הילד חולם

חלק ראשון: האב

חדר הילד. לילה.

א

[האב והאם גוהרים על מיטת הילד הישן.]

האב עם הירדמו הופך הילד לאהוב עלינו לאין-קץ:

שָקֵט, פיו פעור בחוסר-ישע,

מזכיר לנו: כך ייראה

אם ימות.

רגע קודם עוד כעסנו

על המולתו ופטפוטיו,

רגע אחר-כך כמעט בוכים

מגעגועים לרעש המתוק

מפי הילד הנושם קצובות,

שקוע בשלו.

האם שיעצור הזמן עכשיו, בשיא האושר,

כי טוב יותר כבר לא יהיה;

שנהפוך שלושתנו לטבע דומם:

"הורים מסתכלים על ילד חולם".

ב

[רחשים מוזרים מתחילים לבקוע מבחוץ, הולכים ומתגברים. אל החדר פורץ אדם, אחריו אנשים נוספים, משפחות, כולם מבוהלים, נראים כנרדפים, ממלמלים מלמולים כבושים. הם מתרוצצים אנה ואנה. האב והאם מסוככים על הילד הממשיך לישון בשלווה. פורץ אדם פצוע, שותת-דם, נעצר, מביט בהשתאות עצומה בדמו הניגר. כולם מתרחקים ממנו, צופים בו מנגד בגוש צפוף.]

שותת-דם עשו בי חור... איך זה...

נקבו... כמו קופסה...

הביטו: אני ניגר על מכנסי...

אוזל – טיף טף – מן העולם...

ארבעים שנות נגינה בכינור

נִקווים שם לשלולית קטנה ליד נעלי...

[נופל על ברכיו, נחלש.]

איפה אני? – שם, בחוץ...

איך זה... נשפכתי, אמא...

נפלתי ונשברתי ונשפכתי...

[נופל על גחונו, האנשים מתקבצים סביבו.]

רבותי, או שטעיתי בכינור,

או שהטעות היא כאן...

שִמעוּ, הגישה הרצינית למוזיקה

סופגת פה מכה רצינית...

אני אֶמְחֶה... בהחלט אמחה...

צופה מבוהל במוות אבל בפני מי? בפני מי

תמחה על מותך?!

הלא זו שאלת השאלות:

בפני מי תמחה?!

שותת-דם [הולך ונחלש]

אמחה... אני אומר

לכם שאמחה...

[משתתק ללא תנועה. רגע דומייה.]

צופה מבוהל במוות זה אדם גדול, זה מת,

את החשוב מכל הוא כבר עבר,

כל מה שמטיל צל על חיינו – 

הוא כבר חופשי ממנו, קל ומאושר,

הוגה-דעות דגול, פתר את החידה,

יודע משהו שגם שלמה המלך

בחייו עוד לא ידע.

ג

[חיילים חמושים נכנסים וחוסמים את המבואות, אחריהם המפקד והאישה שנולדה לאהבה. היא רואה את שותת-הדם, מתחלחלת.]

אישה שנולדה לאהבה מת? אמיתי? אלוהים אדירים,

הגווייה הראשונה בחיי!

אז מה שמספרים עליו

כל-כך הרבה – קורה!

[מתקרבת אליו, מעיינת בו.]

וככה הוא ישכב, צונן,

סגפן, פקעת אשכיו קפוצה

לנצח כמו עכבר מת?

באנו לעולם נורא!

כמה מחניק פה!

[רואה את קבוצת האנשים המצטופפת מנגד.]

אלוהים אדירים, זה ריח

הפרשות מיץ-הפחד שלהם!

איך נעוצות בי כל העיניים!

אני זוקרת אצבע – משמעות:

אני פוסעת צעד – פרשנות.

ואיזה רטט באוויר, כמעט

אַת מתפתה לומר, חשמל

של אהבה פראית.

שותת-דם [מתעורר לפתע מעלפונו, בשארית כוחותיו]

עִצרוּ... בבקשה...

אישה שנולדה לאהבה אלוהים אדירים, עוד חי!

הגסיסה הראשונה בחיי!

תנו מים! יהיה גם פרפור?

שותת-דם עִצרוּ בבקשה... את הדם...

אני כַּנָר... תשאלו...

מפקד כנר? והנה נעל,

תפר אותה סנדלר.

[תוקע את חרטום נעלו בפצעו של שותת-הדם. הוא מת.]

אישה שנולדה לאהבה אלוהים אדירים, אכזריות צבאית אמיתית!

נהנה להדהים?

מפקד נהנית להזדעזע?

ד

מפקד [לקבוצת הנרדפים]

אל תיקחו איתכם דבר,

בואו איתנו.

אישה מייבבת הם יהרגו את כולנו!

האם איננו יכולים ללכת.

מפקד ככה!

האם כן. הילד שלנו ישן.

[המפקד, האישה שנולדה לאהבה והחיילים רואים לראשונה את הילד הישן במיטתו. הם עומדים כמהופנטים למראה האידיליה הקטנה שבתוך תמונת הבלהה.]

אסור לכם להעיר אותו.

מפקד ככה!

האם כן. הוא ילד. הוא חייב

לישון בלילות. הוא חולם.

אומרים שבלילות הם גדלים.

בלילות מתעצבת אצלם

האישיות, הנשמה נפתחת,

בני במיוחד זקוק לשינה,

הוא היה חולה כל החורף,

הוא רגיש, כל רוח קלה

עלולה לפגום בהתפתחותו.

כזהו בני.

[לאט לאט מתקבצים כולם סביב המיטה כמו סביב פלא. האב והאם מסובכים עליו משני צדדיו.]

מפקד ילד. תמצית חיינו. הגביש.

ישן, מה? עולמות מתמוטטים סביבו

והוא שקוע, מקופל בתוך בועת חלומותיו,

נושם קצובות, כאילו מעניק בנשימתו

איזה סדר ומובן לתוהו של חיינו.

[מסמיך פניו אל פני הילד.]

ראוּ, נושם לו בשלווה כזאת,

כלל אינו יודע שאני קיים.

פלא השינה.

הי, ילדים, איך זה אתם

ישנים לכם ככה, כאילו

העולם הוא מקום לישון?

הלא אם לחשוב עד הסוף,

עליכם לזחול מכוּוצים על ארבע,

ליילל מפחד ולהכות באגרוף

על הקירות – 

כך חייב אדם נבון לחיות!

האם אני מתחננת בפניך:

אל תעיר את הילד.

מעל לכל – אסור להעיר את הילד.

מפקד [כמהופנט למראה הילד הישן, חוזר על דברי האם]

מעל לכל – אסור להעיר את הילד.

זה ברור – הילד, הילד.

אבל איך יוכל להמשיך לישון

אם עלינו ללכת?

אישה מייבבת הם יהרגו את כולנו!

מפקד שְשְשְ, ברוֹך, בעדינות,

נקלף ממנו את שנתו

כמו שמקלפים עטיפת

מתנה יקרת-ערך.

נהפוך את העולם

להמשכו של החלום.

ה

מפקד החביאו מאחורי גבכם

את הרובים. הסירו

את הקסדות.

[והוא והחיילים מסירים את כלי-נשקם. מתחפשים מכל הבא ליד. אווירה של קונדסות ועליצות. המתח פג. את גופת שותת-הדם הם מכסים בשמיכה ומסלקים הצידה. לאם.]

העירו אותו, ליצנים הגיעו העירה.

האם [מעירה את הילד ברכות]

ילד מתוק שלי, קום, ראה

מי בא לבקר אותך.

קרקס גדול, מלא ליצנים וקוסמים

הגיע לעירנו. הם באו אליך,

נסיך קטן שלי, לשעשע אותך.

[הילד מתחכך עוד קצת במיטה בנועם, מתכווץ ומתמתח, אחר-כך פוקח עיניו, מביט רגע בנוכחים, מכַווץ עיניו מחמת האור, מחייך. תחילה הוא עצור מעט, אבל לאט לאט מציפה אותו השמחה.]

הילד אני אוהב לקום מדי פעם

בלילה משינה עמוקה ולגלות שהכל

על מקומו, שאבי ואמי והחדר,

וכל הספרים והצעצועים – הכל ישנוֹ,

והחיים הם רגילים, ריח דגים מבושלים

מהמטבח, והרדיו עוד מנגן,

והשלווה הפשוטה על פני אמי

חזקה מסְבַךְ החלומות.

אך במיוחד אני אוהב הפתעות.

הה, הפתעות – נשמת אפי, שלג

ראשון על העץ בחלון, או צעצוע חדש

על הכיסא, או, למשל, כמו עכשיו,

אורחים לנשף שממלאים את כל חדרי הבית.

ומי הם האורחים, מי? – הו, הנשמה

פורחת מתענוג! – ליצני קרקס וקוסמים

שבאו אל עירנו, מביאים איתם אורות

וצבעים, וטעם הרפתקות מופלאות.

הוי חדווה שעולה על גדותי, אני

מוכרח להתגלגל קצת כדי להירגע.

[קופץ ומתגלגל על המיטה, נרגע מעט.]

העולם הוא מקום טוב ועליז,

אני ממליץ עליו לכולם,

אני ממליץ לאלה שעוד לא נולדו

להזדרז להיוולד: לא תתחרטו!

אבא, אמא, תודה על הלידה!

תודה, תודה!

[מסתער על אביו ואמו ומנשקם.]

ו

אישה שנולדה לאהבה אלוהים אדירים, כמה אני אוהבת ילד!

גור-גברים, עם שק-אשכים ריק

רץ אחרי כדור בשמש!

אבל מה שאני הכי אוהבת בילד בן שבע

הוא לקבוע פגישה לעוד עשר שנים.

[מלטפת את ראש הילד.]

מתוק, מתוק. מתוק מדי, לא?

מין טוּב שומני שמחליק לך בגרון

עד לגועל, מה? – ילדוּת.

מכירה את זה. עמוק בליבנו

אנו חשים שהמתיקות הזאת אינה

החיים באמת, שיש משהו אחר...

[לוחשת על אוזנו.]

חלומות הבלהה – אולי הם

סיפרו לנו את האמת.

[מחייכת סמוך מאוד לפניו.]

זוכר אותי? ודאי כבר חלמת עלי.

צדקו החלומות. הכל

היה בחלומות.

ויש חלום אחד

ממנו לא מתעוררים.

מה אתה מסתכל, לא ראית שיניים?

מי אביך?

הילד זה.

אישה שנולדה לאהבה אלוהים אדירים, זה גבר לנהל איתו

שיחות על אמנות עד אור הבוקר,

ואפילו קצת יותר!

[כורכת זרועותיה סביב צווארו של האב.]

כבר נפגשנו? עוד לא? הכי הרבה

אני אוהבת את הפעמים הראשונות.

אח, לו יכולתי לחיות רק

את הפעמים הראשונות!

[מלטפת את פניו.]

בלי ספק דָמיתָ פעם לבנך

ויום אחד הוא ידמה לך:

שק אשכים מלא להתפקע,

חיוך אווילי הולך ומתרחב

מעל צינור תלוי הולך ומתקשה...

האב [מתאמץ לגחך]

קשה איתנו, מה?

אישה שנולדה לאהבה קשה, כמעט כמו זה?

[שולפת במהירות את האקדח מנרתיקו של המפקד, מצמידה אותו אל בין רגליה כשהקנה מזדקר כלפי האב.]

הלילה מתחלפים בתחפושות:

על הברכיים! פתח פה!

האם לא!!

[האב, רועד, כורע ברך לפני האישה שנולדה לאהבה, מסמיך ראשו אל בין רגליה.]

הילד אבא! אבא! זה אבא שלי!

סלחו לו! סלחי לו, גברת!

זהו אבא שלי! אי-אפשר

לעשות לו את זה!

אישה שנולדה לאהבה [מכניסה את קנה האקדח לפיו של האב]

מצוץ יפה! הילד! מעל לכל – 

הילד! נצהיל את לב הילד!

[האב מוצץ את קנה האקדח.]

שיר לילד משהו יפה על החיים!

הימנון המציצה!

האב מְמְ... מְמְ... מְמְ...!

אישה שנולדה לאהבה מכל החיים נותרה לו

המ"ם הסופית!

האב מְמְ... מְמְ... מְמְ...!

הילד אבא! אבא גדול שלי!

קום, אבא, קום!

אישה שנולדה לאהבה [לילד]

סיפרת קודם שאתה אוהב

לקום באמצע הלילה ולגלות

שהכל על מקומו.

אבל מגיע לילה, ששום דבר

שוב אינו על מקומו;

העולם שהיה מוצק, ילד,

הוּתך, ניגר מבין אצבעותיך,

ומתחת למיטתך היציבה – 

האדמה רועדת.

ויש חלום אחד

ממנו לא מתעוררים.

האם [דוחפת את הילד]

בקש רחמים על אביך!

אתה ילד, לְךָ היא תשמע!

[האישה שנולדה לאהבה תוחבת את האקדח עמוק יותר לפיו של האב.]

האב מְמְ... מְמְ... מְמְ...!

האם [לילד. בהיסטריה]

בקש רחמים! שיר לה שיר!

קולך מוכרח לרכך את ליבה!

הילד [מתאמץ להשתלט על קולו, שר]

הנה באים ימי הקיץ המתוק,

שטופי שמחה אנחנו מחכים,

היום ארוך, הלילה עוד רחוק,

אך כבר אנחנו מתחילים לדאוג:

היספיק לנו הקיץ? היספיקו החיים?

[האישה שנולדה לאהבה שולפת את האקדח מפיו של האב, מאמצת את הילד בזרועותיה.]

אישה שנולדה לאהבה [בהמון רגש]

אהה, הילדוּת, הילדוּת שאין

לעמוד בפניה! הילדוּת שלי

שלא תשוב עוד לעולם!

[וכשהילד בזרועותיה והאב קם על רגליו בזעקת רווחה, היא פוסעת צעד לעברו של האב ויורה בפניו. הוא נופל ומת.]

אלוהים אדירים, זה באמת קורה!

מפקד זה היה טוב. וזה היה נכון.

לאחר שמיצית את כל האימה

מן האיש הזה, היית מוכרחה להשיב לו

את האמונה שיחיה, ואז, כשהאמין – 

בּוּם! בפרצוף! כל החלאה! עוד לא

הספיק לעכל שיחיה, ושוב – לא יחיה!

כמה נכון! כמה ערמומי! נקבה!

ז

מפקד [מתבונן בילד כאילו ראה אותו לראשונה]

אבל שוב, ותמיד – הילד!

[ניגש אל הילד. ברוֹך]

אהה, היכולת של הילד

לגעת עד המקום

הכי כמוס בתוכנו.

כאילו היו הילדים

ריקמתנו הפנימית

הכי דקה, הכי כואבת.

כאילו שם, בילדוּת,

היה הטעם, ואבד.

[לאם.]

לכו, אתם חופשיים עכשיו.

קניתם את חייכם ביוקר.

[האם מתנפלת על גופת האב. חייל שחוח-גב ניגש אליה. בשקט.]

חייל שחוח-גב אם חייך וחיי ילדך

יקרים לך – לכי!

האם אני רוצה להיפרד מבעלי!

חייל שחוח-גב אל תתפנקי. פרידה היא

מותרות של זמנים אחרים.

האם איזה עולם זה, שבו יש זמן למות,

אבל לבכות זו התפנקות?!

שכנה אופטימית עוד נבכה! עוד יבואו ימים

מאושרים – ונבכה, נבכה

כאוות-נפשנו על הכל!

[האם לוקחת את הילד בידו, רצה איתו אל הפתח, חוזרת, עומדת שוב ליד גופת האב, עוצמת עיניה, ממלמלת כמעין השבעה, כמנסה לשכנע את עצמה.]

האם היתה תקופה שלא היכרתי

את האיש הזה שהפך לבעלי.

כשהייתי ילדה קטנה

האם ידעתי מיהו?

לו היו מורים לי עליו

ברחוב  – "זה יהיה פעם חתנך",

"אותו פעם תאהבי" – 

הלא הייתי צוחקת.

אקרא לתקופה הזאת: חִזרי! חִזרי!

חִזרי, ילדות מאושרת

בה לא ידעתי את אהבתי-לעתיד,

חִזרי, ילדות רוּויית שמש וצהלה

ואדישות מוחלטת כלפי האיש הזה,

אהוב ליבי המת.

בואי, ריקנות, מלאי את ליבי!

ח [אשכבה]

אישה שנולדה לאהבה [מתבוננת בגוויית האב]

הגווייה השנייה שאת רואה

כבר איננה הגווייה הראשונה.

משהו בתולי אבד.

החלחלה המתוקה נמוגה.

ונצבט הלב. ועצוב. כמו בראשית

הסתיו. לא ישוב עוד טעמו

הראשון של העינב.

שלום, נעורים: הקיץ תם.

[סוף חלק ראשון]

חלק שני: האם

המזח, הספינה. ערב.

א

[על הספינה – אלה שזכו לעלות. למטה, על המזח הרעוע – אלה שלא זכו. על כבש המדרגות – רב-החובל, מעשן מקטרת. מלח או שניים מכינים את הספינה להפלגה. האם והילד נכנסים בבהילות, מפלסים דרכם אל כבש המדרגות. בין הנותרים על המזח – איש מקנא בחיים, מצביע על אלה שזכו לעלות.]

מקנא בחיים הנה הכאב: יהיו כאלה שיחיו.

[רואה את האם והילד.]

ואפילו ילד: לא רק

יחיה – גם הרבה.

[תופס את הילד, ממשש אותו בקדחתנות.]

תן למשש לפרידה בשר שיחיה אחרַי!

הילד [נחלץ ממנו בבעתה]

אני לא יודע מה אתה רוצה!

מקנא בחיים אני אמות. אתה מבין אותי?

[מדגים לילד תוך כדי דיבור.]

אני אשכב: ככה. לא אוכל

לנוע, לא אחוש. לא אהיה.

אבל לא זה עיקר הבעיה,

לא חיי שלי, אני הרי חייתי רע,

על חיי המטונפים אני יורק,

עיקר הבעיה היא שאתה תחיה.

מבין אותי? תופס את עומק העניין?

אני אשכב ללא תנועה: ככה.

ואתה תרקוד עם נשים: ככה.

ואני אשכב בפה פעור: ככה. ואתה

למעלה תחבק אותן ותצחק: ככה.

על זה הלב בוכה.

וכשתיזכר בי, הוי אז

תצחק עוד יותר: ככה.

והנשים יצחקו איתך: ככה.

ואני: ככה. והן עוד יותר: ככה.

ואני: ככה. והן מתגלגלות

מצחוק: ככה. ואני: ככה.

וככה. וככה. וככה.

והן משתינות מצחוק: ככה.

[זועק בייאוש.]

אלוהים, הן משתינות לאותה אדמה

שבה אני שוכב בפה פעור ומתפורר!

[מתייפח.]

לא אוכל לשאת את זה! אני

אומר לכם: לא אשלים!

בשום פנים ואופן לא אסכים!

בעל היגיון חושב שנשים יתחילו להשתין כלפי מעלה?

לא יעזור לך, זוהי פיזיקה.

מקנא בחיים [היסטרי] אני יורק על הפיזיקה!

לא אשלים! אני כאן הילד!

[מורה על הילד.]

הנה: זה אני!

[תופס את הילד, מנסה להצמיד אותו אליו בכוח, כאילו להיטמע בו. הילד נחלץ ממנו בעזרת האם, ההודפת בפראות לאחור את המקנא בחיים. הוא ממשיך לזעוק.]

על אבי לבוא ולדאוג לכך

שנשים ישתינו כלפי מעלה כשאני מת!

אני פה הילד! אני!

[רץ החוצה בזעקה מרה.]

אני הילד! אני הילד! אני.

ב

[האם והילד פוסעים במעלה כבש המדרגות. רב-החובל חוסם את דרכם.]

רב-החובל הילד.

האם שלי. שילמו לך עבור שתי נפשות.

רב-החובל איש לא הזכיר ילד.

האם זה בני.

רב-החובל זו ספינה קטנה וישנה, והילד

מציב בעיות מיוחדות.

אני מסכן את חיי בהתגנבות

מעֵבר לגבול. אנחנו צפויים לחיפושים

בצאתנו מן הנמל. הוא עלול

להקים רעש, לאבד את השליטה.

הילד מסַכֵּן לי את הכל.

האם הוא ילד נבון. הוא שולט בעצמו.

הוא ראה את אביו נרצח אתמול

מול עיניו ושתק.

רב-החובל הוא לא ישתוק כשתיגע הסכנה בחייו שלו.

האם שְמַע, זה בלתי-אפשרי. נתתי

את כל מה שהיה לי עבור ההפלגה.

אתה יודע שאם נישאר כאן – נמות.

שים רגע. את עצמך במקומנו...

רב-החובל למה לי? אני לא אתם,

ואתם לא מעניינים אותי.

האם יש לך ודאי ילדים משלך.

רב-החובל שניים. ועוד אחת היתה

ומתה. בת שלוש.

האם בת הזקונים?

רב-החובל כן. התאבלתי עליה בזמנו מאוד.

חשבתי שהחיים אחרי מותה

לא יוכלו להימשך. הם נמשכו.

אינני יודע בעצמי איך.

האם חשוֹב עליה שוב והבט בילדי.

רב-החובל אני לא יכול לחשוב על ילדתי המתה

לפי הזמנה, כשלמישהו אחר נוח.

יש מועדים להיזכר בה, יש יום פטירה,

ימי חג וזיכרון. כעת יש לי

עבודה. אני עסוק.

אבל אמרי לי, זה מטריד אותי:

למה שילדתי שלי תמות, וילדך יחיה?

ואיפה את היית כשמתה? לא שמעתי אותך

צועקת או מתפללת אז.

הזדווגת עם בעלך ושתית יין

כשילדתי גססה לי בידיים!

האם עֲשֵׂה חסד, אתה מענה

את עצמך ואותי לחינם.

רב-החובל ולמה לחינם? על מי שחי

לפחות להתענות!

הודי שהזדווגת עם בעלך

ושתית יין כשמתה ילדתי!

האם לא היכרתי אותה!

רב-החובל [בקול, לכולם] היא הזדווגה עם בעלה

ושתתה יין כשמתה ילדתי!

האם ואם הזדווגתי? ילדתך איננה,

כלום לא יעזור לה,

עכשיו ילדי שלי על הפרק!

למה ישלם בני עבור מות בתך?

רב-החובל למה שאעשה חסד, אִמרי,

תני לי נימוק, נימוק!

האם יש לי ילד – ואני רוצה שיחיה!

רב-החובל אומר לך בכנות: אהבתי

את ילדתי, אבל אני לא אוהב

את הילד שלך. פשוט כך.

האם לוּ היתה ילדתך בחיים – לא היית

מבין את כאבי: וכיוון שמתה

ילדתך – אתה רוצה בכאבי;

כך או כך – אתה לא תעזור.

רב-החובל לא אעזור. הזדווגת כשמתה ילדתי.

האם סלח לי.

רב-החובל לא אסלח. בת שלוש – עולם ומלואו

להוריה; לא כלום לכל השאר.

ועוד משהו. אמרי, מאוד נחוץ לי לדעת:

תוכלי בלי בנך? תוכלי לחיות בלעדיו?

האם [בוכה] לא אוכל לחיות בלעדיו אף רגע!

רב-החובל לא, אמרי ברצינות, אני שואל,

מציק לי מאוד: תוכלי בלעדיו?

תוכלי לחיות בלי בנך?

האם [זועקת] לא! לא! לא אוכל לחיות בלי בני!

רב-החובל והרי תוכלי! והרי תחיי גם אם ימות!

והרי תנשמי ותאכלי ותתרחצי ותפרישי

הפרשות! תחיי בלי בנך, תחיי!

וזה כל העניין, זה מה שמשפיל כל-כך:

שאנו יכולים להמשיך לחיות

בלי היקר לנו מכל.

ג

מלח קפטן, סיימנו להעמיס את חביות הדלק.

רב-החובל נפליג.

[מתחיל לעלות. האם, אוחזת בילד, מתפרצת לעלות אף היא.]

האם לא תמנע מאיתנו לעלות!

עִזרוּ לי, אנשים!

רב-החובל [חוסם את דרכה, לופת אותה בזרועותיו]

מהיסטריה של נשים אנחנו

דווקא מאוד לא מתרגשים.

עינינו ראו הרבה.

[האם מנסה להיחלץ מזרועותיו. הוא אינו מרפה.]

ויוקדת, מה? אז זהו הגוף

שהזדווג כשמתה ילדתי!

אי-שם ילד מת – הזדווגי איתי!

הילד [חובט באגרופיו ברב-החובל]

הצילו! מכים את אמי!

רב-החובל מחבקים! רק מחבקים אותה, את היפה!

[לאם, נתקף תשוקה, באוזניה.]

אקח אותו, אַת רק

תני לי תמורה קטנה.

האם עיניתָ – עכשיו אתה מתלוצץ!

רב-החובל אני חודשיים על האונייה בים,

לא נגעתי באישה.

האם בעלי, שאהבתי אותו, נרצח רק אתמול.

רב-החובל אתמול היה אתמול.

האם כאן, על שמלתי, כתם דם

שעדיין לא יבש.

רב-החובל נוריד את השמלה.

האם ולא איכפת לך, בשעה שתחדור לתוכי,

את מי אראה בעיני העצומות?

רב-החובל אַת תראי בעינייך העצומות

מה שתראי, אני אראה בעיני

הפקוחות מה שאראה.

שימי עצמך במצבי. אני

זקן, אין לי עוד הזדמנויות.

זונות צוננות פה ושם.

אַת יפה. הבכי, הכעס, מלהיטים

את גופך. אַת מה שאני זקוק לו.

שכבי איתי ואקח את הילד.

יש עיסקות מתועבות יותר.

[האם מביטה בו רגע כשוקלת את הצעתו, מביטה בילד, אחר-כן נוטלת את יד הילד בידה ויורדת בכבש המדרגות.]

ד

האם [לילד] בוא, נשב לנו.

הילד מה נעשה עכשיו?

האם כלום. פשוט נשב.

רב-החובל [למלחים] הדליקו את המנועים!

[האם והילד יושבים על המזח מול הספינה, צופים בהכנות האחרונות.]

האם יש הקלה גדולה להפסיק לבקש

על חייך, לחדול להיאבק.

ראית קבצן ישן על מדרכה,

למראשותיו קופסה? תשים מטבע,

או לא תשים, הוא שוכב כאילו

כל העסק לא נוגע לו.

אלה חיים!

הילד אבל אם לא ישימו לו כלום,

סוף-סוף יעיר אותו הרעב להיאבק.

האם והרי בזה כל העניין, שעל מה ייאבק?

על חיי קבצן? לא שווה לו הטירחה.

הילד נמות?

[שתיקה. הוא מתחיל לייבב.]

האם זו הצרה, שאתה ילד, ויכוֹלֶת

ההתבּזוּת שלך למען חייך

עוד לא הגיעה לנקודת הרוויה.

כמה תתפלש עוד

עד שתימעך סופית!

הילד [בכיו גובר] אני פוחד!

האם [מסתערת עליו. מגפפת אותו]

לעולם, לעולם לא אעזוב אותך!

לעולם לא ניפרד!

אתה יודע את זה, נכון?

[הילד מהנהן בראשו תוך כדי בכי.]

וגם אם יבוא היום ואיאלץ

לומר לך ללכת, אתה תדע

שאינני מתכוונת לזה באמת,

ואתה לא תלך. זה יהיה סודנו הכמוס,

רק ביני ובינך: שלעולם, ובכל תנאי

לא ניפרד. מסכים?

[הילד מהנהן בראשו תוך כדי בכי.]

רב-החובל [למלחים] נתקו את חבלי העגינה!

הילד [ממשיך לבכות] אבל אני פוחד! אני לא קבצן,

לי יש עוד הרבה מה להפסיד!

אני רוצה לעלות לספינה עם כולם!

רב-החובל [למלחים] כבו את כל האורות, עלינו

להתחמק בין ספינות המשמר!

הילד [רץ אל קצת המזח, מתחיל לשיר לעבר הספינה]

הנה באים ימי הקיץ המתוק,

שטופי שמחה אנחנו מחכים...

רב-החובל לא, ילד. חסוך לך את ההשפלה הזאת.

העולם לא עובד ככה, בשירים.

חוץ מזה, יש משהו מזויף בזמרה שלך,

אתה מתאמץ מדי לקנות את ליבי, אתה

רוצה מדי לחיות – אין תום, אין תמימות.

מרגישים שכבר עשית את ההצגה הזאת.

[למלחים.]

העלו סוף-סוף את כבש המדרגות!

[המלחים מתחילים להעלות את הכבש לספינה. המקנא בחיים פורץ למזח, צוהל.]

מקנא בחיים אז מה, גם הילד: ככה?!

לא רק אני, גם הוא: ככה?!

[ממשש את פני הילד.]

ראו, כאן תצחק אל השמים

גולגולת חשופה!

[לאם.]

אהבת את חיוכו?! – יהיו לך

שני טורי שיניים מחייכות!

[האם קמה לפתע, מתהלכת חסרת מנוח על המזח.]

רב-החובל הָרימוּ את העוגן! מפליגים!

מקנא בחיים [משתולל בצהלה]

ואני אשכב: ככה. וגם הוא

ואת: ככה. ויחד: ככה.

כולנו: ככה. ככה. ככה.

ה

האם [לילד] ומה אתה נדבק כל הזמן? שב בצד!

דע לך שאהבתי את אביך יותר

משאהבתי אותך. הוא היה בחירה

של אהבה, אך מי בחר בך?

הכאבת לי בלידה, ואתה ממשיך

להכאיב לי ולתבוע ממני תביעות

שאינני יכולה לעמוד בהן!

אז מה אם אתה ילד?! אז מה אם יצאת

מבטני?! אז מה, אם חושבים על כך

עד הסוף, אם תמות?! אז מה?!

[קוראת לרב-החובל.]

רב-חובל, אני מוכנה!

רב-החובל כבר הרמתי את כבש המדרגות.

למה לא דיברת רגע קודם?

מה נותן לך ביטחון

שתמיד ארצה בך?

כעת אני כבר מתעצל.

האם איך מתעצל? אני שלך!

כמו שאמרת: נוריד את השמלה!

רב-החובל ושכחת שאני זקן, שאני

נוח להתלהט, אך נוח גם לכבות.

האם [קורעת את שמלתה מעל חזה]

הנה שדי! הבט בהם!

רב-החובל שדיים הם לא הכל.

האם כשנגעת בהם חשבת אחרת.

רב-החובל כשנגעתי. עכשיו אינני נוגע.

[מאיר אותה בפנס.]

מה זה קורה לי ששום דבר

אינו יכול להוציא אותי עוד

משוויון-נפשי? אני מודאג.

זו הזיקנה? תחילת המוות?

[האם כורעת, מתייפחת על המזח. פנסו משוטט על גופה.]

רב-החובל את מבינה ששדייך אינם הכל, נכון?

האם כן.

רב-החובל אנו מתאווים לרגע קצר.

אחריו אנחנו לא מבינים

על מה ולמה התאווינו.

עד רגע התאווה הבא.

האם כן.

רב-החובל וההפרש בין הרגעים ארוך

מִסַךְ כל הרגעים.

האם כן.

רב-החובל ואם נותנים לכן, הנשים,

משהו תמורת רגעי התאווה,

הרי זה מעשה של חסד.

האם כן.

רב-החובל מטבּע לקבצן.

האם כן.

רב-החובל נדבה עבור שדייך, כפי שהייתי

משליך לגיבן עבור המום שלו.

האם כן.

רב-החובל דעי את מקומך. זה חשוב.

נענעי את הגבנון שלך,

שיתעוררו בי רחמים.

האם כן.

[מנענעת את שדיה.]

רב-החובל [למלחים] הורידו את כבש המדרגות!

יום של חסד.

[בבת-אחת נפנית האם לעברו של המקנא בחיים, וזה, פניו מעוּותוֹת, מתחיל לשרקק לו "באדישות" ויוצא.]

ו

[המלחים מורידים את כבש המדרגות, נותנים לאם ולילד לעלות, ואחר מעלים את הכבש בחזרה. רב החובל פונה לאחד המלחים.]

רב-החובל התחל לשוט במורד הנהר

באורות כבויים.

יש לנו לפחות שעה של שקט עד הגבול.

אני בתא שלי, מראה אותו לגברת.

[שם ידו על כתפי האם.]

בואי.

הילד אמא?

[האם נעצרת, פונה אליו, חיוך נעווה על שפתיה. הילד מתחיל לרעוד בכל גופו. האם יוצאת חבוקה בידי רב-החובל. נוסעת מנחמת עוטפת בשמיכה את הילד הרועד הנשען על המעקה, מלטפת את ראשו.]

נוסעת מנחמת שְשְשְ, ילד. אמך שקועה כעת

במלאכה המפרכת של הצלת חייך.

יבוא יום ותבין.

הילד כבר הבנתי. הכל הופיע כבר בחלומות.

נלקחים ממני שדֵי אמי. מופנה לי עורף

האישה הראשונה בחיי. חיוך חם ומיטיב

הופך לקריצה של לעג. הכל היה בחלומות.

מעבר לכתפה היא מחייכת אלי חיוך

יפה-מכאיב כל-כך של בוגדנות ולעג,

והולכת לה ונעלמת. בלי לשוב.

ז [אשכבה]

[האם עם רב-החובל בתאו, רק קולה נשמע. הנוסעת המנחמת מנסה להרדים את הילד, שרה לו "הנה באים ימי הקיץ המתוק..."]

האם בעדינות... בעדינות... בעדינות...

[הילד מטֶה אוזנו לקול האם, אך הנוסעת המנחמת מנסה להסיח את דעתו.]

נוסעת מנחמת יש רגעים שהלב שואל,

אבל הפה – מוטב לו שישיר.

ילד, נסה לחשוב על כך

שחייך וחיי אמך ניצלו.

חשוב על האופק המחכה לכם,

חשוב על הים, ידעת שאנו

עומדים להפליג באוקיאנוס?

[אט-אט חדל הילד מרעידתו ונרדם בזרועותיה.]

הנה, נרדם. יצא להפסקה

בטרגדיה הקטנה שלו,

לשאוף אוויר למהלומה הבאה.

קסם השינה: אדם ישֵן

הוא ילד, וילד ישֵן

הוא תמצית הילדוּת;

כל יְפי העולם, כל רגשותיו,

כל טעמו וניחוחו

מתמַצים בילד ישֵן.

אי, ילדים, נולדתם לשבור לנו

את הלב. אנשים קטנים שכמותכם,

גמדים מצחיקים עם תחפושות משונות,

סהרורים, תמימים, שואלי שאלות מטורפות,

שוברי צלחות, מרטיבי מכנסיים,

קופים קופצים ורצים, קמים ונופלים,

גונבי ממתקים ללא גבול וקץ – 

נולדתם לפרוט על מיתרינו הכי כמוסים,

נולדתם שלא נוכל לעמוד בפניכם,

נולדתם פשוט לשבור לנו את הלב.

[סוף חלק שני]

חלק שלישי: הילד

הספינה, האי. שחר.

א

[הספינה קרֵבה אל חופי האי. לאחר מסע תלאות, היא דומה עתה, על נוסעיה, לאוניית רפאים. הנוסעים על הסיפון, מכורבלים במעיליהם, רצוצים וקפואים. גשם סוחף, רוחות. לפתע קורא אחד הנוסעים, משולהב.]

נוסע משולהב אני רואה יבשה!

[הנוסעים נדחקים אל המעקה לראות.]

נוסע מאוכזב סלע אפור וצחיח, זה כל

מה שמתגלה מבעד לערפל.

נוסע משולהב כל חיי לא ידעתי כמה

אני אוהב סלעים צחיחים!

סלע! לדרוך על פיסת סלע מוצק – 

לא אבקש יותר דבר בחיי!

מלח פיקח כשתעמוד יציב על הסלע – 

תתחיל לרצות גם קרן שמש;

מכירים בני-אדם.

רב-החובל הטילו את החבל לרציף!

ב

[על רציף הנמל השומם מתגלים השומרים, מכורבלים במעילים, בידיהם רובים. רב-החובל קורא אליהם.]

רב-החובל איפה פקידי ההגירה והמכס?

פה אנשים תשושים וקפואים,

מוכרחים לרדת לחוף בדחיפות!

שומר תצטרכו לחכות! פקיד הנמל מגיע בשמונה

ומתחיל לקבל בשמונה ורבע!

נוסע משולהב הוי שמונה ורבע! הוי ציפיות גדולות

ועצומות, הרות-עולם של חיינו:

הציפייה שפקיד יבוא, הציפייה שפקיד

לא יחלה, הציפייה שעיכול של פקיד

התנהל הבוקר כשורה, הציפייה להבעה

המסתמנת על פני פקיד בשבתו לשולחן,

הציפייה שחותמת ביד פקיד תונף למעלה,

שחותמת ביד פקיד לא תתמהמה באוויר,

הציפייה שחותמת ביד פקיד תוטבע בנייר,

שנייר לא יֹאבד, שנייר לא יעוף ברוח,

שלא תהיה רוח, הציפייה שנייר יימסר

מידו הבוטחת של פקיד לידך שלך הרועדת.

לוּ נשאלתי הבוקר איך נראית

תקוַות האדם, אוֹמַר:

פקיד בשמונה ורבע!

ג

[מבעד לערפל הרובץ על האי מתגלה נער כבן שבע-עשרה, לבוש בלואים, צולע על רגלו האחת, בידו מטרייה שבורה לסוכך על עצמו מן הגשם, ללא הצלחה.]

נוסע משולהב הי, נער, איך החיים באי?

נער פיסח אתה חושב שאם תתאמץ לשאול

בטון טבעי "איך החיים באי" – 

זה יעשה את ירידתך לאי

יותר קרובה למציאות?

אני בא בכל בוקר לחוף לראות

ספינות פליטים מגיעות. תמיד

אותו סיפור: שולחים אותן

מכאן כלעומת שבאו.

נוסע משולהב לנו ייתנו לעלות. לנו יש אשרות.

נער פיסח כולם אומרים את זה.

נוסע משולהב ולמה אתה בא לכאן?!

להקדים לנו את הייאוש?!

נער פיסח אני משורר.

אני כותב עליכם, הבאים מתוך הערפל,

וחוזרים ונעלמים בו. אני בוכה

על גורלכם ומשרטט אותו.

פניכם המתקרבות מסַפּרות את סיפור האשליה;

אך כל הכישלון האנושי טבוע בעורפכם המתרחק.

אני אהיה משורר העורף האנושי;

המדרון הצר, בו מידַלֵל השיער

לפלומה קלושה, עד שחדֵל,

ומתחיל העור המחורץ, המֵזיע

מתחת לצווארון מזוהם – 

שם האמת על האדם.

נוסע משולהב [ממשש את עורפו במבוכה. ופתאום]

אמת של צולעים!

נער פיסח ראיתי הרבה אנשים, ויש לי הרבה שירים.

ד

שומר פקיד ההגירה מגיע!

[נכנס פקיד ההגירה, עולה מתון-מתון לספינה. הנוסעים מושיטים לו את דרכוניהם.]

פקיד שוב פליטים. האשרות לא בתוקף.

לא תוכלו לעלות לאי.

נוסע משולהב סוכן הנסיעות שקנינו אצלו...

פקיד סוכן הנסיעות רימה אותך.

מרמים את כולכם, זה מצבכם היום.

אתם החומר ממנו מייצרים רמאות.

[קולות מחאה ויבבה מקרב הנוסעים.]

שקט! מה אתם צועקים?! מה אתם

מייללים כולכם?! תמיד יללות,

תמיד ידיים מושטות!

אלוהים, שיהיה כבר יום אחד

בלי ידיים מושטות! יום אחד רגיל

עם אנשים עם ידיים לצידי הגוף,

בתנוחה טבעית! אני רואה יד מושטת

לעברי עם נייר, אני מייד מתמלא

עייפות כזאת וחושב על פיג'מה!

וכולם לפה! כולם אלי! כולם רוצים

להיכנס בדיוק למקום שאי-אפשר!

ארבעים שנה לא באה לפה אפילו

ציפור לחרבן, עכשיו, כשהורגים אותם – 

הם נזכרים לבוא! חותכים למישהו את הגרון – 

מייד הוא מעדיף צרעת: חוכמה גדולה!

הו אלוהים, שמונה ועשרים בבוקר,

ואני כבר רוצה למיטה!

נוסע משולהב [תופס את הפקיד בידו, בשקט]

אנחנו נשלם כדי לרדת.

פקיד [בשקט] יש מי שמשלם יותר

כדי שלא תרדו.

[בקול.]

צאו מן הנמל! הייתם – 

ואינכם! צאו!

אלוהים ירחם!

[יורד מן הספינה.]

ה

האם [לרב-החובל] אתה לא תחזיר אותנו!

אתה יודע שבמקום ממנו באנו

יהרגו את כולנו!

רב-החובל [מביט ממושכות באם ובנוסעים, הם מביטים בו]

לא טוב שיש למישהו פָּנים,

לא טוב לפגוש את מבטו

ליותר מהרף-עין.

פתאום אתה מכיר אותו, לעזאזל,

פתאום עומד מולך אדם.

לא, לא אקח אתכם בחזרה,

ראיתי את פניכם.

חבל. בני-אדם.

[לפקיד.]

מסור למושל האי: לא אפליג

עד שירדו הנוסעים לחוף.

ו

נוסעים [זועקים מלאי תקווה לחוף, מצביעים על עצמם]

הביטו בנו: פָּנִים! פָּנִים!

בני-אדם!

עִזרוּ לנו לעלות לחוף!

[לאט לאט נקבצים על החוף בני האי, גברים, נשים וילדים, כולם מוכים וסחופים, בעלי-מום, עניים ובטלנים. לעיני נוסעי הספינה מתגלה תמונת בלהות שאינה נופלת מתמונתם עצמם. בין הנקהלים גבר מגחך חסר-שיניים ועימו ילדיו הרעבים.]

חסר-שיניים זמנים טובים: הקבצנים מקשקשים

בקופסה לפני פושטי-היד:

מרוּקַן-הכיסים מזמין למחול

את בעל הבטן הריקה.

למה באתם?

נוסע מאמין לאן נלך?

[בבת-אחת מסתערים ילדיו של המגחך חסר-השיניים, מושיטים ידיהם מקצה הרציף לעבר נוסעי הספינה שיזרקו להם משהו. חסר-השיניים מגחך.]

חסר-שיניים אלה חיינו.

נוסע מאמין הם טובים ממוות.

חסר-שיניים הם גסיסה מתמשכת.

נוסע מאמין לפחות נושמים.

חסר-שיניים כדי ליילל מרעב.

נוסע מאמין [מציג את הילד שעל הספינה, מורה על גרונו]

הגרון הזה יישחט.

חסר-שיניים עד אתמול בלע עוגות.

נוסע מאמין בעוד שבוע יתפורר באדמה.

חסר-שיניים מי במוקדם, מי במאוחר.

[אחד הילדים שעל האי משליך אבן לעבר הספינה. היא פוגעת בפני הנוסע המאמין. הוא כובש את פניו בידיו, מתנודד רגע על עומדו, מוחה את הדם מפניו. חסר-השיניים פוער פיו, ספק בגיחוך, ספק בצעקה אילמת, אחר-כך פונה לצאת עם ילדיו. הנוסע המאמין כורע על ברכיו, קורא לעברו.]

נוסע מאמין סִלחוּ.

[חסר-השיניים נעצר.]

על העוגות. סִלחוּ. לוּ רק

זכרנו אז שנמות פעם...!

חסר-שיניים [בארשת הגיחוך שאינה סרה משפתיו, כורע ברך אף הוא]

סִלחוּ אתם. נמשיך לנשום

כשתמותו. סִלחוּ.

[יוצא עם ילדיו.]

ז

[הנער הפיסח רואה את מושל האי מתקרב מרחוק. לנוסעים.]

נער פיסח ראו, מושל האי בא לנמל עם אישתו

ופמליה של עיתונאי-חוץ וצלמים

לחנוך אוניית-מלחמה חדשה.

קִראוּ אליו! זו ההזדמנות!

מושל האי הוא לא אדם

שיזלזל בעיתונות-חוץ!

[נכנסים מושל האי, אישתו, פמליה, עיתונאים וצלמים, חולפים בדרכם על-פני הרציף.]

נוסע משולהב אדוני המושל, כאן פליטים מבקשים

אדמה מוצקה לדרוך עליה!

[המושל נעצר רגע, רוצה להמשיך בדרכו, אך לנוכח העיתונאים והצלמים, המגלים עניין בספינה ובנוסעיה, הוא נעצר שוב.]

לא לחיות, אדוני המושל,

רק לא למות, לא למות!

בצד, בירכתי האי, במחנה קטן,

צפופים, דבוקים, לא נתפוס מקום,

קרום לחם, לא צריך אפילו משהו למרוח!

בלי משהו למרוח, אדוני המושל!

מושל [לעיתונאים] הייתי רוצה להיות רועה עיזים עני.

הייתי אומר אז "כן" לכל העולם,

מה היה עולה לי להיות אנושי?

הייתי בעד לחלק את הכל לכולם – 

כלום לא היה על חשבוני.

אבל אני אומר "לא".

אינני רועה עיזים, אני מושל האי.

מישהו מוכן להתחלף איתי?

נוסעת פוחדת איך להעביר לך, אדוני המושל,

את הפחד שלי למות?!

איך להעביר, באיזה חוט,

מאדם לאדם, את הפחד למות?!

מושל כן, הפחד למות, הפחד, מי

לא מכיר את הפחד למות.

נתפלל למענכם.

נוסע משולהב בלי משהו למרוח, אדוני המושל!

מושל נתפלל למענכם.

נתפלל למען כל יושבי האדמה הזאת,

אשר בנופלם למטה אל הבור

מוכנים כבר לוותר על משהו למרוח.

[פתאום הוא פורץ בבכי.]

כמה משפיל להיות אדם!

[לצלמים.]

צלמוּ, צלמוּ, הראו מקרוב את בְּכִי-

התינוק חסר-הישע שלי;

אדרבה, יִראה העולם הנאור כולו:

אוצר הטבע היחיד שלנו – הדמעה!

[פונה ללכת, אחריו כל הפמליה.]

נוסע מאמין [מניף לפתע את הילד בזרועותיו, קורא]

גברתי אשת המושל – ילד!

[כולם נעצרים שוב, אשת המושל מתבוננת בבעלה, הוא חוכך רגע בדעתו, מעיף מבט חטוף בקבוצת העיתונאים והצלמים, מוחה דמעותיו.]

מושל כן, ילד. ואם כי כבר ראינו בחיינו

ילדים, הלא כל ילד, כך אומרים,

ממציא מחדש את הילדוּת.

הורידו את הילד! נקבל אותו!

[אשת המושל מושיטה ידיה.]

ח

האם לבד? אני אמו.

המושל הרבה יתומים אצלנו.

נוסע מאמין תנו לה לרדת עם הילד.

אישה אחת עם ילד אחד.

[אשת המושל מורידה ידיה, מרוגזת.]

מושל לא. מלכתחילה גם הילד לא נכלל.

אבל עשינו ג'סטה, וכבר תובעים

להרחיב אותה. זה יוצר תקדים.

ומה נאמר ביום הדין לאלה

שהשבנו את פניהם ריקם ומתו?

הלא צריך איזו עקביות, בייחוד

בשטח המצפון, אחרת הסתבכת.

הילד לבדו – או אף אחד.

[האם פונה בתחינה אילמת אל רב-החובל והנוסעים. כולם שותקים, איש אינו יכול לעזור. היא מחבקת את הילד.]

האם בני, ילדי האהוב, התמזל מזלך

ומושל האי הוא רוצח גדול דיו

שיזדקק למוניטין בעיתונות העולמית

עם תמונת ילד ניצול בזרועותיו.

סדק נפער בחומה,

ורק אתה תימלט דרכו.

[המלחים מורידים את כבש המדרגות לרציף. הילד לוחש לאם.]

הילד אמא, אני יודע שאינך מתכוונת באמת.

אני זוכר איך אמרת לי לפני ההפלגה:

"לעולם לא אפרד ממך. לעולם לא".

האם בני, שכח עכשיו מה שאמרתי לך...

הילד אמא, גם את זה אמרת לי אז,

שאפילו אם תיאלצי, אני אדע

שאינך מתכוונת באמת,

ולעולם לא ניפרד...

האם ילד שלי, הקשב לי, הפּרידה קשה

עליך כמו עלי, אבל לא נוכל

להיות עוד יחד...

הילד "וזה יהיה סודנו הכמוס", כך אמרת...

האם אבל אני אשוב יום אחד, תראה...

הילד ש"לעולם ובכל תנאי לא ניפרד"...

האם [מטלטלת אותו בכוח]

משהו השתנה! הקשב לי! אין זמן!

אני אמך, אני נתתי לך חיים,

אך עולמנו בנוי כך שהחיים

הם עתה שם, עם האיש ההוא,

ואיתי – רק המוות!

הילד הבנתי, אמא, הבנתי. אנחנו ניפרד באמת.

[לוחש.]

אבל באמת באמת לא ניפרד.

האם [מכה אותו] שְכַח! שְכַח הכל! שכח מה שאמרתי!

באמת באמת באמת הֶכְרֵחַ הוא שניפרד!

עכשיו שְכַח הכל, ולֵךְ, ואל תשוב!

[היא מנסה להדוף אותו אל כבש המדרגות. הוא נאבק איתה.]

הילד לשכוח? מה? הכל? או רק את זה?

ואיך אדע מה לשכוח ומה לא? ומתי אַת

אמי באמת, אז או כעת? מי הוא מי?

מי נותן חיים? מי הורג? מי צוחק איתי?

מי עלי? כל הפרצופים נמסים-נוזלים

כמו בחלום – איפה הפָּנים של אור היום?

לַמדוּ אותי את הפָּנים! אני ילד!

לימדתם אותי קרוא-וכתוב, עכשיו

תנו לי את האל"ף-בי"ת של הפנים!

ט

האם [זועקת בהיסטריה]

קחו אותו ממני! למען השם,

קִרעוּ ממני את הילד שלי!

[המלחים תופסים את הילד, מורידים אותו למטה, לזרועות אשת המושל. הצלמים מצלמים. הילד אינו מניח לתמונה להיות אידילית, הוא מתפתל, בועט ונושך.]

הילד אמא שלי! אני רוצה לאמא שלי!

[אשת המושל מנסה להרגיעו, אך לאחר זמן-מה, משאין הדבר עולה בידה, היא מרפה ממנו במורת-רוח. הילד מנסה להימלט אל כבש המדרגות. חיילי המשמר של המושל אוחזים בו, אך הוא ממשיך להתפתל ולצרוח.]

אמא שלי! אני רוצה לאמא שלי!

מושל תנו לו לעלות. סיפור עצוב.

הטרגדיות בזמנים שלנו, רבותי,

מתרחשות לא בספרים, ולא במרחקים;

יום יום, על מפתן דלתך,

ליד עיתון הבוקר ובקבוק החלב,

מונחות גם הגוויות.

נתפלל למענם.

נוסע משולהב [בשקט, לנוסעים]

חלב לקפה, על כל פנים,

לא חסר לו.

[הילד רץ ועולה לספינה, נצמד לאם. המושל ופמלייתו יוצאים. האם צועקת בייאוש לרב-החובל.]

האם עֲשֵׂה משהו! הבטחת!

"ראיתי את פניכם" אמרת!

רב"החובל עד כאן פָּנים.

[המלחים מעלים את כבש המדרגות. האם נוטלת את הילד בידו, מתוך פיוס והשלמה.]

האם ילד שלי, בעצם ידיך הקטנות חרצת

את גזר-דינך. אתה תמות.

אתה פשוט התבלבלת. ילד שכמוך.

נולדת לעולם שתפקידו היה

להטריף עליך את דעתך.

טעית. טעית בכל שיקוליך.

[לנוסעים.]

אבל ראו כמה יָפָה טעותו של בני.

היא תוביל למותו, הטעות,

ובכל זאת: כמה נכונה היא,

איזה יופי טמון בה!

לב איזו אם לא ירחב בגאווה:

זה ילדי. והוא הולך למות איתי.

י [אשכבה]

[הנער הפיסח קורע את מחברת שיריו ומשליך את הקרעים לים.]

בטלן כתבת את שיריך כדי לעשות רושם

ועכשיו אתה מנסה להרשים

כשאתה קורע אותם.

זה דרמטי מדי, מיותר, לא נחוץ,

אתה מייחס להם חשיבות

יותר ממה שיש בהם.

באותה מידה יכולתָ

לפרסם אותם בספר, אפילו

לזכות בקצת מוניטין:

העולם היה נראֶה אותו דבר.

עוד תלמד להתייאש

יותר בשקט, יותר צנוע,

בדממה. כהלכה.

[סוף חלק שלישי]

חלק רביעי: המשיח

שדה קברים. לפנות ערב.

א

[ילדים מתים, עטופים שרידי בגדיהם, שוכבים בערימה ומחכים, מטים אוזן לקול הגאולה המיועד להגיע מלמעלה.]

ילדים מתים אנו הילדים השקטים

שבעולם, הילדים המתים.

באמצע משחקינו בחצר, בעיצומה

של החדווה הכי גדולה והתרוננות-הלב,

נלקחנו והושלכנו לבור.

אומרים שקיץ עכשיו, אומרים

שעל שפת הים הגלים עוד

מַזים קצף, חנויות הממתקים

פתוחות, כל צוף העולם האהוב

מצפה רק לנו – ואנו איננו!

מתי נקום? מתי נצא לאור?

עד מתי נשמע ילדים אחרים

צוהלים בחוץ בלעדינו?

ילד מת חוזה ראיתי מלאך, הוא שט בשמש,

צלל לאט כמו בְּים

של דבש, וירד ולחש לי:

"נוחו עוד זמן מועט, עד מלֹאת

מיכסת חבריכם ואחיכם

העתידים למות כמותכם".

ילדים מתים שנים כה רבות אנו שומעים

את ההבטחה הזאת: ילדים הרוגים

מצטרפים מדי יום,

דם וצעקה ממלאים את הארץ – 

אמוֹר לנו סוף-סוף: מהי המיכסה?

ילד מת חוזה כך שאלתי אותו: "מהי המיכסה"?

והוא הבין אותי וחייך ולחש לי:

"הוי שֵׂיוֹת קטנים, צווחנים שקטים,

הוי מתים רכים קצרי-רוח שלי,

אינכם רואים? הסאה כמעט גדושה

והשעה מתקרבת: עוד ילד אחד,

ותושלם המיכסה".

[התרגשות גדולה חולפת בערימת הילדים. הם מתחילים לפרכס ולנוע כמו ילדים חסרי-סבלנות מתחת לשמיכותיהם.]

ילדים מתים עוד ילד מת אחד! עוד אחד!

עוד מעט נתעורר, אור תחיית המתים

יזרח עלינו, נקום, נצחצח שיניים,

נשטוף פנים – ולַשֶמש! לים!

להתיז מים ולצחוק על כל

הזמן הארוך שחיכינו בחושך!

ילד מת רגיש באחרית הימים תהיה הכותרת

הכי נוראה בעיתון:

"ילד איבד עפיפון ובכה".

ילד מת וכחן לא, זה נורא מדי. לכל היותר:

"ילד איבד עפיפון ומייד מצא אותו".

ב

ילד מת קצר-רוח אבל מתי כבר ימות

עוד ילד אחד?

ככל שמתקרב הרגע – פוקעת הסבלנות.

כמה דחוף נעשה לפתע

מותו של הילד האחרון!

ילד מת צופה הוא בא! הוא בא!

אני רואה אותו!

הנה מגיע המת האחרון!

[דריכות מחודשת אוחזת כערימת הילדים. מבחוץ בוקעת יללת בכי. הילדים רועדים מגיל.]

ילדים מתים הוי מה מאושר הוא זה שמת

רגע לפני תחיית המתים!

הוא לא הפסיד כלום! הוא לא

הספיק לשכב בקבר ולהתפורר,

החמיץ אולי רק ארוחת ארבע,

אולי ממתק אחד, ושוב קם, כמו

מתנומת צהריים קצרה שאחריה

עוד משתרעים כל החיים לפניו!

ג

[נכנסת האם, נושאת בזרועותיה את הילד המת, מתקרבת לערימה.]

האם שלום לכם, ילדים מתים.

הבאתי לכאן את בני.

הוא מת. הוא ישכב איתכם.

ילדים מתים הבאת אותו למקום הנכון.

הניחי אותו איתנו.

האם קל להגיד. והרי מרגע שאניח אותו,

שוב לא אקח אותו לעולם,

לא אריח אותו, לא אמשש אותו,

לא יהיה לי עוד הילד שלי.

ילדים מתים אנחנו מכירים את הרגע הזה.

האם אני מנסה לדחות אותו.

ילדים מתים עד מתי?

האם זה העניין, שאני כל-כך רגילה

לשאת אותו בזרועותי,

הוא בני, אתם מבינים?

הוא הילד שלי.

ילדים מתים ועכשיו הוא מת.

האם זו הצרה.

ילדים מתים ובשרו יירקב תוך זמן קצר.

האם זו הצרה. שאיננו בנויים

לשאת בחיקנו מתים.

ילד מת קצר-רוח היפרדי ממנו והניחי אותו איתנו.

האם [נרתעת מהערימה]

לא, עוד רגע. עוד שנייה אחת.

הנה הוא בידַי. הוא שלי. וכאילו

כלום לא קרה ולא יקרה – 

רק אני והוא. והוא ואני.

דבוקים. ועוד שנייה אחת. ועוד אחת.

ועוד חיבוק. ועוד מבט. ועוד אחד.

[מתהלכת וכושלת.]

אהה, הזמן לא נעצר אז

ולא ייעצר עכשיו!

[מתקרבת אל הערימה.]

די, בני. ניפרד. דוחים ודוחים – 

והרי הרגע מגיע. קצרה כל-כך היתה

פגישתנו בעולם. והרגע הגיע.

הילד לא, אמא. חכי. אל תניחי

אותי מידייך. חכי.

האם למה? חייך נגמרו.

הילד אבל חכי, אמא. לא

בקלות כזאת. עוד לא.

האם אתה מכאיב לי.

הילד עוד לא, אמא.

האם כאילו אתה עוד תולה בי תקווה.

הילד כן, אמא. בסוד אגלה לך:

בזרועותייך – אני מלא תקווה.

האם [פונה אל הילדים, בצחוק מתוך התייפחות]

שמעתם את הפתי הקטן?

הוא עדיין תולה בי תקווה!

הוא חושב שהמוות הוא

מין אנגינה קשה:

שבוע-שבועיים – ועל הרגליים!

ילד שלי, תבין, זה באמת הסוף,

לא תקום עוד; שְׁכַב, וַתֵר.

הילד לא אוותר. אַת אמי,

עם הוּלדתי הובטחה לי בידייך

הבטחה גדולה של חיים.

ואני סומך עלייך.

האם [צוחקת בייאוש]

הוא עדיין סומך עלי! סומך!

הוא השתגע לגמרי, הילד המת שלי.

כל המתים מטורפים, שוכבים באדמה

וסומכים עלינו!

הילד כן, אמא, סומכים.

האם כמה רע-לב אתה. כבד לי,

ואתה מוסיף ומכביד.

הילד מה נשאר לי? להכביד!

אמשוך גם אותך למטה!

[נהמה מרה פורצת מפי האם. הילד זועק.]

לא ארפה ממך, אמא! כמו ענק לצווארך

יהיה גופי המרקיב תלוי עלייך,

קישוט לשארית חייך!

מצאתי את מקומי! למדתי

את השיעור שלי בעולם!

האם לא אקשיב לך עוד.

אניח אותך על הארץ ואלך.

הילד אני לא מאמין.

האם [מתכופפת להניחו בערימה]

הנה.

הילד לא תעזי.

[האם מתיישרת עם הילד בזרועותיה ומנשקת אותו בבולמוס מחודש.]

אמרתי לכם. היא אמי. היא

רק מאיימת: היא לא תעזוב אותי,

היא אמי, היא לא תניח

עד שאתעורר ואקום, זוהי

אמא שלי, זוהי אמא...

[בבת-אחת מתכופפת האם ומניחה אותו בערימת הילדים המתים.]

אם הנחתי.

[שתיקה.]

הילד אמא?

האם [מתרחקת ממנו ועוצמת עיניה]

היתה תקופה שלא היכרתי

את הילד הזה, את בני.

כשהייתי מאורסת,

האם ידעתי מיהו?

הילד [קולו נחלש] אמא?

האם [מתרחקת עוד צעד]

הוא לא היה. ימים נפלאים.

העולם יכול אז מצידי לבוסס ברצח – 

לי לא היה ילד לבכות עליו;

והפנים שעתידים היו למות לי – 

לא נוצרו עדיין.

הילד [קולו הולך ונחלש] אמא?

האם [מתרחקת עוד]

אקרא לתקופה הזאת: חִזרי, חִזרי!

חִזרוּ, אושר גדול, רחם ריקה,

ילד שלא נולד!

הילד [בקול כמעט בלתי-נשמע] אמא?

האם אוצר יקר מכל, לא-כלום,

בוא ומלא אותי!

[שתיקה. ולפתע, בהתפרצות של שמחה.]

ויתֵר סוף-סוף. בני ויתֵר על חייו,

הוא ינוח לו מעכשיו, יתפורר,

הוא לא הילד המת הראשון בעולם,

ואני לא אֵם שַכּוּלה יחידה,

יש הרבה, כה הרבה שותפים לחמם

את הלב, על מה כל הרעש,

הפרפורים, הזעקות, המהומה הגדולה – 

הכל ישְכַּךְ, ישקע. בני ויתֵר.

וגם אני סוף-סוף אנוח.

[היא מתרחקת מן הערימה, פתאום נעצרת, מגרונה בוקע ספק קולה, ספק קול הילד, חיוך של זיכרון מתוק על פניה.]

"כן, אמא, בסוד אגלה לך:

בזרועותייך – אני מלא תקווה..."

[יבבת בכי בוקעת מגרונה משמתברר לה שלעולם לא תהיה לה מנוחה. ושוב עולה חיוך על שפתיה. ספק בקולה, ספק בקול הילד.]

"אמרתי לכם, היא אמי, היא

רק מאיימת, היא לא תעזוב אותי..."

[בהשלמה גמורה.]

אתה לא תיתן לנוח, מה?

לא מַתְתָ, לא ויתַרתָ,

לא תרפה, חצוף.

[צוחקת, וממשיכה, כאילו משוחחת עם שכנה.]

כל-כך עקשנים הם הקטנים היום!

לא יוותרו לך על כלום!

שלי, כשאני אומרת לו בחורף

ללבוש גופייה – מסרב, יחף

הוא יוצא לחצר, ובקיץ – להפך,

מכנסיים ארוכים וגרבי צמר,

ולפני השינה לעולם לא יעלה למיטה,

שלא לדבר על צחצוח שיניים...

כמה עקשנים הם הנוכלים הקטנים שלנו!

[היא כורעת ארצה ללא מילים.]

ד

ילד מת וכחן נרדם לו. תנומתו תארך

רגע. נכדיו יזכו לשמוע

את סיפור מותו מפיו שלו עצמו

מתחיל במילים: "היֹה היה..."

ילדים מתים היֹה היה מוות.

משיח, המיכסה מלֵאה.

ילד מת צופה שקט, הוא בא! אני כבר יכול

לראות אותו! משיח בא!

[נכנס ה''משיח" עם זקן ומעיל, נושא בידיו שתי מזוודות גדולות, מזכיר בהופעתו רוכל נודד, נראה כנרדף, רץ בבהילות לעבר ערימת הילדים מבלי להבחין בהם, ניגף בערימה, נכשל ונופל עליהם, רואה את הזוועה, נרתע בבעתה, אינו מאמין למראה עיניו. הילדים המתים רועדים מציפייה, מפללים אליו כאל אביהם.]

ילדים מתים באת, משיח! באת! אמוֹר שבאת!

[ה"משיח" מנסה לברוח משם, הוא כבר בדרכו החוצה כשהוא נוכח שהוא מוקף מבחוץ, ואין לו מוצא. הוא חוזר אל הערימה, מתבונן בה רגע.]

הנֵס! הנֵס! הקֵם אותנו לתחייה!

[ה"משיח" מנסה להסתיר את מזוודותיו, אך הן גדולות מדי, אינו יודע מה לעשות בהן, מתחיל לפתוח מזוודה אחת.]

ילד מת צופה עכשיו הוא יוציא את משחת הפלאים

לאחות את פצעי בשרנו!

[ה"משיח" פותח את המזוודה לרווחה, מוציא ממנה המון שעונים.]

ילד מת קצר-רוח זמן כה רב חיכינו לך, אדון המשיח,

ייחלנו לך עד התפוררות

מכדי שנוכל להתלוצץ כעת;

אנא, גש למלאכה, הקם אותנו לתחייה.

[ה"משיח" מחביא את השעונים מתחת לגוויות הילדים.]

ילד מת וכחן השנייה! המזוודה השנייה!

שם משחת הפלאים!

[ה"משיח" פותח את המזוודה השנייה, אף היא מלאה שעונים.]

ילד מת קצר-רוח אדון משיח, אתה מתלוצץ כל-כך הרבה

מפני שאתה חי, לְךָ טוב, אתה לא התענית

בַּקבר ימים כה רבים וחיכית לתחייה.

וכמה אינךָ מסוגל להבין לליבו של ילד:

אנו רוצים לקום ולשחק בחצר.

עוד נתלוצץ איתךָ יחד כשנעלה זיכרונות

ביום השנה לתחיית המתים.

עכשיו קום ועשה מעשה! הקם אותנו!

[ה''משיח" מחביא מתחת לגוויות את השעונים מן המזוודה השנייה.]

ילד מת וכחן ממשיך ומתלוצץ.

ילד מת רגיש ומה נעשה עם שעונים שווייצריים בקבר?

[דומייה של אכזבה בקרב הילדים.]

ילד מת חוזה אבל טיפשים קצרי-רוח, אינכם תופסים?

משיח קובר את הזמן! הזמן מת – 

הנצח בא: כמו דוב גדול עומד

על רגל אחת ניצב הנצח לפנינו!

ומשיח באמת לא ממהר, למה לו,

הרי הנצח מאחוריו מובל בשרשרת,

משיח משחק קצת, משיח בא אלינו

עם הפתעת-ההפתעות, ועכשיו

הוא רוצה להתענג איתנו יחד

על מתק הציפייה של הרגעים האחרונים!

ילדים מתים [מנסים להתעודד]

כן, נתענג לנו עוד קצת!

נעים למות כשהמשיח

מעבר לפינה!

ה

[נכנסים חיילים, מקיפים את המקום מכל עבר, אחריהם המפקד, האישה שנולדה לאהבה. למראה הבאים נחרד ה"משיח", מתקפל ושוכב תחתיו דומם בתוך ערימת הילדים, מעמיד פני מת. לרגע אוחזת מבוכה בילדים, אובדן עשתונות, אך מייד שבה התקווה.]

ילדים מתים הוא משחק! המשיח משחק!

ילד מת וכחן הוא מעמיד פני מת

כדי להפתיע את רוצחינו

עוד יותר!

ילדים מתים הם לא יודעים מה מחכה להם!

ילד מת וכחן העולם נוהג כשיגרתו,

רוצחים, טורפים – 

ומשיח כבר בינינו!

מפקד [לאם] הנחת את הילד? נפרדתם?

בואי איתנו. חייך שלך – 

רק מתחילים. את נחוצה

לאיזון הכוחות הלוחמים.

ו

[אחד החיילים מבחין ב"משיח" בערימת המתים.]

חייל המפקד, מישהו כאן חי.

יש לו שתי מזוודות ריקות,

והוא לא ילד.

[מקיפים את ה"משיח". הוא מתרומם לאיטו על ברכיו, רועד מפחד. הילדים המתים מתלחשים ביניהם.]

ילדים מתים עכשיו הוא יַראה להם!

עכשיו הוא יכה אותם בשיתוק!

ילד מת קצר-רוח [בלחש ל"משיח"]

אמוֹר להם, משיח, אמוֹר להם

כבר מי אתה!

[ה"משיח" מייבב מרוב פחד על ברכיו לפני המפקד. זה כורע ברך לאיטו לצד ה"משיח" מול הערימה.]

מפקד הבט, הם מסתכלים לעברך

כאילו מצפים ממך למשהו.

[ה"משיח" מגחך בפחד, מנענע ראשו לשלילה נמרצת. המפקד, כמהופנט, ממשיך להביט בילדים.]

ושוב – הילד. ושוב – ישן.

אתה מעיר אותם – הם נרדמים:

אין לתאר את השלווה.

וכמה תקווה יש בפיות

הפעורים האלה, והשיניים החשופות

רומזות לך: נגסנו פעם בתפוח,

ויש עוד תפוחים.

[ה"משיח" מושיט ידו, נוגע בפני אחד הילדים, מוחה את הדם מפניו, מסדר את שערותיו, מלטף אותו. הילדים מתחילים לפרכס בצהלה.]

ילדים מתים התחייה! התחייה! הוא מתחיל את התחייה ברחמים!

[ה"משיח" פורץ בבכי, מתנפל על ערימת הילדים, מחבק ומנשק את הגוויות, אוסף אל חיקו את גוויית הילד המת קצר-הרוח.]

ילד מת קצר-רוח [בהתרגשות והזדעזעות גדולה]

אבי אבי, בנגיעת רחמיך אתעורר!

[וכשהילד המת קצר-הרוח בחיקו, ה"משיח" מביט היישר אל עיני המפקד. זה קם לאיטו על רגליו ושולף אקדחו תוך כדי דיבור.]

מפקד אתה מחניף לי מדי כשאתה

מתבונן ישר לתוך עינַי.

כאילו אתה מאמין שיש שם

באמת משהו מאחוריהן.

כאילו העובדה שיש לי

צורה משלי ושם פרטי

מורה גם על משהו פנימי מקביל.

[מכוון את האקדח אל פני ה"משיח", המרפה, מבוהל עד מוות, מגוויית הילד המת קצר-הרוח, זוחל על ערימת הילדים.]

ילדים מתים עכשיו, עכשיו! המיתר עומד לפקוע:

השמים – להיפתח; זה יקרה עכשיו!

כן, כן, ככה זה קורה גם בסרטים,

הגיבור נופל על הקרשים, נדמה

שהכל אבוד, ורק ברגע האחרון...

ברגע האחרון-אחרון...

[ה"משיח" נובר תחת ערימת הילדים, לפתע מוציא שעון, מראה אותו למפקד, מושיט לו אותו. המפקד מורה לו לזרוק אליו את השעון וה"משיח" עושה כמצוּוה. ה"משיח", כמו קוסם השולף שפנים מן הכובע, מוציא עוד ועוד שעונים, נובר כמטורף בערימת הילדים, ומשליך את השלל לעבר המפקד והחיילים. כולם תופסים את השעונים בלהיטות, הופכים לקבוצת נערים צוהלת המחכה לפרסים, ויחד עם זה מרותקים וצוחקים למראהו של ה"משיח", הממשיך ונובר בקדחתנות, מזיע, מלוכלך בדם הילדים, עיניו נוצצות מאימה. כשהוא מסיים, הוא יורד במהירות על ארבעותיו מן הערימה, מגיע עד רגלי המפקד, מצפה, ככלב, לתגמול. המפקד, בתנועת יד אדישה-מבטלת, כשהוא עסוק בשעוניו, מורה לו שהוא יכול ללכת.]

מפקד עצמנו עין – לֵךְ, התנדף

לפני שנתחרט.

[ה"משיח" קם במהירות על רגליו, חש לצאת.]

ילד מת קצר-רוח משיח, למה אתה

בורח מן האמת?

[ה"משיח" נעצר במקומו כאילו היכו בגבו, מסתובב אחורה, מביט ממושכות אל חבורת החיילים הלהוטים על שעוניהם ואינם מבחינים בו כלל, ואל ערימת הילדים המתים הניבטים לעברו. לאיטו הוא חוזר ופוסע אל הערימה, כורע לפניה, פורשׂ ידיו כמנסה לחבק את כל הילדים כאחד, ומשתטח עליהם. המפקד מבחין בו, וכמו בהיסח-דעת.]

מפקד אה, שוב אתה.

[יורה בראשו. ה"משיח" מת על ערימת הילדים.]

ז

אישה שנולדה לאהבה [למפקד]

פעם נהנית לנעוץ

את חרטום הנעל בפצע.

[מרימה את נעלה, מתכוונת לנעוץ את חרטומה בפצעו של ה"משיח", רגלה שוהה רגע באוויר, אחר-כן מורדת. המפקד צוחק.]

מפקד התעייפנו, מה? גם רוצחים וזונות

מפהקים ושותים תה.

[יוצא עם האישה שנולדה לאהבה.]

חייל נועז [לאם] בואי, נעזור לך להעלות

זיכרונות על ילדך:

במקום בו יצא לאוויר העולם

נכניס ונוציא גם אנחנו.

האם [ניגשת אל גופת הילד שלה, גוהרת מעליו כמו בתחילת המחזה]

"והרי תוכלי לחיות בלעדיו!"

אמר לי רב-החובל וצחק עם שן זהב,

וצחק לי ככה עם שן זהב:

"והרי תוכלי, תוכלי בלעדיו!"

[יוצאת עם החיילים.]

ח [אשכבה]

[שתיקה של ייאוש בקרב הילדים המתים.]

ילד מת חוזה ראיתי מלאך, הוא שט בשמש,

צלל לאט כמו בים

של דבש, וירד ולחש לי:

"היי שֵׂיוֹת קטנים, צווחנים שקטים,

הוי מתים רכים קצרי-רוח שלי,

נפלה טעות קטנה בספירה.

עכשיו זה סופי: עוד ילד אחד".

[שתיקה של אי-אמון.]

כך הוא אמר לי: "נוחו עוד

זמן מועט, עוד ילד אחד בלבד".

[אחד הילדים המתים מנסה להתעודד, מתחיל לפזם חרש, האחרים מצטרפים אליו בזה אחר זה]

ילדים מתים [שרים]

הנה באים ימי הקיץ המתוק,

שטופי שמחה אנחנו מחכים,

היום ארוך, הלילה עוד רחוק,

אך כבר אנחנו מתחילים לדאוג:

היספיק לנו הקיץ? היספיקו החיים?

[ובעוד השירה נמשכת ברקע, ילד שהתפורר לעפר, השרוע במרחק-מה מן הערימה, כמו גבשושית באדמה, פונה אליהם כמי שהטרידוהו משנתו.]

ילד שהתפורר לעפר ואתם שם, טירונים קטנים

של מוות, הירגעו.

הילד לעולם לא אחדל לרצות לחיות...

ילד שהתפורר לעפר אתה תחדל, הירגע.

הילד עם הולדתי הבטיחה לי אמי

הבטחה גדולה של חיים...

לעולם לא אפסיק להתגעגע...

ילד שהתפורר לעפר כן, הגעגועים עוד מיתַמרים

כמו הבל חם מן הבשר;

אבל כמה זמן עוד

יישאר לך בשר?

הבט בי: תלולית מחוקה בחול

עוד מרמזת שהייתי. וגם זה יעבור.

איך התפורר הכל להיינו-הך אחד גדול.

הילד [בוכה] לא, לא אוותר!

ילד שהתפורר לעפר והרי זה מה שנהגת להגיד

כשהשכיבו אותך לישון, זוכר?

מיררת בבכי. ליבך הלם בכוח

מתאוות חיים ומשחקים:

כל-כך חבל היה לך

על מחמדי העולם אשר אתה

משאיר מאחוריך עד הבוקר.

אמרת "לא, לא אירדם!"

אבל ב"לא" השני נעצמו עפעפיך,

מין כוח אדיר, משקלו כעופרת,

משך אותך למטה, וכבר אתה

שוקע וצולל, נשמט העולם, נעלם

בחשיבה, ואתה עימו.

הירגע.

[שירת הילדים גוֹועת לאיטה. דיבורו של הילד נעשה כבד.]

הילד לא... לא...

ילד שהתפורר לעפר הירגע.

[סוף]