אורזי מזוודות
קומדיה עם שמונה לוויות

הדמויות
שבתאי שוּסְטֶר
בְּיאנקָה, אישתו
נִינָה, בתם
בֶּלָה, בתם
הֶנְיָה גֶלֶרְנְטֶר
אלחנן, בנה
צבי, בעלה המנוח
מוּנְיָה גְלוֹבְּצ'יק
לוֹלָה, אישתו
זיגי, בנם
בּוֹבֶּה, אמו של מוניה
בְּרוּנוֹ הוֹפְשְטָטֶר
צילה, אישתו
אמציה, בנם
מוֹטְקה צְחוֹרי
ציפורה, אישתו
אבנר צְחוֹרי, אחיו, גיבן
אנג'לה הוֹפְּקינס, תיירת אמריקאית צעירה
אַלְבֶּרטוֹ פּינְקוּס
אלישע הוּקֶר
אַלפוֹנס חוּזְלִי
זונה
קברן אחד
קברן שני
מנקה רחובות
פקיד
שני סניטרים
שני חסידים
תמונה 1
[בית משפחת שוסטר. שבתאי שוסטר הולך לאט בפיג'מה עם עיתון ביד, אחריו ביאנקה אישתו עם בלה ונינה בנותיו.]
בלה אבא החולה הולך לבית-כיסא. ארבעה ימים הוא לא עשה, אולי הוא יעשה עכשיו.
שבתאי אני כבד.
ביאנקה הוא כבד, אוי כבד.
שבתאי כולם רימו אותי.
ביאנקה יש לך אישה ושתי בנות, שבתאי.
שבתאי רימו, אני אומר. אני כבד ומרומה.
[כורע ברך, ביאנקה חשה להקימו, הוא מסלק אותה בהינף-יד.]
בלה אבא מתפלל.
שבתאי אלוהים.
[פאוזה.]
להצליח.
[פאוזה.]
אמן.
[קם, מסתובב אל אישתו ובנותיו. ביאנקה ניגשת אליו ומנשקת אותו.]
ביאנקה גבר שלי.
[בלה ניגשת אליו ומנשקת אותו.]
בלה אומץ.
[נינה כורכת ידיה סביב צווארו.]
נינה שמחת חיים.
[נתלית עליו.]
בלה אבא כבד, נינה.
[נינה ניתקת ממנו. שבתאי מניף ידו עם העיתון לשלום.]
שבתאי בנעורי עשיתי. אַי, עשיתי ועשיתי. שלום לכולם. נעורים, נעורים.
[מתחיל לצאת לאט לאט.]
ביאנקה בנעוריו הוא עשה, אני עדה. אתן עוד הייתן קטנות, אבל הוא עשה.
[שבתאי מתרחק.]
הו שבתאי.
בלה אנחנו מאמינות, אבא. היינו קטנות, אבל אנחנו מאמינות.
[שבתאי יוצא. קולו של זיגי מבחוץ.]
זיגי נינה! מוכנה?
נינה הולכת עם זיגי.
ביאנקה לא תחכי שאבא יֵצא?
נינה קבענו.
בלה לקולנוע, מה? לקולנוע!
נינה לסרט עצוב, אני לא הולכת לצחוק הערב.
ביאנקה לא מאוחר.
[נינה יוצאת. בלה בוכה.]
לא עכשיו, בלה.
[בלה ממשיכה לבכות.]
ביאנקה אבא תיכף יוצא, הוא צריך לראות אותך בוכה?
בלה רוצָה, אמא. רוצָה.
ביאנקה [מנגבת את פניה] היום שלך יגיע.
בלה רוצה, רוצה.
ביאנקה יהיה. יהיה.
[שבתאי נכנס, העיתון בידו, משרך דרכו לאט, נעצר מול ביאנקה ובלה. ביאנקה מעיפה בו מבט שואל.]
שבתאי כלום.
ביאנקה אפילו לא...?
שבתאי אפילו לא. מזיק ללב, מזיק ללב.
ביאנקה היתה לך הנאה מהעיתון?
[שבתאי שומט מידו את העיתון, ממשיך ללכת לאט, יוצא.]
בלה אבא הפסיק לקרוא את העיתון, הוא מרוכז עכשיו רק בדבר אחד.
ביאנקה איך שהוא היה קורא בעיתון ומנתח לי את הפוליטיקה. שעות. אתן לא זוכרות, אבל אני יכולה להעיד.
[נכנס שבתאי, לוקח מידה את העיתון, ממשיך ללכת לכיוון בית-השימוש.]
ביאנקה יש?
שבתאי לא מבטיח.
[יוצא.]
ביאנקה גבר שלי, אני אעיד!
[לבלה.]
הביטי באבא, הוא מנסה ומנסה ומנסה, הוא לא מוותר.
[בלה בוכה.]
אי, טיפשה. הוא יעשה ולך יהיה, תראי.
תמונה 2
[מטבח בבית משפחת גלרנטר. אלחנן, בחור גדול ושמן, נכנס בפיג'מה ושותה מים. נכנסת אמו הניה.]
הניה אלחנן, מה אתה קם בלילה ושותה כמו סוס?
אלחנן חלמתי חלום רע.
הניה אל תחלום, תתחתן.
[יוצאת.]
אלחנן [לעצמו] והרי על אישה אני חולם כל לילה. חלום בצבע אפור, אבל עם הרבה תשוקה. הרבה תשוקה. וזה עושה אותי צמא. [שותה] עכשיו אני נפוח.
[נכנסת הניה.]
הניה רוצָה להקיא. אני פוחדת על הלב.
אלחנן הלב נוצר לשרת אותנו.
הניה לא אצלי.
[יוצאת. נינה וזיגי נכנסים ברחוב ממול, נעצרים ליד פתח ביתה של נינה, מתנשקים.]
נינה אבא לא עשה ארבעה ימים.
זיגי לסבתא יש דלקת-ריאות.
נינה לילה טוב.
[זיגי תופס לה בשד.]
זיגי אני מחכה לתשובה. תאמרי לאביך שזה יהיה בסדר עם הפּ... פּ... פּ... פּרנסה.
[נינה יוצאת. זיגי יוצא לכיוון שני. אלחנן שותה.]
אלחנן לשווייץ!
[אוכל לחם ונקניק. נכנסת הניה.]
הניה אתה צעיר, יש תיאבון. לי יש רק בחילה.
אלחנן מה אכלת בחתונות, זקנה?
הניה מי אכל! מי ישן! מי נהנה פעם!
[יוצאת. אלחנן אוכל.]
אלחנן לשווייץ!
[יוצא. נכנסת הניה.]
הניה לא יכולה להקיא. זמנים טובים. מה אני מבקשת? לרקוד? לקנות וילה? להקיא ביקשתי.
[אוכלת לחם.]
ככה. שיהיה מה. הרבה.
[נכנס אלחנן לבוש בגדים, מזוודה בידו.]
לאן?
אלחנן שווייץ.
הניה בלילה?
אלחנן מחכים לי.
הניה צעירים, אה? הדם זורם טוב, אה? עוזבים אותי לבד.
אלחנן אכתוב.
הניה לא תכתוב.
אלחנן כן אכתוב.
הניה מספיק.
[פונה לצאת]
אלחנן ופרידה?
[הניה נעצרת, אלחנן מחבק אותה.]
הניה תלחץ חזק, יופי, שאקיא.
[אלחנן מרפה ממנה. פונה לצאת.]
כן כן, ואני אמות לי כאן בינתיים.
אלחנן גם אני עלול למות.
הניה אתה לא תמות, אתה סוס.
[יוצאת, אלחנן יוצא לכיוון שני.]
תמונה 3
[לילה. תחנת אוטובוסים. נכנס אלחנן עם מזוודה, ממולו מופיע אמציה, גם הוא עם מזוודה.]
אמציה שלום, אלחנן.
אלחנן אמציה?
אמציה כן.
אלחנן אתה לא באמריקה?
אמציה באתי לביקור. הורַי זקנים ואני רוצה להציג בפניהם את ארוסתי האמריקאית.
אלחנן איפה היא?
אמציה תבוא בעוד שבוע. ואתה?
אלחנן אני?
אמציה זאת אומרת לאן?
אלחנן ככה, להתאוורר.
אמציה חוץ-לארץ?
אלחנן למה לא. מה דעתך על שווייץ?
אמציה מה אני יכול להגיד על שווייץ? אתה לא היית צריך להתחתן פעם? עם סטודנטית?
אלחנן היא נסעה לשווייץ.
[אמציה מתעלף.]
אמציה! אמציה!
[אמציה מתעורר.]
אמציה סלח לי. אני סחוט מהנסיעה. אולי אני נרגש. ואולי אני חולה.
[נכנסת זונה, עומדת מרחוק, מסתכלת עליהם.]
אלחנן אתה חיוור.
[הזונה מתקרבת.]
זונה שניכם במאה חמישים.
[אמציה מרים את המזוודה.]
אמציה אני הולך. הורי הזקנים מחכים לי בבית.
אלחנן מסור להם דרישת-שלום ממני.
אמציה שלום, אלחנן. להתראות. תבלה יפה.
אלחנן חופשה נעימה.
[אמציה יוצא. הזונה מתקרבת לאלחנן.]
זונה מותק.
אלחנן אני בדרך לשווייץ.
זונה יש כאלה.
[מראה לו שד.]
אלחנן ועלי לשמור על הרעננות שלי.
[הזונה מרימה את שמלתה.]
אלחנן יש לי דרך ארוכה.
[הזונה מנענעת את ירכיה. הוא יורד לפניה על ברכיו.]
ולא הייתי רוצה להשאיר את הכוחות שלי אצלך.
[נוגע בירכה.]
בשר מלוכלך.
[הזונה סוטרת על לחיו.]
זונה.
זונה בוא! שווייץ! לקק לי! מאה!
[פאוזה. יוצאת. אלחנן אחריה.]
תמונה 4
[שחר בתחנת האוטובוסים. שני חסידים שקמו זה עתה נחפזים – בהולים – לבית-הכנסת תוך מלמול.]
חסידים מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך.
[נכנסת בּוֹבֶּה גְלוֹבּצ'יק הזקנה, לבושה כותונת-לילה ועליה מעיל ובידה מזוודה קטנה, אחריה הולכים בנה מוּניה, אישתו לוֹלה ובנם זיגי.]
לולה סבתא'לה נוסעת לסַנַטוֹריוּם לחולי-ריאה. היא תנשום אוויר צח, תבריא ותחזור בשלום.
[בובה נעצרת. פאוזה. פונה אחורה. מתחילה לשוב על עקבותיה. מוניה חוסם את דרכה.]
מוניה לא, אמא, לכיוון ההוא.
[בובה עומדת רגע, מנסה שוב לחזור. מוניה חוסם את דרכה.]
לא, אמא, לכיוון ההוא, שם.
לולה סבתא תבריא ותחזור.
זיגי ס...ס...ס... סבתא...
מוניה מה אתה אומר?
לולה הוא לא אומר כלום. שיהיה לך ברור שאנחנו שולחים אותה בגללך, זיגי. צריך חדר פנוי למקרה שתתחתן.
זיגי ס...ס...
לולה שמענו. אני עולה להכין ארוחת בוקר. בוא, זיגי.
[יוצאים לולה וזיגי.]
מוניה [לבובה] הכי חשוב זה שאת לא כועסת.
[מדגדג אותה מתחת לסנטר.]
נכון?
[מדגדג אותה בבית-השחי.]
אה, אמא? צוחקים קצת? יום חדש? אה? אור? בוקר? נוסעים להבראה? לנוח? אני לעבוד כמו סוס ואת לנוח? בכסף שלי? לנוח? אה, אמא'לה? צוחקים? משועשעים? החיים הם בדיחה, אמא'לה? אבל בדיחה שעולה כסף, הרבה כסף, אה?! הרבה כסף! האוטובוס בא.
[מלווה אותה לאוטובוס.]
נבוא לבקר בשבת.
[מנשק אותה על המצח. בובה יוצאת. מוניה מסתכל אחריה רגע, אחר-כך יוצא אף הוא. פאוזה. בובה נכנסת בחזרה עם המזוודה, הולכת לאט לאט לכיוון הבית. מוניה נכנס בבת-אחת, חוסם את דרכה.]
נמלטים, אמא?! יורקים לי בַּפָּנים?!
[מנקה רחובות עובר עם עגלת זבל.]
לזבל! הי, מנקה, קח את האשפה לזבל!
[המנקה ניגש עם עגלתו לבובה, מרים אותה, שם אותה בעגלה.]
הופ, לזבל!
מנקה אמא שלך?
[מרים אותה, מוציא אותה מתוך העגלה.]
נו, צחקנו קצת. אין זמן, זבל, זבל.
[יוצא עם העגלה.]
מוניה האוטובוס השני מגיע.
[מלווה אותה לאוטובוס. מחבק אותה.]
אמא!
[בוכה. ניתק ממנה.]
נו, האוטובוס נוסע. שלום.
[בובה הולכת לאוטובוס. מוניה מנפנף בידו. מפסיק. פורץ שוב בבכי.]
אמא, את היית האחרונה שחצצת ביני ובין המוות. אמא, אמא.
[נכנסים לולה וזיגי.]
לולה הביצה מתקררת.
זיגי אין לי ת...ת...ת... תיאבון.
לולה שמענו. בוא, מוניה.
מוניה אתם עדים שמוכרחים לאכול.
לולה נו, בואו כבר, חזירים. להתפטם. להסריח אצל לולה.
מוניה לולה הנצחית שלי.
לולה תאמין לי שנצחית.
זיגי אין דבר יו... יותר ב...ב...ב... ברור מזה.
[יוצאים.]
תמונה 5
[לפנות ערב. קברן נכנס, מושך לאיטו עגלת מתים שעליה גופת שבתאי שוסטר. אחרי העגלה הולכים בּיאנקה, בּלה, נינה, מוּניה, לוֹלה, זיגי, בּרוּנוֹ וצילה הוֹפשטטר הוריו של אמציה, אמציה, אלחנן, הניה, אלברטו פּינקוּס, אבנר צחוֹרי הגיבן, אחיו הגוץ השמן מוטקה צחורי ואישתו השמנה ציפורה. מסע ההלוויה נעצר ליד בית שוסטר. פינקוס מתייצב מול כולם, מוכן להספיד.]
לולה [למוניה, בלחש] אומרים שעד היום האחרון הוא לא הצליח לעשות. [לצילה, בלחש] לא הצליח לעשות עד היום האחרון, ככה אומרים.
צילה [לציפורה, בלחש] כמה ימים זה יצא סך-הכל?
צילה [ללולה, בלחש] הוא לא הצליח לעשות עד היום האחרון.
ציפורה [בלחש] כמה ימים זה יצא סך-הכל?
לולה [לצילה וציפורה, בלחש] יותר משבוע.
אלברטו [נואם] שבתאי שוסטר היקר. היום אנחנו נפרדים ממך.
[פאוזה ארוכה.]
מוניה תמשיך.
ביאנקה למה הוא לא ממשיך?
אלברטו אני גמרתי.
קברן [שר] צדק לפניו יהלך...
[מושך את העגלה ויוצא. אחריו יוצאים כולם פרט לאבנר צחורי. הוא עומד, מביט אחריהם. נכנסת בלה בחיפזון.]
בלה אמרתי לך להפסיק ללכת אחרי.
אבנר באתי להלוויה.
בלה טפו!
[יוצאת.]
אבנר [לעצמו] תוספת קטנה על הגב הרסה את חיי. לא חיסרון הוא שהקדיר את שמי גורלי, כי אם יתרון קטן.
[נכנס מוטקה.]
מה קורה?
אבנר חוזר הביתה.
מוטקה מה אוכל אותך? למה אתה לא רגוע?
אבנר רגוע וחיוור.
מוטקה תיזהר, אבנר, אל תשחק בחיוורון שלך.
[נכנסת ציפורה. היא בהיריון.]
ציפורה מה קורה? אנחנו מפסידים את ההלוויה.
מוטקה משחק עם החיוורון שלו.
ציפורה אלוהים לא יודע למי לחלק בריאות.
אבנר אני לא בריא.
ציפורה שמענו. בן ארבעים – וחי.
מוטקה תהיה רגוע ותתנהג בהתאם. אתה אחי, תִראה אותי ותירגע.
אבנר אני יכול לדבר איתך רגע ביחידות?
מוטקה אישתי זה אני, אני זה אישתי.
אבנר טוב. [פאוזה] אני אמצא לי חדר ואלך לגור לבד.
מוטקה מתי שאתה רק רוצה.
אבנר כי עוד מעט הרי גם נולד לכם...
מוטקה מתי שאתה רק רוצה.
אבנר זה הכל.
ציפורה ההלוויה, מוטקה.
[מוטקה וציפורה פונים ללכת. מוטקה נעצר, מסתובב לאבנר.]
מוטקה תראה אותי ותירגע.
[יוצא מחובק עם ציפורה. מצד שני נכנסת זונה, מסתכלת מרחוק.]
זונה מישהו מת?
אבנר שכן.
זונה תולעת תמצוץ לו הלילה, זיכרונו לברכה. מה איתך?
אבנר [מוציא מארנקו שטר כסף, עוצם את עיניו] סלחו לי. סלחו לי. סלחו לי.
[הולך אחרי הזונה. שניהם יוצאים.]
תמונה 6
[בית הופשטטר. לילה. נכנס אמציה בפיג'מה, אחריו ברונו.]
ברונו איפה היא, אמציה? עבר שבוע, עברו שבועיים.
אמציה היא צריכה לבוא כל יום.
ברונו מה יש לך לעמוד בחלון? כשהיא תגיע היא תשלח מברק.
אמציה אני נושם קצת אוויר.
ברונו [שם יד על כתפו] אתה צריך להיכנס לבדיקות, אמציה.
אמציה אם הסחרחורות לא ייעלמו עד סוף השבוע, אכנס לבדיקות.
ברונו אמא ואני חסכנו קצת. החלטנו לתת לכם לדירה.
אמציה יש לה משלה. אנחנו נחיה באמריקה. אמרתי לכם שבאתי רק לביקור.
ברונו חשבתי שתתחרט.
אמציה כאן קטן, אבא. באמריקה אני פותח לי עסק.
ברונו עסק של מה?
אמציה אני עוד לא יודע. אני רוצה לעמוד קצת לבדי בחלון, אבא.
ברונו לילה טוב.
[יוצא. אלחנן עובר ברחוב, רואה את אמציה בחלון, נעצר מולו.]
אלחנן חולים או מוכנים לשינה?
אמציה חולים, אם אני לא טועה.
אלחנן הסחרחורות?
אמציה בדיוק כשבאתי לביקור.
אלחנן והאמריקאית?
אמציה התעכבה קצת.
[פאוזה.]
אלחנן תגיד לי, אמציה, היא יפה?
אמציה כן.
אלחנן בלונדינית?
אמציה כן.
אלחנן אולי היא גם מבוססת?
אמציה כן.
[פאוזה.]
אלחנן תגיד, כדאי לי לנסוע לשווייץ?
אמציה למה לא.
אלחנן יפה שם, מה?
אמציה כן.
אלחנן אבל חוץ מזה שיפה, כדאי לי?
אמציה אתה מתכוון, לחיות שם?
אלחנן אולי.
אמציה הסטודנטית שלך נסעה לשם, לא? אתה יכול לשאול אותה.
אלחנן כדאי לי לנסוע אליה?
אמציה למה לא?
אלחנן בשביל מה?
אמציה אני לא יודע.
אלחנן גם אני לא. לחשוב על נשים היה תמיד ההוֹבּי שלי. זה דבר שקַל לעשות אותו ולא מסוכן כמו להתעסק עם נשים באמת.
אמציה אבל אם אתה אוהב אותה...
אלחנן אני אוהב. אבל אני מוכרח לבוא אליה רענן. לשם כך צריך להתרענן. אבל להתרענן ממה? לא התאמצתי, לא הזעתי, לא התעייפתי, ויחד עם זה אני מרגיש שאני לא רענן, לא רענן.
[פאוזה.]
אלחנן שמע, אני אומר לך... אני אומר לך...
[פאוזה.]
לילה טוב, ותהיה בריא.
אמציה לילה טוב.
[אלחנן יוצא. אמציה ממשיך לעמוד בחלון, והוא מפזם לעצמו בשקט שיר אמריקאי עצוב. נכנס ברונו בפיג'מה.]
ברונו בוא לישון, אמציה.
אמציה אתם לא צריכים להיות מודאגים, אבא.
ברונו ממה יש לנו להיות מודאגים.
אמציה זהו. שלא תהיו. אני רוצה לעמוד קצת בחלון.
ברונו אנחנו ישנים, לילה טוב.
אמציה לילה טוב.
[ברונו פונה לצאת, נעצר.]
אתה התקווה שלנו. אתה.
[יוצא. אמציה ממשיך לעמוד בחלון ולפזם בשקט שיר אמריקאי עצוב. נשמעת מוזיקה מן החדר השני. ברונו בפיג'מה וצילה בכותונת-לילה נכנסים חבוקים ורוקדים ריקוד איטי לקצב המוזיקה. מדברים תוך ריקוד.]
צילה אמציה, בני היקר, הלילה שלושים שנה לחתונה של אבא ושלי.
ברונו לפני שלושים שנה היה טקס...
צילה גבר ואישה התחתנו...
ברונו אחרי שנה נולד להם ילד...
צילה הם נתנו לו את כל אהבתם...
ברונו הילד גדל...
צילה הם הזדקנו...
ברונו והילד נשאר תקוותם היחידה...
צילה תקוותם היחידה.
אמציה הורי היקרים, חכו עד שהיא תבוא..
[מחבק אותם, מצטרף לריקוד.]
צילה וכשהיא תבוא...
ברונו וכשהיא תבוא...
אמציה יהיה טקס...
צילה גבר ואישה יתחתנו...
[שלושתם יוצאים תוך כדי ריקוד.]
תמונה 7
[לילה במועדון-לילה. נינה רוקדת עם אלישע הוּקֶר, בחור צעיר.]
נינה אתה קל.
אלישע אני אוהב לרקוד, ואני אוהב גם ספר טוב.
[נכנס זיגי, יושב בצד, אוכל בוטנים ומסתכל עליהם.]
אלישע מה את עושה ככה?
נינה שום דבר. קוראת, מכיירת.
אלישע מה את מציירת?
נינה מכיירת. קרמיקה.
אלישע אה.
נינה לא ממהרת, לא רצה כמו כולם, מה בוער לי? מה הרדיפה הזאת מה? אתה לא חושב?
אלישע בטח.
נינה מה אתה עושה?
אלישע קורא קצת, כותב קצת.
נינה שירים?
אלישע לעצמי, בלילות.
נינה ובבוקר?
אלישע רופא.
נינה אתה אומר "רופא" בביטול כזה. אתה ממש שונה.
אלישע כי מי הם הרופאים? הכל מיתוס.
נינה אתה כל-כך שונה.
[ממשיכים לרקוד. המוזיקה נפסקת. נינה ואלישע חוזרים למקומם. נינה רואה את זיגי.]
נינה הלו, זיגי.
זיגי שלום.
נינה תכיר, אלישע.
זיגי זיגי.
נינה לבד?
זיגי אה? כן.
אלישע כדאי שנלך. יש לי ניתוח בבוקר.
נינה בטח. להתראות, זיגי.
זיגי להתראות.
[נינה ואלישע יוצאים. המוזיקה מתחדשת. זיגי יושב עוד רגע, קם, יוצא אף הוא, עומד בפתח המועדון, מסתכל אחרי נינה ואלישע. נכנסת לאט ברחוב בובה, לבושה כותונת-לילה ועליה מעיל, נושאת בידה מזוודה קטנה. זיגי נדהם.]
זיגי ס..ס... ס... סבתא.
בובה [נעצרת, מסתכלת עליו] זיגינְיוּ.
[זיגי מחבק אותה, לוקח מידה את המזוודה.]
ברחת מהסַנַטוֹריוּם, ס...ס...ס... סבתא.
[עומד איתה רגע מחובק. המוזיקה ממשיכה לנגן. הם נראים רגע כרוקדים בלי לנוע. זיגי יוצא עם בובה. מצד שני נכנסים ביאנקה שוסטר ואלברטו פינקוס. אלברטו תומך במרפקה. הם נעצרים בפתח המועדון.]
אלברטו ניכנס?
ביאנקה אל תלחץ עלי, פינקוס, אני עוד לא בלב שלם יכולה לראות אנשים רוקדים.
אלברטו אני מכבד את רגשותייך.
ביאנקה אכלנו יחד ארוחת ערב במסעדה, אפילו זה עוד היה לי יותר מדי.
אלברטו לאכול זה לא יותר מדי, גברת שוסטר.
ביאנקה למה אתה לא קורא לי ביאנקה?
אלברטו אני אקרא לך ביאנקה אם תקראי לי אלברטו.
ביאנקה אלברטו.
אלברטו ביאנקה פִּלְפֵּלוֹנקה.
ביאנקה ביאנקה פִּלְפֵּלוֹנקה, ככה כינה אותי הוא, המנוח.
אלברטו סליחה, אני לא רוצה לפגוע ברגשותייך.
ביאנקה למה, אתה יכול.
אלברטו אני אקח אולי ביאנקה מְלָפְפוֹנקה.
ביאנקה נשארנו בירקות.
אלברטו אם לא איכפת לך.
ביאנקה תודה, אלברטו. אתה גבר מתחשב.
אלברטו אלווה אותך הביתה.
ביאנקה אתה לא כועס?
אלברטו אני מבין את רגשותייך.
[ביאנקה מחליקה על לחיו. יוצאים.]
תמונה 8
[שחר. תחנת אוטובוסים. בובה נכנסת בהליכה איטית, לבושה כותונת-לילה ועליה מעיל ובידה מזוודה קטנה. אחריה הולכים מוניה, לולה וזיגי.]
מוניה הפעם את נשאֶרֶת שם, אמא, אוכלת טוב, נושמת אוויר צח עד שאת מבריאה, נכון?
לולה את לא צריכה לבוא, אמא, אנחנו כבר נבוא אליך.
מוניה בשבת, אם יהיה יפה.
לולה אני הולכת להכין ארוחת בוקר. בוא, זיגי.
[מחבקת את בובה, זיגי מנשק את בובה. לולה וזיגי יוצאים.]
מוניה אל תעשי לנו יותר טירחה כזאת, אמא, את רואה כמה שללולה קשה, עובדת כמו סוסה, רצה, מסדרת, ואת עם המשחקים שלך. עוד פעם אחת כזאת, אמא – ולמוסד סגור. האוטובוס הגיע.
[מחבק ומנשק אותה. בובה יוצאת. מוניה מנפנף לה לשלום. נכנס מצד שני אבנר צחורי עם מזוודה גדולה. מוניה פונה לצאת, רואה אותו.]
שלום, צחורי.
אבנר שלום, מר גלובצ'יק.
מוניה נוסעים? חופשה?
אבנר עוברים דירה.
מוניה לאן?
אבנר לא רחוק.
מוניה עם מוטקה וציפורה?
אבנר לבד.
מוניה נו, אז בהצלחה.
אבנר גם לך.
מוניה תודה, אני כבר הצלחתי.
[מוניה יוצא. אבנר הולך לתחנה. בובה נכנסת מצד שני, עוברת על פניו, הם מסתכלים רגע זה על זה, אבנר נעצר בתחנה, בובה ממשיכה ללכת. מוניה נכנס מולה.]
בסדר, אמא. מחר בבוקר – למוסד סגור.
[יוצא עם בובה. אבנר יושב בתחנה. הבוקר עולה. מנקה הרחובות עובר. פקיד הולך לעבודה. צהריים. אחרי הצהריים. הפקיד חוזר מהעבודה. לפנות ערב. האור מתמעט. אבנר צחורי ממשיך לשבת. ערב. הזונה עוברת, משתהה ליד אבנר. הוא אינו שם לב אליה. הזונה יוצאת. לילה. בלה נכנסת, רואה את אבנר, פונה לצאת, מתחרטת, נעצרת, מתקרבת אליו. אבנר קם.]
בלה אני מצטערת אם פגעתי בך. לא התכוונתי להעליב. [פאוזה] רציתי רק שתדע, זה לא יילך. אסור לך לקוות. [פאוזה] אתה מבין שאסור לך לקוות, כן?
אבנר איך עושים את זה?
בלה אני לא יודעת, אני מבינה אותך, אבל אני לא יודעת מה לייעץ לך.
אבנר מה תעשי לי אם אני בכל זאת אחלום עליך?
בלה אם אתה תחלום עלי? [בוכה]
אבנר סלחי לי. לא התכוונתי לפגוע. [פאוזה] זה מעליב אותך אם אני חולם עליך? [פאוזה] אני מבטיח לא לחלום עליך יותר. [פוסע צעד לקראתה] באמת אני מבטיח...
בלה אל תתקרב אלי. [מפסיקה לבכות] סליחה, אני לא התכוונתי לפגוע.
אבנר אין דבר.
בלה אבל אתה באמת טיפש. אם כבר לחלום, אתה יכול על הכי טוב.
אבנר את הכי טובה.
[בלה צוחקת.]
הנה. צוחקת בלבביות כזאת. אני נשבע שאת הכי טובה.
בלה הלכת פעם לקולנוע?
אבנר אה, אלה מהקולנוע. יש דברים שאפילו לחלום עליהם אני לא מעז.
בלה זאת אומרת שאני פיסגת החלומות שלך.
אבנר בהחלט.
בלה [בוכה] פיסגת החלומות שלו.
אבנר לא אחלום עלייך יותר, בלה.
[בלה יוצאת.]
אני מבטיח, אני לא...
[פאוזה. מרים את המזוודה שלו. מהסס רגע. יוצא.]
תמונה 9
[בית גלרנטר. לילה. נכנסת הניה גלרנטר בכותונת-לילה. היא חיוורת, נראית רע.]
הניה [ממלמלת לעצמה] על מצבתי כִּתבוּ: "מתה בגיל שמונה"! לא חייתי אחרי גיל שמונה! כִּתבוּ: "מתה בגיל שמונה"!
[נכנס צבי, בעלה המת, גבר צעיר כבן שלושים, לבוש כמו תייר. הניה רואה אותו, נעצרת בתדהמה.]
הניה צבי?
צבי כן.
[הניה כמעט רצה אל בין זרועותיו, אך בולמת עצמה. צבי מושיט ידיו לקראתה.]
בואי, הניה.
הניה צבי... צבי...
[אובדת עצות, מחליקה על שערה, על פניה, על כותונת-הלילה.]
צבי... אני כל-כך מתביישת.
צבי את לא אישתי?
הניה אני אישתך, צבי, אני אישתך, ושמרתי לך אמונים כל השנים שלא היית איתי... רק שאתה לא השתנית מאז, ואני...
[מניעה ידיה באוויר בכמיהה ויאוש.]
הייתי צריכה למות איתך.
צבי מי היה דואג לאלחנן?
הניה אלחנן מדאיג אותי. הוא לא מתחתן, אין לו דירה.
צבי בואי, הניה. נצא קצת לטייל ותספרי לי הכל. אני רוצה להזמין אותך לגלידת עננים אמריקאית.
הניה אוי, צבי, מצאת לך מי שיאכל איתך גלידה. הלב, צבי, הלב, הסוכר, הלחץ-דם. אתה בריא?
צבי ברוך השם. כל המתים בריאים.
הניה אח, אני מקנאה בכם.
צבי בואי, הניה, בואי איתי קצת לטייל.
[מושיט ידיו לקראתה. הניה פוסעת צעד אחד לקראתו.]
הניה צבי. בעל שלי. אתה כל-כך יפה. החושך יורד עלי לאט, צבי, רק אתה האור שלי מבפנים כל הזמן הזה.
[פוסעת עוד צעד לקראתו.]
כמה שאתה יפה.
[מתרוממת על בהונות, פושטת ידיה לצדדים.]
צבי, כל הגעגועים... כל הזיכרונות... אתה מעיר בי מחדש את הכל, אהובי... העולם פעם... החושים היו חדים... כל הצבעים, כל הרעננות...
צבי בואי, הניה...
הניה ועכשיו תראה מה קרה לי, צבי...
[פורצת בבכי מר.]
אני כל-כך מתביישת... אני כל-כך מתביישת... אני כל-כך מתביישת...
צבי רק לטייל, הניה. גלידה, קצת רכילות. בלי לגעת, רק לטייל.
הניה אתה כמו הבן שלי...
צבי בשמים שבת לפנות ערב...
[מתחיל להתרחק אחורה, קולו נחלש.]
בואי איתי לאכול גלידת עננים אמריקאית...
הניה [מפסיקה לבכות] שמור לי מנה, צבי!
[צבי יוצא.]
צבי!
[נכנס אלחנן בפיג'מה]
אלחנן אמא!
[הניה מסתובבת אליו.]
הניה חלמתי על אבא. הוא הציע לי ללכת איתו לטייל.
[פניה נעשות שוב קשות.]
כן, כן, הולכים לקחת לך את האמא, אלחנן. במקום לשמור על הבריאות שלה, פותח וסוגר מזוודות! תיזהר, אלחנן!
[פונה לצאת, נעצרת.]
ושלא תכתבו: "בשיבה טובה!" שום "שיבה" ושום "טובה"! "מתה בגיל שמונה" – זהו!
[יוצאת. ברחוב מתחת לחלונם נכנס אמציה, לבוש פיג'מה, עליה חלוק, נתמך בידי ברונו וצילה משני צדדיו. הוא תקוף סחרחורת, קשה לו לעמוד. תוך הליכה הוא רואה את אלחנן בחלון.]
אמציה שלום, אלחנן. אני נוסע לבית-חולים.
צילה אלחנן, אם תבוא בחורה אמריקאית ותשאל על אמציה, אנחנו תיכף חוזרים.
[אמציה צוחק לעצמו חרש צחוק קצר.]
אלחנן אולי אתם זקוקים לעזרה?
ברונו אנחנו לוקחים טקסי, תודה.
צילה רק תגיד לה בבקשה שאנחנו תיכף חוזרים.
[אמציה צונח בידיו של ברונו. ברונו מתחיל לבכות, מבליג.]
ברונו תיכף חוזרים.
[יוצא עם אמציה וצילה.]
תמונה 10
[רחוב. שחר. נכנסת בובה הזקנה לבושה כותונת-לילה ועליה מעיל ובידה מזוודה קטנה. לצידה הולך מוניה, אוחז בזרועה. לולה במרפסת ביתה.]
מוניה ועכשיו, אמא, למוסד סגור, והפעם אני לוקח אותך עד שם, יסגרו אותך עם מנעול ולא תוכלי לצאת יותר אף פעם.
[בובה נעצרת, מסרבת להמשיך ללכת. מוניה מושך אותה, היא מתנגדת. הוא מרים אותה בזרועותיו.]
הפעם נעשה לזה סוף... פעם אחת ולתמיד...
[יוצא איתה. האור עולה, בוקר. נכנסים צילה וברונו, צילה נשענת על כתפו ובוכה.]
לולה מה קרה, גברת הופשטטר?
ברונו אמציה הולך לעבור ניתוח להוצאת גידול במוח.
לולה אוי, מתי תזכו לקצת נחת, מתי תזכו לקצת נחת.
צילה [תוך בכי] ומתי את, גברת גלובצ'יק?
[יוצאים ברונו וצילה. נכנס מוניה לרחוב, נעצר, שקוע בהרהורים.]
לולה עשיתם את זה מהר. [פאוזה] בוא תיכנס, צהריים מוכן. [פאוזה] מוניה, האוכל מתקרר.
מוניה זה מה שיש לך להגיד לי, "האוכל מתקרר"? "האוכל מתקרר", "האבטיח מתחמם", "הלחם על השיש", "הביצה על הגאז"? זה מה שיש לך להגיד לי?
לולה הזקנה כבר הסיתה אותו נגדי. אויש, לעזאזל עם הכל, שאמות!
[יוצאת. נכנס ברחוב אבנר צחורי עם מזוודה. מוניה מסתכל בו רגע ויוצא לכיוון ביתו. נכנסת ציפורה מאחורי אבנר.]
ציפורה לא, ככה זה לא יילך. לוקחים את כל החפצים בפעם אחת ואומרים שלום, ולא כל יומיים עוד מזוודה ועוד מזוודה.
אבנר אין לי לשלם לסבלים, ולי עצמי אין כוח. תוך שבוע אני גומר עם הכל.
ציפורה אין לך בכלל כוונות לצאת, בזה כל העניין.
אבנר את רואה שאני יוצא.
ציפורה אני לא רואה כלום! אדם נורמלי לוקח את כל החפצים שלו ואומר שלום!
[נכנס מוטקה.]
מוטקה מה הצעקות?
ציפורה אחיך, אחיך ואחיך! והסוף יהיה שאני אפיל! והסוף לשושלת בית צחורי! אין המשך לשושלת בית צחורי! אין ודי!
מוטקה למה אתה לא נרגע, אבנר?! הגיע הזמן! השֵד יקח אותך, רוצח תינוקות, מתי תהיה רגוע מתי?!
[לולה נכנסת למרפסת ביתה בצווחות אימים חדות.]
לולה באמצע המרק! באמצע המרק! באמצע המרק! באמצע המרק!
[זיגי נכנס, מנסה להסות אותה.]
זיגי אַ... אַ... אַ... אַ... אַ...
לולה [ממשיכה לצווח] באמצע המרק! באמצע המרק!
[זיגי מוציא אותה החוצה. אנשים מתחילים לצאת לרחוב. נוסף לאבנר, מוטקה וציפורה הנמצאים ככר ברחוב יוצאים גם ברונו, צילה, ביאנקה, נינה, בלה, הניה, אלחנן]
בלה מי? מי?
הניה מוניה גלובצ'יק.
[נכנס הקברן, מושך עגלת מחים ועליה גופת מוניה מכוסה סדין. אחרי העגלה הולכת לולה, בוכה, נתמכת בזרועות זיגי, אחריהם אלברטו פינקוס. כל השאר מצטרפים למסע ההלוויה. המסע נעצר מול בית מוניה.]
לולה [תוך בכי, חרישית] מוניה... מוניה... מוניה...
[אלברטו מתייצב מול כולם, מוכן להספד.]
ציפורה את נותנת שני שעונים לתיקון, שמונים לירות.
ביאנקה אחד נותן שני שעונים לתיקון, שני מת.
הניה הוא לפחות חי קצת, שיחק בקלפים. ואני?
אלברטו מוניה גלובצ'יק היקר. היום אנו נפרדים ממך.
[פאוזה.]
מוטקה [צועק] להחליף את המספיד!
[הנוכחים משתיקים אותו ב"ששש! ששש!".]
להחליף את המספיד!
אלברטו כאן לא שוק!
מוטקה אדם זה לא ג'וק!
קברן צדק לפניו יהלך...
[מושך את העגלה, יוצא, אחריו כולם פרט לאבנר הנותר עומד ליד המזוודה שלו. מצד שני נכנסת בובה הזקנה, בידה המזוודה שלה, עוברת על פני אבנר, נעצרת, מצטחקת אליו, מניחה את המזוודה, מתמתחת, מרימה את המזוודה ויוצאת. גם אבנר מרים את מזוודתו ויוצא.]
תמונה 11
[שחר. רחוב ליד תחנת אוטובוסים. נכנסות נינה ובלה, נינה לבושה לנסיעה, ארנק בידה, אחריהן אלישע הוקר וזיגי, כל אחד עם מזוודה, עומדים בתחנה.]
אלישע אנחנו ניקח טקסי לשדה התעופה.
בלה ברומא אביב.
נינה נהיה ברומא רק שבוע. לאלישע יש התחייבויות בווינה.
[לזיגי.]
אתה יכול להניח את המזוודה, זיגי. תודה על העזרה.
[לוקחת אותו הצידה.]
זיגי, אתה יודע מה אני מרגישה כלפיך. אני רוצה שתדע ששום דבר ברגשות שלי אליך לא השתנה.
זיגי א... א... איך זה?
נינה ככה זה. תמיד היית ידיד שלי ותישאר כזה.
בלה אתם צריכים לזוז, נינה.
נינה כן. שמור על אחותי, זיגי.
בלה [בגסות] תודה רבה על הדאגה, נינוּש.
[מתקרבת אליה, מדברות בשקט.]
בלה אלוהים ישלם לך על הכל. אלוהים לא שוכח את הלילות שלא ישנתי.
נינה קחי גלולות, בלה. קחי צנצנת גלולות בבת-אחת ותישני.
בלה יום אחד נוסעים לאירופה עם חיוך, יום אחד חוזרים לאסיה עם דמעות, אין דבר.
נינה אני לא בטוחה שתזכי.
בלה אלוהים יעזור לי ואזכה. אלוהים זוכר הכל.
נינה אלוהים-אלוהים-אלוהים, בְּלָא-בְּלָא-בְּלָא.
בלה [בוכה] התור שלי לצחוק מוכרח להגיע, מוכרח...
נינה מוכרח? מי זה אומר? מוכרח שאוכל בווינה פשטידות טובות עם בעלי הדוקטור, זה מה שמוכרח.
[בקול רם.]
די, בלה'לה, אל תבכי, הפרידה קשה עלייך, אבל אנחנו עוד נתראה.
בלה [ממשיכה לבכות] אוי, נינוש, נינוש, יהיה כל-כך ריק בלעדיך.
אלישע טקסי!
[מרים את שתי המזוודות.]
שלום לכולם, לימודי האנטומיה באירופה על רמה גבוהה, ובראש וראשונה מפני שיש שם יותר נתיחות.
[יוצא. נינה מפריחה נשיקה ויוצאת אחריו. פאוזה.]
בלה למה לא התחתנתם למה.
זיגי בעצמי לא יודע. הייתי בטוח שהכל מסודר אם עניין הפּ... פּ... פּ... פּרנסה מסודר.
בלה התברר לך שלא.
זיגי הת... הת... התברר לי שגם אם יש פּ... פּ... פ... פּרנסה, יש כאלה עם עו... עוד יותר פּ... פּ... פּרנסה.
בלה מה תעשה עם הפּ... פּ... פּרנסה שלך עכשיו?
זיגי אני לא חושב שאני אענה לך.
[יוצא. בלה יושבת בתחנה. האור עולה, בוקר. נכנס אלברטו פינקוס עם לולה גלובצ'יק, בידו האחת סל קניות מלא, בידו השנייה הוא תומך קלות במרפקה.]
אלברטו למה, אני אלווה אותך עד הבית, גברת גלובצ'יק, יש לי זמן וזו לא טירחה בשבילי.
[רואה את בלה.]
שלום, בלה.
[בלה מתנכרת לו בבוז.]
מה שלום אמך? מרגישה טוב? תמסרי לה בבקשה דרישת שלום מאלברטו.
[בלה יוצאת בהליכת בוז הפגנתית. לולה צוחקת.]
לולה שֵד, מר פינקוס, שֵד. נשים צריכות להיזהר ממך.
אלברטו [צוחק בהנאה] אני הרי ילד. וקראי לי בבקשה אלברטו.
לולה לא לא, אני נזהרת.
[אלברטו מסמיך גופו אליה. היא צוחקת.]
לולה איך שלא יהיה, הגענו. אני מודה לך על הליווי, וסלח לי שאני לא מציעה לך לעלות עכשיו למעלה.
אלברטו כמובן. לא הייתי רוצה לפגוע ברגשותייך.
לולה תודה.
אלברטו [מוסר לה את הסל] אז במוצאי שבת.
לולה בשמונה.
[יוצאת. נכנס אמציה לבוש פיג'מה ועליה מעיל, נתמך בידי ברונו וצילה. ראשו של אמציה חבוש, פניו רעות.]
אלברטו שלום, אמציה. חוזרים מבית-החולים, הבראנו.
[אמציה מסתכל בו רגע במבט אטום, אינו מכירו.]
אלברטו.
אמציה אה. [פאוזה] "אמציה הופשטטר היקר, היום אנחנו נפרדים ממך. אמציה הופשטטר היקר..." [מפסיק]
אלברטו [משתדל להצטחק] שובב, אמציה.
[ברונו וצילה מוציאים את אמציה. אלברטו יוצא אף הוא.]
תמונה 12
[בוקר, רחוב. נכנסת ציפורה עם עגלת תינוק, עומדת, מנענעת אותה. נכנס אבנר עם עגלה קטנה ועליה מזוודה, נעצר ליד ציפורה.]
ציפורה אביב הגיע, והוא עוד מעביר.
אבנר [גוהר אל התינוק בעגלה] צִי צִי צִי.
ציפורה אתה זורע סיוטים בנפש בני, לֵךְ כבר.
אבנר בני היה נולד עם נפש של אמן. כל החלומות, כל הרגישות של אביו היו מושקעים בו.
ציפורה נפש של אמן – אולי: חטוטרת קטנה – זה בטח.
[מביטה אחורה.]
הו, הלוויה. זורעים סיוטים בנפש בני. צריך להגר מכאן, אני אומרת. או שאתם חולים או שאתם מתים. מי הפעם? אמציה הופשטטר, אלא מה. גידולי מוח. אִיח!
[לתינוק.]
קִיצ קִיצ קִיצ. זה לא אבא, זה לא אבא, שַׁא שַׁא שַׁא.
[יוצאת עם העגלה. נכנס הקברן, מושך אחריו עגלת מתים ועליה גופת אמציה מכוסה סדין. אחרי העגלה הולכים ברונו, צילה הבוכה, ביאנקה, בלה, לולה, אלברטו פינקוס, זיגי, הניה, אלחנן, מוטקה. מסע ההלוויה נעצר לפני פתח בית הופשטטר. אלברטו מתייצב מול כולם. מוכן להספיד.]
ביאנקה [בקול רם] ואני הייתי מוותרת הפעם על ההספד שלו.
לולה מר פינקוס הוא סופר ומרצה.
ביאנקה ורמאי, זה כן!
[קולות מלמול והיסוי בין הנאספים.]
מוטקה שַׁא! כבוד הנפטר!
ביאנקה רמאי פשוט!
לולה לא כל מי שלא מתחתן עם מישהי הוא רמאי.
ביאנקה לא כל מי שהולך עם מישהי אחת אחרי שהלך עם מישהי אחרת הוא אדם ישר!
אלברטו אמציה הופשטטר היקר...
[נכנסת אנג'לה, תיירת יפה לבושה יפה עם תיק-צד קטן ומצלמה.]
לולה האמריקאית!
[כולם מפנים מבטיהם לעברה. היא פוסעת צעד לקראתם.]
אנג'לה ...Excuse me
לולה אלא מה!
אנג'לה ?Is this the old quarter of the city
לולה הגיעה בדיוק להלוויה. באת בזמן. אֶקזֶקְטְלי. לא תפסידי. קַאם, קַאם. הוא מת. איננו. אִיז נוֹט.
אנג'לה ?What ceremony is going on here
[נבוכה.]
Seems like a funeral.
אלברטו [ניגש אליה, מדוד וחגיגי] I am so sorry. This way, please.
[הנוכחים מפַנים לה דרך. אלברטו מוביל את אנג'לה לעגלה.]
אנג'לה I was just passing by. I'm a tourist. Excuse me.
אלברטו .The groom's mother. The groom's father. הכלה.
אנג'לה Is it a funeral or a wedding?
[לעצמה]
I don't know what is going on.
אלברטו אמציה הופשטטר היקר.
ביאנקה ובכל זאת – רמאי.
אלברטו היום אנחנו נפרדים ממך.
קברן צדק לפניו יהלך...
[מושך את העגלה ויוצא איתה.]
לולה [לאנג'לה]
Come, come. You are in. Deep deep.
[אלברטו כורך ידו סביב כתפה של אנג'לה. היא נחלצת ממנו.]
אנג'לה I'm sorry. I'm just on vacation.
לולה מה וֶקֵיישְׁן? מה אתם חושבים שם באמריקהו?! הִיר פִּיפְּל דַי! נוֹט אמריקה הִיר! וֶן טַיים טוּ וִיפּ אתם תגידו וֵקֵיישְׁן!
[כולם יוצאים פרט לאנג'לה. אבנר משתהה רגע, יוצא אף הוא עם העגלה הקטנה שלו. אנג'לה פונה ללכת. נכנס מאחוריה אלחנן.]
אלחנן Are you leaving?
אנג'לה Why, of course.
אלחנן I was his friend, you know.
אנג'לה What do you want?
אלחנן We can speak on his memory tonight.
אנג'לה Whose memory?
אלחנן Amatzia, your fiancé.
אנג'לה Are you all crazy or what? They warned me everyone is crazy in the Middle-East!
[יוצאת.]
אלחנן [לעצמו] חשבתי שאם אסתכל עליה הרבה זמן יקרה נס והיא תהיה פתאום שלי.
תמונה 13
[לילה. רחוב. אלחנן עומד, עדיין שקוע באנג'לה, מן הצד השני נכנסת הזונה.]
אלחנן [לעצמו] ...והיא תהיה פתאום שלי.
זונה אני שלך.
אלחנן [מסתובב אליה] כבר לא.
[הזונה מתקרבת אליו, מרימה את שולי שמלתה.]
זונה לא?
[אלחנן נלכד בתשוקתו. הוא מסתכל על ירכיה.]
אה?
[מנענעת קצת את ירכיה. אלחנן מתקרב אליה כשהוא מניע ראשו לשלילה. נעצר מולה, יורד על ברכיו.]
אז למה סתם לדבר?
[אלחנן מנשק את ירכה פעם, פעמיים, נכבש לתשוקתו, מנסה לחבק את ירכה, הזונה משתמטת ממנו, מורידה את שולי שמלתה. אלחנן רודף אחריה על ברכיו, היא הודפת אותו.]
כסף.
אלחנן כל החסכונות שלי לנסיעה.
[הזונה מרימה את שולי שמלתה מולו וצוחקת. אלחנן מוציא מכיסו כסף, נותן לה, מנשק ומחבק את ירכיה.]
זונה אתה תהיה שלי עד שתמות או תתרוקן, מה שיבוא קודם.
[אלחנן מחבק את ירכיה ביתר שׂאת. הניה נכנסת לרחוב לבושה אברקיים ותרבוש טורקי, לרגליה שלשלת ברזל.]
הניה אלחנן, בני, נחטפתי בידי הסולטן הטורקי.
אלחנן [בזוועה, כובש פניו בירך הזונה.]
אמא!!
זונה תן עוד חמש מאות! אתה נהנה אצלי הרבה! משחק בדמיוֹנים עם הרגליים שלי! תן עוד חמש מאות!
הניה בני, אני נלקחת לבית-זונות באיסטמבול. הטורקים הצעירים מחכים לי. הזהרתי אותך כל השנים. שלום.
[מתחילה ללכת לאט, כאילו נגררת בעל-כורחה.]
אלחנן [נצמד לירכי הזונה] אמא! לא! חכי לי, אמא!
זונה תן לי עוד חמש מאות! תן!
[אלחנן מרוקן את כיסיו, נותן לה הכל, נצמד אל ירכיה בחלחלה, כובש ראשו בהן.]
אמא... אמא...
הניה כולנו ניפגש באיסטמבול...
[יוצאת. פאוזה. אלחנן מתיק ראשו מן הזונה. בודק את כיסיו, הם ריקים. הזונה מסתכלת בו בשוויון-נפש.]
זונה דמיוֹנים מלוכלכים, מקלקלים לי את הרגליים.
[יוצאת. נכנס זיגי עם מזוודתה של בובה.]
אלחנן נוסעים?
זיגי ס... ס... ס... סבתא ברחה לפני שבוע מהמוסד. מצאו את המזוודה מ... מ... מחוץ לעיר.
אלחנן והיא?
זיגי ז... ז... ז... זה מה שמ... מצאו. המזוודה.
[יוצא. הניה נכנסת ועומדת בחלון ביתה, אלחנן מתקרב ברחוב.]
אלחנן אמא.
הניה שלוש בלילה, פורץ בנקים.
אלחנן אמא, אמא!
הניה מה השמחה מה?
אלחנן היה לי חלום בהקיץ...
הניה שאני מתה, ומה! הולך בלילה אני אפילו לא רוצה להגיד לאיפה! בושה וחרפה! כסף שהיה צריך לחסוך לדירה! דירה! אלחנן, אני מזהירה אותך, הפעם אני עוד חיה, אבל בפעם הבאה...
[מניעה ראשה בצער.]
כן, היתה לנו פעם גם הניה.
[עיניה דומעות.]
אי, הניה, הניה.
אלחנן [מחבק את אמו, מתחיל לרקוד איתה] אמא, אמא, כמה אני שמח שאת כאן!
הניה אתה אפילו לא יודע להעריך את זה! היית צריך לקבל אמא שהולכת עם טורקים לאיסטמבול!
אלחנן איסטמבול!? [לעצמו] שום דבר לא תסתיר מהזקנה, גם לא את החלומות.
תמונה 14
[לילה במועדון-לילה. מוטקה צחורי רוקד עם ציפורה.]
ציפורה אתה לגמרי השתגעת. אתה לא נורמלי.
מוטקה אז מה אם אנחנו מבלים פעם במועדון-לילה? פעם אחת נשכח את הכסף, נעשה חיים.
ציפורה אוי אתה בהמה. אוי אתה בהמה.
מוטקה למה אני בהמה?
ציפורה למה הוא בהמה. אתה לא יודע מה זה לנהל בית.
מוטקה אולי נשכח לחצי שעה את ניהול הבית?
ציפורה נשכח?! אתה יודע כמה עולה היום זוג נעליים לתינוק? אתה מדבר שטויות. אתה בהמה.
מוטקה את רוצה לחזור הביתה?
ציפורה אז בשביל מה נכנסנו בשביל מה, תגיד לי?! כמה עלה להיכנס?
מוטקה שבע מאות.
ציפורה הבנתם? ראיתם בהמה? שבע מאות לירות. כדי ליהנות עד הסוף מהשבע-מאות לירות אני אצטרך עכשיו לרקוד עד שתיים בלילה, הרחם תצנח לי ולא יהיו לך יותר צאצאים, גמרנו עם שושלת בית צחורי.
[סוחפת אותו לרקוד. יוצאים. נכנסים בריקוד בלה ואלברטו פינקוס.]
בלה אני לא מאמינה לך שאתה באמת מוצא בי משהו.
אלברטו כל מה שיש באמך, פלוס הנעורים.
בלה עשה לי טובה ואל תזכיר לי יותר את האלמנה השחורה, אה?
אלברטו מעכשיו – רק את.
בלה אני מסתכלת בך ושואלת את עצמי מה יש בך שכל-כך קוסם לנשים.
אלברטו אני מדרום אמריקה.
בלה ספר משהו על עצמך.
אלברטו אני בדמיוני ראיתי את חיי אחרת. אנשים נדחקים סביבי כדי ללחוץ את ידי. והנה אני מביט סביבי – שום דוחק! המון מקום פנוי.
בלה אומרים שיש לך איבר גדול.
[אלברטו מחייך חיוך מסתורי.]
אני מזהירה אותך, אלברטו, אני לא אמי.
[אלברטו מצמיד אותה אליו ומנשקה בלהט על פיה. בלה הודפת אותו, רוטטת מתשוקה.]
איך אתה...!
[נצמדת אליו.]
אלברטו, קח אותי לאי רחוק!
אלברטו בסדר. בדרך נעבור אצלי, אני גר פה לא רחוק.
[יוצאים תוך ריקוד. נכנסים בריקוד זיגי ואלפוֹנס חוּזְלי, בחור צעיר גנדרן.]
אלפונס כולם מנסים לסגור לך את האופקים, להכניס אותך לקובייה. ואני אדם ששואף לבטא את עצמו.
זיגי אני מרגיש שגם לי נחוץ להת...ת...ת... בטא.
אלפונס יש לי כלבלב בבית. אוכל כמו תינוק. יונק. מתוק – שיגעון. קניתי לו כובע לזנב.
זיגי פּ...פּ...פּ...פּוּדל?
אלפונס מיני-פּוּדל. רוצה לראות אותו? ישמח מאוד.
זיגי למה לא.
[יוצאים תוך ריקוד. נכנסת לרחוב בובה הזקנה, בגדיה קרועים ומלוכלכים, חבילת סמרטוטים בידה, חוצה את הרחוב לאט. האור עולה, נעשה אור של בין-ערביים. בובה יוצאת. נכנס הקברן, מושך עגלת מתים ועליה גופתו של אלברטו פינקוס עטופה סדין, אחריה הולכים ביאנקה, לולה ובלה לבושות שחורים, הניה, אלחנן, זיגי, אלפונס, ברונו, צילה, מוטקה, ציפורה ואבנר עם עגלה ועליה מזוודה. מסע ההלוויה נעצר.]
קברן וִי אִיז דֶער מספיד? [איפה המספיד?]
לולה [מצביעה על גופת אלברטו.]
דוּ. [כאן.]
קברן אוֹי וֵי. צדק לפניו יהלך...
[מושך את העגלה אחריו, יוצא, אחריו יוצאים כולם, חוץ מאבנר, מוטקה וציפורה.]
אבנר המזוודה האחרונה.
ציפורה מי יודע.
אבנר באמת.
מוטקה טוב. אני מבין שאנחנו נפרדים.
אבנר אני אגור לא רחוק.
ציפורה אני לא נותנת ארוחות ערב.
מוטקה ציפורה, תני לי להיפרד מאחי כראוי.
ציפורה הבנתם? להיפרד! יתנשקו להם האחים צחורי, ינפנפו במטפחות משי האחים צחורי.
מוטקה למה את מוכרחה ללכלך כל דבר, ציפורה?
ציפורה אני מלכלכת?! את החיתולים של הבן שלך אתה כיבסת?! שָמֵן צחורי וגיבּן צחורי נפרדים. אני מלכלכת!
[יוצאת. מוטקה רוצה להגיד משהו טוב לאבנר, אך עתה כבר אינו מסוגל.]
מוטקה טוב, תירגע.
אבנר אם תרצה לבקר לפעמים...
מוטקה היא אישתי, היא עשתה הרבה בשבילי, היא עשתה ממני בן-אדם. יכולתי להיות אפס, בלי שייכות. אני חייב לה הרבה, אני אוהב אותה. תירגע.
[יוצא. אבנר יוצא אף הוא עם העגלה שלו. ברונו נכנס עם מזוודה וזר פרחים. צילה נכנסת אחריו.]
צילה לאן, ברונו?
ברונו אני נוסע לבקר את אמציה, הבן שלנו.
צילה למה המזוודה?
ברונו [מסתכל רגע ממושך במזוודה] אבל... אני נוסע. לבקר את הבן שלנו. הבית כל-כך ריק ואני... [פאוזה] רוצה להיות עם הילד שלי.
צילה אני באה איתך, ברונו, חכה לי.
[מחבקת אותו. הוא מניח ראשו על כתפה וגועה בבכי. היא מנענעת אותו כדי להרגיעו, ובלי משים מתחילה אף היא לבכות. הם מתחילים ללכת כשהיא ממשיכה לנענע אותו והוא מנענע אותה במין ריקוד דומה לזה שרקדו פעם עם אמציה.]
ברונו לפני שלושים שנה היה טקס...
צילה גבר ואישה התחתנו...
ברונו אחרי שנה נולד להם ילד...
צילה הם נתנו לו את כל אהבתם...
ברונו הילד גדל...
צילה הם הזדקנו....
ברונו והילד נשאר תקוותם היחידה...
צילה תקוותם היחידה...
ברונו תקוותם היחידה...
[יוצאים. נכנסות ביאנקה לולה ובלה הלובשות שחורים, שלובות זרוע.]
ביאנקה הכי טוב ללמוד ברידג'.
בלה חסרה יד.
לולה צילה הופשטטר לא הולכת לקבור משהו?
[יוצאות.]
תמונה 15
[ערב. תחנת אוטובוסים. נכנס זיגי עם מזוודה, אחריו אלחנן.]
אלחנן לכינרת בסתיו?
זיגי תמיד אהבתי את הכינרת. ואחר-כך אולי לחוץ-לארץ.
[אלחנן משמיע שריקת החפעלות.]
אלחנן זיגי, זיגי, מי תיאר עליך.
זיגי פה מקום קטן, אתה מבין. קובייה. בחוץ-לארץ אף אחד לא מסתכל לך... למכנסיים.
[פאוזה.]
תראה, אני לא עוזב את הארץ מסיבות מדיניות. אני פשוט מצאתי את האושר שלי. הנה, מאז שאני זוכר את עצמי אני מגמגם, עכשיו – הכל עבר.
[נכנס אלפונס חוזלי עם מקטורן צבעוני ותיק-עור יפה, מושך אחריו כלבלב ברצועה.]
אלפונס הקופאי אומר שלוש שעות נסיעה.
זיגי תכיר חבר שלי, אלחנן. אלפונס.
[אלחנן ואלפונס לוחצים ידיים.]
אלחנן נעים מאוד.
אלפונס מה שלומך. [לזיגי] זה האוטובוס, אנחנו צריכים לעלות.
[זיגי לוחץ את ידו של אלחנן.]
זיגי להתראות.
אלחנן בהצלחה.
[אלפונס כורך ידו על שכמו של זיגי, הולך אתו מחובק. לפני היציאה מסב זיגי את פניו אל אלחנן העומד ומביט בהם. פניו של זיגי מביעים מבוכה ואין-אונים. הוא יוצא עם אלפונס. אלחנן נשאר, עומד. פאוזה. לעצמו.]
כולם נוסעים. כולם בתנועה. כל מה שאני צריך לעשות הוא גם כן לקחת מזוודה ולנסוע אליה. להופיע שם לפנות ערב, סתיו, לדפוק על הדלת, היא תפתח מופתעת, לחבק את הגוף שלה... ולצחוק על כל הזמן הארוך שנפרדנו, על כל הזמן הארוך הזה שנפרדנו.
[מתחיל לבכות חרש.]
יום אחד בלי געגועים שיֵצא לי כבר. יום אחד בלי געגועים. אין לי יותר כוח. אני רק בן-אדם, אני מוכרח את החלק שלי, אני מוכרח שעה אחת של מנוחה עם החלק שלי.
[נכנס אבנר צחורי למרפסת ביתו החדש, לבוש פיג'מה. אלחנן מפסיק לבכות, מקנח את אפו.]
אבנר מה יש, אלחנן?
אלחנן מה שלומך, אבנר? איך בדירה החדשה?
אבנר חמים לי, טוב לי.
[נכנסת הזונה, עומדת מרחוק.]
זונה מה זה לא רואים אותך, אינוולידי חביבי?
אבנר [מצטחק] הגיל פועל לטובת הכסף שלי: כבר מספיק לי פעמיים בחודש.
זונה רבותי, אני לא מוציאה מפה את הלחם, רבותי.
אלחנן אני אבוא איתך. אני עוד צריך ארבע פעמים בחודש. לילה טוב, אבנר.
אבנר לילה טוב.
[לעצמו.]
עוד שלוש-ארבע שנים, אני חוזה, יספיק לי גם פעם בשנה. פעם בשנה, הלילה הראשון של האביב, שיכרון, חיסכון.
[נכנסות ביאנקה, בלה ולולה לבושות שחורים]
ביאנקה ערב טוב, מר צחורי, איחולים לדירה החדשה. מתארגן חוג לברידג' וחסרה לנו יד.
אבנר כן, אני אדם עם פנאי, ואתן את היד שלי בעונג.
לולה אז תתלבש כבר, לְמה אתה מחכה, ובוא ללמוד את יסודות הברידג' אצל גברת שוסטר.
אבנר דקה אחת, אני בא.
[יוצא. לולה מתחילה לשיר בשקט שיר גס.]
לולה מלפפון שלי ירוק,
בוא אלי עמוק עמוק,
דגדג לי פה, דגדג לי שם –
ותצא קצת אדמדם.
[ביאנקה צוחקת.]
ביאנקה למה את עצובה, בלה?
[נכנס אבנר לרחוב, לבוש בגדים.]
הולכים?
אבנר אין לי מושג בברידג'.
[מתחילים ללכת, חוץ מבלה.]
ביאנקה מה יש, בלה?
בלה אל תיקחו את היד שלי בחשבון.
ביאנקה אבל מה קרה לך?
בלה [פתאום בטון נרגש] כן, אתם כבר עברתם הכל, הספקתם להתאלמן, הכל מאחוריכן, אני אפילו לא... אפילו לא...
[כמעט בוכה, עוצרת, צועקת.]
אני לא הולכת לבזבז את הלילות שלי על ברידג' עם גיבנים!!
[פאוזה.]
לולה כמובן שאלברטו פינקוס היה אלברטו פינקוס.
[פאוזה. אבנר ניגש לבלה. בשקט.]
אבנר בלה, אני כבר שכחתי אותך, תאמיני לי. אני כבר לא חולם אפילו. אני כבר לגמרי, פשוט לגמרי אחרי זה.
בלה תודה רבה. גם הוא כבר לא חולם עלי.
אבנר למה קראתם לי? היה לי חמים וטוב על המרפסת שלי. למה הוצאתם אותי משם? מה עשיתי לכן? כמעט שכבתי לישון ולחלום על צרפתיות. מה עשיתי לכן?
[יוצא.]
ביאנקה בלה...
[בלה יוצאת במרוצה.]
בלה! מילא, שתירגע. מה אמרת קודם על אלברטו פינקוס?
לולה אמרתי שאלברטו פינקוס היה בכל זאת אלברטו פינקוס.
ביאנקה נו, את ודאי יודעת.
[יוצאות.]
תמונה 16
[רחוב לפנות ערב. נכנס הקברן, מושך אחריו עגלת מתים ועליה גופתו של ברונו הופשטטר, אחריה הולכת צילה ממררת בבכי, אחריה ביאנקה, בלה ולולה לבושות שחורים, אלחנן, הניה, מוטקה, ציפורה ששוב בהיריון, ואבנר. הקברן מפזם לעצמו חרש.]
לולה הוא מתחיל להרגיש את עצמו בבית, הקברן.
[הקברן עוצר ליד בית הופשטטר. פאוזה ארוכה. ופתאום בוקע כעכוע מגרונו של מוטקה, שוב פאוזה ולאחריה:]
מוטקה ברונו הופשטטר היקר.
[פאוזה.]
היום אנחנו נפרדים ממך...
[פאוזה.]
קברן צדק...
מוטקה ...לאחר שנפרדנו לא מכבר מבנך.
קברן צדק...
מוטקה נוח בשלום, ברונו הופשטטר, בשכונה הזאת תיזכר כאדם הגון, מסור למשפחתו, לידידיו, ומעל לכל – לעמו.
ביאנקה בּראבוֹ, מר צחורי!
לולה ראיתם?
ביאנקה ככה צומחים מנהיגים. פתאום, ספונטני.
מוטקה [נרגש, לוחץ את ידי הנאספים המתגודדים סביבו] אני בעצמי לא יודע איך פתאום... פתאום יצא לי... פתאום הרגשתי... אני ממש... טוב, אני חושב שאני חייב הרבה לאישתי.
ציפורה אל תתרגש יותר מדי, מוטקה, זה לא קרוב, זה שכן.
לולה אלברטו השני. כן, אלברטו השני! אלברטו השני!
ציפורה [בקול חד וגבוה] אני תיכף אראה לך אלברטו השני, גברת גלובצ'יק!
[מתקרבת אליה באיום.]
מוטקה חברים... חברים אל נשכח...
[רומז לקברן להמשיך ללכת.]
קברן צדק לפניך יהלך...
[מושך את העגלה ויוצא. אחריו יוצאים כולם. נכנסות ביאנקה, בלה, צילה ולולה, כולן לבושות שחורים ושלובות זרוע.]
ביאנקה יד רביעית.
[יוצאות. האור מחשיך. לילה. בובה הזקנה חוצה את הרחוב בצעדים איטיים, בגדיה קרועים, פניה ושערותיה מרוחים בוץ, בידה חבילת סמרטוטים ועיתונים. יוצאת. נכנס אלחנן, עומד בתחנה, מוציא מכיסו כסף, סופר אותו, מחזיר לכיסו, מחכה. נכנסת הזונה בבגדי נסיעה, מעיל ובידה מזוודה.]
אלחנן גם אַת?
זונה לשְׁוַייצֶרִיָה.
[היא מבטאת "שוייצריה" על משקל "פיצריה".]
אלחנן מה?!
זונה לא שמעת? שְׁוַייצֶרִיָה. אלא מה. פה אחד פעמיים בחודש, אחד ארבע פעמים בחודש, והכישרון שלי מתבזבז. אני יש לי מלחמה עם הזמן, לא? בשוייצריה, אדוני, חרמנות. נכון, הם ורודים, יש להם בתים ורודים, יש להם עור ורוד, אבל אדוני, חרמנות. השוייצרי אומר בִּיטֶה, בִּיטֶה, אני מפליצה לו באוזן, והוא מוכן לשלם בשביל זה הרבה כסף. אלא מה.
אלחנן לקחה ממני את כל החסכונות של הנסיעה לשווייץ, ועכשיו היא נוסעת לשווייץ.
זונה אלא מה. כשאתם זיונים – אצלי תיכנונים. גם עכשיו. שלום, אדוני, אם תבוא לשוייצריה, תמכור אצלי פלאפל.
[יוצאת. אלחנן יושב בתחנה. האור עולה. שחר. נכנסת בלה עם מזוודה ואיתה ביאנקה.]
בלה שלום, אלחנן, אני נוסעת.
אלחנן נוסעת? אני לא אפסיק לשמוע את המילה "נוסע", "נוסעת"?
ביאנקה תאר לאיפה. ללונדון. ללמוד יחסים בינלאומיים. יש לנו שם קרובים. שְׁטיגְליץ, אולי אתה זוכר אותם, הם יסדרו לה עבודה חלקית עם ילדים.
בלה עד כאן, אמא. אני לא רוצה שתלווי אותי הלאה.
ביאנקה אני רוצה לנסוע לשדה התעופה, בֶּלינקה. מה יגידו, שאמא לא...
בלה בֶּלינקה לא זזה מכאן אם את לא חוזרת הביתה.
ביאנקה מה עשיתי לך? לכולכם! מה אתם עוזבים אותי למות?! אני ערירית, חשבת על זה?! את כל חיי הקדשתי בשבילכם... [צוחקת] ילדים! בעל וילדים! הפרעתם לי לשחק רמי וברידג'! הפרעות של הרמי שלי, זה מה שהייתם! לכו! תתפזרו באוויר! לכו!
[יוצאת. פאוזה.]
בלה לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. לונדון לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד, ואולי זה כבר לכל החיים – להיות לבד. אבל בלונדון יש יותר סרטים, מוזיקה טובה, טלוויזיה מצוינת, אנשים יותר אדיבים, ככה שהייאוש נעשה יותר נוח. אתה מבין? אם לגמור כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה. שלום.
[יוצאת. פאוזה.]
אלחנן [לעצמו] כולם נסעו.
תמונה 17
[לילה. רחוב. בובה הזקנה חוצה את הרחוב לאט לאט. סמוך לצאתה היא מטה ליפול, ממשיכה עוד צעד או שניים, נופלת, יוצאת בזחילה. קולו של מישהו קורא מבחוץ:]
קול הגיבן התאבד! הגיבן תלה את עצמו! הגיבן התאבד! הגיבן תלה את עצמו!
[אורות נדלקים בבתים. אנשים ונשים בפיג'מות יוצאים למרפסות, עומדים בחלונות. מוטקה צחורי נכנס לרחוב בריצה, לבוש פיג'מה, אחריו ציפורה בהיריון עם תינוק בזרועותיה. מוטקה נרעש ומזיע, הוא אינו אומר כלום אלא מביט באנשים שבבתים סביבו. ציפורה מנסה למשוך אותו הביתה, הוא אינו מגיב, הולך אנה ואנה, משמיע מדי פעם גניחה של אדם העומד לפרוץ בבכי, אך אינו בוכה, רק ממלמל לעצמו.]
מוטקה אח קטן עם גיבנת... אח קטן עם גיבנת...
[ופתאום הוא נעצר, גופו מתרפה. ציפורה ניגשת אליו ומוליכה אותו משם כשהוא אינו מתנגד לה. אחד אחד מסתלקים השכנים מן המרפסות ומן החלונות, אורות כבים. אלחנן והניה נשארים ליד החלון. אלחנן שותה הרבה מים מבקבוק.]
הניה אל תשכח שגם אני יכולה לתלות את עצמי יום אחד, זה לא בעיה בשבילי, אל תשכח את זה.
אלחנן [מפסיק לשתות] הנה החלון, לפתוח ולקפוץ – את חופשייה, אני חופשי.
הניה מי אמר שלא? [מתקרבת לחלון] יש לי הרבה מה להפסיד? יש לי משהו? אני חיה? [מתכופפת מעל החלון] משהו מחכה לי חוץ מהתקפה והלוויה?
[מביטה למטה. פאוזה.]
אלחנן אוהבת את עצמה.
הניה זה לא נכון, אני שונאת את עצמי! אני שונאת את עצמי! העולם לא רוצה בי! העולם הקיא אותי! שאמות כבר!
[מסתכלת למטה. פאוזה, נפנית מהחלון.]
שאמות, שאמות, שאמות...
[בוכה, יוצאת. אלחנן שותה עוד מים, יוצא אף הוא. האור עולה. לפנות ערב. נכנס הקברן עם עגלת מתים ועליה גופת בובה גלובצ'יק מכוסה סדין, אחריה לא הולך איש. אל הרחוב נכנס מוטקה, מזיע, נושם בכבדות.]
מוטקה התחבורה...
[מקנח את פניו מן הזיעה, מתחיל ללכת מדודות אחרי העגלה. ממולו נכנס קברן אחר, מושך עגלת מתים ועליה גופתו של אבנר צחורי מכוסה סדין, וגם אחריה איש אינו הולך. מוטקה מתבלבל, מביט במבוכה בעגלה אחריה הוא הולך ובעגלה הבאה ממולו, מתקרב לקברן של העגלה שאחריה הוא הולך, ובשקט.]
מוטקה סליחה, מי הנפטר פה?
קברן נפטרת. גלובצ'יק.
מוטקה אוי.
[רץ אחרי העגלה השנייה שעברה על פניו בינתיים. לקברן השני:]
יש לך במקרה גיבן?
קברן שני יש. יש הכל.
[מוטקה הולך אחרי העגלה הזאת. הראשונה יצאה בינתיים. גם זאת יוצאת, ומוטקה אחריה. האור מחשיך. לילה. נכנס זיגי, מזוודה בידו, מגיע לביתו. לולה יוצאת לקראתו, לבושה כותונת-לילה, שערה עטוף ברשת ופניה מרוחים בקרם.]
זיגי חַ... חַ... חַ... חַ...
[פאוזה.]
חַ... חַ... חַ... חַ...
[מבצע טיק עצבני חד בראשו ובכתפיו. פאוזה.]
חַ... חַ...
לולה בסדר, זיגי. תדבר מחר.
זיגי [מבצע טיק.] חַ... חַ... חַ... חַ...
[פאוזה.]
חַ... חַ...
לולה אבל בוא תיכנס עכשיו, זיגי, לילה.
זיגי חַ... חַ...
לולה תגיד לי מחר.
זיגי היום. חַ... חַ... חַ...
[לולה מלטפח את ראשו, הוא נחלץ מידה, עושה טיק.]
חַ... חַ... חַ... חַ...
[ניגש לאמצע הרחוב, מתאמץ לדבר תוך עשיית הטיק העצבני בראשו ובכתפו.]
חַ... חַ... חַ... חַ...
[שכנים יוצאים למרפסות, מסתכלים בהתאמצותו.]
לולה בני חזר, הוא רוצה להגיד משהו.
זיגי חַ... חַ... חַ... חַ...
שכנים [מתחילים לעזור לו] חַ... חַ... חַ... חַ...
זיגי חַ... חַ... חַ... חַ...
[קול השכנים גובר, נוצרת מקהלה.]
שכנים חַ... חַ... חַ... חַ...
זיגי [קולו גבוה משל כולם, הוא מתפתל, פניו אדומות ממאמץ] חַ... חַ... חַ... חַ...
[ובצעקה אדירה של מאמץ אחרון.]
חזירים!!
[שתיקה גמורה משתררת. פאוזה. זיגי יוצא בגאון.]
לולה כזהו בני, תמיד אמר מה שחשב.
[אנשים חוזרים לחדריהם. אורות כבים. נשארות לולה וביאנקה.]
ביאנקה מה עם זיגי ליד רביעית?
לולה אין לו ראש לזה. אבל אנחנו נמצא. אנחנו כוח החיים של השכונה הזאת. אנחנו לא נמות, אנחנו נשחק ברידג'. אנחנו עוד נייצג את השכונה הזאת, את הבעלים המנוחים שלנו, את ילדינו, את כל החיים שלנו, אנחנו עוד נייצג אותם בברידג'.
[יוצאות.]
תמונה 18
[לילה. רחוב. נכנסים שני סניטרים של מגן דוד אדום, נושאים אלונקה ועליה שוכבת הניה גלרנטר, ראשה קצת מוגבה. אלחנן הולך לצד האלונקה.]
אלחנן אז ככה, ערב אחד, בלי שום הכנה מוקדמת...
הניה בדיוק כמו שאמרתי לך. אמא מבטיחה – אמא מקיימת.
אלחנן עוד נשאר לנו לשוחח על משהו.
הניה הייתי בשבילכם כמו אַפּצ'יק. אומרים "לבריאות" והולכים הלאה.
[יוצאים הסניטרים עם האלונקה. אלחנן נשאר.]
אלחנן [ספק לעצמו, ספק להניה שיצאה] עוד לא ביררנו את מה שצריך לברר. כל הנושאים החשובים עוד על הפרק. עוד לא אמרנו זה לזה כלום. צריך לדבר, אמא, צריך עוד לדבר.
[פאוזה. לעצמו.]
ואני התנהגתי כאילו הנצח לפנינו.
[האור עולה. לפנות ערב. נכנס הקברן, מושך אחריו עגלת מתים, עליה גופתה של הניה גלרנטר מכוסה סדין, אחריה הולכים ביאנקה, לולה, זיגי, צילה, מוטקה, ציפורה. מסע ההלוויה עוצר ליד בית גלרנטר. מוטקה ניגש אל אלחנן העומד מרוחק, מניח יד על שכמו, מוביל אותו אל קבוצת ההלוויה, אחר-כך מתייצב מול כולם, מוכן להספיד.]
מוטקה אנחנו נפרדים היום מהניה גלרנטר. מה אנחנו יכולים להגיד עליה? שהיתה אישה צנועה. הגונה. מה עוד? מסורה למשפחתה וְלִבנה. היא לא הפריעה לאיש מאיתנו, עברה את החיים בשקט. שקט יחסי, כמובן, כי באוזני המקורבים לה ביותר התלוננה תמיד על מיחושים ומחלות. אבל חוץ מזה, שקט גמור. אף לא הגה. אין עקבות אחריה. ואני שואל את עצמי מה שאולי גם אתם שואלים את עצמכם. הרי חוץ מהפחד ממחלות היה מוכרח להיות בה עוד משהו, דברים שלא נאמרו, חיים שלא נחיו. הרי לא באנו לעולם כדי להתלונן על מחלות. גם לא באנו לעולם לספור כסף. ולא באנו לעולם לשחק ברידג'.
ביאנקה אני עוד לא רואה שאנחנו משחקות ברידג'.
מוטקה ובכל זאת, את הדבר האמיתי שיש לנו להגיד אנחנו לא אומרים. ואני שואל: הלוא כשאנו שוכבים על העגלה הזאת, והסדין הלבן מכסה אותנו, ועוד מעט תכסה אותנו גם האדמה, כשאנחנו שוכבים כאן הכל נעשה פתאום ברור מאוד, מה היה טפל ומה עיקר, ברור לנו שהיה משהו אחר להגיד ואנחנו לא אמרנו, בזבזנו, לעסנו וירקנו, ולא אמרנו. אלוהים, אתה נתת לנו את ההלוויות כדי להזכיר לנו את חיינו, עֲשֵׂה שלא נשכח את העגלה הזאת והסדין הזה גם בין ההלוויות.
לולה [בוכה חרש] זה כל-כך מרגש... כל-כך נכון...
ביאנקה [מצטרפת לבכיה] שבתאי, שבתאי...
ציפורה מוטקה התחיל לקרוא פילוסופיה והולך כל בוקר לבית-הכנסת.
מוטקה שקט, ציפורה.
ציפורה וחכו תראו מה הוא יכין לכם לפעם הבאה.
קברן צדק לפניו יהלך...
[מושך את העגלה, יוצא, אחריו יוצאים כולם. האור מחשיך, נעשה ערב. נכנס אלחנן עם מזוודה לרחוב, הולך לכיוון תחנת האוטובוסים. מאחוריו נכנסים אביו צבי ואמו הניה לבושים כמו תיירים, שלובי זרוע, מחייכים.]
הניה אלחנן.
[אלחנן עוצר, מפנה את ראשו אליהם.]
אלחנן אמא. אבא.
צבי בוא לראות קולנוע פנורמה בשמים, אלחנן.
הניה אבא כרגיל עם בזבוזים – אמריקה, קולנוע, גלידה! יש גם סתם נוף חינם, אוויר טוב. בוא לטייל איתנו, אלחנן.
אלחנן אני נוסע לשווייץ.
הניה נטייל גם מעל שווייץ.
אלחנן [בוכה] ומתי אחיה בשווייץ עצמה.
[אלחנן מביט רגע החוצה, לכיוון האוטובוסים, אחר-כך מוותר, מניח את המזוודה, יושב עליה. מחשיך, נעשה לילה. לאט עולה הבוקר. שני החסידים נחפזים בהולים לבית-הכנסת תוך מלמול.]
חסידים מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך.
[מפינות שונות מופיעים נינה, אלישע הוקר, בלה, זיגי, אנג'לה הופקינס ואלפונס חוזלי, כולם עם מזוודות. הם עומדים בשקט ליד מזוודותיהם]
הניה בוא, ילד, בוא לטייל עם אביך ואמך.
אלחנן כל אלה שחצצו ביני לבין המוות מתו. ביני לבין המוות לא חוצץ עוד כלום.
הניה בוא אלחנן.
אלחנן עוד מעט, עוד מעט.
[נכנס אבנר צחורי עם עגלה קטנה ועליה מזוודה, אחריו בובה עם המזוודה הקטנה שלה, שניהם לבושים כמו תיירים, הולכים שמחים ומאושרים.]
אבנר המזוודה האחרונה.
אלחנן עוד מעט אבוא.
[סוף]