטל] אתה, הסר ידיך מגברות! [יוצא]

לידנטל נדמה לי שמצאתי חן בעיניה. ממבט ראשון זה נראה פשוט, אבל אם חושבים על זה, מה פתאום שאמצא חן בעיני מישהו? מה יש בי? יש בי משהו? אין בי כלום. אני גבוה? חסון? אני לא גבוה וחסון. ואולי אני קצת גבוה? לא, אני בפירוש נמוך. אני עשיר? אני לא עשיר. אני מבוסס? אני לא מבוסס. ואולי נדמה לה שאני מבוסס? לא נדמה לה, על סמך מה שיהיה נדמה לה? על סמך המזוודה שלי? אז אולי, אם אני לא מבוסס, אני צעיר? נו, באמת, אז אני צעיר?! ואולי אני חכם? לא, אני לא חכם, את זה אפשר לראות על הפנים שלי. אז אולי, אם אין בי שום דבר מהדברים האלה, יש בי בכל זאת איזה קסם אישי שתפס את הלב שלה? אולי אני טיפוס? אני לא טיפוס, ואין בי שום קסם, מה לעשות, אין בי, יש לי מבט יבש וחיוך יבש, אני יבש. אבל אולי היא, במקרה, בתור אישה עם טעם וחינוך, מצאה בי, בטעות, איזו תכונה שקוסמת לה? לא יכול להיות? לא. בפירוש לא. שום דבר? אפילו לא משהו, משהו קטן, קטנטן, נקודה, איזה צל, משהו של משהו שיעיד על איזה חן מסוים, קלוש? אפילו זה לא? לא, שום דבר. טוב, הרי לא יכול להיות שאין שום דבר. לא יכול להיות?! עובדה. אז איך בכל זאת היא נתנה לי להרים לה את הכפפה? אני יודע איך? נתנה. לא נותנים להרים כפפות?! נותנים! [פאוזה] איפה היא? אולי יש לה יוד. [יוצא]

 

תמונה 14

 

[רחוב, לפני פתח ביתה של שחש. לילה. יעקובי ושחש.]

שחש אז לילה טוב.

יעקובי ומתי נתראה שוב? [פאוזה] תדעי לך שאני לא מאלה שמנצלים וזורקים. אני גם כבר לא ילד. יש לי מלוא הכוונות הרציניות. [פאוזה] מה עוד אני יכול להגיד על עצמי? אני גם לא חולני באופן מיוחד. שמעת מה שאמרתי?

שחש כן.

יעקובי אז למה את מחייכת? מה התשובה שלך?

שחש אני לא אומרת "כן" ואני לא אומרת "לא".

יעקובי אלא?

שחש אלא, אני שותקת.

יעקובי ומתי תדעי?

שחש אני לא אומרת "מחר" ואני לא אומרת "בעוד שנה".

יעקובי כל הזמן את אומרת לי מה שאת לא אומרת.

שחש אני יודעת מה אני אומרת ומה אני לא אומרת ומה אני כן אומרת. [לעצמה] הספקות מענים אותו. [פאוזה. הם נופלים זה לזרועות זו] כן, תתרפק, תריח את התבשיל שאתה רוצה בו, תתגרה. עלי להיזהר לא למתוח את החבל יותר מדי ולא לשכוח מה הגבולות שלי. כמובן שמחר אענה להצעת הנישואין שלו בחיוב. למה לא? הוא מריח לי מפרנסה קבועה והוא גם ישמע לכל מה שאני אומר לו. [ליעקובי] ועכשיו תלך לישון כי אם אני עונה לך בחיוב, אז אני זקוקה לבעל בריא לפחות לחמש שנים ראשונות.

יעקובי ואני בריא, אני בריא, בריא. והלב דופק. יופי, תדפוק, תמשיך, תדפוק. [פאוזה] רוצים בי, רוצים בי. אני נחוץ למישהו, אני נחשב, אני שייך. למישהו איכפת שאני קיים. רוצים בי. יש מי שיבכה אחרי הארון שלי. יש, יש בכי, רבותי. כבר אין לי סבלנות לחכות, הלוואי שאמות שעה אחרי החתונה. [יוצא]

 

תמונה 15

 

[רחוב, מול חלונה של שחש. לילה. לידנטל.]

לידנטל גברת גדולה! גברת גדולה!

שחש [מתוך ביתה] מי זה מגדיל אותי באמצע הלילה מול חלוני? 

לידנטל זה אני, דויד לידנטל.

שחש [בחלון] איש השירותים הג'נטלמניים הקטנים?

לידנטל כן. אולי יש לגברת קצת יוד? חתכתי את האצבע. [שר]

 

[נערת חלומותי]

התשימי ידך על מצחי

לראות אם יש לי חום?

התביטי אל פי הפעור

לבדוק אם גרוני אדום?

התדאגי לי? התרצי שאחיה?

שאהיה לצידך תמיד?

הו, נערת חלומותי,

נערת חלומותי האבודים.

 

התזעיקי רופא בלילה

כאשר אתעלף לצידך?

התהיי זו את שיראה

מבטי האחרון, הדועך?

התזכרי אותי? התרצי שאשוב?

התבכי על קברי לפעמים?

הו, נערת חלומותי,

נערת חלומותי האבודים.

 

שחש אתה משעשע אותי. בוא תיכנס, שעשועון. [לידנטל נכנס לביתה]

 

תמונה 16

 

[חדרו של יעקובי. לילה. יעקובי.]

יעקובי לא, לא, אין מה לדבר, קיבלתי אישה נהדרת, ואני בכלל לא חושב שיהיה לי קשה לשכנע את עצמי שאני מאוהב בה. כן, קצת מאמץ ואני משכנע את עצמי שזוהי האישה עליה חלמתי תמיד. אומנם מוטב היה אילו הייתי מתאהב בה בלי שום מאמץ, כלומר, פשוט מתאהב. אבל, מצד שני, אז מה אם אני צריך קצת להתאמץ? זה לא דבר יוצא-דופן אצלי, וזה גם מה שעושה אותי לגבר אמיתי. עכשיו אשכב לי בשקט ואתאמץ קצת להתאהב בה, ובעוד שעה-שעתיים אהיה מאוהב בה עד למעלה ראש.

 

תמונה 17

 

[רחוב, מול חלונה של שחש. לילה. לידנטל נכנס עם המזוודה, שחש מופיעה בחלון.]

לידנטל ובכל זאת, מתי אוכל לבוא לשוחח איתך שוב?

שחש אתה מאוד מצחיק ומשעשע.

לידנטל תודה, אבל אני חשבתי: העליזות שלך יחד עם העדינות שלי... את ואני...

שחש כמובן שאני אשמח לראות בך ידיד.

לידנטל ידיד?

שחש אתה יודע, מין ידיד נלווה, ששומע את הבעיות שלי ועושה לי בינתיים כוס קפה, קצת שליחויות, מגהץ לי שמלה, מטגן לי ביצייה, קצת ניקיון בבית, כזה ידיד שקצת מלַווה וקצת עוזר, אתה יודע. מאוד מצאה חן בעיני הזריזות שבה הרמת לי את הכפפה.

לידנטל נכון שאני די זריז בפני גברות, אבל...

שחש אתה רואה. ואני אוהבת שיעשו לי ויגישו לי, וכשרואים אדם כמוך תכף מתחשק לנצל. אתה שימושי, אתה מבין?

לידנטל ואני נראה לך אדם שנותן שינצלו אותו?

שחש כן.

לידנטל את צודקת. [לעצמו] דויד לידנטל, מין ידיד נלווה, קצת עוזר, איש השירותים הג'נטלמניים הקטנים. באיזו מהירות היא תפסה מי אני. ואולי אני נראה כזה? הייתי צריך לכבות את האור, ואז, בחושך, כשהיא לא היתה רואה אותי, אולי היה יוצא לה פתאום מהפה "דויד'לה"... ולא... פשוט, "דויד'לה".

שחש סיימת את העצב שלך להלילה, איש השירותים הג'נטלמניים הקטנים? [מגביהה את שדיה] ועכשיו אני כבר יכולה ללכת לישון כששני החמודים עולים ויורדים לפי הנשימות שלי מול הירח?

לידנטל [לעצמו] שתנצל אותי לבריאות. ושאני אמות. [יוצא]

שחש [לעצמה] ואולי הגזמתי עם הקונצים שלי. עלולים לחשוב אותי לחסרת-לב, בזמן שמה אני יותר גרועה ממישהו אחר? הצרה ששני הפורצומנים האלה עושים ממני יותר ממה שאני, ואני נגררת לזה. אני כל-כך רכה כשהמדובר בי, ואני נותנת לעצמי ומרשה לעצמי. אני רואה בעצמי ממתק. אם כי זה בטח עוד יתנקם בי. אבל הייתי טיפשה אם לא הייתי מנצלת את זה, לא? למה שאני לא אנצל מה שאפשר? די, אסור לי לחשוב יותר מדי כי אני מקבלת גועל מעצמי. אלך למרוח את הפנים שלי בקרם, כי, הגזמתי או לא הגזמתי, יתייחסו אלי לפי הבשר שלי. [פונה השמימה] אלוהים, יש לי גבר ואני זקוקה לפנים חלקות. אל תיתן לפנים שלי להתקמט ואל תיתן לחזה שלי לצנוח. הגיע תורי, אלוהים, אולי תחשוב פעם אחת גם עלי?

 

תמונה 18

 

[חדרו של יעקובי. ערב. יעקובי מתלבש.]

יעקובי החלפתי תחתונים, ואני מוכן לחתונה. מרגיש מצוין. למה לא? לא חם ולא קר. לא קל ולא כבד. לא רטוב ולא יבש. אני מקווה רק שהלב יחזיק מעמד עכשיו כשהצלחתי, כי חוץ מבריאות אני לא מביא איתי הרבה לשידוך. טוב, אז אני הולך להתחתן. להתחתן. שלום לְךָ בית, שלום לָךְ מיטה. השקעתי בָּךְ הרבה עייפות וצער. עכשיו אני הולך לחפש מנוחה על מיטה אחרת. אל תכעסי. אולי עוד נתראה, מי יודע?

 

תמונה 19

 

[אולם חתונות. ערב. שחש מופיעה בלבוש כלולות.]

שחש [מציצה בשעונה] איפה הוא? [פאוזה] איפה הוא? [פאוזה] הכל ייכנס לחשבון! [נכנס יעקובי]

יעקובי אני צריך לנוחיות. [שחש תופסת בצווארונו]

שחש קודם חתונה.

יעקובי אבל אני צריך לנוחיות.

שחש קודם חתונה, אחר-כך נוחיות.

[מיישרת את כובעו. יעקובי מקמט את כובעו.]

מה יש, איתמר?

יעקובי כלום.

שחש איתמר, אני אמרר לך את החיים וואחר-כך אקבור אותך, תזכור אותי!

יעקובי אני לא יודע מה יש לי, אני כל-כך נמשך אל הישבן שלה כשהיא מדברת ככה. מתעוררת בי נטייה ותיקה להיקבר בידי אישה שמנה ואמנותית.

שחש [לעצמה] זהו החשבון על הטיולים שלו, ובכלל, וגם בבית הוא ימשיך לשלם לי עד הסוף. הוא ילמד להכיר אותי. הוא ילמד מהר מאוד את המקום שלו. מצד שני, הוא יחזיר לי הכל בפרצוף כשיוכל. אני כבר מריחה אכזבה וכישלון.

[נכנס לידנטל עם המזוודה, כשלראשו כרוך סרט ורוד כפי שכרוכות חבילות שי.]

לידנטל מזל טוב לזוג המאושר! הבאתי לכם את עצמי כשי כלולות.

יעקובי מה?!

לידנטל הגברת אמרה – מין ידיד ושאני שימושי... ואני ממילא לא צריך את עצמי, אין לי מה לעשות עם עצמי, אז קחו אותי אתם במתנה.

שחש המתנה מתקבלת.

יעקובי לא בא בחשבון! הוא...

שחש המתנה כבר התקבלה.

יעקובי ביישת אותי ואת מביישת אותי כל הזמן. אני שלך!

לידנטל [קורא מתוך פתק המחובר לסרט] "לרות ואיתמר היקרים, קבלו נא דויד לידנטל צנוע זה כשי ליום כלולותיכם. השתמשו בו ונצלו אותו בריאים ומאושרים כל זמן שיביא לכם תועלת ואחרי-כן תזרקו אותו לפח. ממני, נותן המתנה והמתנה עצמה – דויד שי-כלולות לידנטל". [ליעקובי] קיבלו אותי.

יעקובי דבר אחד שיהיה ברור – מי השמש ומי החתן! מי החתן? [פאוזה] מי החתן? [פאוזה] מי החתן? [פאוזה] החתן זה אני! אני! אני החתן! אני!

[שחש מניחה יד אחת על מיפתח מכנסיו של יעקובי והיד השנייה תופסת באוזנו של לידנטל.]

יעקובי אני נהנה.

לידנטל ואני סובל.

שחש לזה, כמו לזה, אני הגורמת. צַלָם!

[שרים.]

 

[הזכות הטבעית ללבוש חזייה]

שחש מעל הבטן, קצת בצד,

יש לי שד,

לידנטל     יש לה שד,

שחש וליד השד, גם כן בצד,

יש עוד שד,

לידנטל     יש עוד שד,

שחש שני שדיים יקרים, נאמנים, שבזכותם

אזכה לבית ומכונית ומשרת כושי קטן.

 

כי זוהי הזכות הטבעית ללבוש חזייה,

והזכות להציף את פני הגבר בדם,

והזכות לדרוך על הכובע שלכם,

והזכות לתלוש את העניבה שלכם,

ולצחוק ולבכות ולהשתין בחתונות ולהפליץ בהלוויות,

יש לי זוג שדיים – ואני אישה עם זכויות!

 

שחש יגיע גבר, בצחוק נחמד

יניח יד,

לידנטל     יניח יד,

שחש וליד היד, בצחוק נחמד,

ישים עוד יד,

לידנטל     ישים עוד יד,

 

שחש שתי ידיים אוהבות, נאמנות, שבזכותן

אזכה לבית ומכונית ומשרת כושי קטן.

 

כי זוהי הזכות...

 

[סוף מערכה ראשונה]

 

 

מערכה שנייה

 

תמונה 20

 

[בית יעקובי ושחש. לילה. יעקובי שר.]

 

[כשהייתי צעיר לימים]

כשהייתי צעיר לימים, מזמן,

הייתי יוצא בלילות אל הגן,

שורק לי שירים ועובר וחולף

על זונות קשות-יום וגברים מרי-לב,

והייתי הולך לי בודד וחופשי

לתקוע נודות כאוות נפשי,

נודות עליזים לאוויר הצונן

כמו נקודות של חן.

 

השנים חלפו, ונדמה, לחינם,

נעורי, הלילות והגן כבר אינם,

ואני כבר איני מטייל לבדי,

ואישה משלבת ידה בידי,

ואינני שורק ואינני חופשי

לתקוע נודות כאוות נפשי,

נודות עליזים לאוויר הצונן

כמו נקודות של חן.

 

תמונה 21

 

[בית יעקובי ושחש. לפנות ערב. שחש עם כר.]

שחש נוחיות, נוחיות. איך מוציאים מהכר הזה נוחיות מוחלטת, אני לא יודעת. ככל שנוח לי אני מרגישה שיכול להיות לי עוד יותר נוח. האם הנוחיות היא אינסופית? מי יודע. [מחפשת תנוחה נוחה על הכר] נו, מה יהיה? מה יהיה עם הנוחיות שלי? והכר, בן-זונה, לא עוזר לי בכלל. [אל הכר] תגיד לי, למה אתה לא עושה לי נוח כמו שאני רוצה? בשביל מה אתה כר, אה? בשביל מה אתה נמצא כאן? אתה חושב בטח שאני קיימת בשבילך ולא אתה בשבילי, אה? הוא חושב שאני קיימת בשבילו, שמעתם? האידיוט עם הנוצות חושב שאני קיימת בשבילו, מי קיים בשביל מי?! מי קיים בשביל מי, מי, מי, מי! [פאוזה] אז אם אתה יודע את התשובה למה אתה לא עושה לי מספיק נוח? נוח! נוח! [צובטת את הכר, נועצת בו מסרגה] ממ! ממ! ממ? ממ! אני אראה לכם? אני אלמד אתכם! אני...! אני...! אני...! [צונחת לכיסא] התעייפתי. אני צריכה לישון. [עוצמת עיניה]

[נכנס לידנטל על בהונותיו.]

לידנטל ובינתיים, בעוד הגוף שלה נח וצובר כוח כדי לאכול ולחפש נוחיות, אמרח לה אני בחשאי כמה ליטופים קטנים על החזה שלה. נעים לקטוף ליטופים קטנים כמו אגוזים שנושרים מבלי מֵשׂים מחָזֶה של גברת ישֵנה. אם כי אני נהנה מזה פחות ממה שקיוויתי. [נועץ אצבע בשדהּ] אי, בשר, אני מלטף אותך ומשתוקק אליך ואתה נח לך בשלווה, אדיש אדיש, כלפי השאיפה שלי לאהבה. יעקובי טיפש, הוא אפילו לא יודע איזה אוצר יש לו ביד. לוּ היא היתה שלי... [נכנס יעקובי]

יעקובי הגיע הזמן לשאול: אם את פסנתרנית, איפה הפסנתר?

שחש פסנתרנית?! אני?! באמת! ואם אמרתי פעם שאני פסנתרנית, זה עושה אותי לפסנתרנית?! היתה לי נטייה לאמנות כמו לכל בחורה, זה טבעי, אבל... פסנתרנית! אני באמת חתולה מושחתת, מה??

[שרה.]

 

[שיר הפסנתר]

פעם, בגיל 18, הלכתי לנשף,

שתיתי קצת יין והייתי עליזה,

בפינת החדר ראיתי פסנתר

והיין העיר בי את שאיפותי הכמוסות.

 

בארבע בבוקר ביקשו ידידי

שאשמיע להם משהו על הפסנתר,

הסכמתי מייד בחפץ-לב

וכולם מסביבי קראו הידד.

 

לידנטל ספרי לנו עוד לפני שנמות

ונפסיד סיפור כל-כך חמוד.

 

שחש קפצתי ועליתי על הפסנתר,

הפשלתי שמלה, הורדתי תחתונים,

והשמעתי להם (וגם הראיתי להם)

כן, השמעתי להם משהו על הפסנתר.

 

קרעתי בקפדנות מיתר אחר מיתר

רמסתי בנעלי את המנענעים,

מישהו עזר לי לשבור אותם לגמרי

כי אני לא יכולה לשבור פסנתר לבד.

 

לידנטל ספרי לנו עוד לפני שנמות

ונפסיד סיפור כל-כך חמוד.

 

שחש לודוויג ואן בטהובן צריך היה לשמוח

שלא הוא אלא פסלו היה על הפסנתר,

כי לוּ היה זה הוא, החירש בעצמו,

לא הייתי רוצה להיות שם במקומו.

 

כי אני רוצה את מה שאני רוצה,

ולא אסבול פסנתר או קומפוזיטור בדרכי,

כי עם כל מה שיש לי אופי תרבותי

לא אסבול פסנתר או קומפוזיטור בדרכי.

 

שחש אני באמת חתולה מושחתת. [יעקובי יוצא. ללידנטל] הגזמתי, כרגיל. בחיים האלה, אני רואה, כבר לא אפיק צלילים, רק מהגוף. ונדמה שרק אתמול הייתי ילדה והבטחתי לאבי שאהיה פסנתרנית דגולה. הוא עבד קשה כדי לקנות לי פסנתר, קיבל שבץ ומת. ואני סתם השמנתי. ואמי אמרה, אין דבר, לפחות את אוכלת טוב ותהיי בריאה. ועכשיו אני בריאה, בריאה. טוב, לא אבזבז עוד צער על חלומות אבודים. הגיע הזמן לקום מהכורסה. אתרכז בהקמת בית ומשפחה ואצחק על עולם האמנות. למטבח!

 

תמונה 22

 

[בית שחש ויעקובי. לפנות ערב. יעקובי.]

יעקובי יש לי מועקה, אני לא יודע אם זה מפני שטוב לי מדי או מפני שרע לי מדי. לו היה לי לפחות קנה-מידה כדי לקבוע... אבל אין לי. אומנם, אם לידנטל הוא קנה-המידה – אז אני מאושר, אבל לא כולם לידנטלים, ככה שאני באמת לא יודע. בכל אופן, טוב או רע, מועקה יש לי.

 

תמונה 23

 

[מטבח בבית יעקובי ושחש. לילה. שחש בכותונת לילה ולידנטל.]

שחש זוהי ביקורת לילה. אעשה אותה לעיתים קרובות. אני נוהגת לקום לפתע בלילה, לגשת אל המקרר ולראות איך הכל עומד שם על מקומו, מוכן לשירותי, מחכה לי, רק לי, כמו צבא קטן.

לידנטל הגענו אל המקרר.

שחש פְּתַח אותו. פתח לי את המקרר שלי!

לידנטל פתחתי. והנה הם כולם לפנייך, בקבוקי חלב ומיץ, גבינה, חמאה, ירקות ופירות. למעלה הבשר והדגים הקפואים. כולם מסודרים על המדפים ומחכים להוראותיך.

שחש שיחכו.

לידנטל שיחכו, היא אומרת! אישה גדולה, אישה שַליטה, שולטת על חלב ובשר וביצים! מי ראה ומי שמע, עומדת באמצע הלילה זקופה ומלאה כוח מול המזון הקופא מקור לכבודה ומחכה כמו גולם לרצונה הבלעדי. שיחכו, היא אומרת! הביטו עליה, עוד מעט היא תתחיל לנצח על המקרר! הביטו איך האוכל הנבזי נכנע לה, הוא ייכנס לה מהפה וייצא לה מהתחת – והיא במקומה עומדת! ואנחנו, הגברים, כל-כך קטנים ושפָלים, צוֹוחים ובועטים ברגליים, ובסך הכל – אבק! שיחכו, היא אומרת! מוטב שאתחיל לנקות משהו לפני שאני עובר על גדותי! [מתחיל לשפשף במרץ את הרצפה במברשת]

שחש הוא לא טועה. שַפשפו את הרצפה והתגלגלו באפסיות שלכם, נבלות. לי יש מטרה באופק. אני בונה לי בית משלי, בהתמדה, בעקשנות, על זיעתכם ודמכם אני בונה. כי אני יודעת ממה העולם בנוי ומה חולף בו כמו אבק. הרוח תישא את האמנות שלכם, העש יאכל את הספרים שלכם והתולעת את הפסנתרים שלכם. אצלי – מקרר חשמלי גדול ומלא ופועל כשורה, ועוד מעט יבכה פה גם תינוק ואחריו עוד תינוק, שמעתם, סרחונות?! תינוקות בריאים יבכו פה! [נכנס יעקובי]

יעקובי מה אתם עושים?

שחש עכשיו החוצה שניכם! הלא אתם רואים שהמקרר צריך לעבוד במנוחה. החוצה על בהונות הרגליים, חיש! [לידנטל מתגלגל החוצה. ליעקובי] ואתה לא שמעת מה אמרתי?!

יעקובי שאלתי מה אתם עושים פה מה! מה כל הטקסים האלה בלילה. וביום. ומה את בודקת לי את הפריג'ידר כל חצי שעה, ומה כל העופות האלה והדגים והצנצנות והאבטיחים עד שאי אפשר לזוז! ומה הדיבורים האלה שאני שומע על תינוקות בוכים?! איזה תינוקות?

שחש שלנו.

 

תמונה 24

 

[בית יעקובי ושחש. לילה.]

[יעקובי ושחש שרים.]

 

[הבטיחי לי]

יעקובי הבטיחי לי שאת נפלאה,

שחש אני מבטיחה, מבטיחה לך.

יעקובי שאני גבר הראוי לקנאה,

שחש אני מבטיחה, מבטיחה לך.

יעקובי הבטיחי לי ששנינו, את ואני

זה הדבר הכי נכון והכי הגיוני.

שחש אני מבטיחה, מבטיחה לך,

מה עוד אתה רוצה?

יעקובי מה אני רוצה, אין לי מושג,

זה הלב שאינו נותן מנוחה.

שחש הצבעים שלי דהו, הקסם פג,

ואני נעשית נמוכה, נמוכה.

שניהם זוהי השקיעה למטה, כשסביב נעשה חשוך

ועל הפה המסריח עוד תלוי מין חצי חיוך.

 

יעקובי הבטיחי לי שאני יכול להיות בטוח בהבטחות שלך.

שחש אני מבטיחה לך, אני מבטיחה לך.

יעקובי אני נודניק?

שחש לא.

יעקובי מה לא?

שחש אתה לא נודניק.

יעקובי הבטיחי לי שאני לא נודניק. שאני אדם רגיל בעל סקרנות טבעית.

שחש אני מבטיחה לך שאתה לא נודניק ושאתה אדם רגיל בעל סקרנות טבעית.

[שרים.]

 

יעקובי הבטיחי לי שאני מאושר.

שחש אני מבטיחה, מבטיחה לך.

יעקובי שהישגתי כל מה שרק אפשר,

שחש אני מבטיחה, מבטיחה לך.

יעקובי הבטיחי לי שאלו שעותי הכי יפות

וליותר מזה אין לי מה לצפות.

שחש אני מבטיחה, מבטיחה לך,

מה עוד אתה רוצה?

יעקובי מה אני רוצה? אין לי מושג,

זה הלב שאינו נותן מנוחה.

שחש הצבעים שלי דהו, הקסם פג,

ואני נעשית נמוכה, נמוכה.

שניהם זוהי השקיעה, למטה, כשסביב נעשה חשוך,

ועל הפה המסריח עוד תלוי מין חצי חיוך.

 

יעקובי תני לי כבר את השלווה. תני לי, נו, תני לי כבר. תני לי כבר, תני, תני כבר. [יוצא]

שחש [לעצמה] מה היתה הטעות שלי? שהתנפלתי עליו עם הכל בבת-אחת. הגזמתי, כרגיל. צריך לתת לו בהתחלה קצת חופש, שינשום קצת, ובעיקר, אני צריכה פחות להתבלט ויותר לתת לו להרגיש שהוא החשוב, הוא החשוב, הוא החשוב, הוא החשוב. כמובן שהוא לא החשוב – הוא חשוב כמו הנעליים שלי. אבל לקשור אותו צריך לדעת, לאט ובתבונה, באופן הדרגתי ומבלי שירגיש. עד שבוקר אחד הוא לא יוכל לקום ולא יוכל ללכת ולא יוכל לעשות שום דבר, רק איתי. כן, ככה. ועל הסבלנות וההתאפקות ונמיכות הקומה שאני צריכה לגלות כלפיו עכשיו, הוא עוד ישלם לי עם ריבית דריבית. וכשיגיע היום ואבלוט שוב למעלה, אתחוב לו חשבון גדול וארוך ישר לתוך הפה.

 

תמונה 25

 

[בית שחש ויעקובי. ערב. יעקובי ולידנטל.]

לידנטל תראה יעקובי, אני לא מתלונן, אבל אם אתם לא מאושרים אז בשביל מה נתתי לכם את עצמי במתנה? ומה אני עושה פה עם כל ההקרבה שלי? אומללות יש לי משלי.

יעקובי לידנטל, אני מתחרט על כל מה שעוללתי לך.

לידנטל אתה השתגעת?! אחרי הכל אתה עוד תתחרט לי? שלא תעז?

יעקובי כן, כן, עזור לי לידנטל.

לידנטל איזה מין דיבורים אלה, יעקובי?

יעקובי לידנטל, זה אני החבר שלך, יעקובי, שנולד לשבת איתך ולשתות תה ולפהק על המרפסת.

לידנטל מה?! אחרי כל מה שהסכמתי שהאושר הוא שלכם ולא שלי, אחרי כל מה שלקחתי ולכלכתי והשפלתי את עצמי, אחרי כל זה אתה עוד תתחרט לי ותבקש ממני סליחה?! ותספר לי שאתה כמוני?! אני לא כדור, יעקובי, אי-אפשר להפוך לי כל רגע את סדרי החיים. לא אתן לך לדבר ככה, אתה מאושר וזהו.

יעקובי לא, אני אדם אומלל, רע לי.

לידנטל אתה גדול! אתה עצום!

יעקובי אני כלום...

לידנטל אתה ענק! עוד לא נברא אדם כדוגמתך! אידיאל!

יעקובי אני אפס... אפס גמור...

לידנטל מה אתה מדבר, תסתכל על עצמך! איזו הופעה! איזו עמידה! איזה רושם אתה משאיר על גברות, ובכלל! העיניים! והאוזניים! איזו שמיעה! הרי כמוך אני חולם להיות בלילות הארוכים שלי! לא אתן לך להיות טוב אלי ולא אתן לך להתנצל! אני סובל כדי שאתם תיהנו – ואתם תיהנו!

יעקובי אני לא בנוי להנאות, לידנטל.

לידנטל אתה תיהנה! אתה תיהנה, אתה שומע?! אני אאלץ אותך ליהנות! לא תזרוק לי ככה בפנים את כל מה שהשקעתי ואני השקעתי הכל! הכל!! כלום לא נשאר לי!!! אתם תהיו מאושרים, נכון?

יעקובי בלתי-אפשרי. זה פשוט לא בשבילי.

לידנטל [לעצמו] עד עכשיו יכולתי לפחות לרחם קצת על עצמי, ועכשיו לקחו לי גם את זה. [פאוזה] אין לי מה לעשות כאן יותר. ההיגיון אומר שאקום ואלך. הם לא זקוקים לי ואני לא זקוק להם. ובכל זאת לא אלך. אשאר כאן ואחכה בסבלנות מרגיזה. הם יתרגזו ואני אתרגז מתוך תענוג קטן, חטטני וממושך.

 

תמונה 26

 

[חדר המיטות של שחש ויעקובי. ערב. שחש בכתונת לילה ויעקובי.]

שחש איתמר, אולי אתה רוצה ללכת לקולנוע? תוכל ללכת לבד אם אתה רוצה, כי אני ממילא צריכה להישאר בבית ולגמור לך שרוול. רוצה, איתמר, כן?

יעקובי [שר]

 

[מה קטנות עינייך]

מה קטנות עינייך וחזיריות,

מבטך הגס סכין של קצבים,

אבל שדייך גדולים ולי עוד מתחשק – 

על-כן אנחנו צמד אוהבים.

 

נפשך המטומטמת אינה נוגעת לי,

ואת נפשי שלי קשה לך להבין,

אבל שדייך גדולים ולי עוד מתחשק – 

על-כן אנחנו צמד אוהבים.

 

את שונאת אותי ואף אני אותך,

וליותר מזה אין אנו מקווים

אבל שדייך גדולים ולי עוד מתחשק

על-כן אנחנו צמד אוהבים.

 

שחש אבל מה היתה הטעות שלי עכשיו?! [יעקובי יוצא] כמה שאני מושפלת, כמה שאני מושפלת! אני עם הקונצים שלי תמיד. איזו טיפשה! [פאוזה] אין דבר, אני אומרת לעצמי: רותי'לה, עוד קצת התאפקות, יום החשבון יגיע. הוא עוד ישיר אצלך! ובינתיים לא לאבד את ההיגיון. הטעות היסודית שלי, כפי שאני רואה אותה עכשיו, היא שהכנסתי הביתה את השי-כלולות לידנטל נגד רצונו של איתמר. מסתובב לו שי-כלולות בין הרגליים ואף אחד לא יודע בשביל מי ובשביל מה ולמה. כשאיתמר ואני רוצים למיטה – הוא בדיוק דופק את המזרונים. כשאנחנו רוצים לעשות אמבטיה – הוא משרה כביסה. כשאנחנו רוצים לשתות קפה הוא מתקן את הפלטה החשמלית, וכשאנחנו לא רוצים קפה – הוא שותה את כל הקפה לבד. אין מקום שהוא לא נמצא בו ואין רגע שלא רואים אותו! [לידנטל עובר ויוצא] הנה! הוא מקור כל הצרות והאסונות, הוא מפר את ההרמוניה המשפחתית, הוא מכרסם את חיי הנישואין שלנו מן הרגע הראשון, הוא ורק הוא!

 

תמונה 27

 

[בית יעקובי ושחש. לילה. לידנטל.]

לידנטל נו, אני כבר מחכה כרגיל, למשהו לא טוב. [נכנסת שחש כשהיא מנפנפת בידה במחבט זבובים] מגרשים אותי כמו זבוב?

שחש באופן טבעי.

לידנטל רע לכם – אז מגרשים אותי. אלא מה. ניצלתם אותי ללא נקיפות מצפון ועכשיו משליכים. תשליכו, תשליכו. אתם יודעים שבעקבות שְהִייתי כאן פחתו סיכויַי למצוא כלה?

שחש היית מסוגל להאמין כמה מעט זה מעניין אותנו?

לידנטל ודאי שהייתי מסוגל.

שחש אז בלי אף מילה נוספת החוצה. וכאילו לא היית. ושלא יעלה על דעתך שאנחנו מבזבזים על זה שמחה או צער – שום דבר. אין לנו ראש לא לזה ולא לזה. אנחנו זורקים אותך בנייטרליות של אדם החולץ נעליים.

לידנטל בהחלט. ואני רוצה שתדעי שגם מצידי אין כלום. הלב ריק. אפילו לסבול לא סבלתי כמו שצריך. לא ככה תיארתי לעצמי את הסוף שלי. אני עוזב אתכם מאוכזב ובלי סיפוק.

שחש דיברתי אליך מספיק, את הדיבורים שלי אני צריכה לחסוך בשביל בעלי. החוצה!

לידנטל כן. איפה המזוודה? הנה היא. בואי, מזוודה. נצא קצת לעשות רושם שאנחנו עסוקים. רוצה? את עייפה, אני יודע. כשאני אנוח, תנוחי גם את. [מרים את המזוודה] שלום, יעקובי, אני יודע שאתה מציץ מאחורי הדלת מרוב בושה. רק אני יודע כמה בעצם רע לך ולצערי זה כבר לא גורם לי שום שמחה.

שחש החוצה!

לידנטל כן. לילה טוב. אז אני הולך, אף על פי שבאותה מידה יכולתי גם להישאר. כמו שלוּ הייתי נשאר יכולתי באותה מידה גם ללכת. [ממשיך לעמוד במקומו]

שחש לְמה אתה מחכה?

לידנטל אני מצטער, אין לי דחף לזוז.

שחש זקוק שיגרדו אותך החוצה בצווארון?

לידנטל מאוד. [שחש תופסת בצווארונו. הוא נחלץ בכוח]

אַחַי לָאנושות, אַחַי לַסבל,

מילדותנו הוקסמנו על-ידי שדיים,

נשים בתואר אמהות דחקו לפינו

את שתי הבלוטות הלבנות האלה

כדי שנינַק חלב,

לנו לא ניתנה הזכות להתנגד.

נכון, הוקסמנו, היה בזה חלב משביע,

היה זה רך ומתנדנד וכה מרגיע,

ובקיצור : השַד הוא אוֹפּיוּם לילדים!

 

כשגדלנו לא ראינו עוד את השדיים,

הנשים כיסו אותם בחזיות,

(היום אומנם פחות),

והעלו מאוד את מחיר הזכות

לגעת בם, לראות ולנַשֵק.

באופן זה, מטומטמים בידי חלב-אמנו,

ומנוּעים בכוח מגישה חופשית לשַד,

הפכנו את העסק לעניין גדול,

תכלית ומטרה, לַיופי בהתגלמותו.

 

אַחַי לָאנושות, אַחַי לַסבל,

הגיעה השעה לקבוע אוֹבּייקטיבית:

השַד אינו יותר משׂק שומן,

גבשושית לא מעוצבת, נפיחות חיוורת,

תפיחה בְּצֵקית לא אפויה עד תום,

מוצר פרסומת מעורפל עם מתיקות אמריקאית,

גבנון קדמי חסר עמוד שדרה,

גידול שצורתו סתמית ושקצהו מסתיים

בציץ בולט בצבע בוץ.

 

אַחַי, הוֹדוּ, השַד עקום, עקום,

הוא לא נכון, לא צודק, לא מוביל לשום מקום,

השתחררו מקסם השדיים!

התגייסו לצנחנים!

 

[ניגש שפוף אל שחש והיא תופסת אותו.]

כן, ככה! בכוח! בכוח! שׂפה אחרת אני לא מבין! כן, יופי, ככה! [היא משליכה אותו החוצה]

שחש חצוף שכזה. כמעט שהשקעתי בו כעס. [נכנס יעקובי] סוף סוף אנחנו לבד. מרוצה?

יעקובי לא.

 

תמונה 28

 

[בית יעקובי ושחש. ערב. יעקובי ושחש.]

שחש די, איתמר, עכשיו נשכח כל מה שהיה. נתחיל חיים חדשים. [מחבקת אותו. יעקובי מנסה לגרות עצמו]

יעקובי וגם חשק כבר אין. לא מעורר כלום. ובגוף נעשה קר ולא נעים. למה אני כזה? למה אני צריך להתאמץ בשביל שיהיה לי קצת חשק? למה שום דבר לא יכול לצאת אצלי באופן טבעי? בשביל להתאהב אני צריך להתאמץ, ובשביל שיתחשק אני צריך להתאמץ, ובשביל ליהנות אני צריך להכריח את עצמי. למה? [פאוזה] חשק! חשק! תראה, אני לא אמשיך לעמוד כאן ולקרוא לך כמו אידיוט שתמלא אותי! או שאתה בא או שאתה לא בא. אתה לא בא? לא צריך, אני מצידי מפסיק לרצות.

שחש איתמר, איתמר, תראה איתמר, מה יש פה? מה יש פה לדודה, אה? שַד. שַד-שַדוַן, שַד שַדוֹביצקי. אוי, תראה איך הוא קופץ. איתמר, תראה. רואה? יופי? הוֹפּ-הוֹפּ-דיגידיגידים, הוֹפּ-הוֹפּ-דיגידיגידים. יופי? והנה עוד שד. שד ועוד שד, אדון שַדוֹביצקי ואדון שַדוֹמוֹביץ', ושניהם קופצים השובבים, הוֹפּ-הוֹפּ-דיגידיגידים, הוֹפּ-הוֹפּ-דיגידיגידים. יופי, איתמר? ומה יש לנו פה? אה, בּיג תוּחֶס, בכלל שכחנו את בּיג תוּחֶס, הוא מאחורה ולכן שכחנו אותו. הו, וגם הוא קופץ, בּוּמס, בּוּמס, כולם קופצים היום, מה זה, יום העצמאות? נו-נו-נו, שובבים. הו, והנה ירכיים, והנה שוקיים, והנה בטן, ובבטן למטה יש מערה סודית, במיוחד למשחקים של איתמר. והנה פה, שפתיים ושתי ידיים וכתפיים, הוי, יש כל-כך הרבה, כל-כך הרבה, והכל של מי? של איתמר, של איתמר החמוד, איתמר פרח, איתמר-מַָלָדָה. איתמר רוצה לשחק איתכם, נכון? נכון, איתמר? איתמר קָקָמר יישב עכשיו וישחק עם כל הצעצועים שלו. בוא, איתמר, בוא לשחק בצעצועים של רותי, בוא.

יעקובי הפסיקי לעשות צחוק מעצמך, כי אני מתבייש בשבילך!

שחש אני לא מתביישת, איתמר, כדי להחזיק בך אני מוכנה לבייש את עצמי מאוד.

יעקובי לא תחזיקי בי! לא תחזיקי! [פונה לצאת.ו]

שחש לאן, איתמר?

יעקובי אני הולך.

שחש לא! לא, איתמר, אל תלך! תזכור איך הקסמתי אותך, איתמר. [נכרכת סביב רגלו] איתמר, איתמר שלי, תן לי להקסים אותך עכשיו, תן לי. אני לא מתביישת, לא איכפת לי, תראה מה אתה עושה לי, אבל לא איכפת לי, איתמר, תאהב אותי, רחם עלי, איתמר, אני לא מתביישת להתחנן, תראה מה אתה עושה לי, אני שונאת אותך, המצבה שלך מוכנה, לא-לא, אני שלך, אל תלך, תן לי הזדמנות, השפלת אותי, הרסת אותי, אני אהרוג אותך, איתמר אני אוהבת אותך, בוא אלי, אתה לא יודע לאן אתה הולך, אין לך משהו יותר טוב ממני, אם תלך ממני תשכב לבדך בחושך עד שתמות, אל תלך, אולי הייתי קשה ומפונקת מדי בהתחלה, אבל אני אוהבת אותך, אני אהיה רכה, לא יהיו לי קפריזות, אהיה מה שתרצה, אעשה מה שתגיד לי, אני שלך, הנה. [מנשקת את נעליו]

יעקובי את מרטיבה לי את הנעליים, כלבה! מרטיבה לי את נעלי הזמש! [נחלץ ממנה]

שחש טוב, אני לא ארטיב, אני אייבש לך... הנעליים יהיו יבשות... אני אוהבת אותך... אני לא יכולה יותר, אני אמות, אני אמות... אני לא אסבול את זה, להתחיל שוב... הכל מחדש... איתמר... איתמר... אני אהיה טובה... טובה... [מתייפחת חרש]

יעקובי אל תאשימי ואל תייסרי את עצמך, כי בין כה וכה הייתי הולך.

שחש אבל למה?... למה?...

יעקובי ככה. שלום.

שחש ומי אתה בכלל שאתה מרשה לעצמך לעזוב אותי! איש מקומט עם כובע מקומט!

[יעקובי יוצא.]

התפורר בין הידיים. נטרפו כל המהלכים. שגיתי בכל השיקולים. טיפשה. טיפשה עלובה! ריבית דריבית רצית כבר לעשות בשביל החשבונות שלך. טיפשה כבדה עם הרבה בשר, כל-כך הרבה בשר! פיקחית, הה?! פיקחית, והבשר מתנדנד, מתנדנד, מהומה גדולה. אפשר לחשוב מי יודע מה! טוב לך, שמנה?! יופי לך!! [פאוזה] בודדה ומבוישת. נמאס. נמאס לי. [שרה]

 

[איבדתי אותו]

כבר אני יודעת, איבדתי אותו,

איבדתי אותו, כלום לא יעזור,

אדם בא לקראתי חולף לו ועובר,

אני מַפנה ראשי, רואה איך שלאט,

הכל מבין ידַי הולך, נשמט.

 

יירד עלי הערב, אשב לי בחלון,

ושוב עלי לקום, לצאת אל הרחוב

כבדה בתכשיטים וחיוכים קפואים,

ושוב אותו סיפור שיש לו סוף אחד.

הכל מבין ידַי הולך, נשמט.

 

תמונה 29

 

[רחוב מול המרפסת של לידנטל. לידנטל על המרפסת. נכנס יעקובי לרחוב.]

יעקובי שלום.

לידנטל שלום.

יעקובי עזבתי אותה.

לידנטל עזבת? לגמרי?

יעקובי כן.

לידנטל באופן סופי?

יעקובי כן. נוכל שוב לשבת על המרפסת ולשחק בדומינו.

לידנטל בטח, בטח. [נעלם מן המרפסת]

יעקובי לידנטל! לידנטל! [לידנטל מופיע עם המזוודה ברחוב] לאן זה?

לידנטל אני סתם... באמת סתם... עסוק, עסוק...

יעקובי מייד למרפסת!

לידנטל תמיד נמשכתי אליה והתאפקתי. הקץ להתאפקות!

יעקובי אם ככה, לא עזבתי אותה. אני חוזר אליה. [פאוזה] משחק קטן בדומינו. תראה, אולי פגעתי בך, אולי רמסתי אותך קצת, אבל לא מעבר למקובל. בסך הכל אנחנו חברים, לא? ואהבת לרעך כמוך.

לידנטל כל עוד יש לי דחף לזוז: אם אתה לא ניגש אליה, אני ניגש.

יעקובי אני ניגש. [נכנסת שחש]

לידנטל אוי, היא פה. יעקובי ניגש אליה. [פאוזה]

יעקובי בעצם, אתה יכול לגשת. היא בטח תסכים. הדרישות שלה הרי יורדות בשתיים-שלוש דרגות אחרי כל פרידה.

שחש אף מילה אני לא שומעת, רק צלילים, צלילים.

לידנטל [מתקרב לשחש] הכל ישנו אצלה כמו שהיה. שום דבר לא הלך לאיבוד. וכל זה בשבילי... [פאוזה] אני... שאני אנסה? איך אני בכלל... [פאוזה] בכל אופן, לו רציתי – יכולתי. תזכרו כולכם: לו רציתי – יכולתי.

 

תמונה 30

 

[רחוב. יעקובי, לידנטל ושחש, כל אחד לעצמו.]

שחש ואולי כדאי לי בעצם לנסות להתחתן עם דוד שי-כלולות לידנטל?

יעקובי ואולי כדאי לי לחזור אליה אחרי שהוכחתי לה מי פה השולט?

לידנטל ואולי כדאי לי להגר לאוסטרליה, שהיא ארץ מתפתחת ונותנת אפשרויות לאומללים?

שחש אולי אני מוותרת אחת ולתמיד על גברים, הופכת לנזירה ומתחילה ללמוד מוזיקה ברצינות?

יעקובי ואולי אני בכל זאת מחפש לי שוב אישה, והפעם עם ישבן קטן ובלי נטייה אמנותית?

לידנטל ואולי לקנדה? אבל שם קר.

יעקובי ואולי אני נכנס לבית-חולים במצב אנוש ונפטר סוף-סוף?

שחש ואולי אני נרתמת לקריירה פוליטית ומתנקמת בגברים על כל מה שעשו לי?

יעקובי אה, מי יודע, מי יודע מה כדאי לנו ומה לא כדאי לנו?

לידנטל ואם מישהו יודע, אולי הוא טועה?

[פאוזה.]

וככה עובר הזמן, אביב וקיץ, וסתיו וחורף, פריחות ושַלָכוֹת. וכל עונה כל-כך מתאימה לחיות בה. כאילו הכין לך מישהו ציור רקע נהדר לאושר שלך, ועכשיו רק קום והיֵה מאושר. אבל אתה עומד מאוּבּן, לא עושה כלום, שקוע בצער שלך, דוחה הכל למחר, ובינתיים הזמן עובר ואתה יודע שאתה מחמיץ. ועם תחושה מרה של בזבוז וחרטה אתה עומד ומסתכל ומסתכל ומסתכל ולא עושה כלום.

שרים.

 

[מחר אקנה פסנתר]

שחש מחר אקנה פסנתר

הו, אהובַי שלי,

 

מחר אקנה פסנתר,

אלבש את שמלתי הלבנה,

 

ובין ערביים, עם אור השמש השוקעת בשערי,

אשב ואנגן לכם, הו, אהובַי שלי,

מחר אקנה פסנתר...

 

יעקובי ולידנטל את לא תקני פסנתר,

הו, אהובה שלי,

 

את לא תקני פסנתר,

את תלבשי תמיד אותה שמלה.

 

ובין ערביים כשיעזבו אותך קרניים אחרונות,

חיוך עצוב יהיה לך,

הו, אהובה שלי,

את לא תקני פסנתר.

 

[סוף]