מלאכת החיים
הדמויות
יוֹנָה פּוֹפּוֹךְ
לְבִיבָה, אשתו
גוּנְקֶל, מכר
כל העלילה מתרחשת בליל חורף אחד בעירנו, בחדר-השינה של משפחת פּוֹפּוֹךְ.
מערכה ראשונה
פרק ראשון
לילה. יונה ולביבה במיטה. לביבה ישנה, יונה ער.
יונה אני אדם אבוד. זו האמת שלא אוכל
להתחמק ממנה: אני אבוד.
איך זה קרה שהייתי ילד, וכל העולם
היה פרוש לפני, ואיך הכל התמסמס-
נשמט מבין האצבעות - כל אלה
שאלות שחוקות עם תשובות שחוקות.
רק הכאב שלי לא שחוק בכלל.
הוא חי, הוא טרי, הוא פה. איך אוכל לומר,
"כאב-לב יקר, כבר היו דברים מעולם,
אנשים חיו ומתו, וכולם בדרך זו
או אחרת החמיצו, אני לא המצאתי
לא את מפח-הנפש ולא את הייאוש,
אז אנא בטובך, כאב-לב יקר, שְׁכַך, שְׁכַך..."
לא לא, הכאב - כואב. כשכואב לי, הרי זה כאילו
הייתי הראשון עלי אדמות שכואב לו,
כאילו יחידי ביקום אני הוא שצועק:
"חלפו החיים של יונה פּוֹפּוֹךְ,
החיים של יונה פּוֹפּוֹךְ חלפו...!"
[מתחיל לבכות, מבליג מייד]
לא, לא ככה, יונה, קום
ועשה מעשה, חלץ את עצמך,
רק לא לשכב כך כמו בקבר.
[קם ויורד מן המיטה]
הנה, בהיגיון: צעד ראשון - לקום,
לצאת מהמיטה ולנקות אותה, לנער הכל.
הרבה פגרים נערמו על המיטה הזאת,
שלושים שנות זבל.
[מביט בלביבה, מצטחק]
היא ישנה כאילו כלום לא קורה,
נוחרת קלות, קצובות, חולמת ודאי
על איזו שטות... האידיוטיזם הזה,
לשכב יחד במיטה זוגית, פה אל פה,
אחד מתייפח, שותת דם, השני
מחליק על האלפים בחיוך, ואלה
נקראים חיי נישואים, הלא הכל
שקר, שקר, אז קודם כל
לנקות את המיטה מן השקר.
[גוהר מעל לביבה]
מה לי ולבשר הזה,
המצפצף עכשיו מתוך שינה שלווה,
רואה בחלום נופים רחוקים
שאני לא כלול בהם?
מה לי וללביבה? איך הגיעה
אל חיי לביבה? מי עשה שבעודי ילד
קטן, נשרך ברחוב אחרי אבי, כבר
באיזה צומת בעתיד תחכה לי
אשה זרה שאין לי כלום איתה ולה
אין כלום איתי, ואיזה דבק לא-נראה
אבל חזק משנינו, ידביק אותנו זה לזה לנצח?
[מקיף את המיטה, אינו גורע עין מלביבה]
הציפורים באות באביב, פורחות בסתיו,
תיירים באים לחודש והולכים, מגיפות
פורצות, נעלמות, הכל זז ומשתנה,
ורק דבר אחד קבוע בעולם: לביבה.
ודווקא פה, אצלי.
[מרכין ראשו אל אוזנה של לביבה, לוחש]
על מה חולמים, לביבה? מטיילים בשווייץ?
גולשים קצת על הרי האלפים,
בעוד הבעל ער, מקשיב לנזילת המים
האיטית בבית-כיסא דולף באסיה?
היזהרי שם בפיסגה, לביבה,
שמעת פעם על מפולת שלג?
הנה, מפולת!
[הוא הופך את המיטה. לביבה נופלת, נחבטת ברצפה, פולטת צווחה וקמה המומה על רגליה]
נו, מה, כבר קופצת? מוכנה לריב באישון לילה?
עם מי התחבקת על האַלפּים?
לביבה מתי?
יונה עכשיו, בחלום.
לביבה לא יצאתי מהארץ.
יונה שקרנית! הוכחות! איפה הסתתרת?
עם מי הזדווגת?
לביבה ירדתי פה לרחוב לקנות לי כובע לקיץ.
יונה בלילה?
לביבה בחלום היה בוקר.
יונה ממולח מאוד! על כל טענה - תשובה!
ומי חיכה לך בחנות הכובעים?
לביבה בעל החנות.
יונה הזדווגתם עם כובע או בלי כובע?
לביבה אני ביקשתי כובע! רק כובע היה שם,
לא יותר משאיפה לכובע קיץ
פה ברחוב, בבוקר. הנה,
אפילו בחלום לא התרחקתי מהבית.
יונה הו אלוהים, איזו פרה, איזו פרה!
הרי בעד אותו מחיר יכולת לחלום על שווייץ!
לביבה על שווייץ לא הרשית.
יונה אלוהים, איזו בהמה! אפילו בחלום
היא לא תשתחרר מהרצועה, אלוהים, איזה
פגר בהמה אני קיבלתי! ואת נתח הבשר המקולקל
הזה אני סוחב אחרי ברצועה שלושים שנה!
אין דבר, עוד מעט אמות!
תישארי כלבה בודדה, תייללי בלילה בלי חברה,
בלי פרנסה, פורץ מזוין יחדור לפנות בוקר,
את תצרחי "יונה, יונה!" - אין יונה,
יונה נח בקבר לבדו, ידיים על הבטן,
בחושך, כמו מול טלוויזיה מקולקלת,
מחכה למשיח כמו לטכנאי הטלוויזיה!
[לפתע חודר המעשה להכרתה של לביבה]
לביבה הפכו אותי עם המיטה! הפכו אותי עם המיטה!
זה שעמד לצידי, עדין, מסמיק, מתחת לחופה,
ועל כל דברי הרב בקול חנוק מביישנות ענה "כן כן",
הפך אותי עכשיו עם המיטה כמו
שהופכים אשפה לתוך הפח!
[פורצת בבכי]
מה עשיתי לך? בחיי איתך רק השינה
נותרה לי. לא הפרעתי לך, לא תבעתי ממך
שום תביעות, הצטנפתי לי בחלום שלי כמו פקעת;
מה עשיתי לך שגזלת לי גם כובע מחלום?!
יונה עכשיו היא בוכה. מנסים להמס
אותי עם דמעות. אומץ, יונה!
בעורקיו של כל גבר ראוי מהולה
טיפה של דם טאטארי.
[שר לה סרנדה]
את בוכה, ועברו הימים
שבכייך נגע אל ליבי,
שום דבר, יקירה, זולת מותך,
לא יָמֵס את הקרח שבי.
ורוח לילה בווילון,
כמו על מפרש לבן, מחליק,
וזוג נעלי, כשתי ספינות עוגנות,
קוראות לי: קום להפליג!
את בוכה ואני מתבונן בך
כמו בפרפור הזבוב,
תולש כנפייך, משועמם,
הלב לא עליז, לא עצוב.
ורוח לילה בווילון,
כמו על מפרש לבן, מחליק,
וזוג נעלי, כשתי ספינות עוגנות,
קוראות לי: קום להפליג!
[ופתאוס הוא מתחיל לקפוץ סביבה כאחוז-דיבוק וקורא קריאות קצובות]
לא לא, לא ניתן, לא ניפול!
צֶ'ה, צֶ'ה, צֶ'ה! צֶ'ה גווארָה!
צֶ'ה, צֶ'ה, צֶ'ה! צֶ'ה גווארָה!
פרק שני
לביבה אני מקווה שאתה מבוגר מספיק
כדי להבין בעצמך שהבעיה היא לא אני.
יונה לא את?
לביבה לא אני. אני האמתלה.
יונה אז מי הבעיה?
לביבה אתה. ואין לך לאן לברוח
מפני שלכל מקום אתה סוחב
איתך את עצמך.
יונה מה את סחה! זה מבט חודר, מה?
זו תגלית ממש!
[לעצמו]
עכשיו היא גם תציע לי לראות פסיכולוג.
לביבה ואני חושבת שכדאי לך לראות פסיכולוג.
יונה מה יעזור לי פסיכולוג?
גם הוא רוצה לברוח מאשתו.
כולם רוצים לברוח, לביבה,
ואת - אולי את לא יודעת -
נולדת שיברחו ממך.
לביבה אתה רוצה ללכת?
יונה אני לא רוצה - אני הולך!
מקלף את הפיג'מה הירקרקה
ויוצא לדרך רחוקה.
מה, לא ידעת שאני נוטש אותך
כעת סופית כמו זוג נעליים בלות?
לא ידעת שהמלים האלה
הן מילות פרידה?
[לביבה מתחילה לבכות. יונה, לעצמו]
ועכשיו היא תשאל: למה?
לביבה אבל למה? למה? חכה!
לא הולכים כן מהבית לאחר שלושים שנה
ללא מלת הסבר. אתה חייב לי לפחות הסבר.
אם נגזר עלי לבלות את שארית חיי לבד,
תאמר לי לפחות, כדי שלא אתענה בספקות -
למה? מה לא עשיתי טוב?
יונה לביבה יקרה, הרי את החיים איתך
מיציתי עוד בלילה בו הכרנו.
כן, אמרנו באותו לילה את הכל;
שלושים השנים שבאו אחריו התבססו
רק על הפחד לקום וללכת.
עכשיו, אחרי שלושים שנה, אני מעז סוף-סוף
לומר לך: גברתי, לא מצאתי בך שימוש,
אלא לנטוש אותך לאנחות, ושתמותי בודדה.
[לעצמו]
עכשיו היא תשאל אם יש לי מישהי אחרת.
לביבה ואתה? יש לך אשה אחרת?
יונה [צוחק בבוז]
אשה אחרת! כמו שאומרים:
מן התחת אל התחת.
כל חיי, יומם ולילה, אני נאבק בסרחונות
של האשה התלויים מעל לראשי
ומאיימים על שאיפתי לטוהר.
מי את? תחת! תחת המחובר לרגלי
כמו כדור-ברזל בשלשלת! תחת שהנמיך אותי,
צימצם את אופקי, מעך את נשמתי!
תביני אותי - כי את הגבר יש להבין, לגבר
מנגנון מורכב! - אי-אפשר את החיים האלה
לבסס על תחת. ואם בהתחלה הדם עוד חם
והתחת מוצק, מה קורה עם השנים כשהתחת מתקמט?
מה נשאר אם מלכתחילה לא היה ביחסים
אלא רק תחת, תחת, ובכל השאר,
ביופי, ברוחניות, שלהם השתוקקתי באמת,
לא היה לך חלק מעולם?
לביבה יופי? רוחניות? למה לא אמרת לי?
למה לא טרחת לשתף אותי במחשבות שלך?
איתי דיברת רק על דג מלוח, למה לא קניתְ דג מלוח,
למה בצנצנת, למה לא מהחבית, ומה עם מטיאס,
ומה פתאום כבוש, ולמה בלי בצל,
הדג-מלוח לא שמן מספיק, הדג-מלוח לא טרי מספיק,
הדג-מלוח כן מלוח, לא מלוח!
עכשיו אתה זורק פתאום "יופי ורוחניות"?
ואדרבא, לרוחניות גם אני הרי קצת משודכת.
לחינם למדתי שנתיים בסמינר? נסה אותי.
אם באמת בזה כל העניין - לא מאוחר עדיין,
האמן לי. יופי, אמנות, הגות, אף פעם לא בורחים.
למה לא נתחיל עכשיו?
אקח קורסים בתולדות האמנות. אלמד קרמיקה.
רוצה טבע? - נירשם לחברה להכרת הטבע. נטייל. רק תגיד.
תן הזדמנות, לא אכזיב. הילדים גדלו, עזבו,
יש פנאי, הנה, בוא נקנה מחר מנוי לתיאטרון,
אח, תיאטרון, אהבתי הישנה, אגב, מה שמעת על המחזה
של הרוסי הזה שמציגים עכשיו, "שבע אחיות"?
יונה את מבלבלת עם שבעת הגמדים. "ארבע אחיות".
לביבה אתה לא מבלבל עם "ארבעה נגרים"?
יונה ארבע, בהמה! "ארבע אחיות"!
לביבה ארבע, ארבע! אוי, אני בהמה, בהמה! איזה מין חיים
חייתי! סלח לי, יונה! סלחו לי, הורי ומורי!
אני יודעת שהייתי בהמה וחייתי חיים בהמיים,
מעכשיו הכל ישתנה. אתה פקחת את עיני, יונה,
תודה, תודה, הזעזוע היה בהחלט במקום,
כעת תן לי הזדמנות.
יונה לא אתן. אני שונא אותך גסה והמונית,
אבל אשנא אותך יותר עם ציפוי תרבות ואמנות.
אל תתכחשי לטבעך, לביבה. את ביסודך ישבן,
אל תתחפשי לנשמה. כי כמוני את יודעת:
שום קורסים לקרמיקה ומנויים לתיאטרון
לא ישיבו לנו את מה שלא היה.
לביבה אבל היה בחיים שלנו גם משהו טוב, לא?
יונה הכל היה שקר. חייתי בשקר.
מה שרציתי - לא השגתי:
ומה שיש לי - לא רציתי בו.
נישאתי בזרם כמו דג מת.
לביבה יונה, שמע, בוא נחיה לנו כמו שחיינו
עד עכשיו, במה בעצם יש לנו להתבייש?
בכל זאת היינו בני-אדם, עבדנו קשה,
הולדנו וגידלנו ילדים, לא עברנו על החוק -
הכל היה כשר. אם לא הגענו לפיסגה - אז לא
הגענו, גם לאנשים כמונו יש מקום.
יונה את מי אנחנו מרמים, לביבה? את עצמנו?
גם אם נשתוק, אני אזכור כל רגע:
באיזשהו מקום מתרחשים חיים -
ואני לא לקחתי בהם חלק.
לביבה לי לא איכפת מה מתרחש במקומות אחרים!
אם העולם שלי היה שלולית - הנה בשלולית הזאת
השקעתי את חיי! ומי יעז לומר לי שחייתי בשקר?
אני ניהלתי את חיי ביושר, לא קיבלתי מתנות,
לא ממך ולא מאף אחד אחר. חייתי כמו שחיים
אנשים הגונים. עבדתי כפרך. מה היה השקר,
ואצל מי, תגיד לי, נמצאת האמת?
[היא בוכה]
אני הייתי הגונה איתך, יונה, תמיד
הייתי הגונה, ולמה זה עכשיו מגיע לי...?
יונה "הגונה". כן, היית הגונה. גם אני
הייתי הגון. שני אנשים הגונים.
יונה ולביבה פופוך - משפחה הגונה.
הביטו לאן הובילה אותי ההגינות.
ואלוהים צוחק. אלוהים, מתברר,
אוהב סרטי גנגסטרים. ואנחנו בנינו על ההגינות.
לביבה אני לא מבינה כלום, פשוט לא מבינה...
קודם תרבות ואמנות, עכשיו
אתה רוצה שנשדוד בנק?
יונה יוּ אַר טוֹקינג טוּ מאץ'.
רצית הסבר, נתתי לך. יהיה זה התחת,
תהיה זו כל סיבה אחרת:
אני רציתי משהו - ואין לי.
ואם זה לא מספיק ברור, הנה:
[פוער פיו ומשמיע קול הקאה]
אני מביט בך ורוצה להקיא. כמו דג מסריח
מקולקל רבצת אצלי בבטן. הרי לך...
[שוב פוער פיו ומשמיע קול הקאה]
...תמצית כל החיים שלי איתך.
עכשיו אני פותח דלת ויוצא אל האוויר הצח.
[לביבה מתיישבת אין-אונים על המיטה ההפוכה. יונה, לעצמו]
עכשיו היא תאיים בהתאבדות.
לביבה כן, לֵךְ. אם זה מה שאתה רוצה.
יונה [לעצמו]
טעות. ההתאבדות תבוא יותר מאוחר.
לביבה התבזיתי די ללילה אחד, לא?
למרות שלא אמרתי עדיין
כל מה שיש לומר ע ל י ך :
איש מזדקן עם אבר מזדקן בפאניקה.
מה תמצא בחוץ, ומי כבר מחכה לך.
אבל מה זה משנה עכשיו, הרי לא אוכל
להחזיק בך בכוח, מה? לא נשארו לי
עוד קסמים. כמה זמן אפשר
לחמם לגבר אותו מרק אטריות?
יש אשה בעניין, זה ברור לי. או שיש לך כבר,
או ששורף לך לחפש. יש המון נשים צעירות.
ואני הזדקנתי. שלושים שנה עבדתי אותך,
עכשיו לביבה - צאי לפנסיה.
כל-כך הרבה נשים חדשות נולדות כל הזמן
ודוחקות אותי הצידה. העולם מתחדש,
צבעים טריים וצחוק ורעש, ומי זוכר את הוותיקים?
הקבר - מילא, אבל כל השנים התפלות שמחכות לי
לפני הקבר - איך סוחבים את זה?
[מתייפחת]
אני אתאבד...
יונה [לעצמו]
ההתאבדות הגיעה.
לביבה זה לא שאני אוהבת אותך מי-יודע-מה,
אבל מה אעשה בלעדיך? והשכנים, איך
אַראֶה את הפנים שלי ברחוב?
איך אשא את הבושה? אני אתאבד!
אני אומרת לך שאתאבד!
יונה עושים בכל זאת סצנה, מה?
לביבה [צורחת בהיסטריה]
עושים סצנה, ועוד איזו סצנה!
שישמעו כל השכנים, שתשמע כל העיר,
לא איכפת לי! בעלי עוזב אותי!
אני נשארת לבדי! חותכים לי
את הידיים ואת הרגליים!
יונה לא תחזיקי בי ברחמנות עצמית.
לביבה [פותחת את החלון וצועקת החוצה]
אני אשה זקנה, חולה וחלשה! שמי לביבה!
פעם הייתי צעירה! פעם היו פה ילדים, רעש,
והיה בשביל מה לחיות! עכשיו הזדקנתי!
אבל אני אותה לביבה! בתוך-תוכי
אני אותה לביבה! אני בת שש!
לא אסבול את השקט הזה! קִראוּ לראש-העיר!
אני לא רוצה ממנו דירה חדשה,
אני רוצה שיונה בעלי יישאר איתי!
יונה הוא שלי! שלושים שנה שלי מושקעות בו!
אני רוצה את השלושים שנה שלי!
קִראוּ לאבי ואמי! אני בת שש!
אני אכולה קצת מבחוץ, אבל
זה רק הטיח! ותפסיקו ללדת כל-כך הרבה
ילדות חדשות! הן גדלות ומקבלות שדיים!
הן לוקחות את השדיים שלי והעור שלי
ומשתמשות בהם בלי לשלם לי! השמש היתה שלי!
העולם חיכה פעם לי! ואני הייתי הגונה!
אופיע בלי בושה על כל במה, אופיע בפני
עצרת האו"ם: אני הייתי הגונה!
העולם הנאור יישא את דמי על מצפונו!
דמי על מצפונו של העולם הנאור!
[היא סוגרת את החלון ושבה לחדר, נראית כאילו הזדקנה בבת-אחת]
יונה רואה? איש לא מגיב, אור לא נדלק.
דם שפוך כבר לא מוציא את העולם
הנאור מתחת לשמיכה.
[מרים את המיטה ההפוכה, ניגש אל לביבה הרועדת בכל גופה, ומושיב אותה על המיטה. במין רחמים וסלידה]
אי, בהמה, בהמה עלובה, סתם באת
אל העולם, וסתם תצאי מן העולם,
וכל מה שבאמצע גם כן - סתם.
פרק שלישי
לביבה בוא, יונה, נשב רגע בשקט' כל ההיסטריה
כבר מאחורינו, בוא. נהיה מעשיים:
לאן אתה הולך, ומה תעשה?
יונה אמצא בית-מלון זול, אשב שם
יומיים-שלושה ואחפש דירת-חדר זולה.
לביבה וכשתשב בדירת-החדר הזולה, תחפש
פריג'ידר זול, שניים-שלושה כיסאות, מיטה זולה,
ואז תשכב על המיטה הזולה, ותקום
ותצא לחפש אשה זולה.
אתה גומר את חייך בזול.
יונה זה מחיר החופש, לא?
לביבה החופש ממה? ולְמה? לזרוק אשה
בת חמישים ושתיים ולמצוא אחרי עמל
וביזיון אלמנה בת ארבעים ושבע,
וללמד אותה מהתחלה איך אתה אוהב
את הקפה, וכמה זמן הביצה על האש?
יונה [בבוז]
"הביצה על האש" - זהו כל מה שהיא
יודעת, הביצה על האש!
לביבה, פתחי עיניים - יש עולם סביב, חיים.
לביבה כן? חיים? בוא, שב, ספר לי עליהם.
איזה חיים מחכים לך? שב, שב,
אל תדאג, לא אחזיק אותך בכוח,
ספר לי כמו לידידה. ידיד. אתה רוצה
שאפתח בקבוק יין?
יונה [לעצמו]
עכשיו היא תיזכר שאין בבית יין.
תציע תה.
לביבה נדמה לי שאין בבית יין.
אשים מים לכוס תה.
יונה אין צורך. לא יין ולא תה.
צריך לדבר, לגמור, ואם אפשר - בכנות:
שאלת אותי מה אעשה? אני לא יודע.
אין לי משהו שקורא לי, אין בי
משהו שדוחף אותי.
לא טוב לי איתך, לא מפני שבחוץ
טוב יותר, רק שאיתך אבד המסתורין.
אני קורא אותך טוב מדי. משעמם.
אני יודע בכל רגע מה את
הולכת להגיד. משעמם, לביבה.
אל תכעסי שאני גלוי-לב - משעמם עד מוות.
ואולי אין בחיים כלום, אולי הכל וריאציות.
אבל זה כל העניין: צריך וריאציות, צריך לגוון.
לביבה פעם אשה עם נקודת-חן על הסנטר,
פעם מתחת לאף.
יונה ופעם גם על הסנטר וגם מתחת לאף,
וככה, עם כמה נקודות-חן פה ושם,
הוֹפּ - העברנו את החיים.
לביבה זו בהחלט גישה, למרות שקצת אידיוטית.
יונה ואם כבר להיות כן עד הסוף,
למה לא לומר לך מפורשות:
כבר הרבה זמן שאני לא אוהב אותך.
בשתי מלים: פג תוקפך.
[שוב עולות הדמעות בעיני לביבה]
אני מנסה להיות גלוי-לב, ואת - מייד דמעות.
לביבה ככה אנחנו בנויות. לא אוהבים
אותנו - ישר בוכות.
את הגבר יש להבין, אמרת,
לגבר מנגנון מורכב; מה עם האשה?
מי יבין אותי?
יונה איש לנפשו, כמו שאומרים, לא אוכל
לעזור לך. ואולי גם לך לא יזיק העניין,
אולי תכירי מתווך אלמן מלוס-אנג'לס
ותצחקי עלי צחוק ארוך מאמריקה.
[ופתאום לביבה מגלה מולו את חזה]
מה את עושה?
לביבה משהו בנאלי. אני מציעה את עצמי.
הרצון חזק מן היכולת, אומרים.
אולי זה נראה לא כל-כך, אולי סדקים,
אבל יש חשק למסיבת פרידה.
בוא למיטה, יונה, פרידה יפה מלביבה.
יונה כסי את החזה, לביבה. מיטה
היא כבר לא אטרקציה בשבילנו.
לביבה [כורעת ברך לפניו]
חיבוק אחרון. במקום יין.
יונה אני אבוא לבקר.
לביבה אתה לא תבוא, ואני רוצה
להישאר עם טעם החיבוק האחרון.
אתה חייב לי חיבוק אחרון לפרידה.
יונה [לעצמו]
האמת, בפרידות האלה יש משהו מסעיר.
פני אשה מושפלת, מתמוססת בדמעות -
עושות את הצינור שלך מוצק.
[יושב לצידה על המיטה, מביט בה מקרוב. לעצמו]
יותר נכון, חצי מוצק.
[היא נצמדת אליו, הוא כורך ידו סביבה. לעצמו]
מה מוצק, מי מוצק.
[היא שוכבת ומושכת אותו עליה. הוא מנסה להתלהט, אינו מצליח]
שמעי, לביבה, אמרת לי שהיית הגונה,
בואי נישאר עם ההגינות. זה היה באמת
הצד הכי חזק שלך.
[הוא מנסה להיחלץ ממנה. היא אינה מרפה]
לביבה... לביבה... לביבוצ'קה...
תביני... תהיי אשה מבינה...
אני עוזב אותך שלא באשמתך, זה הטבע.
הטבע הקפיץ אותי עלייך בערב הראשון,
הטבע הוא שמקפיא אותי בלילה האחרון.
[הוא מנסה שוב להיחלץ, הפעם ביתר-שאת. היא נצמדת אליו בכוח, מרימה את כנפות חולצתו ושורטת בזעם בגבו. הוא פולט זעקת כאב, מכה אותה פעם ופעמיים בפניה. היא מרפה ממנו, הוא קם]
לביבה אני מקווה שאתה יודע כמה
אני בזה לך. אני מקווה שברור לך
שאין לך קיום בלעדי. אפילו המעט שהשגת,
הדירה, החיים, הפריג'ידר - זה הכל אני.
כל מה שאתה משליך אחריך בזלזול כזה,
ושבלעדיו אתה אפס מוחלט - זה הכל אני,
אני עשיתי, אני בניתי, אני, אני,
אני בניתי חור לְיונה העכבר.
[קמה ועומדת]
הבט איזה קהל. כמה עיניים.
יונה איפה?
לביבה שם, למעלה, על התקרה סביב. כל הנשמות
של קרוביך ז"ל וידידיך ז"ל, כולם כמו
קהל צופים ביציע, יושבים ומסתכלים.
לא ידעת שהנשמות מרחפות כל הזמן
מעל ראשינו, לתפוס אותנו באיזו בושה
או כישלון ולהתגלגל מצחוק?
מהו גן-העדן שלהם אם לא זה?
הנה, שם על המנורה אפילו נשמת אמך,
אלטע פופוך, תנוח בשלום.
יונה אמא...!
לביבה אלא מה! שאמא לא תבוא לראות בושה של ילד?
כולם, כולם באו במיוחד לראות אותך בקלונך.
נו, יונה, עכשיו ספר על עצמך.
אני בהמה ומטומטמת, תחת,
ואתה מה? ספר על חייך, יונה.
היו לך חלומות גדולים? השתוקקת
לשנות את פני האנושות,
להיות מלומד, ממציא, אמן גדול?
לא חלמת לפחות להיות זמר?
יש כאלה שמגשימים את זה.
ומה עם להיות מוקף נשים יפהפיות
בשמלות ערב יקרות? איפה הנשים, יונה?
אני רואה פה רק לביבה עם חלוק:
מה זו, בדיחה? מכל הנשים שבעולם
הגעת ללביבה עם חלוק?
נו, הבטחות עד השמים - ותביט על עצמך:
מכל ההבטחות - נשארתי עם המבטיח.
יונה את חושבת שתפגעי בי - את טועה:
רוצה שאודה שנכשלתי? - נכשלתי!
הייתי טוב מדי בשביל העולם הזה.
לביבה כל הבינוניים מתלוננים משום-מה על טוּב-לב.
יונה כן, טוּב-לב.
[מצביע על לביבה]
הנה, מה יצא לי מכל הטוּב-לב שלי.
כבר אמי אמרה לי: "אתה עדין,
עדין וטהור מדי בשביל העולם הזה,
ירמו אותך על ימין ועל שמאל".
עכשיו הלביבה-עם-חלוק מאשימה אותי
שיש לי רק לביבה-עם-חלוק.
הטוּב-לב שלי הרג אותי.
לביבה הוא יעשה מעצמו טוב, הוא יעשה מעצמו עדין,
הוא יעשה מהכישלון שלו פילוסופיה שלמה,
רק לא להודות באמת המרה:
הייתָ סחורה פשוטה מחומר זול.
יונה היא חושבת שהיא מענה אותי.
הייתי אדם כמו כולם.
לביבה זהו, כמו כולם. לא משהו מיוחד.
יונה כן.
לביבה כן מיוחד?
יונה לא מיוחד.
לביבה אפור כזה, שחוק, יונה פופוך כזה.
יונה מה את יודעת על יונה פופוך.
לביבה מכירה אותך כמו את היבלות שלי.
יונה יש בי תהומות של באר ללא תחתית.
לביבה יש בך תהומות של תחתית של כוס תה.
[צוחקת בפניו]
יונה פופוך ו"תהומות"!
[אוחזת פניו בידיה]
רצית, מה? רצית תהומות, פסגות... אין!
אין כלום. איפה השמחה כשנולדת? איפה הציפיות?
היכן הפנים הזורחות של הוריך כשחיבקו אותך לראשונה,
עטוף באלף עטיפות, כמו פנינה יקרה?
אבא ואמא ירדו לקבר, ועל הפנים הזורחות
יש ייאוש גדול, והפנינה היתה פשוט זיוף
מחומר זול, מפופוך - שמעת פעם על חומר
בשם פופוך? - נורא נפוץ, מין חול, עפר,
בוץ כזה, דורכים עליו בכל מקום,
נדבק לסוליות: פופוך. פופוך.
יונה [דמעות בעיניו]
מבהיל. מבהיל. בוץ כזה. עפר.
[ופתאום הוא פורץ כבכי גדול. מנסה לדבר תוך בכי]
ומה... מה כל העסק הגדול...
מה כל העסק...
פעם ראיתי את התינוק שלנו, הוא ישן
מכווץ בפינת המיטה, עטוף חיתול ושמיכה
כמו פקעת קטנה, אז אמרתי לעצמי:
הוא חולם שם מי יודע איזה חלומות,
ובעצמו שוכב, צרור קטן עטוף שני סמרטוטים,
כאילו מוכן כבר לקראת ההשלכה לבור.
וככה כל חייו, גם אם יכבוש חצי עולם,
בלילה, מכווץ, יסריח בסמרטוט שלו,
ויחכה כמו צרור - לבור.
אז מה כל העסק הגדול".
מה כל העסק...
לביבה [אוחזת בידו כשהוא חדל לאט-לאט מבכיו, ופונה איתו אל התקרה]
ערב טוב, נשמות יקרות, הנה ראיתם זה עתה
את הופעת תיאטרון הבושה של לביבה פופוך
עם התרנגול הזקן שלה, יונה.
הרבה נוצות מתעופפות, הרבה קוקוריקו,
ובסיום - תמיד אותו סיום - חוזרים
מתחת לשמלה, והשמלה יורדת על פניהם כמו מסך.
אם נהניתם, ספרו עלינו לנשמות
האחרות שבשמים, נופיע שוב באותו מקום,
אותה שעה, ערב-ערב. לילה טוב.
ליל מנוחה גם לָךְ, אלטע פופוך ז"ל,
צחקת קצתי נהנית? נו די, מספיק.
נחמד שבאת. כל-טוב לך, נְשָמוֹנֶת חמוצה.
יונה [מתחיל שוב לבכות]
אמא...!
לביבה [אל התקרה]
קְשְשְשְט! הביתה! לשמים!
[ליונה]
אין אמא, אמא עפה לְסַפֵּר בשמים,
לביבה מחר תספר על הארץ.
כך חילקנו לנו את היקום.
[היא אוספת את יונה בזרועותיה, מנענעת אותו ושרה]
וכשמיששנו זה את זו לראשונה,
כבר ניחש הלב הכל:
סחורה פשוטה מחומר זול.
לא היה בנו להט.
בחרנו זה את זו מפני שמוכרחים.
מפני שגשם יורד בעולם,
והלילות קרים,
ומפני שאי-אפשר לעבור את החיים האלה
בלי חיבוק.
אבל מעולם לא עזב אותנו ריח כבד של שוק.
[יונה ניתק לאט מזרועותיה. הוא שפוף ונטול-חיים]
יונה אני מרגיש לא טוב.
לביבה [לעצמה]
התירוץ הקלאסי לחזור למיטה.
יונה [משתרע על המיטה]
מרגיש מאוד לא טוב.
קחו אותי לפרופסור בַּאיֶיר.
לביבה למי?
יונה אמי נהגה לספר לי: כשהייתי
תינוק בן חצי שנה חליתי מאוד.
כל הרופאים לא יכלו לעזור.
אז לקחו אותי למומחה הכי גדול.
זה היה פרופסור באייר הזקן.
לא דוקטור - פרופסור.
הוא נתן לי כמה טיפות של תרופה לא-נודעת
מצנצנת קטנה, והציל את חיי.
עכשיו אני זקוק לפרופסור באייר.
נחוצה לי שוב צנצנת קטנה עם כמה
טיפות שהעולם עוד לא ראה,
והכל יהיה טוב, ואתחיל מהתחלה.
קחו אותי לפרופסור באייר.
לביבה פרופסור באייר עם הצנצנות שלו
מקבל ודאי בשמים כבר שלושים שנה.
ועד שנצטרף אליו אני חוזרת
לקנות סוף-סוף את הכובע לקיץ.
[משתרעת על המיטה. יונה מתאמץ לקום, חיוור, נושם בכבדות]
יונה לא לא, אני לא נשאר. עכשיו -
או לעולם כבר לא. כאן הקבר. ואני רוצה
את החיים שעוד נותרו לי, לא אוותר
על המעט שעוד נותר לי, לא אוותר...
[הוא הולך ברגליים כושלות, מתלבש ואורז לו מזוודה. לביבה מתיישבת במיטה בעיניים נדהמות, אחר עוצמת אותן ומפזמת חרש]
לביבה
לא היה בנו להט.
בחרנו זה את זו מפני שמוכרחים,
מפני שגשם יורד בעולם,
והלילות קרים,
ומפני שאי-אפשר לעבור את החיים האלה
בלי חיבוק.
[יונה מרים את המזוודה, ופוסע צעד אחד לכיוון הדלת]
[סוף מערכה ראשונה]
מערכה שנייה
פרק רביעי
לביבה יושבת על המיטה כמו בסוף המערכה הקודמת, עיניה עצומות. יונה עומד, בידו מזוודה, פניו אל הדלת. נשמעת נקישה בדלת מבחוץ.
יונה מי זה דופק בדלת בשתיים בלילה?
לכי לשאול מי זה.
[הוא חוזר לאמצע החדר. לביבה קמה, לובשת חלוק ויוצאת לפתוח.
יונה דוחק את המזוודה מתחת למיטה וקורא אחריה]
אל תפתחי לפני שעונים לך!
[לביבה חוזרת]
מי זה?
[נכנס אחריה גוּנְקֶל, רטוב עד לשד עצמותיו]
גונקל גונקל. פה גונקל. רק גונקל.
בסך-הכל לא יותר מגונקל.
מה אני אומר גונקל - בקושי גונקלון.
והעניין הוא זה: עניין פעוט. עניינצ'יק.
כאב לי מאוד הראש. ולא היה לי פַּלגין.
והראש מתפוצץ, ובתי-המרקחת סגורים.
ואי-אפשר להירדם. יצאתי החוצה,
אמרתי: אעבור ליד בית ידיד.
ומי לי ידיד? - פופוך. עברתי,
ראיתי אור וחשבתי: אם לא ישנים,
ניכנס ונשאל על פלגין. ואולי הם בכלל
זקוקים לעזרה? ונכנסתי. רק לרגע,
לפלגין. פלגינצ'יק - ואני הולך.
לא אפריע לזוג נשוי
בשתיים בלילה עם אור.
ודרך אגב, מה קרה שאור?
לביבה תשתה משהו קר עם הפלגין?
גונקל למה קר? עכשיו לילה, ודצמבר,
למה לא משהו חם?
רוצים שאשתה מהר ואלך?
אני שותה מהר גם חם.
[לביבה יוצאת]
ואם אשב פה עוד חמש דקות,
מה איכפת לכם? ממילא היה אור, לא?
חסים על הזמן שלי? חִי-חִי,
אל תחוסו, קחו, קחו. יש בשפע.
[לביבה חוזרת עם כוס מים וגלולה]
אהה, בכל זאת קרים.
חסים על הזמן שלכם,
רוצים לחזור למיטה, אם ככה
בכל זאת נשאלת השאלה: למה אור?
[מורה על יונה]
ולמה עם בגדים?
[בולע את הגלולה ושותה את המים]
תודה. כמה נחמד כאן.
כמה חביב ונעים, איזו הבעה
ואופי של חיים אינטימיים חמים
יש בקמטים של הסדין שלכם.
ודאי הוא חם עדיין, הסדינצ'יק, ממגע
הבשר הלוהט. התחבקתם? התנשקתם?
[נוגע בסדין]
אם ככה, למה היה אור?
ועדיין כואב לי הראש.
הראש, הראש, הראש,
גונקל, גונקל, גונקל,
מה עושים עם הראש של גונקל,
מה עושים עם כל הגונקל?
טוב, לא אעכב אתכם יותר,
עניינים שבינו לבינה קודמים
לעניינים שבינו לבין גוּנְקֶליותו,
חִי-חִי. שלום.
לביבה גונקל.
גונקל אני שומע פתיחה להצעה
לשבת ולשתות איתכם כוס תה?
לביבה אתה שמעת פתיחה לאיחולים
שיעבור לך כאב-הראש,
ולילה טוב.
גונקל יונה, יונה, למה אתה שותק?
יונה גונקל.
גונקל אני שומע פתיחה...
יונה לך הביתה.
גונקל אה! מלים מפורשות, מה?
חדות כמו תער.
חותכות לי את המוח,
אבל מה איכפת לכם,
כאב-הראש של גונקל
הוא בראש של גונקל,
לכם ראש נקי, שקט,
רוצים לחזור כבר למיטה,
אבל אם הייתם במיטה
אז למה אור?
ואם מלים מפורשות,
תרשה לי להזכיר,
לפני חמש-עשרה שנה,
גם כן בחורף,
השאלתי לך כובע.
אני רוצה אותו בחזרה.
יונה אני לא זוכר.
לביבה גם אני לא.
גונקל כובע מצחייה חום, מעור.
אני רוצה אותו בחזרה.
לביבה נחפש בארונות בבוקר.
גונקל אני רוצה אותו עכשיו.
יונה השתגעת? בשתיים בלילה חיפוש כובעים?
לך הביתה, נמצא את הכובע - נודיע.
גונקל ואני אשב בבית כמו כלב, ואחכה להודעות?
אשב כאן, אשתה כוס תה ואתם תחפשו.
ממילא מה עשיתם בשתיים בלילה עם אור?
לא חיפשתם כובע? אם ככה, למה אור?
לביבה אור כי אור! כי בעלי ואני עושים את זה
באור! כי יש לנו חיים אינטימיים עשירים
ומוארים היטב! כי אנחנו מתגרים
הרבה יותר באור! כי הוא רואה לי באור
את מה שאתה רק חולם עליו בשחור!
גונקל אני רוצה את הכובע שלי!
את הכובע היקר שלי
עכשיו אני רוצה!
אני לא אזוז מפה
עד שאקבל את הכובע שלי!
[נכנס למיטה בבגדיו ומתכסה]
יונה צא, או שאני הופך אותך עם המיטה!
לביבה כמו שהופכים אשפה לתוך הפח!
בעלי הוא מהפכן ידוע של מיטות.
גונקל אני כל-כך רוצה במיטה זוגית,
כל-כך רוצה במיטה זוגית!
לביבה מה יעזור לך גודל המיטה?
בכל מיטה שתיכנס אליה - תהיה לבד.
גונקל [מצייץ כמו עכבר]
לבד. לבד.
יונה כמו עכבר.
לביבה כן, גם לבכות הוא לא בוכה יפה.
גונקל אני כל-כך פוחד למות לבד.
שכבתי לבדי במיטה,
לא יכולתי להירדם.
פתאום נפל עלי פחד גדול.
כל החיים שלי הוארו פתאום,
ואני ראיתי אותם, את כולם
מקצה אל קצה, מנהרה צרה ואפלה,
שבה אני זוחל על ארבע חמישים וחמש שנה,
בודד ומבוהל, ומצייץ כעכברוש:
גונקל! כאן גונקל! רק גונקל!
בסך-הכל לא יותר מגונקל! גונקלון!
[יונה ולביבה נצמדים זה לזו בחלחלה תוך דבריו]
אה, איזה זוג מאושר.
איזה שני אנשים מאושרים,
התלכדו פה מול עיני
בתמונה מכאיבה כל-כך של אושר!
משפחת פופוך, אתם מכאיבים לי
כל-כך. אני חולה.
קחו אותי לפרופסור באייר.
לביבה גם אתה לפרופסור באייר? גם אותך הציל
עם הצנצנת הקטנה בגיל חצי שנה? אלוהים,
אז זה מה שיש להם, לכולם, בראש,
מתחת לדיבורים ולשריון האדירים -
הרצון שייקחו אותם על הידיים
לפרופסור באייר? טפו, אינפנטילים.
גונקל קחו אותי לפרופסור באייר!
יונה פרופסור באייר בשמים.
לביבה עם הצנצנת. ואם אתה חולה,
לך לסבול על המיטה שלך. אל תדביק.
ללכת! חיש! מצצת לנו את כל החום
מן הסדין. חיש לחזור ולצייץ
כמו עכבר במנהרה שלך!
גונקל [יורד מהמיטה, מביט רגע בלביבה]
את מרשה לי לגעת בך?
לביבה יש לי בעל.
גונקל אתה מרשה לי לגעת רגע באשתך, יונה?
יונה לאיזה צורך?
גונקל לצורך חוויה קטנה שתשמש לי
להעלאת זכרונות בלילה. מרשה?
יונה באיזה אזורים?
לא באזור המרכזי הקדמי,
ולא באזור המרכזי האחורי.
גונקל לְמָה אתה קורא אזור מרכזי?
יונה לתחום קו-המשווה החם והפראי
מהסנטר בצפון עד הקרסול בדרום.
גונקל זה קו-המשווה? זה כמעט כל הגלובוס!
אתה משאיר לי את אלסקה בצפון
ואת אנטארקטיקה בדרום. הכל קפוא.
יונה מישהו מכריח אותך לצאת למסעות?
תישאר בבית, תראה שקופיות.
גונקל [כורע על ברכיו]
אני בכל זאת אקפוץ רגע לאנטארקטיקה.
[מנשק ומלטף בעצב את כפות רגליה של לביבה]
כן, אלה הם חיי:
ביקור בכפור המקפיא
של מדבריות הקוטב,
ליקוק של עצם יבשה,
אשר השליכו לי כמו לכלב.
[צחוק מבוכה נפלט מפי לביבה]
וצחוק של בוז, אשר ניתך עלי
מלמעלה, כמו רוק מן השמים.
[קם, רץ אל היציאה, עוצר ופונה אליהם]
"זוג מאושר"! טפו!
חושבים שאני לא יודע
למה דלק האור.
רבים כמו כלבים בגיהנום.
מוצצים זה לזו את הדם.
"זוג מאושר"! שמענו עליכם!
מול אנשים בודדים לעשות קואליציה
זה כל מה שאתם יודעים.
קואליציות של שנאה.
אותי לא מרמים. לא
את גונקל. גונקל מכיר קצת
את החיים, גונקל פתח ספר או
שניים, גונקל יודע מה זה חתונות,
משפחות, מיטות, וְלָדוֹת. גונקל
לא קונה את זה. גונקל יורק
על זה. גונקל מצפצף.
גם כשגונקל בוכה על חייו -
גונקל יורק על חיי האחרים.
ואני רוצה את הכובע
שהשאלתי לך לפני חמש-עשרה שנה.
לא אוותר על הכובע.
אשוב מחר, אשוב כל לילה,
עד שתחזירו לי את הכובע.
כוס תה לא הצעתם לי.
רק מים קרים.
[הוא פורץ פתאום בבכי]
אני יודע כמה רע לכם, אבל יש
לכם לפחות זה את זו כדי לנבוח.
לי אין על מי לנבוח.
לבד, אל התקרה, בלילה -
האו! האו האו! האו!
[יוצא]
פרק חמישי
יונה יושב על המיטה ובוכה חרש.
לביבה למה אתה בוכה?
יונה כי אין מפלט. לפני חצי שעה
רציתי לעזוב. עכשיו אני יודע:
אין לאן ללכת. כולנו גונקלים.
יש גונקל עם אשה, יש גונקל
בלי אשה, אבל לאן שלא תברח -
גונקלים כולנו.
לביבה אתה לא גונקל.
יונה אני גונקל. בתוך-תוכי
אני רק גונקל. גונקלון.
לביבה לא, אתה לא גונקל. אתה פופוך.
יונה מציאה גדולה! באמת! ברירה גדולה
מציבים לפניך החיים: או שאתה גונקל,
או שאתה פופוך. מציאה גדולה מאוד!
לביבה אתה יונה פופוך ויש לך לביבה פופוך.
יונה עוד מציאה!
לביבה והופעה קצרה של גונקל באישון לילה
מפריחה פתאום אהבה שקמלה
בין יונה ללביבה.
יונה שום אהבה אין פה, רק הפחד
להיות לבד בלילה.
לביבה לא אריב איתך על מלים.
יונה וגם זה רק לחצי שעה.
לביבה חצי שעה ועוד חצי שעה,
החיים בנויים מחצאי שעות.
יונה אני רציתי משהו נוסף.
לביבה הנה אני כולי. זה כל מה שיש בי.
יונה אני קיוויתי למשהו נוסף.
לביבה טוב, אין משהו נוסף.
יחד נזדקן, יונה; יחד נעבור
את החיים האלה עד תומם
בלי משהו נוסף.
יונה כן, ספר החיים למעשה נשלם,
מלבד שורה ריקה לתאריך הגמר.
לא קל להתרגל למחשבה, אבל
עלי לשנן זאת היטב:
לא יהיה עוד משהו נוסף.
משהו נוסף כבר לא יהיה.
תחילה אכלתי עוף אצל אמי,
אחר אכלתי עוף אצל אשתי,
עוד כמה מנות עוף אוכל בבית-חולים,
ואז - לשכב דומם, לנוח -
סוף-סוף בלי עוף.
אלה תולדות יונה פופוך.
[לביבה מרקידה אותו]
מה את עושה?
לביבה הרופאים ממליצים לרקוד.
יונה את אומרת ועושה דברים מטומטמים
בטבעיות כזאת, כמו פיהוק של חתולה
שמנה בשמש. ומה שהכי נורא הוא
שאת גם צודקת בשטויות שלך:
"הרופאים ממליצים לרקוד",
"החיים בנויים מחצאי שעות" -
הכל נכון כל-כך שזה נורא.
[הוא מתחיל שוב לבכות]
אני פוחד למות, לביבה.
אני פוחד. גונקל ימות,
אמות גם אני.
אשכב לבד בחושך - גונקל.
כל המתים נעשים גונקלים.
מי ימלא אצלך את הפיג'מה
הירוקה שלי שאשאיר אחרי?
לביבה איש לא ימלא אותה, יונה.
הפיג'מה הירוקה תישאר ריקה.
ויש לך עוד משהו שאין לגונקל.
יונה מה?
לביבה אם תמות, אזכור אותך.
הנה, הבט לי בעיניים, תמונתך נתונה
בתוכי למשמרת. אני אזכור אותך.
יונה חִרתי אותי בזכרונך, לביבה,
כי אני פוחד להיעלם.
לביבה הנה אני חורתת. כל תו
ותו אני חורתת.
יונה ולא הייתי טיפוס קצת מחוק,
שנעלם בלי להשאיר עקבות?
לביבה חם וחלילה. הטבעתָ חותם בעולם. הטבעתָ.
יונה על הקמטים את יכולה לוותר בתמונה.
לביבה הקמטים לא מפריעים לי.
יונה התחתנת עם גבר צעיר שפניו חלקות,
הקמטים לא נכללו בהתחייבות שלך.
לביבה הכל, קיבלתי את הכל, התחייבתי לכל.
הכל היה שלי, היינו יחד, אני אזכור הכל.
חרוֹת אותי בזכרונך, יונה.
יונה כבר חרוּת.
לביבה לא רק הישבן.
יונה לא לא. גם מבט העיניים המסור
המפויס שלך. לא אשכח אותך, לביבה.
נגעת לליבי, נגעת לעצם לב-ליבי,
את, חייך, טרחנותך, מסירותך שאין לה
גבול, עבודת הפרך של חייך אשר עבדת
את מפעלנו הכושל. כמה פשוט, לביבה,
לקחת את חייך, כמו שלוקחים מברשת שיניים,
ושיכנת אותם בכוס אחת איתי.
לא אשכח אותך, לביבה.
[הם מסמיכים ראשיהם, מצח אל מצח, ומסתכלים היישר זה בעיני זו, כשהם משמיעים הברות מתמשכות כילדים]
יונה ולביבה אִאִאִאִייי...
יונה הנה, מחליפים תמונות אחרונות,
וטומנים עמוק בִּפְנים, כמו לפני
פרידה ממושכת, ואולי לתמיד.
לביבה וחמם לי מקום לצידך לאחד המוות
אם תרד לפני.
יונה אִי, לביבה, את עם השליחויות שלך
תמיד: אולי גם להוריד איתי
את הזבל בירידה לבור?
[הוא משכיב אותה על המיטה, מנסה לבעול אותה]
לביבה בוא, יונה, בוא... אהוב שלי...
הרבה לילות אני כבר מחכה לזה".
[הוא אינו מצליח, היא מנסה לעזור לו]
בוא, יונה... בוא...
יונה שִתקי, שִתקי...
לביבה אולי אתה עייף.
יונה שִתקי...
לביבה אם לא הולך, לא נורא, עזוב,
תישן טוב, תירגע, נמשיך מחר...
יונה שתקי, אמרתי... מחר, מחר, שנינו
מזדקנים מיום ליום...
לביבה שְשְשְשְ, רק אל תתחיל שוב,
תירגע, אכין כוס תה...
יונה [קם מעליה]
הפתרון הנצחי - כוס תה!
לכי הטביעי את עצמך בתה!
לא זקוק לרחמים שלך,
שמרי אותם לעצמך!
מה עשיתי? לא פתרתי כלום.
החלפנו כמה מלים יפות-רגשניות,
ושוב אני מוצא עצמי שוכב
באותו קבר, עם אותו פגר.
זה הכוח שלהן, להמיס ולטשטש הכל
בדייסה של דמעות ותה וייסורי מצפון.
ואת העיקר לא פתרתי: מה עושים
עם החיים האלה הלאה? איך לנשום?
ובאיזו מיטה להניח סוף-סוף את שק העצמות
שלי - של פופוך או של גונקל? או שיש
עוד מיטות אחרות מלבדן?
לביבה התחלת מתרבות ואמנות - סיימת במיטות.
יונה ואת, אל תשלי את עצמך: מה שנופל
איתך - קופץ בחוץ כמו יגואר צעיר!
אני לא חסר לי, יש בעולם
נשים בודדות כמו זבל...
לביבה לך אליהן! אל הזבל!
יונה אני אלך! אלך! כבר רציתי ללכת,
אבל את בכית כמו תנין-יאור, ואני
ריחמתי עלייך, ומה יצא לי? אני מפסיד!
הוי כמה רומנים הפסדתי
בגלל הלב החנון שלי!
לביבה אז לך, לך כבר! מי עוצר אותך?
רוץ מהר שלא תפסיד, המזוודה עוד ארוזה.
מקודם התחננתי שתישאר, נכון, עכשיו
אני דורשת. החוצה! לג'ונגל עם היגואר!
יונה ומה, לתת לך סיפוק ועונג
שאני הולך ואת נשארת?
לפנות את המיטה, את הכורסה,
לוותר על הדירה, הטלוויזיה,
ניירות-הערך בבנק,
לזה את מחכה, מה?
לא לא, איתך אני נשאר,
איתך על המרפסת, במטבח ובמיטה
למרר לך את חייך.
אדפוק בחוץ - אפליץ בבית!
יחד נזדקן, ויחד נירקב,
ויחד - צמודים לניירות-הערך
הצמודים הרשומים על שנינו -
אל הקבר נרד!
צַלצלוּ בפעמונים, צִפרוּ בסירֶנות,
הזעיקו את העם לכיכרות ולרחובות -
החיים של יונה פופוך עברו!
עברו החיים של יונה פופוך!
לביבה [צוחקת בייאוש]
פעמונים? סירנות? חִי-חִי,
הנה המנגינה שלר, שומע? -
קול נזילת המים באסלה;
את חייך היא ליוותה,
תלווה גם את מותך.
פרק שישי
יונה לביבה, אני מרגיש מאוד לא טוב.
לביבה [לעצמה]
היגואר חוזר למאורה.
[יונה משתרע על המיטה]
אלא מה.
יונה יש לי כאב בחזה ובחילה,
נחוץ לי להקיא.
לביבה [מתבוננת בו, מראה פניו מדאיג אותה]
בוא נלך אל האמבטיה, תקיא.
יונה הסימנים מדאיגים. אני פוחד לקום.
יונה שטויות. אני מהמרת על קלקול קיבה קטן.
יונה אני לא במצב-רוח להימורים.
הבטיחי לי שזו לא התקפת-לב.
לביבה על מה אתה מדבר, יונה,
אתה אדם בריא.
יונה הבטיחי לי שזו לא התקפת-לב.
לביבה אני מבטיחה לך.
יונה מִנַין את יודעת? את רופאה?
לביבה אני סומכת על חושַי.
יונה אה, חושייך, מלייך, הבטחותייך.
[מתיישב במיטה]
אני נזכר באמי. על ערש מותה
הבטחתי לה שלא תמות.
גם היא סמכה עלי. ועכשיו
אשלם את מחיר האכזבה
שהנחלתי לאמי.
דור לדור מנחיל ייאוש.
[הוא מתמוטט אחורה. לביבה צווחת]
לביבה יונה!!
יונה שְשְשְ... למה את צועקת? מה את עושה?
מנסה להסיח את דעתי מן הדבר החשוב ביותר
שעומד לקרות לי, שבו כבר אין לך חלק,
וגם לא לאף אחד אחר, רק לי לבד,
הפעם באמת, אחת ולתמיד, סוף-סוף לבד?
לביבה יונה! אני קוראת לרופא! יונה!
יונה שְשְשְ... לא, למה? כבר מרגיש טוב. הקלה גדולה.
משהו בתוכי ניתק, אבן נעקרה. כאילו היו
חיי עד הנה מין מעבדה קטנה ומלוכלכת
של נסיונות. שלב הניסויים עכשיו נגמר, דלת
נפתחה, כעת אני עומד על מפתנם של החיים ממש.
לביבה והכאב בחזה?
יונה עבר. הימרת נכון, כרגיל. קלקול-קיבה קטן.
לביבה כמה הדאגת אותי פתאום:
הלב, באמצע הלילה.
יונה לילה? איזה לילה? את לא רואה
שעכשיו שבת בבוקר, ואני בדרך
לבית-הכנסת עם אבי?
שבת בבוקר. רְאוּ: אב הולך
עם בנו לבית-הכנסת.
יד הבן ביד אביו.
האב הולך ומפזם לו חרש, הבן
בועט באבנים קטנות.
איש איש ועיסוקו, ברחוב הריק,
בתוך שלווה גדולה כל-כך, באור של חסד;
יד ביד, אב הולך עם בנו
לבית-הכנסת.
[הוא מת. לביבה צווחת]
לביבה יונה, אל תמות! אל תעזוב אותי, יונה!
עוד נשאר לנו להזדקן ביחד, שכחתי
כל המלאכה הקשה, המפרכת, מלאכת הזקנה
והבּלָיָה, עבודת היום-יום של הייאוש,
המחלות, הכוחות ההולכים ואוזלים, והפחד -
הוי פחד המוות הזוחל בלילות הארוכים בלי שינה -
לא הוגן שתשאיר את הכל על כתפי,
אין לי כוח לבדי.
יונה, קום! הבוקר מתקרב. שער
בית-המלאכה הישן של חיינו נפתח בחריקה.
קום לעבוד, יונה. קום לסיים
איתי ביחד את מלאכת החיים!
אפילוג
לביבה יושבת למראשות יונה המת. קולה רך.
לביבה מה היה איכפת לך, יונה, לחיות עוד קצת,
היינו מטיילים שלובי זרוע לפנות ערב,
אתה היית רוטן, אני הייתי מסכימה,
למי כבר נשאר כוח לריב, הזִקנה
היא תרופה נהדרת לחיי נישואים,
כמה נכון לבעל ואשה להזדקן ביחד.
[היא רואה אותו ואת עצמה כזוג זקנים. הם שרים]
לביבה התזכור חיוך של ילד, קרן שמש, כנף ציפור?
יונה כן, אזכור... כנף ציפור...
לביבה לא ישוב חיוך הילד, לא ציפור ולא השמש,
לא ישוב כל העולם שבו אהבנו כה להיות,
לא ישוב, לא ישוב, לא ישוב עוד.
[אל ילד דמיוני]
לביבה התזכור אותנו, ילד משחק שם בחצר?
יונה כן, זכוֹר... שם בחצר...
לביבה לא נשוב עוד לחצר, לא נשוב אותך לראות,
לא נשוב לפסוע יחד על האדמה הזאת,
לא נשוב, לא נשוב, לא נשוב עוד.
יונה [קם בעמל מהמיטה, רוטן]
הצלחתי רע מאוד בחיים.
הזרם של הנזילה בבית-כיסא
נעשה יותר חזק -
הזרם של השתן נעשה יותר דק.
לביבה לא ידענו אז שנהפוך
לסמרטוטים כאלה, מה?
אז חשבנו שרע לנו. לא ידענו
כמה רע עוד יכול להיות.
יונה מה?
לביבה [צועקת]
לא ידענו כמה רע עוד יכול להיות!
יונה אני תמיד ידעתי.
לביבה בכל זאת היו לנו גם
כמה רגעים טובים.
יונה לא שומע.
לביבה [צועקת]
בכל זאת היו לנו גם
כמה רגעים טובים!
יונה לא זוכר.
לביבה היו, היו. מזמן.
יונה לא היה כלום, זקֵנה.
הזרם של השתן היה חזק -
עכשיו הוא דק.
הצלחתי רע מאוד בחיים.
לביבה ואני הייתי מבקשת שיכתבו
על החיים שלי ספר.
[לקהל]
סלחו לי, אני אולי אשה טיפשה.
בכל זאת: חייתי קצת. עברתי משהו.
ואם יושב הערב ביניכם סופר,
ואם נחוץ לו חומר מעניין,
הייתי מוכנה לפגוש אותו ולספר לו.
לא אקח תשלום, גם לא איכפת לי
שימציא שמות בדויים. לא הכבוד נחוץ לי,
או הכסף, רק קצת הבנה, ואיזה זיכרון קטן
שייוותר אחרינו, שיֵדעו: חָיִינוּ.
יונה מה?
לביבה חיינו!
יונה "חיינו"! ביג-דיל! החיים שלנו
לא מעניינים אותם.
לביבה החיים שלנו מוכרחים לעניין אותם!
אלה יהיו פעם גם החיים שלהם.
[לקהל]
הנה, אגלה לכם לצורך זה
אפילו סוד פיקנטי:
לפני עשרים שנה קם יונה בעלי
באמצע הלילה ורצה לעזוב אותי.
יונה מה?
לביבה אני מספרת להם איך רצית לעזוב אותי!
יונה באמת? רציתי? אלף פעמים
רציתי לעזוב, אז מה?
כולם רוצים לעזוב. כולם.
הביטי, הם צוחקים, זה משעמם אותם.
שרציתי לעזוב משעמם אותם.
צינור השתן שלי משעמם אותם.
כל החיים שלנו משעממים עד מוות,
לא רק אותנו, גם את הקהל.
לביבה בכל זאת, אצלנו זה היה שונה.
[לקהל]
אדוני הסופר, אצלנו זה היה אצלנו.
יונה היא בהמה, הזקנה, מה לעשות -
תמיד היתה. ההזדקנות הולכת טוב
עם בהמיות - כמו שמנת עם בננה.
הצלחתי רע מאוד בחיים.
לביבה סופרים ואמנים, עולם התרבות, הביטו בנו!
יונה "לכו לעזאזל", אומר הסופר, "אתם עם החיים
המצחיקים שלכם!" - למרות שגם החיים שלו, של הסופר,
לא פחות מגוחכים - "אתם מעכבים את האנושות!",
הוא אומר, "אנחנו עומדים על סף תקופה חדשה", -
תמיד הם עומדים על סף תקופה חדשה - "אנשים ממריאים",
הוא אומר, "לירח, ואתם נדבקים לנעליים כמו בוץ,
וטוחנים לנו שוב ושוב אותו הזבל!"
לביבה לא זבל! לא זבל!
יונה רק זבל! זבל וזבל ודווקא זבל! ודווקא
לא רוצה שיכתבו! שום דפים, שום זיכרון!
חיים כאלה ראויים להימחק כאילו לא היו!
לביבה לא לא! אני לא מאמינה!
יקום סופר. אדם אציל-נפש, מצפוני,
עם נשמה ולב. הוא יבין. הוא יקשיב ויבין.
הוא ישמע את כל סיפור חיינו, הוא ימצא
מלים נכונות, הוא ייצור מאיתנו משהו יפה,
עמוק, מלא חמלה ורגש. הרי עם כל השגיאות,
הפגמים, יש בנו עוד חומר ליצירה טובה.
הו אלוהים, הוא יבין אותנו, הוא יבין,
הוא יבין, הוא יבין, הוא יבין!
יונה [מרגיע אותה, מוליך אותה בעדינות בחזרה אל המיטה]
אִי, בהמה, בהמה, איש לא יבין, איש לא יכתוב,
אין על מה לכתוב, כולם מפהקים כבר. לילה טוב,
[הוא משתרע על המיטה, מוטל כקודם, מת. לביבה יושבת למראשותיו ושרה לו, כשיר-ערש]
לביבה לא נשוב עוד לחצר, לא נשוב אותך לראות,
לא נשוב לפסוע יחד על האדמה הזאת,
לא נשוב, לא נשוב, לא נשוב עוד.
[סוף]