הוצאה להורג
אופרטה אכזרית
הדמויות
רוצחים:
אלף עיניים
מתוק מר המוות
זוהי חזירות
מטנפות:
חיוכי סתיו
שלוות הטבע
והשמיים צחקו
קורבנות:
כתמים צהובים
זיעה קרה
צמרמורת פחד
בני משפחתו של כתמים צהובים:
האב
האם
האשה
הילד
וכן קהל צופים
כל הטקס מתנהל ברחבה, אשר במרכזה במה קטנה להתעללות ולשחיטה
פרק ראשון: הכרזת הוצאה להורג
(א)
מתוק מר המוות זה אשר ייבחר מביניכם, יילקח
לאחר עינויים קשים
אל רחבת בתי-הכיסא,
שם, בטקס פומבי,
יישחט גרונו בסכין קצבים.
תוך טפטוף הדם מגרונו,
וכשמיתרי קולו מנותקים,
יוכנס ראשו
אל תוך אסלת בית-כיסא
כשפניו כלפי מעלה,
ואשה צעירה ויפה
תשב מעליו
ותעשה את צרכיה המוצקים על פניו
ברגעי גסיסתו.
כך, כגולת כותרת
ליגון חייו המרוסקים
ולפחד מותו הנורא,
יעפיל הנבחר
אל פסגות חדשות של השפלה,
ויחד איתנו יהפוך את מותו
לחזיון נבזה שלא היה כדוגמתו.
(ב)
המטנפות יש לי הערב פגישה עם גבר עצוב,
באתי לראות איך הורגים אותו ולחרבן לו על הפרצוף.
תחתוני-אֵבל שחורים לבשתי על קיבה מלאה.
על שפתיו המתות אשאיר מציבה רכה של חלאה.
יש לי הערב פגישה עם גבר עצוב.
רומאן קטן, יחלוף עם מי הביוב.
(ג)
אלף עיניים אשה יפה ושבעה,
מושא של תשוקה ואהבה
וגעגועים אץ קץ,
יושבת, שימלתה מופשלת,
על פניךָ השחוטים.
מתוך חלק גופה הלבן השמיימי,
מבין ירכיה השופעות, אשר היו
המראה אותו ראית לראשונה
עם צאתך לאוויר העולם;
מבין ירכיה הנהדרות להן כוונו כל חייך,
וביניהן ביקשת לילה לילה גאולה ונחמה;
משם תפציע על פניך המייחלים
ואל פיך הפעור
החלאה הנוראה מכל.
בתמונה אחרונה זו,
בהשקפה סופית ומוחלטת זו מתוך חייך
אל העולם אשר אתה נוטש, תמות.
(ד)
קורבנות הגרון הזה ייחתך בסכין קצבים,
והפה הזה יימלא בצואת אשה!
הגרון הזה ייחתך בסכין קצבים,
והפה הזה יימלא בצואת אשה!
פרק שני: מוות נקלה קטן
(א)
זיעה קרה אתם לא יכולים לעשות לי את זה.
למישהו אחר אולי כן, לא לי.
יש נימוקים כבדי מישקל:
ראשית, תבינו, אמי ילדה אותי במאמץ גדול.
חיי נחשבו מאוד בבית הורי.
פינקו אותי, ליטפו אותי, הייתי מלך קטן.
שנית, אני בעל עולם פנימי עשיר,
יש לי זכרונות, חוויות ושאיפות,
חיי הם עולם שלם! איך אפשר
להרוס פתאום עולם?
הלשון הזאת אמרה דברים יפים,
איך תכוסה פתאום צואה?
שלישית, אתם ודאי יודעים
שלא עושים דברים כאלה. פשוט לא עושים.
לכל היותר קוראים על זה בספרים
בלילות החורף במיטה.
ורביעית, אני לא מאמין
שתעשו את זה לי.
אומר לכם בכנות: אני זה אני.
זה לא יקרה לי. אתם מבינים?
אתם לא יכולים לעשות
את מה שלא יקרה
אתם לא יכולים…
[אלף עיניים שוחט אותו]
אלף עיניים מלך קטן, בעל עולם פנימי,
ילדו אותך במאמץ, לשונך אמרה דברים יפים…
בן-אדם, יש לך ממש נימוקים כבדי מישקל!
[זיעה קרה מת]
(ב)
אלף עיניים את, מה שמך?
שלוות הטבע שלוות הטבע.
אלף עיניים קחי אותו לבית-כיסא. הוא שלך.
שלוות הטבע אבל הוא מת. אני רוצה לעשות על אדם נושם.
מתוק מר המוות טוב, מה לעשות, גם המתים זקוקים למנה שלהם, לא?
אחרת כל אחד ימות לנו פה וייצא נקי.
שלוות הטבע והתענוג שלי?
מתוק מר המוות יהיו אחרים. תביטי. יש. לא חסר.
שלוות הטבע אבל אני אהיה כבר מרוקנת! אני אהיה כבר מרוקנת!
מתוק מר המוות גברת, נותנים לך פנים לחרבן! אפשר לחשוב שהוא מת לפני שנה! הרֶגע מת! עוד לא הצטנן! טרי! לכי, תחרבני כבר! הנשמה עוד בפנים! הדם עוד לא קרוש!
זוהי חזירות תפליצי לו לפה! תעשי לו הֵנשָמָה! אולי יקום!
(ג)
[שלוות הyבע ניגשת אל הגופה]
שלוות הטבע הלוואי שהיית חי.
הלוואי שהיית זוכה לראות
מה יודעות המעיים שלי לעולל לפניך.
הלוואי שהיו פה לפחות אביך ואמך,
לראות את פני הילד שהולידו,
את פני המלך הקטן,
את האף והעיניים, השפתיים הוורודות,
והמצח החלק, התלתלים הבהירים,
את כל מה שטופח באהבה גדולה כל-כך –
במה הוא יכוסה עכשיו.
הלוואי שהיתה פה אמך
והיתה רואה כמה זול
הוא מה שהיה יקר לה מכל.
[יוצאת עם הגופה]
פרק שלישי: גדולתה של חיוכי סתיו
(א)
אלף עיניים הגיע הזמן לבחור את הנידון למוות.
והשמיים צחקו לפי מה אתה מחליט מי יהיה האיש?
אלף עיניים אני לא מחליט. האצבע מחליטה.
היא תשוטט לה באוויר עד שתיעצר על מישהו ללא סיבה.
והשמיים צחקו כל-כך נעים להחליט מי ימות ומי לא. יופי של זכות יש לך באצבע. חן לי להחליט! אני עוד לא עשיתי כלום! תן לי!
אלף עיניים [לחיוכי סתיו] את שותקת כל הזמן. את לא מבקשת. את תחליטי. אם את רוצה.
חיוכי סתיו למה לא.
אלף עיניים מה שמך?
חיוכי סתיו חיוכי סתיו.
אלף עיניים חיוכי סתיו תבחר בקורבן לשחיטה ותעשה על פניו את צרכיה ברגע מותו.
והשמיים צחקו יש בחורות מאושרות.
(ב)
[חיוכי סתיו מול הקורבנות]
אלף עיניים קשה להחליט, אני יודע, את מנסה למשוך לך את הרגע הנעים של לפני ההחלטה. רגע נעים של כוח.
[הקורבנות מתכווצים לרגליה בניסיון להמעיט עצמם]
את מאוד יפה ברגעים האלה של לפני ההחלטה.
מתוק מר המוות אהבה פורחת מול אימת המוות,
והכל ברדיוס מטר אחד, לא יותר.
הפיזיקה עומדת היום על הראש:
במו עיניכם אתם מוזמנים לראות
איזה מרחק אינסופי כלול בטווח של פסיעה.
(ג)
חיוכי סתיו יש לי כוח וזכות לבחור אדם למות.
יש לי כוח וזכות להחליט
שאדם שישנו – לא יהיה.
הערך העליון, חיי האדם,
יטונף עוד מעט בטינופת איומה
מתחת לחלקי התחתון.
אצבעי הקטנה אשר עליו תצביע
והפתח האפל של אחורי
מקבלים משמעות אלוהית.
אני פתאום גבוהה, מעל העולם,
וצמרמורת חריפה של יראת כבוד עצמית
חולפת לה כמו שיר על בשרי.
פרק רביעי: הנבחר
(א)
[חיוכי סתיו מצביעה על כתמים צהובים]
חיוכי סתיו זה!
כתמים צהובים אני?! אני?!
מתוק מר המוות כן, אתה!
כתמים צהובים מה איתם?! למה לא הם?!
קורבנות אנחנו לא! אנחנו לא! רק אתה!
מתוק מר המוות רק אתה. הם לא. הם כבר עומדים להם בצד השני של המיתרס, בצד החיים. הם כבר מסתכלים בך בסקרנות של קהל צופים.
כתמים צהובים תהום נפערה בינינו.
אתם מן העבר ההוא, אני מן העבר הזה.
העולם שלי הוא כבר לא העולם שלכם.
סגרו אותו. הורידו עליו את המיכסה.
בסוף הלילה שלי – אין בוקר.
קורבנות תהום נפערה בינינו.
אנחנו מן העבר הזה, אתה מן העבר ההוא.
העולם שלנו הוא כבר לא העולם שלך.
הוא פתוח. יש מעליו שמיים.
בסוף הלילה שלנו – יש בוקר.
בסוף הלילה יש בוקר!
בסוף הלילה יש בוקר!
אנחנו עוד נשתין מחר בבוקר!
בסוף הלילה יש בוקר!
כתמים צהובים אני.
כעת אני מבין לפתע
את המשמעות האמיתית
של המלה "אני".
"אני" הוא העצם הרועד,
שבהצביע גזר-דין מוות לעברו,
מביט סביב, רואה בתימהון
ששום דבר אינו רועד איתו.
(ב)
אלף עיניים האיש הזה תפש את ה"אני" שלו.
לפני שה"אני" בורח לו –
קחו אותו להישחט.
חיוכי סתיו חכו. אני רוצה לומר משהו.
אני אומנם לא מתקנת עולמות. אני רק אשה.
וכאשה אני רוצה לומר את זה בלבד:
אם באמת מצאתי חן בעיניך עד כדי כך,
אלף עיניים כן, עד כדי כך,
חיוכי סתיו אם הענקת לי כוח לבחור אדם למוות,
אלף עיניים כן, הענקתי,
חיוכי סתיו ואם אתה חושב שהכוח הזה
עושה אותי יפה יותר,
אלף עיניים כן, יפה יותר,
חיוכי סתיו תן לי הזדמנות להראות לך
כמה יפה מסוגלת אשה להיות,
אלף עיניים כמה יפה להיות,
חיוכי סתיו כאשר היא נותנת חיים, לא שוללת אותם.
תן לי כוח להשיב לאדם המת את חייו!
אלף עיניים אנחנו אוהבים להיכנע.
ולמרות שהבשר הזה בנוי על הונאה –
אנחנו אוהבים להיכנע.
כאשר אתן משתינות לכן בישיבה, כמו נסיכות,
אנחנו, כמו משרתים, חייבים לעשות את זה בעמידה.
אנחנו אוהבים אתכן מתוך עלבון נורא.
[מכריז]
מקומו של לב רחמן
בחזה עם שדיים, זה ידוע.
על-פי בקשת חיוכי סתיו,
ובאופן יוצא מן הכלל,
ינתנו לאיש הזה חייו במתנה
אם יציע לחיוכי סתיו שלוש הצעות
לפיהן כדאי לה שיחיה ולא ימות.
אם היא תאמר "אני רוצה אותו חי!" –
הלב שלו ימשיך לדפוק.
אני לא מקנא בלב שלו אם היא תשתוק.
[לכתמים צהובים] מה שמך?
כתמים צהובים כתמים צהובים.
אלף עיניים כן, היה פעם גם אחד כזה.
מתוק מר המוות גבירותי ורבותי, עומד פה גבר.
הוא עירום, ידיו ריקות, אין לו כלום בעולם.
לא כסף, לא רכוש,
לא חופש, לא כבוד,
גם לא המכנסיים הרטובים
שהוא לובש על בשרו,
גם הוא עצמו – כבר לא שלו.
הגבר שאין לו כלום –
מול האשה שיש לה הכל!
פרק חמישי: הצעת אהבה
(א)
כתמים צהובים אני מציע לגברת חיוכי סתיו אהבה.
מתוק מר המוות הצעה ראשונה – אהבה!
כתמים צהובים ידי ריקות, אינני בן תחרות היום בשדה האהבה,
אבל האהבה, אומרים, היא רגש מסתורי, ואני סומך על כך
שלפתע, בלי לדעת למה, אהבתך היחידה תהיה נתונה רק לי,
כשם שאהבתי, וגם אני לא יודע למה, נתונה
רק לך מכאן עד יום מותי.
(ב)
חיוכי סתיו אהבות עד המוות יש לי פעמיים בשבוע.
כתמים צהובים לא כמו זו שלי.
חיוכי סתיו אני מקווה.
אני לא מתאהבת בקלות.
כתמים צהובים שלי היא עמוקה, מוחלטת ונצחית.
[מנסה לגרות אותה. מגיע לערוותה]
הנה המקום. מכאן אנחנו יוצאים.
לכאן אנחנו חוזרים ונכנסים.
למענו אנו חיים.
[מלקק את ערוותה]
אח, הריח החריף של המיץ הדביק של האהבה הטהורה!
חיוכי סתיו טעות, למטה בין הרגליים – יבש.
כתמים צהובים אל תאמרי לי "לא" מייד! תני לי זמן!
חיוכי סתיו זה סיפור נצחי של כישלון.
הם באים בזה אחר זה.
הם מרגישים כוח אדיר.
הם בטוחים שיכבשו את העולם.
הם מטפסים עלייך.
משפשפים, משפשפים, משפשפים,
בפנים מוצפים בדם,
כאילו מנסים לפתור בתוכך
איזו חידה מסובכת.
ואז הם מתיזים.
שתיים-שלוש התזות, וחרחור,
וכבר הם סרוחים בשקט מעלייך
כמו סחבה לחה.
הם לא מדברים יותר על כיבושים.
צדקת בקשר לאהבה. היא רגש מסתורי.
והגבר שאותו אני אוהבת
לא בגלל יופיי, מעמדו או רכושו אני אוהבת.
לא, אני אוהבת – כי אני אוהבת,
בלי סיבות ונימוקים, ובלי לדעת למה.
וצר לי, אבל אם לנהוג ביושר:
הגבר הזה הוא פשוט לא אתה.
(ג)
כתמים צהובים את ישרה. ועדינה.
נורא יהיה למות מתחתיך.
נורא הוא להתלכלך ברגע הגסיסה
בזוהמה של בחורה
שהחיוך שלה עדין כל-כך,
והיא עצובה כל-כך
על שאין היא יכולה לאהוב אותך.
זה הלעג הנורא מכל:
כשהמוות עצוב על מותך.
מתוק מר המוות כתמים צהובים,
ההצעה הראשונה שלך נדחתה.
אם יש לך הצעה אחרת, נשמע אותה:
אם לא – ניגש אל השחיטה!
פרק שישי: הצעת שַׁמָּשׁוּת
(א)
כתמים צהובים אני מציע לגברת חיוכי סתיו לשרת אותה.
מתוק מר המוות הצעה שניה – שמשות!
כתמים צהובים משחר נעורי חלמתי להיות
משרת של אשה נהדרת כמוך,
בערב, על הברכיים לפנייך,
אני חולץ את נעלייך.
אני מפשיט אותך עירומה באמבטיה,
משפשף את שדייך בסבון ובספוג,
אני מנגב את אחורייך ברגש
ומעסה את ירכייך.
וכשאת נרדמת,
ואחורייך מופנים אלי בלעג אינסופי,
אני מכסה אותך בעדינות,
חוזר על בהונות אל האמבטיה,
שם, לאור חשמל קלוש,
אני גוחן בגב שבור אל הכיור
ומכבס את תחתונייך הרקומים,
החמים עדיין ממגע ירכייך.
חיוך דק של עונג וכלימה
טבוע כמו כוויה על פני הבוערים.
זוהי רק תמונה אחת
מסידרה נוצצת של חלומות נעורי.
אינני רוצה להיות בן-אדם,
אינני רוצה בחיים משל עצמי,
טוב לי לנשום בעולם הזה למטה,
בגובה סוליות המגפיים.
(ב)
כתמים צהובים אבקש מהגברת חיוכי סתיו
לשמש אותה בטיול בריביירה.
[מטיילים]
אבקש מהגברת חיוכי סתיו
לעסות את רגליה העייפות
ממאמץ הטיול בריביירה.
חיוכי סתיו אין כאן שמשוּת טהורה,
אין הכנעה והשפלה לשמה.
מתחת למדי-המשרתת שלך
שני אשכים מתנדנדים.
כתמים צהובים לא תהיה התלקחות גברית פתאומית
לנוכח הבשר העירום מול פני.
ניצוצות אחרונים נרמסו היום ברגלייך.
גבר כבוי ישרת אותך.
חיוכי סתיו אבל בלילה, כשאני כבר ישנה,
אתה הרי תרבץ על המזרון שלך,
תהגה בי, תפשפש קצת בין רגליך,
מדליק לפיד גברי קטן ונהנה.
כתמים צהובים אני נשבע שלא אפשפש במכנסי
אלא לצורך הרקת הפסולת של גופי.
אני נשבע לא ליהנות בלילה
מחוויות השמשוּת שלי ביום.
חיוכי סתיו אבל החלומות?
מה עם החלומות שאין לך שליטה עליהם,
ושמהם תקיץ עם לחות דביקה במכנסיך?
כתמים צהובים אל תתני לשיקולים פעוטים שכאלה
למנוע בעדך לזכוֹת בשירותי.
הביטי בי, הגבר המגוחך, לבוש כמו משרתת
ומשמש בתפקידי אשה. חִי-חִי-חִי! חִי-חִי-חִי!
חִי-חִי! חִי-חִי! חִי-חִי!
חיוכי סתיו בשל רגישות הנושא
המעמיד על הפרק את חלקי גופי
המוצנעים ביותר,
ובשל החשש הקל, לפיו אתה עלול
לשמש אותי שמשות שאינה טהורה לגמרי,
אהיה חייבת להגביל אותך
באיזורים מסויימים של גופי,
אהיה חייבת לאסור עליך
את הכניסה לאמבטיה ולבית-כיסא.
אני לא יכולה
להקריב קורבנות קשים כאלה
של חירותי האישית.
שלא להזכיר, אם כבר מדברים על זה,
סתם הרגלי צניעות המוטבעים בי מילדות.
כתמים צהובים אני אבוד!
את לא רק ישרה, את גם צנועה!
אני מקלל את אבי ואמי
על שלא הולידו אותי אשה!
ארורה אמי, היא במקומי היתה חיה –
אותי ילדה למות!
חיוכי סתיו לעולם לא תהיה אשה.
אבל אפשר לדאוג לכך
שלא תהיה גם גבר.
קיים ועומד סיכוי
שאקבל אותך לשירותי האישי
ואופיע לפניך במערומי המלאים,
כולל באמבטיה ובבית-כיסא,
אם תסורס.
זוהי חזירות אני ממליץ.
מושב בית-הכיסא שלה,
שעליו תשעין את לחייך
בגעגועים ובתשוקה נסתרת אל ירכיה,
מרופד פרווה.
(ג)
מתוק מר המוות כתמים צהובים, נדרשת ממך החלטה: סירוס או מוות.
כתמים צהובים סירוס או מוות? אדם לא יכול להחליט תוך רגע…
מתוק מר המוות כשאדם מוכרח – אדם יכול.
רוצחים אדם מת, גם אם יש לו ביצים בקבר,
הוא כבר לא יגרד בביצים לעולם,
אדם חי, גם אם אין לו ביצים לגרד –
עוד יכול עד מאה ועשרים לגרד בישבן.
כתמים צהובים גירוד בישבן?!
כל עבודת ההכנה הזאת של הגוף והנפש
תסתכם בגירוד בישבן?!
[זוהי חזירות מאיים עליו בסכין]
אני רוצה לגרד בישבן!
אני רוצה לגרד בישבן!
סרסו אותי
כדי שאוכל לגרד בישבן!
אני רוצה לצחוק צחוק-חרש
על המתים, שתולעים
זוחלות להם בפי הטבעת
ואין להם כוח להתגרד!
(ד)
[מתקינים את כתמים צהובים לסירוס]
מתוק מר המוות כתמים צהובים נפרד
מבלוטות הגבריוּת שלו.
מוּסר ממנו נטל כבד.
הוא עוד לא מת,
רק קצת מת.
הוא הולך להיטמן, מעוך,
כמו פרח מיובש,
בין שני דפי חיים של גברת נפלאה.
שלום, גברים, שלום, נשים,
שלום, עולם שהיה מוסק וחם
בלהט יצרים וחלומות.
כתמים צהובים האהבה! השימחה!
חיי, חיי! העולם שלי!
[זוהי חזירות מסרס אותו]
זוהי חזירות הופ! אדם חדש נולד!
שלום, ביצים, שלום,
כתמים צהובים נפרד מכם
כמו מאזיקי פלדה.
קל כנוצה הוא ירחף לו
בין רגלי גברת עדינה.
הוא יטוס איתה לריביירה
וינגב לה שם את הישבן.
הוא יטוס איתה לאמריקה
וינגב לה שם את הישבן.
הוא יקיף את כל העולם
כדי לנגב לה את הישבן.
לזה אנחנו קוראים:
אופקים חדשים!
מתוק מר המוות שְׁכַח את הביצים, בן-אדם,
היו לך –
עכשיו אינם.
תהום גדולה כגודל העולם
בינך לבינם.
הבט קדימה, שמַח, אולי ניצלו חייה
חיים חמים ותוססים
כמו יריקה שופעת בפרצוף
קוראים לך.
פרק שביעי: מוות נקלה בינוני
(א)
והשמיים צחקו טוב, אני מתאפקת ומתאפקת, אבל עד מתי?
תגידו לי, אני אטנף פה הערב איזה פרצוף אנושי,
או שהסוף יהיה שאחרבן לי סתם כמו טיפשה לתוך המים?
אלף עיניים מה שמך?
והשמיים צחקו והשמיים צחקו.
אלף עיניים [מורה על צמרמורת פחד]
קחי את זה. טנפי אותו.
והשמיים צחקו אני רוצה אותו שחוט.
צמרמורת פחד לא בי בחרו לשחיטה!
בסוף הלילה שלי יש בוקר!
אני צריך להשתין מחר בבוקר!
והשמיים צחקו אני רוצה אותו שחוט.
אלף עיניים למה חשוב לך כל-כך
לטנף פרצוף שחוט?
והשמיים צחקו אני לא יודעת למה זה חשוב.
על כל פנים, אם זה לא חשוב –
אני לא רואה מה כן חשוב.
צמרמורת פחד אני צריך להשתין מחר בבוקר!
אלף עיניים יש לי מוניטין של אדם
שמלה שלו היא מלה:
הוא לא נבחר למות.
קחי אותו, טנפי אותו חי.
זוהי חזירות אני ממליץ. בזכרונות של מישהו
הפתח הסגול-כהה של הישבן שלך
כבר ישחק תפקיד ראשי.
במקום שהיה לך סתם חור –
יאיר כוכב.
אלף עיניים חי – לוקחת?
והשמיים צחקו אני לוקחת.
צמרמורת פחד אבל לא ישחטו אותי, נכון?! לא ישחטו!
מתוק מר המוות אמרו לך, אתה תחיה.
צמרמורת פחד אחיה, אחיה!
וגם לא יסרסו אותי, נכון?! לא יסרסו!
מתוק מר המוות הביצים ישארו.
צמרמורת פחד ישארו! אני אביא לעולם המון ילדים!
יהיו לכם המון קורבנות לשחק בהם!
אני אמלא לכם את העולם בצעצועי-בשר קטנים, רכים!
יהיה לכם כל-כך הרבה לחתוך, לדקור, למעוך!
מתוק מר המוות אמרו לך: לא ישחטו ולא יפרסו.
רק יחרבנו לך על הפרצוף.
[אלף עיניים מוסר ל-והשמיים צחקו סכין מאחורי גבו של צמרמורת פחד]
צמרמורת פחד אלוהים, הם בכל-זאת בני-אדם!
הם לא ישחטו אותי,
הם רק יחרבנו לי על הפרצוף!
הם בני-אדם, הם בני-אדם!
הם בני-אדם, אני אוהב אותם!
הם רק יחרבנו לי על הפרצוף!
הו הו אנושיוּת, הו חסד לב האדם,
הו הרוח הגדולה והנצחית של אחוות המין האנושי!
(ב)
[והשמיים צחקו תוקעת את הסכין בצמרמורת פחד]
והשמיים צחקו טוב לתקוע משהו חד לתוך הבשר,
טוב לחוש איך פולחת הסכין ברכּוּת
את הבשר והקרביים,
נעים הוא הפרפור החי מתחת לידי.
הייתי רוצה שזה לא ייגמר לעולם,
שהסכין אף פעם לא תחדל להינעץ,
שרקמות בשר ייקרעו ללא קץ,
וצלילים אינסופיים של פחד יופקו מן הגוף הזה,
ואינסופי יהיה הרטט הענוג של חלחלה,
אשר חולף בי כמו ברק כחול, נפלא.
[צמרמורת פחד מת. והשמיים צחקו יוצאת עם הגופה]
רוצחים הו הו אנושיות, הו חסד לב האדם,
הו הרוח הגדולה והנצחית של אחוות המין האנושי!
פרק שמיני: עולמו של סריס
(א)
כתמים צהובים גדולתה וערכה של הסריסות!
מה רואה המשרת הסריסי?
המשרת הסריסי לא מבזבז את מבטיו
על נופי טבע.
הוא לא מטייל על שפת הים, ולא משוטט ביער,
הוא לא נושא מבטו אל השמיים,
מה לו ולשמיים?
מבעד לחלון המטבח,
או מבעד לצוהר הקטן של בית-הכיסא,
הוא מציץ לעיתים לחצר,
רואה חתול וכביסה על חבל.
הוא מעוניין ביחוד בכביסה.
הוא בוחן את תחתוני השכנות
ואת החזיות שלהן.
הוא סוקר בעין מומחית את לובן הסדינים שלהן.
הוא משווה אותם עם אלה של גבירתו.
אך בעיקר מקדיש המשרת הסריסי את כוח ראייתו
אל תוך הבית פנימה.
בבית יש לו המראות הכי טובים,
יש לו הגברת הנהדרת שלו
וחלקי גופה האינטימיים ביותר
ממרחק של הבל פה.
האם יש נוף נהדר מזה?
כששואות איומות מתחוללות בעולם,
ערים נחרבות, חיילים נהרגים,
אנשים נאבקים על פרוסת לחם,
מתכופף המשרת הסריסי בשלווה
ומנגב ישבן.
אני מאמין גדול בשלווה הזאת.
אני מאמין גדול בישבן.
זה יפה, זה טוב,
וזה מלא אמת גדולה.
(ב)
[אשתו ובנו של כתמים צהובים מובאים לחזות בקלונו]
מתוק מר המוות המשרת הסריסי כתמים צהובים, אשתך ובנך באו לבקר אותך בעולמך החדש.
זוהי חזירות הילד בא לראות את אבא בעבודה. ככה צריך להיות.
[לילד]
הנה אבא. אבא עובד עכשיו, אבא הוא משרת סריסי.
ילד מה עושה משרת סריסי?
זוהי חזירות רוחץ ישבן ומכבס תחתונים מטונפים של גברת.
ילד של אמא?
זוהי חזירות לא, של הגברת הזאת.
חיוכי סתיו ילד, אבא שלך הולך לכבס לי את התחתונים. גם אתה רוצה לכבס לי את התחתונים כשתהיה גדול?
זוהי חזירות ענה לשאלה שלה, גמד!
ילד [מבוהל] כן, אני רוצה לכבס לגברת אח התחתונים כשאהיה גדול.
זוהי חזירות גמד טוב.
ילד [בוכה] אמא! אמא!
מתוק מר המוות כתמים צהובים, אשתך ובנך לפניך, לא תאמר להם כלום?
כתמים צהובים מי הם האנשים הזרים
המשונים האלה?
מאיזה עולם הם באו?
אם יש להם תחתונים לכביסה –
שישליכו לי.
אם לא – אני עסוק.
אשה אבא שלך פורַק, ילד.
עשו ממנו כלי אחר.
הגבר שחיבק אותי
בלילה בו נוצרת
נעלם, כמו החיבוק.
העולם מלא בבצק מתנפח של גברים;
בימים שיבואו אלוש לך הרבה אבות אחרים.
זוהי חזירות אני שומע הצעה לאבהות?
[אלף עיניים אוחז בה, היא נענית. אלף עיניים מסב פניה בכוח אל כתמים צהובים]
אלף עיניים הוא זקוק מאוד לאהבה,
עכשיו יותר מתמיד.
מישהי היתה צריכה לעזור לו
לחצות את כיברת הדרך הזאת.
הרי בשביל מה אם לא
בשביל כיכרות דרך כאלה
אנשים נצמדים זה לזה?
[האשה אינה מגיבה]
אנחנו לא מספיקים למות –
אתן כבר בפישוק מול הירח.
אני לא מבין את החיפזון.
אני יכול להבין את הכעס,
אני מבין את הצורך במזון,
אני יכול להבין את חוסר הברירה!
מה שאני לא מבין הוא – החיפזון.
אנחנו לא מספיקים למות –
אתן כבר בפישוק מול הירח.
[לילד]
ילד!
קח סוכריה, ילד,
בפעם הבאה נחתוך לך את הגרון.
[האשה והילד מובלים החוצה]
(ג)
כתמים צהובים המשך גדולתה וערכה של הסריסות!
אבקש מהגברת חיוכי סתיו
הזדמנות נוספת לשמש אותה
בטיול בריביירה.
[מטיילים]
אבקש מהגברת חיוכי סתיו
הזדמנות נוספת לעסות את רגליה העייפות
ממאמץ הטיול בריביירה.
חיוכי סתיו אני ממש מצטערת,
אתה אומנם משרת סריסי שלי,
רוב הקווים האישיים שלך היטשטשו,
גם הצלחתי לנתק את תענוגותיו הליליים
הניזונים ממראות גופי,
אבל אתה ממשיך להתקיים כגוף עצמאי,
וזה מרגיז אותי.
אחה ממשיך לחיות חיים משל עצמך,
אתה ממשיך לאכול, לנשום, להפריש,
אתה נרדם לך בהנאה.
ההתבטלות שלך בפני אינה מושלמת.
כתמים צהובים מה זו התבטלות מושלמת?
חיוכי סתיו מושלמת זה מושלמת.
בלי שום חוכמות. הנה:
אדם נשחט, מקבל את צואתי על הפרצוף,
אחר-כך שורפים אותו עם הטינופת,
הם מתמזגים בלהבות, הופכים ביחד לעשן
ונמוגים בעננים. זה מושלמת.
או יותר נכון, כמעט מושלמת.
כי אין לצערי איבוד מושלם של האנרגיה בעולם.
כתמים צהובים את בכל-זאת רוצה אותי מת?
חיוכי סתיו לא אמרתי. שאלת מה זו מושלמת,
עניתי. זה הכל.
כתמים צהובים הסכמתי שיסרסו אותי
על סמך הסיכוי
שאשאר משרת שלך.
למה עינית אותי?
למה גרמת לי לשגות בתקווה?
למה נתת לי לעבור
את כל היסורים, ההשפלה?!
הרי יכולתי למות
עם צלם האדם שלי שלם!
חיוכי סתיו ואתה עוד עומד ומעייף אותי בוויכוחים.
מה שרק מוכיח שצדקתי.
אינני מקבלת את האיש הזה לשירותי.
וזה סופי.
מתוק מר המוות כתמים צהובים,
ההצעה השניה שלך נדחתה.
אם יש לך הצעה אחרת – נשמע אותה!
אם לא – ניגש אל השחיטה!
פרק תשיעי: הצעת רחמים
(א)
כתמים צהובים אני מציע לגברת חיוכי סתיו לרחם עלי.
מתוק מר המוות הצעה שלישית ואחרונה – רחמים!
כתמים צהובים אין בי יותר שימושים תועלתיים.
באתי אלייך בלי כלום,
נכשלתי כגבר וגם כמשרת,
אני עומד עירום וריק.
הצעתי השלישית והאחרונה
שאחריה אין לי כלום
היא הפנייה אל הרחמים הטהורים של האשה.
זכרי את הסבל, זכרי אח יסורי,
חשבי על הפחד למות,
הקשיבי לקול הבוכים שלי.
הביטי בי, רחמי עלי.
(ב)
חיוכי סתיו הלוואי שיכולתי לרחם עליך.
אבל אם להיות כנה,
אין בי רחמים.
כדי לרחם היום בעולם הזה רחמים אמיתיים
נחוץ לנו כנראה משהו הרבה יותר חריף.
כתמים צהובים יותר חריף? יותר חריף מזה?!
אני חשבתי שאני בשפל המדרגה!
חיוכי סתיו תתפלא. מתחת לשפל המדרגה שלך
יש עוד מדרגה. ומתחתיה –
עוד מדרגה. וכל שפל הוא פיסגה
של שפל אחר.
כתמים צהובים מה אני צריך לעשות
כדי להגיע אל הקרקעית?
מה צריך להיתוסף לי
כדי להפיק ממך קצת רחמים?
חיוכי סתיו לעולם לא יתוסף לך מה שאין לך
אבל אפשר לדאוג שמה שיש לך –
יהיה פחות.
ישנם מסורסים חסרי ידיים ורגליים,
הם מוטלים, קציצת בשר נושמת,
חסרי מין, חסרי רצון, חסרי תנועה
בקרן זווית אפלה ומחכים.
מישהו יכול לעשות מהם שרפרף.
מישהו יכול לשתול אותם בעציץ.
אין להם כוח לגרש זבוב,
או לנגב את הזיעה.
המוח שלהם, עם כל החלומות,
בגובה קרסולי.
כתמים צהובים על חיים כאלה
יש עוד טעם לבקש רחמים?
חיוכי סתיו זה כבר השיקול שלך.
אלה הזקוקים לרחמי
יקבלו אותם רק אם הם מאוד רוצים.
כתמים צהובים תני לי הזדמנות
לעורר את רחמייך כפי שאני!
כשאוריד מעלי את קישוטי הסריס
ואעמוד לפנייך עירום עם הפצע,
ואלכלך אותו בעפר…
חיוכי סתיו זה לא חריף.
כתמים צהובים עוד לא שמעת אותי מיילל כמו ילד…
חיוכי סתיו זה לא חריף.
כתמים צהובים אבל אני מרגיש כל-כך אומלל,
כל-כך אומלל!
חיוכי סתיו כולנו יצורים קטנים ואומללים.
זה לא חריף.
כתמים צהובים מה בדבר יד אחת ורגל אחת?
חיוכי סתיו שתי ידיים ושתי רגליים,
לא פחות ולא יותר.
כתמים צהובים באחריות שלי,
יד אחת ורגל אחת
ישיגו תוצאה דומה.
חיוכי סתיו יש בימינו איזה מינימום
שמתחתיו הלב בכלל לא מתעורר.
שתי ידיים ושתי רגליים,
לא פחות ולא יותר.
כתמים צהובים שתי רגליים ויד. השאירי לי יד אחת,
שאוכל להחזיק לפנייך מאפרה.
חיוכי סתיו אם ארצה בך כמאפרה
אומר לך לשכב פרקדן
ולפתוח את הפה.
שתי ידיים ושתי רגליים,
לא פחות ולא יותר.
כתמים צהובים טוב. שתי ידיים ושתי רגליים.
אבל כירתי אותם לא עד הסוף,
השאירי לי את הידיים מהמרפקים…
חיוכי סתיו אתה עושה ממני חנוונית!
אמרתי שתי ידיים ושתי רגליים,
לא פחות ולא יותר!
כתמים צהובים מה עם העיניים?!
אני רוצה לדעת מה עם העיניים?!
איך אני יכול לגעת לך ללב
מבלי שתנקרי לי גם את העיניים?!
את מוכרחה לנקר לי גם את העיניים!
חיוכי סתיו אבל בן-אדם,
אני רוצה שתראה אותי.
אני לא רוצה שתימלט לחושך
מפני ארשת החמלה שעל פני.
שתי ידיים ושתי רגליים,
זה סופי.
כתמים צהובים נורא הוא מחיר האהבה, נורא מחיר השמשוּת
ונורא מכל – מחירם של הרחמים!
(ג)
מתוק מר המוות כתמים צהובים, נדרשת ממך החלטה: קטיעה או מוות.
כתמים צהובים קטיעה או מוות? אדם לא יכול להחליט תוך רגע…
מתוק מר המוות כשאדם מוכרח – אדם יכול.
רוצחים אדם מת, גם עם זוג מגפיים בקבר,
הוא לעולם לא ידרוך כבר לאיש על פניו,
אדם חי, גם בלי זוג מגפיים לדרוך –
עוד יכול עד מאה ועשרים ללקק לו מגף.
כתמים צהובים ללקק מגף?
כל עבודת ההכנה הזאת של הגוף והנפש
תסתכם בליקוק מגף?
[זוהי חזירות מאיים עליו בסכין]
אני רוצה ללקק מגף!
אני רוצה ללקק מגף!
קיטעו אותי
כדי שאוכל ללקק מגף!
אני רוצה לצחוק צחוק-חרש
על המתים, שמגפיים
דורכות להם על השפתיים
ואין להם כוח ללקק!
(ד)
[מנסרים את ידיו ורגליו של כתמים צהובים]
אלף עיניים הביטו איך הם מטפסים
איש על גב רעהו
כדי לראות איך מפרידים פה יד ורגל מן הגוף,
ואיך ממקום הקרע מטפטף טפטוף.
לאט אחים, לאט
כי האדום הזה
נשפך פה בעולם
יותר מחמיצה של סלק;
ואיש לא יעזוב
את העולם הזה
מבלי לחוש שבמישתה הזה
גם הוא לקח קצת חלק.
פרק עשירי: עולמו של גידם-קיטע
[כתמים צהובים, ללא ידיים ורגליים, מוטל בארגז קטן]
כתמים צהובים אני מאמין גדול
שהצורה שלי עכשיו
היא צורתו האמיתית של האדם.
כך נכון, כך טוב
וכך יפה.
הורדו ממני
חלקים מיותרים.
אני יותר שלם עכשיו,
יותר מרוכז
מסביב לנקודה אמצעית.
כך צריך האדם להיראות.
ואני מאמין גדול
שברבות הימים
תיקח האנושות כולה
דוגמא ממני.
(ב)
[אביו ואמו הישישים של כתמים צהובים מובאים לחזות בקלונו]
מתוק מר המוות הסריס קטוע הגפיים כתמים צהובים, אביך ואמך באו
לבקר אותך בעולמך החדש.
האם הנה אני רואה כאן
שאריות של בני.
אני רוצה לספר לכם
איך ילדתי אותו.
כמובן שקודם כל
הכרחי את הגבר הזקן
העומד כאן לצדי.
יחד למיטה נכנסנו,
בערה איזו אש.
אבר חלש, דמוי פקק,
הוכנס ונשלף בין רגלי
שוב ושוב באותם לילות.
סבלתי בלידה,
היא היתה קשה.
אמרתי לו, לוולד:
חכה, חכה עד שתצא.
הפתעה גדולה מחכה לך.
בסוף הוא נולד.
פלטתי אותו מלוכלך ובוכה
אל מסלול לא ארוך
שבסופו מחכה לו המוות.
כן, אני היא זו שילדה אותו,
מתוכי הוא נעקר בצווחה נואשת
אל תוך הפחדים והסבל של חייו.
עשיתי לו מה שעשו לי.
אמרתי לו: לך, תתחיל לצעוד
אל המוות הנורא שלך.
הוא לא האמין בהתחלה.
הוא חשב שאני מתלוצצת.
הוא חשב שאני לא אתן
למוות לקחת אותו.
הפתעה גדולה מאוד חיכתה לו.
יש מוות! יש כאב! יש סבל ויש השפלה!
ואמא לא עושה כלום!
אמא לא נוקפת אצבע!
אמא חלשה, לאמא אין כוח,
לאמא אין שיניים, אמא פוחדת,
אמא עומדת בצידו של המוות,
נותנת לך לצנוח לתהום
ומסתכלת בך בעיניים עששות
כשאתה נופל תחתיה ונעלם.
כתמים צהובים אמא…!
האב אשתי, הנה התינוק שלנו.
הוא בן שלושה חודשים,
הוא לא יכול ללכת,
אפילו לא להתהפך.
ניקח אותו על הידיים,
ניתן לו שימחה.
[מדגדג מתחת לסנטרו של כתמים צהובים]
גוּ גוּ גוּ
הנה העולם.
גוּ גוּ גוּ
הנה הירח.
הנה סירה.
הנה עץ.
גוּ גוּ גוּ.
[האב והאם מובלים החוצה]
(ג)
חיוכי סתיו כתמים צהובים, אין לך ידיים
ואין לך רגליים,
אבל אתה עדיין לא מעורר את רחמי.
אולי מפני שאני לא חשה
שבאמת חסר לך דבר-מה.
אולי מפני שנדמה לי
שלהיות מושלך שם בארגז,
קטוע ידיים ורגליים,
זה המצב הטבעי שלך,
ועל כל פנים אינו מרעיש,
ויש בו אפילו משהו
מן השיגרה.
שיגרה, הה שיגרה!
כבר ראינו אתכם קטועי גפיים,
כבר ראינו אתכם מרוסקים ומעוכים
בכל צורה אפשרית.
הרגש התעייף, הרחמים
מרחמים רק על עצמם.
צר לי עליך, בכנות,
אבל לא עד כדי כך
שארצה באמת להציל אותך.
צר לי רק עד המקום
שבו אראה אותך,
בלי כל שימחה מיוחדת, מת.
כתמים צהובים למרות שהתקרבתי אל מותי בשלבים,
אני חש רחוק ממנו כמו אז,
כמו בזמן שהייתי כמותכם.
אני עדיין פוחד מן המוות כמו כולכם.
אני להוט אחרי ארוחת הבוקר של מחר
כמו כולכם.
אין חשק ואין רצון שיש לכם –
ואין גם לי.
אני רוצה לחיות
את החיים הנפלאים האלה
כפי שלא רציתי מעודי.
חיוכי סתיו הרגש התעייף. הרחמים
מרחמים רק על עצמם.
כתמים צהובים אני אבוד, אני אבוד!
את לא רק ישרה וגם צנועה,
אלא ליבך, נוסף לכל,
הוא לב אחות רחמניה!
מתוק מר המוות כתמים צהובים,
ההצעה השלישית והאחרונה שלך נדחתה.
ניגש אל השחיטה!
פרק אחד-עשר: מוות נקלה גדול
(א)
אלף עיניים איך לא ראית מייד מן ההתחלה
שמהתלים בך?
איך לא ראית שאין לך סיכוי?
שכל מה שרוצים הוא לנסות
על הבשר החי את הרגליים הרומסות?
למה האמנת לה? היא אשה.
היא התקשטה ביסורים שלך.
כמו מלכה הפליגה לה על כאביך ופחדיך
אל יבשות אקזוטיות של תענוג.
למה תלית בה את כל התקוות?
למה נתת לה את הכל?
כתמים צהובים [לחיוכי סתיו] היית יפה כשאהבתי אותך.
היית יפה יותר כשהתרפסתי לפנייך.
ועוד יותר יפה היית כשהתחננתי לרחמייך.
ככל שמתקרבת שעת מותי
את נעשית יותר ויותר יפה.
אני הוא החיה
שמן הבלוטות שלה
מופק הבושם העדין
בשביל שדייך וצווארך.
חיוכי סתיו עכשיו חשוב כמה יפה היא תהיה,
מושא אהבתך ותקוותך,
כאשר תריק לך ברגע הנורא של גסיסתך
את המעיים ישר על הפרצוף.
אלף עיניים אה, הצירוף האלוהי הזה
של פני מלאך ונֶקֶב נאלח –
עושה אותי חולה מאהבה!
[אלף עיניים וחיוכי סתיו מזדווגים מול פני
כתמים צהובים. כתמים צהובים צועק ובוכה]
צעק, צעק, נגן לנו ברקע.
לא למדת כלום,
גם לא תלמד.
הרגעים האחרונים שלך
לא עשו אותך חכם יותר.
הביטי בו: הלב שלו
דופק את דפיקותיו האחרונות,
כל מה שהיה לו להפסיד הוא כבר הפסיד,
ולמרות הכל, כרות איברים, זב דם,
מושפל עד קצה גבול היכולת,
הוא ממשיך להפיק את המנגינות
אשר פורטים עליו רוצחיו.
כה רך הוא הבצק האנושי.
זה לא נפלא?
חיוכי סתיו פשוט נפלא.
(ג)
כתמים צהובים הירגו אותי! הירגו אותי!
מחו את הכתם הנקרא חיי!
הירגו אותי עכשיו, נגמור עם זה!
למחוק את הבושה! למחוק את הבושה! למחוק את הבושה
חיוכי סתיו להיפך, נוסיף עליה קצת.
כי גם עכשיו,
כשכבר ברור לך שהכל היה לשווא,
כשכבר ברור לך שתמות, ושום כוח בעולם
לא יציל אותך בעוד רגע מן הקץ!
גם עכשיו אני רוצה שתלך אל מותך הנורא
בזמר עליז וחופשי, וללא שום תמורה.
כתמים צהובים את רוצה שאשיר משהו עליז כשגוררים אותי לשחיטה?
חיוכי סתיו כן.
כתמים צהובים מבלי שתבטיחי לי כלום?
חיוכי סתיו מבלי שאבטיח לך כלום.
כתמים צהובים למה את חושבת שאני אעשה את זה?
חיוכי סתיו מפני שככה אני רוצה.
[דומיה. אחר-כך כתמים צהובים שר:]
כתמים צהובים המלפפון בקייץ כה מתוק,
מתוק הדובדבן בסתיו, בסתיו,
מתוק הדג-מלוח לאדם רעב,
אדם עייף, מתוק לו לשכב.
העולם כל-כך שופע מתיקות,
כדור גדול של שוקולד-חלב, חלב,
המלפפון בקייץ כה מתוק,
מתוק הדובדבן בסתיו.
(ד)
[זוהי חזירות שוחט את כתמים צהובים]
כתמים צהובים יש לי הצעה רביעית!
אני מציע לגברת חיוכי סתיו…
[זוהי חזירות מנתק גם את מיתרי קולו]
זוהי חזירות הצעה רביעית עוד יש לו.
חיוכי סתיו [לכתמים צהובים]
בוא, בחור,
נלך לבית-כיסא.
זה לא המישחק שלי,
אבל נגמור עם זה.
תבין סוף-סוף,
לא יכולתי לשנות
בגורלך דבר.
תפקידי היה לתת לך
אח התקווה, האשליה,
זה הכל.
ועכשיו זה נגמר.
אתה תשכב תחתי,
שחוט, מרוח בצואה שלי,
אני אעמיד פנים
שאני נהנית.
יום אחד, מי יודע,
עוד אהנה מזה באמת.
[לאלף עיניים]
שמעתי שזהו בעצם,
מה שכולכם, הגברים, רוצים:
שאשה יפה תשב מעליכם
ותחרבן לכם על הפרצוף.
אלף עיניים כן, יש לנו ללא ספק כמה מישחקים נבזיים,
בהן אתן הכלים, שאותם אנחנו מזיזים,
מתוק מר המוות מה שבטוח, יוולדו לכם ילדים יפהפיים.
(ה)
רוצחים ומטנפות עכשיו נישא מבט אל השמיים,
נחכה לזבוב.
עוד מעט נשמע את הזמזום,
עוד מעט נראה אותו מופיע,
חג לו פעם-פעמיים במעגל,
בורר לו נתח של טינופת,
אחר-כך נוחת על פני הפגר
המטונפים בדם ובצואה.
רגע יעמוד לו, מחכך בעסקנות נמרצת
רגל ברגל, אחר-כך יפתח בסעודה.
אז תיתם החגיגה שלנו –
נשף הזבובים יתחיל.
[סוף]