זה קורה כשזה קורה
שטיינר
המצב הוא זה: הוא כורע על ברכיו ומצחצח מגפי אישה שחורים. הוא מואר בקרן אור אלכסונית, מופקת מלמעלה, המציפה אותו בזיו. קול רך וקסום קורא אליו מלמעלה: "שטיינר! שטיינר!". הוא מתחלחל. מי זה קורא לו? נשמת אמו? מלאך ממרום? ודווקא עכשיו נזכרו? לרגע גוֹאָה בו התפעמות של ילדוּת.
מה עליו לעשות? לזנוח את המגפיים? ומה יעשה? אדם בגיל מסוים זקוק לקצת שלווה ומבכר התמדת חיים על התפעמויות מקולות קסומים. ובכלל, איזה קול כאן? והלא מְרַמים! והלא אין כלום מלבד מגפיים מזוהמים וריח עור! ואיזה מלאך המרחף במרחבי הקוֹסמוֹס בכנפיים נוצצות יקרא פתאום "שטיינר!"?
שטיינר מתכווץ ומנסה לתפוס פחות מקום. לפתע הוא מרכין ראשו אל בין המגפיים ונושא מבטו למעלה, היישר אל האור, בהתרסה, בחציפות, כן, ככה, אדרבה, שיֵירָאוּ, הוא והמגפיים, כשלושה אחים בתצלום, ודווקא באור מלא, כן, מה יש! הוא אפילו משעין לחי על מגף ומצטחק בנבזות.
אל החדר נכנסת אישה. היא לבושה לקראת צאתה החוצה. היא זקוקה למגפיים. על שטיינר לעבוד ולסיים. וזאת הוא עושה חיש קל. הכל טבעי, זורם בפשטות. היא נועלת את מגפיה בעזרתו והולכת. שטיינר נותר לבדו. לצד חוטמו שוּמה כהה, שהוא מחכך אותה כעת בתנועה חוזרת בלי לחשוב על כלום.
הזדקפות מעוקמת
כמה יופי, מוּצדקוּת ונכוֹנוּת יש בעמידה זקופה של משרת בפתח אולם שבתוכו פוסעות אנה ואנה, כוסיות בידיהן, גבירות נחשקות. המשרת מתמתח. כביכול חוליות עמוד שידרתו מבקשות להינתק למען תֵת כבוד לגבירות. התמתחות פירושה עמידה מרוכזת תוך נכונות לקבל הוראות ולהשׂביע רצון. המשרת המתמתח מודיע לגברתו באמצעות ההתמתחות: אני כאן, מוכן ומזומן, מלא חרדה וקֶשב. הקשב הלא מובן מאליו, ולכך יש להוסיף חרדה. כן, עליו לדעת שלא רק הוראת שירות, גם הוראת עונש עלולה לנחות על ראשו במפתיע. ואז כבר יהיה המום. כן, אז נראה אותו.
הגבירות, גופן רפוי ונינוח, שָטוֹת באולם בשמלות ערב שחורות בעלות מחשופי כתפיים עמוקים מאוד. הן אינן נותנות לִבָּן למשרתים, הן בשלהן, בשעשועיהן, בשיחותיהן החייכניות – לא צחקקניות, לא: חייכניות חרש – השופעות עליצות מתמשכת. הגבירות שופעות וסמוקות. המשרתים רזים, מלבינים מעוגמת-נפש ומעלבון נצחי. גם השמנים שבהם כחושים, עטופים שכבות שומניות של רפיסות. נשמעים נקישות עקבים גבוהים, שקשוקי קרח בכוסות משקה, שיחות לחש. לפעמים צחוק עמוק, לא שטותי. הגברים דוממים, לעיתים מאַוושים בחיכוך מכנסי שירות כשהם פוסעים עם מגשים בין הגבירות. יש הנושאים מגשים מלאים, יש הטוענים על מגשים ריקים כוסות משומשות, מפיות מקומטות, שיירי עוגות, ויש שאינם נראים באולם הנשפים – אלה מתייצבים בפתחי חדר השירותים, נכונים לשמשוּת היגיינית ולניקוי האסלות והכיורים לאחר השימוש. לעיתים עומד משרת מאחורי גבה של גבירה משום שקראה לו והסיחה דעתה ממנו, או משום שהיא מניחה לו להמתין לאיזו הוראה שלה שאינה נחפזת לתת, והוא עומד ומחכה. אם תלך, ילך אחריה, עד שתִפנה אליו או תפטור אותו. אלה כללי התנהגות קבועים ובדוקים של משרתים. אין חריגוֹת. הערב זורם בנחת. עליצות שקטה מפַכּה.
הצייתנות מוחשת באוויר, אך ניתן לא רק לחוש בה, אלא אף לראותה בעין. אנו מסתכלים על צורת המשרתים. לעיתים יקרה, במהלך הבאתה של כוסית ליקר לאחת הגבירות, שהמשרת המגיש קד קידה, בעוד היא נוטלת בתנועה טבעית את הכוסית מן המגש, וברגע זה, כפי שעוברת צמרמורת בחוט שידרתו של החש בקור פתאומי, חולפת בגבו של המשרת התפעמות של יראת-כבוד, והוא מתמתח כלפי מעלה, מקשית גבו ומותח שידרתו, עד שהוא מגיע לקצה גבול יכולת התמתחותו, ואז, מאֵין לה כיווּן אחר, נמשכת ההתמתחות הצידה או אחורה (לְפָנים כבר לא תהיה זו התמתחות אלא השתוחחות). ההתמתחות יכולה להגיע לידי כך שהוא מרים כתף אחת כמו גבנון מזדקר למעלה, ומַטֶה את כל פלג גופו העליון הצידה, בד בבד עם כיפוף לאחור מן המותניים, והוא עומד בגוף מעוּות כחוֹלה בעווית שרירים. זוהי יראת-כבוד מידבקת. כמו חלחלה העוברת בעדר נדבקים אף המשרתים האחרים ביראת-כבוד, חלקם באמת, חלקם במופגן, לצורכי ראווה. אנו נתקלים אז באולם המואר, בין הנשים ההדורות והתמירות המשוחחות וצוחקות, בגברים בעוויתות משונות, מכוּוצים לכיוונים בלתי-אפשריים, כאילו היו מתחרים ביניהם עד היכן אפשר להתעקם.
אז, באורח ספונטני ובלי שנדברו מראש, כמעשה משוּבה שהם סבורים כי הם יכולים להרשות לעצמם – סוף-סוף הדבר נעשה לכבודן של הגבירות ולא להנאתם שלהם – יוצרים המשרתים מין שורת תהלוכה ועוברים בין הגבירות, מציגים איש את עקמומיותו, כמתחרים בקרנבל על התחפושת המוצלחת ביותר. כולם מתאמצים כל-כך להצליח, שגופיהם באמת מחַשְבים להישבר, ודמעות עולות בעיניהם מחמת המאמץ העילאי. מישהי מבין הגבירות מוחאת כף כלחיזיון משעשע, ואחרת מצטרפת, אך דווקא זה מה שמעכיר את רוחה של אחת מהן, אישה קצרה ומוצקה בעלת אופי נחוש. היא אינה אוהבת שעושים "הצגה" מן המסירות ויראת-הכבוד. בכלל, כל הצגה הריהי רצון למשוך תשומת-לב ולשאת חן, ובאיזו זכות גוזלים ממנה תשומת-לב? ושנית, הלוא מעין התארגנות יש כאן, ועוד מעט ירצו לבחור להם וַעַד! יואילו אם כן לשרת בדומייה יעילה! לפיכך היא ניתקת ממקומה בהחלטיות ובמרץ, פוסעת שתי פסיעות לפנים והולמת ביד קשה בפניו של המשרת המעוּות הראשון שמזדמן לה. הלה פולט קריאת כאב חנוקה, נחלץ מעיוּותוֹ ופורח לו בניתור נפחד אל מקומו כשישבנו מכונס פנימה, וכל השאר אחריו, כלהקת יונים מתעופפות. כל-כך מצחיקים הם, בבהלת-הפתע שלהם, במנוסתם החרֵדה מן המצעד, עד שיש בזה מין בלט-שעשוע בפני עצמו, ואותה גבירה שקודם מחאה כף ראשונה, מעפעפת עתה רגע כחוככת בדעתה, ומוחאת שוב כף, ואפילו צוחקת, ואפילו לא לבד.
עז הוא הפיתוי של המשרתים הפורחים לערוך מייד, ובו במקום, מצעד חדש, ריקודי, של משרתונים פחדנים המפזזים על בהונות, אלא שאינסטינקט ההישרדות עוצר בהם עתה, והם מתפזרים בשקט לכל עבר, בלי לנסות למשוך תשומת-לב, פונים למלאכותיהם.
הגבירות עוד מביטות בהם רגע, בעניין דועך ובחיוך נמחֶה. נפוצו לכל עבר, היה ודי, נשכח כל העניין. פה ושם מעורר גֵו מעוגל של משרת היוצא מן האולם רצון קמאי לנעוץ בו משהו חד וליישר אותו בבת-אחת בקפיצה; יש שעורף מחוֹרץ של משרת זקן בעל סבר של הגינות ועשיית מה-שנחוץ מעיר חשק לחבטה עזה, שבעקבותיה יָסֵב המשרת את פניו לאחור בעיניים מעוגלות מתימהון, יראה שהחבטה יצאה מיד אחת הגבירות, ומייד יתקמטו פניו קימוט של גוויל מצהיב סביב מתיחה מאומצת של שפתיו לחיוך; ולעיתים מתעורר רצון לסתם בעיטה ליצנית בישבנו של משרת בעל הדרת פנים.
כל אלה כמובן רק רצונות המתעוררים בלב. בסך-הכל, לא תימצא גבירה אחת בתום הנשף שלא תכריז שבילתה יפה, בעודה הולכת למכוניתה ומשרתה האישי הולך אחריה. למשרתים יש בעיות גב והתכווצויות שרירים, ביחוד ברגליים. המסכן מכולם הוא הזקיף המתוח ליד הדלת. אינו רשאי לזוז. הן חולפות על פניו בצאתן, ולפעמים טופחים על מכנסיו שולי שמלה של אחת מהן. הוא נרעד, זכה לנגיעה. ואין מה להוסיף על כך.
התומך
להיות מת וטבוע ביציקת עמוד התומך יסודות של בית בדיוק מתחת לחדר השירותים של אישה – זה באמת השיא.
כזאת היא: עורכת-דין מוסמכת. בשבוע שעבר חגגה את יום-הולדתה העשרים-וחמש. היא בריאה כסוס, אוהבת לאכול ולישון ולבשל ולרקוד ולהשתזף בשמש. כשהיא רואה ציפור שרה על העץ, הרי זו בשבילה הציפור היפה ביותר עלי-אדמות ששרה את השיר הכי יפה בעולם. זה מלהיב אותה למשך שעות. היא קופצת על רגליה ומכינה תיקי תביעה עם זריחת השמש, וכך מתחיל היום היפה ביותר בחיים שלה – כל יום. בוקר וערב היא עומדת על הראש במשך חמש-עשרה דקות. באמבטיה ובבית-שימוש היא מפזמת לעצמה מתוך ביטחון גמור שהבית לא יתמוטט לפתע – ביטחון שאני, בפה דומם ופעור לרווחה וממולא בטיט קרוש, עוזר להקנות לה.
פורטרט של אישה לפני קונצרט
אני עומד מאחוריה כשהיא יושבת אל שולחן האוכל. אדישותה כלפַּי פעילה, עניינית, יש בה הרבה יופי ואישור לְמה שאני יודע בהתלהבות כה גדולה על אודות עצמי.
אני לָפוּת במקטורן מלצרי צר, ובתוכו פועם לבי. אתרכז בחריץ אחד, מושך מאוד, שמַטֶה כלפי מַטָה את זווית פיה. אין זה חריץ מרירות, זהו שיפול זוויתי של אמירה אילמת שהיא מַפנה לעברי: "חי או לא חי – היינו הך!"
היא עצמה כבר לא רעבה, שָׂבעה לה. פעולת הלסתות הנמרצת, הרעבתנית, המעוררת בעיני המשקיף מן הצד רחמים וסלידה, כבר חדלה אצלה. פה-ושם היא טועמת עוד משהו בפעולה של אגב-אורחא, סבר פניה טוב, שלֵו, מעיד על סיפוק עמוק. היא כבר לא צריכה כלום. פניה הדשנים, והחריץ הזוויתי המשתפל מטה, מכאיבים לי מאוד.
אני משתוחח תחתיה, להרים מזלג שנפל על הריצפה מתחת לכיסאה. מתכופף למטה. ועוד למטה. אהה, אחורי אישה המסיבה לשולחן האוכל לפני לכתה לקונצרט – היש גירוי מכאיב מזה? כעת כבר לא רואים את האוכל שהוכנס לתוכה. היכן הוא? במחשכים הוא מתנפץ ומתערבל לעיסה אומללה. גם הוא הולך תיכף לקונצרט. אהה, לעג! אכלה תרנגול, הפכה אותו לבליל מצחין, ומביאה אותו לקונצרט, להראות לו, ובמיוחד לי, כמה אדיר המתח הניגודי בין הסימפוניה לבין המערבולת שבבטנה. הניגוד מהמם! אני אבוד! אני ממש תחתיה, מַפנה פני למעלה, פוער מעט את פי. ולפתע מאדימים פנַי ממאמץ הגהירה, כן, אך בייחוד ממחשבה זו: הנני שרוי מתחת לתהליכי רקב בפיתולי מעיה של אישה דשנה ההולכת לשמוע מוזיקה!
כביכול אינה שמה לב אלי, משלבת רגל על רגל, ירכה האחת מתרוממת, שולי חצאיתה הצרה נמתחים לאחור. לא איכפת לה. מבטה ממוקד בבנות שיחה. נשים עולצות, שיחה שלפני קונצרט. מעמיק החריץ בזווית פיה ועימו מעמיקה האדישות כלפי? – איני יודע, איני יכול לראות, אני תחתיה.
עלי לרדת על ברכי כדי להגיע למזלג, עיני עתה כבושות בשטיח. היא מחזירה את הרגל המורמת בעלת הירך, ומציגה את עקב נעלה, מתוך היסח-הדעת, על גב ידי הפשוטה על השטיח. אינני מעז להפריע. פרסת הברזל הקטנה של עקב נעלה מצננת תחילה את עור גב ידי, אך עד מהרה היא סופגת את חום גופי ומתקיים איזון: חום גופי וחום פרסת הברזל משתווים.
היא מאוד שׂבֵעה, זאת אני יודע גם על-פי גיאות האוויר הקלה העולה מעומק קיבתה ומתאספת בוושטהּ לכלל גיהוק שבכוח. חָזָהּ מתרומם מעט עם פרץ האוויר, כל חלקה העליון מזדקף, מתפיח, שופע אדנות שלפני פליטת אוויר. שדיה מזדקרים. כְּיולדת! כיולדת! הן יולדות גיהוקים, יצורי-אוויר מלאכיים שבוקעים מתוֹכָן, גזים ונעלמים. ואילו אנו הופרשנו תחתיהן כחומר מוצק ולא עדין. אנו בושים בכך. היא יודעת זאת. אישה אמיתית. והנה היא נופחת, אבל חרש, את הגיהוק מפיה, אוויר חם, מדיף ריח יין ובשר, מול פני המשרת המחליף, הרוכן נכחה לסלק את הצלחת עמוסת השיריים מלפניה. בהיפלט האוויר החם מפיה מזדעזע קלות כל גופה בתנודה כמעט בלתי-מוחשת. מלבד המשרת המחליף רק אני מרגיש בכך, בשל לחץ קל נוסף, לשבריר שנייה, של עקב נעלה על גב ידי, לחץ הרָפֶה מייד ושב לקדמותו.
תם הגיהוק, הדף-אוויר נשי, זעזועון-פז, ועוד מעט, אך בלי שום קשר, תלך לקונצרט. אני כמעט מצטחק בייאוש. ידוע לי היטב שירֵכהּ, זו המכאיבה כל-כך, שראיתי קודם בחטף, משתתפת בלחץ עקב נעלה על גב ידי. מחשבה מהממת. בכלל, אני המום, הכל מעורבב כל-כך, לא מובן, לא מובחן: הירך, התרנגול, הגיהוק, הקונצרט! ויחד עם זה הכל מרוכז וברור כמו מיתר דק ומכאיב הפולח את קרבַי בלי הרף.
למטה, למטה! עזה תשוקתי ליפול אפיים ארצה ולחכך גחוני בשטיח. הבה ואבוש על כך.
מיכתב מהונג-קונג: אי-מתן-פורקן
לעורכת המדור "ספורט ושייט"
'ויק-אנד גֶ'ט-סֶט'
גברת נכבדה,
בגליונכם האחרון מלפני שבוע התפרסם בעמוד 16 תצלום של אישה צעירה ויפה. עצמות לחייה המוגבהות, שפתיה הפשוקות בלגלוג קל מאוד, ועיניה חמורות ההבעה, גורמים לי להניח שכבעלה, תביעותי המיניות כלפיה היו עתידות לזכות בעדיפות מועטה מאוד. שום שטויות לא היתה נותנת לי בהיותי נשוי לה. לא, לא אצלה.
הנני בשנות החמישים המאוחרות שלי, וחולם להיות נשוי לאישה זו. לראות את תשוקותי נִדְחוֹת על-ידה – על יותר מכך לא אחלום. הפיכת גבה לעברי כשאשאף לחבקה – מומלצת ונכספת. מוכן שאינה רוצה בי, ולמה שתרצה?
תכיפות מגעי המיניים עימה תוכתב בלעדית על-ידה. לא חיבוקים וליטופים מוקדמים, לא שום ליבוב, פשוט התרוקנות כשאברי עטוי גומי. על הגומי לא רק לחסום את פריצת שִפְכִי לתוך רחמה, אלא גם, ובייחוד, למנוע ממני להכתים את השטיח, שכן יהיה עלי לעשות זאת בעומדי על ארבע למרגלות המיטה, בעוד היא שוכבת למעלה, על המיטה עצמה, אומנם עירומה, אך בלתי-ניתנת-למגע.
זוהי, לדעתי, צורה טהורה ונאצלת של יחס, שאותו אקבל בלי אומר וברצון רב מידי האישה שאת דיוקנה הואלתם לפרסם בגליונכם מלפני שבוע.
בכבוד רב,
ק. סינְג,
הונג-קונג.
בעל-מעשים
עניין זה של השפלתו צריך סוף-סוף לבדוק פעם באופן יסודי ובלי פניות. הוא משמש לה בנהג (chauffeur), מזכיר אישי ומשרת. ביום קיץ מהביל הוא מסיע אותה במכוניתה לבריכת השחיה, לבוש חליפת-שרד רכוסה וחובש כובע מצחיה. הוא פותח בפניה את הדלת והולך אחריה, נושא בידיו את תיק חפציה האישיים. האישה יוצאת בבגד-ים לכיווּן הבריכה; הוא, אוחז במגבת, שמן שיזוף, שמשייה ואביזרי טוּאַלֶט נחוצים אחרים, הולך אחריה, תמיד אחריה. ירכיה חשופות, פלחי הישבן מוטחים לעברו בבוֹטוּת. הוא עוקב אחריהם בתנועתם. זהו יום קיץ לוהט. חם לו מאוד בחליפת מדי השירות הרכוסים עד צוואר ובכובע המצחייה מעור. פלגי זיעה ניגרים מפניו, כל גופו מגורה מחמת צורך התגרדות.
בייחוד מכאיב ניע ישבנה מול פניו. ישבן זה גורם לו בתנועתו לשצף-קצף ולצעקה פנימית מתמדת: "צודק לחלוטין, וכל-כך לא צודק!". מהתלים בו בעולם. מגרים אותו כדי לשעבד אותו כדי לגרום לו סבל בל-יאומן.
ויחד עם זה, לא נוכל להכחיש שהחיים כוללים הרבה יותר מזה. הרבה יותר במשמע של הרבה פחות. כפי שהאישה אינה חיה כל העת בתחושת השירות שהיא מקבלת ממנו ובאדנותה עליו, כך גם הוא אינו יכול לשרת בתחושת גירוי והשפלה מתמידים. למי יש כוח לתחושות עזות בלי-הרף? אומנם יש בימינו, ביחוד בלילותינו, רגעים של כאב חריף או כיסוף נוקב, אך הרבה שעות של קהוּת תפֵלה ביניהם. רוב הזמן חיים סתם, בלי לחשוב איך חיים. עושים מעשים וזהו.
ניטיב רְאוֹת אם נתאר את הנהג-המזכיר-המשרת כבעל-מעשים. הוא קם בבוקר, עושה מעשים במשך היום, והולך לישון.
מקצוע הכימיה
מאת אנג'לה לַנְגְסְבֶּרי, כתבתנו בשווייץ
שעה קלה של נסיעה משדה התעופה קלוטן שליד ציריך הביאה אותי, עיתונאית אמריקאית, לפנימייה הפרטית האֶקסקלוּסיבית לבנוֹת "מַדְלֵן קֶפְּלֶר", השוכנת בטירה מפוארת מתקופת הבארוק. הטירה מוקפת חורשות, יערות, אגמים וגבעות, מצוידת בכל השיכלולים המודרניים, ומיועדת לבנות-טובים עשירות, במיוחד מארצות-הברית. שכר הלימוד ההתחלתי הוא עשרים וחמישה אלף דולר לשנה. בין הלומדות שפגשתי, ג'וּלי הוֹקס, בת שבע-עשרה, מיוּסטוֹן, טקסס, בת למשפחת אילי הנפט הנודעת, ואוֹדְרי סמית, בתו של עורך-דין מצליח, אף היא מיוּסטוֹן, טקסס.
באחד מפרוזדורי הפנימייה נתקלתי באדם לא-צעיר, אדמוני-לשעבר שהקריח והאפיר, ולשאלתי מיהו ומה מעשיו שם, ענה במבוכה שהלא אלברט דייווידסון מאנגליה, ומשמש בפנימייה כמורה. הוא בעל תואר שני בכימיה, ובא ל"מדלן קפלר" לאחר שהסב את מקצועו מתחום המחקר לתחום התעשייה, ואחר-כך מתעשייה להוראה. היתה אי-נעימות קלה כאשר שאלתי אותו מדוע נאלץ להסב בכל פעם מתחום לתחום, והאם זה מה שבאמת יעד לעצמו בחלומות נעוריו, והוא היסס ולא ידע מה להשיב. אי-נעימות נוספת היתה כאשר שאלתי לגובה שכרו, והוא נבוך מאוד ואחר-כך הודה בחצי-פה שהמעבר מתעשייה להוראה היה "נפילה גדולה", אבל יש לו סיפוק מסוג אחר בעבודתו, שתחילה נראָה כמתבייש לדבר עליו, ולבסוף ניאות לומר שזהו הסיפוק שבעזרה לנערות צעירות להתפתח כאינדיבידוּאליסטיוֹת בעלות עמדה. הציבור באנגליה, במו גם בשווייצריה, הוסיף בנימה של תלונה ובעיניים פעורות כבעין חרדה מתמדת, מעריך מורים עד גבול מסוים, ובדרך כלל הם אינם מדורגים גבוה מאוד בהייררכיה של שוקי העבודה. לא, למחקר כבר לא יחזור, גם לא לתעשייה, הוא כבר זקן מדי. כאשר שאלתי מפורשות לגילו, נתקף מבוכה ולא ענה.
ברגע זה נפתחה אחת הדלתות, והחניכה גיוּלי הוֹקס עמדה על המפתן וביקשה מדייווידסון להיכנס לחדרה. דייווידסון התנצל בפני ונכנס, סוגר אחריו את הדלת. לא יכולתי להתאפק, ולאחר רגע פסעתי אל הדלת ופתחתיה בחשאי. ג'וּלי ישבה בכורסה, כפות רגליה היחפות על שרפרף, ומעליהן רוכן אלברט דייווידסון, המורה לכימיה, חוגר סינר לבן, משייף בפצירה את ציפורניה וצובע אותן בלכּה. לפתע הבחין בנוכחותי, הסב ראשו אלי, ומייד החזיר פניו לרגליה של ג'וּלי. לא יכולתי להימנע מלשאול אותו בנימה די חריפה אם העובדה שהלכּה לציפורניים עשויה מתרכובת כימית קשורה איכשהו במקצוע הוראת הכימיה. הוא הרכין ראשו במבוכה ולא ענה, מצפה כנראה שאלך, אך ג'וּלי הוֹקס הזמינה אותי בחיוך רחב להיכנס ולצפות בנעשה, שעה שאלברט דייווידסון המשיך למשוח את ציפורניה בלכּה לקראת הנשף השנתי הגדול באותו ערב.
מכתב מראנגון: הנעלה ג'וּלי הוֹקס
לגברת הנכבדה אנג'לה לנגסבּרי,
הכתבת בשווייץ
'פּנסילווניה דיילי'
פּנסילווניה
שמי א. קְרישְמוֹרְטֶה מראנגוֶן, בורמה, נושא-מיכתבים לפי מקצועי ולוגיקן חובב. הנני גבר חיוור, טבעות סהרוֹניוֹת כחולות-אפורות מתחת לעינַי מרמזות על עלבון-מוות מתקרב בטרם-עת ממחלת לב, ובעצם מתשוקות שלא באו על סיפוקן לנשים אמריקאיות.
אני מתייחס למכתב שהואלת לשלוח משווייצריה על הפנימייה לבנות-טובים "מַדְלֵן קֶפְּלֶר". על-פי התיאור שהואלת לתאר משם, נמצא הכימאי ה"זקן מדי" א. דייווידסון נכלם כשנראָה שקוע במלאכת הפּדיקוּר לרגליה של התלמידה בת ה-17 ג'וּלי הוֹקס מטקסס. אכן, אדם כמוהו, שבלי ספק חלם בילדותו על כיבוש האוורסט, או על זכייה בפרס נובל למדע, או על חיים של נשפים בטירות במונקו ובסן-טרוֹפּה עם יפהפיות צרפתיות – מוצא עצמו בערוב ימיו בודד, לאחר שנופצו כל תקוותיו, מלמד כימיה בפנימייה לבנות-טובים, ואף נאלץ לשרת שירותי פּדיקוּר נערה טקססית יפה ועשירה על-מנת שתישא חן בעיני גברים אחרים. ביזיון כהלכה. כלימתו כאדם וכגבר מובנת וזוכה למלוא ההזדהות מצידי, עד כדי מחושים בלבי וקוצר-נשימה. ויחד עם זה, כלוגיקן חובב, הרשי לי להביע תמיהה: אם יש כלימה בשירותו של דייווידסון, האם אין יוצא מכך שג'וּלי הוֹקס אינה נעלה דיה? הרי אדם המשרת, ואף מקריב עצמו, למען מטרה נעלה, כמו, למשל, הפטריוט הנלחם להגנת מולדתו, אינו חש בושה, ואף זוכה לכבוד מהציבור. מתחושת השפלתו של דייווידסון עלולה להיות מוסקת בטעות המסקנה שג'וּלי הוֹקס אינה הפיסגה, ולכך לא אוכל אני, וּודאי גם אתם, להסכים בשום אופן. אדרבה, ככל שאני חושב על כך, היא נראית לי יותר ויותר נעלה, וחום רב ומזיק לבריאות מציף את לבי ובטני במחשבות התבטלות בפניה. על-כן חוזרת ונשאלת השאלה: מדוע נכלם דייווידסון?
לתשובתך אצפה בכל רגע בהכנעה,
א. קְרישְמוֹרְטֶה,
ראנגון, בורמה.
תשובת אנג'לה לַנְגְסְבֶּרי
קְרישְמוֹרְטֶה, נכשלת בלוגיקה. מובן שג'וּלי הוֹקס נעלה, ולא נטיל ספק בכך. השפלתו של דייווידסון נובעת לא משָרְתוֹ מטרה בלתי-נעלה, אלא מהעובדה שבשירות מטרה זו הוא מביא לידי ביטוי רק חלק אפסי מכישוריו ומיכולתו. אדם כמוהו, שנולד, כמוך אתה, עם שאיפות להגיע לפיסגה, מגיע לרְכינה אל ציפורני רגליה של נערה צעירה ממנו, מותיר הרחק מאחור את כל כשרונותיו, חלומותיו, וגם – וזו הנקודה הקובעת – את יצריו הגבריים. מה שפוגע בייחוד בדייוידסון הוא, ראשית לכל, העובדה שגבריותו נמחקת, ושהפגנת שוקיה וירכיה של ג'וּלי הוֹקס בפניו נעשית רק כדי לנצל אותו לשימוש אישי-טוּאַלטי ולא למטרת עינוג. בכך לא נעשית ג'וּלי הוֹקס נעלה פחות, אלא הוא, על יצריו החסומים ושאיפותיו המנופצות, מושפל יותר.
אם הזכרת את שירות הפטריוט למולדתו, ודאי תסכים עימנו שלא דוֹמָה לחימתו של קצין בשדה הקרב לניקוי המחראה במחנה בידי הטוראי. הרי לכאורה גם ניקוי המחראה הצבאית נחוץ לניצחון במלחמה, ולוּ בעקיפין, אלא שהשאלה היא לא מה נחוץ, אלא מה דמותך וביטויך שלך למען השגת המטרה. עכשיו תאר לעצמך שלא את מחראת המחנה על הטוראי לנקות, אלא את בתי-השימוש של סגל קצינוֹת השלישוּת (!) במטה הכללי, ואז תבין מהו ואיזהו מעמדו של דייוידסון בפנימיית בנות-הטובים "מַדְלֵן קֶפְּלֶר", שאותה תיארתי במכתבי.
מכתב מאמסטרדם: זיכרונות מציילון
לאנג'לה לנגסבּרי היקרה,
מערכת 'פּנסילווניה דיילי'
קראתי בשקיקה את הערתך למכתב של קְרישְמוֹרְטֶה מראנגוּן, שהבאת בו לדוגמה ניקוי בתי-שימוש לנשים על-ידי טוראי בצבא, והדבר העיר בי גל של זיכרונות וגעגועים.
בזמן מלחמת העצמאות של הודו הייתי קצינת השלישוּת של מטה הצבא הבריטי בציילון. טוראי מילידי המקום בשם מוּג'אבָּה שימש כמשרת כללי של משרדי, ובין היתר, כמובן, כמנקה בתי-השימוש. בהיותי הקצינה הבכירה במקום, השתמשתי במוּג'אבָּה לשירותי, וברבות הימים, ובלא לחוש בכך, הפך למשרתי האישי. עם שיחרורי מהצבא אפילו הצעתי לו להמשיך ולשרת אותי גם בחיי האזרחיים, והוא אומנם נלוָוה אלי לאנגליה, ומשם להולנד שבה השתקעתי סופית, ושירת אותי בנאמנות עד יום מותו.
הוא נראָה מגוחך ביותר, שחוּם, בעל פנים עגולות ומבוישות, עושה בשירותי הבית כשהוא במלוא תפארת מדיו. צחקתי עם ידידותי הקצינות פעמים רבות כשהיינו רואות אותו, מהודר ומצוחצח ועם מדליה (שאותה קיבל על מעשה הגבורה של הצלת קצין בריטי בשדה הקרב), רוכן לנקות את אסלת חדר השירותים שלי. זכור לי מקרה אחד, כשהודיעו לו על מות אמו בכפר הולדתו הרחק משם. רצה המקרה ובשׂוֹרה זו השיגה אותו בהיותו באמצע עונש של כריעה על ברכיו לפני האסלה למשך עשרים וארבע שעות. טוראי מחיל הפרשים המלכותי, אף הוא מילידי המקום, מדיו מאובקים ופניו קודרות, נכנס אל משרדי וביקש רשות לבשר למוּג'אבָּה את הבשורה המרה. ככלל לא היתרתי לאיש כניסה רשלנית כזאת ללישכתי, אך בשל חומרת הבשורה הינחתי לו לגשת אל חדר השירותים ללא דיחוי ולהודיע לאומלל, ואף לבשר לו שאני מַשְעָה, בצעד יוצא-מן-הכלל, את העונש, ומרשָה לו לצאת משם ולנסוע להלוויה בכפר הולדתו. כעבור רגע יצא המבשר לבדו.
לאחר כשעה, כשנכנסתי לצרכי, עדיין עמד מוּג'אבָּה על ברכיו, בוהה אל תוך האסלה, אולי המום מן הבשורה הקשה, אולי מתאמץ להתרכז במחשבתו ולפענח איזה סוד גדול; אך לי נראָה המשך כריעתו שם – חרף הסכמתי המפורשת לשחררו – כניצול מצבו הרגשי להתרסה המכוּונת נגדי, ולפיכך החלטתי שלא להצטרף למשחקו ולא להציע לו פעם נוספת שייסע. אני את שלי עשיתי, כך החלטתי בלבי.
בלי אומר התיישבתי על המושב בנוכחותו – הדבר לא היה יוצא-דופן, שכן בשלב זה של יחסינו כבר חדלתי להתבייש בפניו, הוא נראה לי רהיט מרהיטי הבית – ולפתע עיווה את פניו כעומד לפרוץ בבכי, נטייה טבעית של כל יצור אנושי השרוי בצער עמוק להתמוסס בחיקו של הזולת. לא השתתפתי מבחינה רגשית בצערו, סוף-סוף הרי לא היכרתי את אמו. ולמרות רחמַי הטבעיים על אבלו – אסור לשכוח שעדיין כעסתי על מה שבגללו נענש; יתר על כן, היה בו באותה שעה אפילו משהו שליבה את חמתי במיוחד, שכן למרות שידעתי שאינו אשם בצירוף הנסיבות הזה, הרי אומללותו הבולטת כל-כך לעין, יחד עם סירובו לנסוע, נראו לי כניסיון לפרוט על מיתרי אשמתי שלי, והדבר הקשיח את לבי עוד יותר; ומעֵבר לכל אלה, אם לומר את האמת, הייתי עסוקה באימוץ שרירי בטני לצרכי שלי.
היה זה חיזיון מגוחך מאין-כמוהו: חדר שירותים, שיושבת בו על אסלה אישה שפלג גופה התחתון עירום, לרגליה כורע חייל במדי צבא מצוחצחים ומגוהצים, מדליית גבורה מתנדנדת על חזהו, ומוחו, הגדוש בתמונות אמו המתה, מצוי בגובה אחד עם הבטן הגדושה של האישה. אכן, עירבוביה חסרתי שחר. מוּג'אבָּה האומלל ניסה להבליג ולא לבכות, כיוון שהיטב ראה גם הוא שהתנאים אינם יאים לבכי, שלא לומר מבישים, וכשהגיע גל הבכי אל מוצאו חסם אותו בחרחור. בגלל ההתאפקות התעצמה תחושת השפלתו – אפילו לבכות על אמו אין מאפשרים לאדם! – וגל חדש של בכי, הפעם מתוך עלבון, פרץ לצאת החוצה. מוּג'אבָּה ניסה בכל כוחו לחסום גם בכי זה, כדי שלא להתבזות בפנַי עוד יותר, השמיע חרחור נוסף, בצירוף יבבה חטופה, והתאמץ לנער את עצמו כליל משתי הבכיות, על מות אמו ועל שפלות מצבו, ובדי-עמל הצליח לתעל את האנרגיה הנפשית שלו לתנועה, והתגלגל על הריצפה על גבו לרגלי, מנפנף קצת בידיו וברגליו. אז לא יכולתי להתאפק יותר ופרצתי בצחוק אדיר. באמת, עם כל ההתחשבות במצבו, אני סבורה שכל יצור אנושי אחר במקומי לא היה מצליח להתאפק. נפנופי ידיו ורגליו נראו כהתרסת מרד של צב הפוך, ומייד קראתי: "סְפַּרְטָקוּס הנאמן!", ולמשמע מילותי-שלי פרצתי בצחוק רם עוד יותר. אכן, הצירוף "סְפַּרְטָקוּס" וניגודו "הנאמן'' היה מבזה ביותר, והמחיש למוּג'אבָּה המסכן את דעתי על מעשהו. יחד עם זה גרם לי הצחוק לאמץ את שרירי בטני, אך לא במטרה המקורית, ויצא שפעילות המעיים שלי הוסטה, בעטיו של מוּג'אבָּה המפרפר לרגלי, לכיווּן אחר. רתחתי מחימה, וכששב מוּג'אבָּה ועמד שוב על ברכיו לפנַי, הנחתתי מכה אדירה על פניו, אחת ועוד אחת: הוא פרץ בבכי אדיר ושוטף הכולל הכל: את אמו, את ההשפלה ואת המכה: ואני, הודות לפורקן שנתתי לכעסי, המשכתי מייד ובאופן שוטף בפעולת מעיים אדירה וממצה ביותר. שנינו, אם אפשר לומר כך, התפרקנו במקביל.
לא אשכח את המעמד ההוא, שלזכרו אני מחייכת אפילו היום, לאחר שנים רבות. הנה, נמשכתי בלשוני והפלגתי למחוזות זיכרון רחוקים. מכל מקום, תודה לך, אנג'לה.
שלך,
הֶנרייט ואן-הוֹבֶן, האג.
הערת אנג'לה לנגסבּרי
חן-חן גם לך, הֶנרייט. בזה אנו מסיימים את שרשרת ההתכתבויות שהחלה עם סקירת ביקורי בפנימייה לבנות-טובים "מַדְלֵן קֶפְּלֶר" בשווייצריה, והגיעה לשירותי סגל קצינוֹת השלישוּת של הצבא הבריטי בציילון.
מוּכֶּה
למראה מבטו החרד, המודאג, כשהתקרבה אליו, הרימה ידה לאיטה, כמדגימה ברוב הומור תנועת מחול טקסית, ולפתע סטרה על לחיו במלוא העוצמה, ואחר-כך בידה השנייה על לחיו השנייה, בעוד הוא עומד, סופג את מכותיה הנוראות בלי לזוז, מלבד הטלטלה הטבעית של פניו עם הזדעזעותו בכל מכה. היתה זו דווקא הסטירה השנייה שתפסה אותו בלתי-מוכן, והוא כמעט איבד את שיווי-משקלו. על שיווי-משקלו היה עליו לשמור בכוח, ואכן נלחם לייצב עצמו במקום עומדו, נכון למכותיה הבאות. כהרף-עין פשט צבע ורוד בהיר בלחיו והפך לארגמן עז.
ניסיונו לשמור על שיווי-משקלו רק כדי שתוכל להמשיך להכותו בנוחיות וידה לא תצטרך להתאמץ לרדוף אותו; הידיעה שהוא טורח, נגד דחפיו הטבעיים, לשמש את צרכיה שלה – שילהבו וגירו אותה עד לבלי-נשוא. היא אף ידעה שהתרגשותה הגדולה אינה נעלמת מעיניו ומדרבנת אותו לעשות מאמצים עליונים עוד יותר לעמוד מוּכּה לנוחיותה.
היא ריפּתה את ידה השמאלית, שומטת אותה לצד גופה, וחשה איך היא מתמלאת בכוח אדיר נוסף, הנובע לא משרירי היד אלא מאנרגית להט של אזורים אחרים מכל-וכל. כך, פּרדוֹקסלית, גבר כוחה ככל שהיכתה, וברגע מסוים הגיעה לאיזו פיסגה נעלה, שאין למעלה ממנה, של התרוממות רוח וחושים, ואז ירדה עליה לפתע מין שלווה אלוהית, מרגוע שלא ידעה כמוהו, והיא המשיכה להכותו, עתה באש צוננת, במין קור-רוח מתון של צופה מן הצד.
גם מאחורי ייסוריו שלו עמד מעין צופה מן הצד. וכפי שפָּעַם בו הצורך חסר-הגבולות להמשיך להפיק רצון מלפניה, ותשוקה עזה ליפול ולנשק את היד המכה מוססה אותו כליל מבפנים – כך התבונן הצופה-מן-הצד שבו בסיפוק צונן-מרושע בהכאבה חסרת-המעצורים.
לפתע חדלה להכותו, סרה מעליו ונטתה לעבר החלון, הביטה החוצה כמסתכלת, ואף סבה שוב אליו, עדיין מרוחקת מכדי לשוב ולהכותו, עיניה בוחנות אותו. מבעד לדמעות שציעפו את עיניו הפיק מבטו מסירות ללא סייג, והיא היתה שׂבעת-רצון על שהפיק את המבט הנכון. אז ניגשה אליו – למרות שביעות-הרצון, או בגללה – סטרה על לחיו עוד פעמיים, ואחר-כך חדלה בלי שום קשר למשהו.
עונש וגורל
שַׂעֲרָה מקורזלת מדגדגת את חוטמנו. על אף הדגדוג איננו צוחקים. האווירה לא מצחיקה, אין משב-רוח עולץ. אדרבה, חומרה ומתח. עצמות לחיינו לפותות והדוקות בין ירכיה של היושבת על פנינו, ראשנו לכוד כבצבת. אנו שלה. לבנו הולם, מתוח, לקראת שתי האפשרויות העומדות בפניה. שהרי יודעים אנו, יודעים, בפתח ערוותה שני אפיקים, ובמה תבחר? זו אישה, היא יכולה להחליט לכאן או לכאן, גזר-דין תלוי מעל ראשנו.
עד מהרה עולה בנו הצורך להתעטש. דגדגה השׂערה המקורזלת ולא צחקנו, אך העיטוש שונה, עצמאי, אינו סר למרות האווירה. אנו מתעטשים. בשר האישה זועזע מחמת טלטלת גופנו, זועזע רגע ושב אל תנוחת מרבּצו הדוממת. עתה ניענש, זה ברור.
האישה, מובן מאליו, מחפשת עונש גדול. היא קמה, היא יושבת בכורסה, מהרהרת בהפקת עונש הולם. פניה חמורות ונוגות, אנו מביטים בה ורואים הכל. עצובה היא על שאינה יודעת במה להענישנו. אין בה די, כך היא חשה.
אנו חשים אשמים על עיצבונה של האישה. אנו מתהפכים, משתטחים גָחוֹן על הריצפה ומנשקים בכוונה רבה ובשקיקה את השטיח. האישה מקבלת בנדיבות ובסבלנות אין-קץ את השתתפותנו בצערה על שאין בידה עונש הולם למעננו. חום רב של תשוקה לרַצוֹת אותה מלהיט אותנו. אנו מנשקים ומנשקים, וכיוון שזחלנו והתקרבנו אליה, דגדגנו באקראי בחוטמנו את כף רגלה. היא בועטת קלות בפנינו על-מנת להתיק את שפתותינו מרגלה. אנו מוכים קלות.
בתנופה קמה האישה מכורסתה, מורה לנו להתהפך שוב ולהשתרע פרקדן על הריצפה. היא מתייצבת מעלינו, הפעם פניה לכיוון רגלינו, ומתיישבת בקריסה על פנינו. עתה לא ערוותה חותמת את פינו, ואין שני אפיקים, רק אחד. העונש ברור. גם אין שום התעטשות באופק, שהרי לא לשׂיער המקורזל דבוקים נחירינו, אלא אל עצם הזנב, וכאן אין צמחייה, רק כְּשוּת-מה. הכל חד-משמעי, נוקב, כל רצועות הנפש מהודקות במתח רב לקראת הבלתי-נמנע. מבט עינינו העָשֵש זוחל במעלה גבה המוצק. גורליות קודרת טבועה בכל.
נענש לשווא
לא זמן רב הוא עובד בשירותה, אך כבר נוכח לדעת שהיא ישרה מאוד. חמורת-סבר, לא צעירה, בגיל שבין חמישים לשישים, אך קומתה תמירה, שׂערה מכסיף, פניה עזות ואומרות מרוּת שאין להתקומם כנגדה. עליו לעשות את מלאכת שירותו בקפדנות ובשלמות, אין אצלה שום ויתורים, ויחד עם זה היא הגונה מאוד, אין לה כמעט צורך להעניש, כי הכל עשוי לרצונה גם בדרכי נועם. צוות משרתיה יעיל. רק לעיתים נדירות מאוד תימלט מכף ידה מכת-לחי הגונה, ואף היא ספּוֹנטנית למדי, לא מתוכננת מראש בתוכנית עונשין מוסדרת. לפיכך נֹאמר שמתלקחת הגברת, ומייד חמתה שוככת, ואווירת פיוס, נעימה יותר מזו שקודם, שבה ומשׂתררת סביבה לאחר המכה. עם שמץ הפרזה עוד נוסיף ונֹאמר שטוב להיות מוכה על-ידה, ולוּ רק כדי להיות מושא של ליבוב לאחר ההתפרצות. כה מחמם את הנפש לראות את הגברת בשוֹךְ פרץ המכה הספּוֹנטנית, והיא פונה לאחור כניחֶמֶת על המעשה, ושבה וסבה אל המשרת הנדהם, הממשש את לחיו המאדימה, וזוקפת לעומתו אצבע מתרה באין אומר, אך עתה עם זיק משוּבה בעיניה, שכמוהו כהצהרה חד-משמעית על מחילה כללית. או-אז, לאחר שהוא מרכין ראשו מול האצבע המתרה, ושוב מרים מבטו וקורא ומפענח את הזיק שבעיניה, ותופס את ההומור שבזקיפת האצבע ואת העובדה שבעצם נסלח לו, מרשה לעצמו המשרת לפרוץ בצחוק משוחרר, שהוא מחניק אותו מייד בכף-יד מהסה על פיו; והיא, הגברת, מבינה זאת ומרשה לו, כפיצוי על המכה, העמדת-פנים לא-נחשבת זו של פרשנות הומוריסטית, ואינה מענישה אותו על כך. כזאת היא תמונת העונשין אצלה בדרך כלל.
לפיכך היתה לו הפתעה מרה מאוד בוקר אחד, כשהזמינוֹ אחד המשרתים אל חדר השירותים של הגברת, שם נצטווה לשכב פרקדן למרגלות האסלה. זו, על-ידי חיבור-הברגה מיוחד, נותקה מן הריצפה, ראשו הוצב על כַּן-הבסיס שלה, ואז הוצבה שוב האסלה במקומה, הפעם כשראשו בתוכה וצווארו משתחל-כלוא במין צוהר עגול בדופנהּ שקודם היה חסום בפּישפָּש. הוא נדהם מאוד. על מה הוא נענש? מה גם שעונש זה, המשפיל מכולם, כה נדיר אצלה. בתקופת שירותו בביתה עוד לא אירע כדבר הזה.
הוא לא שאל את המשרת דבר, הוא היה מאוד פגוע ולבו הלם בכוח. כך שכב כשעה או שעה וחצי, מתרכז בציפייה לקול פסיעות הגברת.
אין דבר שאותו מיטיב הגבר המשרת להכיר יותר מנקישות עקבי הגברת בהתקרבן או בהתרחקן. בהתרחקן – הוא נכסף להיות במחיצתה, משתוקק לחמימות נשית, לאיזו הוראה מקול סוֹפּרן או אַלט נמוך, הבוקע מחזה המרמז לנו על התחתונים שמתחתיו; אך בהתקרבן – מה רבה אז הריגשה: אנו מצפים לה, היא עומדת לבוא, אישה עומדת להיכנס לחדר שאנו נמצאים בו, לכלול אותנו בשדה ראייתה ואולי אף לומר לנו משהו, בדרך כלל בטון חמור. אנו נהיה איתה, מוגנים תחתיה, נתונים למרוּתה, נציית לכל מה שתאמר, נפיק רצון וחן מלפניה, היא תעודד אותנו במבטה להמשיך, היא לא תאהב אותנו, היא לא תעשה בשבילנו דבר מלבד לקבל את יגיעתנו למענה. כן, כן! אישה, אישה! ויחד עם החום – חרדה גדולה: אולי עוללנו משהו, תיכף תיכנס ותעניש, תעניש בחומרה, בזדון, וגם אם לא בזדון – נסבול, ניעלב ונסבול, נתמרמר, נשאל למה, נתווכח, וניענש כפל-כפליים! הו, אישה האומרת "כפל-כפליים"! המילים "כפל-כפליים" מקבלות צביון נשגב! אנו ניענש והיא תביט בנו ולא תחוֹן. ואולי דווקא תרחם, וזה מה שמעליב כפל-כפליים – שוב כפל-כפליים – כי היא מצליחה גם להכאיב לנו וגם להיות מלאכית וטהורה, עד כדי כך היא יוצאת טוב ואנחנו רע, אנחנו רע! ואז היא שוב מתרחקת, אישה שהיתה פה – מתרחקת, נקישות עקביה נחלשות ביחס ישיר להתגברות שקיקתנו אליה. ושוב תופסים הגעגועים את מקום החרדה: אַיֵה רשרוש השמלנית? אַיֵה איוושת התחתונית?
בשוכבו שם שמע מדי פעם את נקישות עקביה בדירה, פעם מתקרבות, פעם מתרחקות, כאילו הִתְלה בו ושיחקה בעצביו. לבסוף, ואיך אפשר שלא, הגיע הרגע והיא נכנסה, בידה האחת מגזין, בשנייה סיגריה דולקת. בראותה אותו הופתעה, לא מאוד. סוף-סוף אין זה אבּסוּרד שישכב משרת וראשו באסלה. מקרה נדיר אינו אבּסוּרד, והיא מנוסה ובוגרת מכדי שתוכה בתדהמה ממקרים נדירים, כבר ראתה נדיר או שניים בחייה. לא רק שלא הופתעה מאוד, אלא מייד הפליטה אפילו צחוק קל, שאינו אופייני כלל לארשת החומרה הרגילה שעל פניה. צחוק זה ריכך אותה מאוד, הוא היה כה נשי, הוא הראה לו שיש בה הרבה מן הלבביות; ועם כל זאת, אין להתכחש לעובדה שצחקה מפני שהיה כה מגוחך, ראשו כמו כרות מונח בתחתית האסלה שלה, מצפה עד קצה גבול יכולתו שתבוא ותשב מעליו. היה בזה משהו מצחיק, ולכן צחקה. והיא צחקה מן הסתם גם מפני שבָּזָה לו, בוז מתוך קורת-רוח לגבר שכמותו, השוכב שם רפוי, אינו מתריס, אינו מנסה להיחלץ, מישהו הסר למשמעתה עד התחתית. היה זה אם כן צחוק מורכב, למרות שהיה קצר.
לאחר שסיימה לצחוק, שבו פניה לארשת חומרתם, והיא שאלה אותו, צופה בו מלמעלה, מי ציווה עליו לתחוב ראשו לאסלתה, ומי תחב אותו, כי למיטב ידיעתה חלה כאן טעות, היא לא מבינה למה, הוא לא עולל כל רע ולא היה ראוי לעונש; אדרבה, הוא מאוד מסור ונאמן לה, היא מאוד שׂבעת-רצון שהוא מקדיש לה את חייו – לא, בעצם שׂבעת-רצון אינה המילה, הלא מובן מאליו שיעשה זאת – ובכל זאת היא שׂבעת-רצון, היא חשה, בראותה אותו, שהוא נוצר לשרת אותה, והיא מקווה לראות אותו חי עד סוף ימיו בשירותה ומאחלת לו שימות תוך כדי שירות אישי שלה. לבו הלם בו, הפעם מאסירוּת-תודה כלפי האישה החֲנוּנָה הזאת. הוא כל-כך חש שהוא שלה! ועל-כן כפליים נשאלת כאן השאלה, אם לא סרח, למה הוטל אל האסלה?!
היא אמרה שברור לה שנעשתה כאן טעות, והיא תיכף דואגת לתיקונה. על-כן מייד, אפילו מבלי לצאת מחדר השירותים, קראה בשמו של המשרת התוחב, שהרי האסלה הוצמדה לריצפה במנעול, והמפתח נמצא רק בידי המשרת התוחב. היה זה מעשה יוצא-דופן מצידה, שתואיל לקרוא בעצמה למשרת מבלי לשלוח משרת אחר לקרוא לו. על כך היה אסיר תודה נוספת. כבר עתה עשתה למענו הרבה מאוד. גם אמרה שהיא מרוצה משירותו, וגם הואילה לקרוא בקול למשרת שיבוא לשחררו. אומנם לא יצאה לחפש את המשרת, עד כדי כך לא. גם קולה לא היה רם כל-כך, אפשר היה לחשוב שהמשרת עשוי אולי שלא לשמוע אותה, אך בכל זאת עשתה, עשתה כנדרש, ואף מעֵבר לנדרש. ולא זו בלבד, אלא שלאחר שחיכתה רגע בעמידה, המגזין תחת בית-שחיה וסיגריה לא-דולקת בין אצבעותיה, טרחה וקראה שוב. הנסיבות היו אומנם קצת מוזרות, הרי בדרך כלל אינה נכנסת בלי משרת אישי המחכה לה בפרוזדור מעבר לדלת, ואילו עתה היא קוראת פעמיים ואיש אינו עונה לה. מוזר מאוד, אך קורים מקרים כאלה כשהם קורים, ועתה היא עושה מאמצים עליונים לחלץ אותו ממצבו הביש. כאשר טרחה וקראה למשרת בקול לא-רם בפעם השנייה, כמעט לא ידע את נפשו מרוב אסירות-תודה. נפלאה, נפלאה. היוכל לקוות באמת שהמשרת יגיע, יחלצוֹ משם, יתנצל על טעותו? ודאי, אין לחשוב אחרת, בביתה אין עושים טעויות, על המשרת התוחב להימצא בסביבה, אי אפשר שיימוג בערפל עם מפתח מנעול האסלה.
שלווה של קורת-רוח ירדה עליו. ניתן בפירוש לומר שיצאה מגדרה, עשתה למענו משהו שעליו הוא יכול להגיב בפרץ של הודיה. אח, התמסרות זו שאנו חשים כלפי החוננים אותנו במבט או בלטיפה! המשרת פרץ בבכי מרוב התפעמות. גבות עיניה של הגברת הורמו לרגע בתימהון קל, אחר הבינה והצטחקה קלות בהצטנעות, כאומרת: "הגזמת! לא עד כדי כך עשיתי והקרבתי!", ומשלא חדל מייד, אלא הוסיף והתמוגג עוד קצת בשיירי התייפחותו, הצליפה הגברת בידה באוויר תנועה חדה של "הרף!", תנועה שעשויה היתה להתפתח אצלה למורת-רוח ואפילו לכעס, אילמלא חדל המשרת מייד והשתתק ופניו שבו להבעת הציפייה הרגילה. כה מהירה ומפתיעה היתה היאלמותו עד שהופק מפי הגברת ציחקוק קטן נוסף של פתיעה, אומנם קצת עצבני. רק עיני המשרת וקטעי פניו המוליכים מזווית העין לרקות היו רטובים והעידו על מאמץ ההתרפסות שהיה כאן רגע קודם.
כשציפתה לתשובה לאחר קריאתה השניה, חש הזדהות מוחלטת עם קוצר-רוחה. מכבר הסכין לסגל עצמו למהלכי נפשה של הגברת ולהטמיע בתוכו את צרכיה. עתה, בתרעומת גדולה של אביר המגן על כבוד גברתו, שאל עצמו, כמעט בקול, מי זה מעז לאלצה להתאפק ומונע בעדה לשבת מייד ולקבל סיפוק מיידי. הלא חוצפה בלתי-נסבלת היא שמשרת-תוחב זה, טָעוּתָן בעל-המפתח, יניח לגברתו לחכות לאחר שתי קריאות! הלא כמעט אונס פה! היא – וצאו ולִמדו ממנה אורחות התנהגות – לא איבדה מסבלנותה, אלא עמדה באורך-רוח, כמעט משועשעת, וחיכתה לתשובה. אומנם "חיכתה" היא מילה חזקה מדי, שכן לא ממש חיכתה, הרף-עין חלף בין קריאתה הקודמת, וכבר קראה לו קריאה שלישית, ואליה הוסיפה תוספת, שזוהי קריאתה האחרונה, היא לא תוכל לחכות יותר, ואז הרכינה ראשה אליו, אל המשרת שבאסלה, הסתכלה בו בפניה החמורים, רואה את פיו הנפער מעט מחמת מתח של ציפייה, וחזרה בפניו, אישית ובקול שקט, שלא תוכל לחכות יותר, לא אשמתה היא שכלאוהו בתחתית אסלתה על-לא-עוול, ואם לא יבוא המשרת-התוחב לחלצו בזה הרגע, מובן מאליו שתתיישב, ויצטרך לסבול מה שיסבול, לא בא בחשבון בשבילה לשנות מהרגליה ולדחות את פעולות ההיגיינה שלה, או להעבירן לחדר השירותים השני שבביתה, המיועד לאורחים.
הוא הבין אותה לחלוטין, היא הרי עשתה בשבילו מעל ומעבר למקובל, לא יכול היה לחלום על כך שיגיע יום והיא תתאפק בגינו, ועתה, כשהיא עושה זאת, אינו יכול אלא להודות לה על החמימות הזאת שהיא מרעיפה עליו. אך לא רק חמימות יש כאן, גם נוהגת בו כבאדם שדנים איתו בעניינים, ומשתפים אותו בהחלטות מכריעות. לפיכך מיהר להסכים, וכמעט צעק בהתלהבות בשׂחוֹק של להיטות על פניו, שמבקש הוא שתשב מעליו ותעשה מה שתעשה, לא כעונש אלא כתשלום של הכרת-טובה ונאמנות מצידו. מובן שלא הוציא מפיו מילה, ורק ארשת פניו הפיקה הבעה של אמון ומסירות עילאיים. "אני בוטח בך!", דובבו פניו, וכמעט שפרץ שוב בבכי. היא, מצידה, לא נשארה להביט עמוקות בפניו ולחכות לתגובה, ולאוֹת שאינה מתלוצצת, ובתנועה שיש עימה מעשיוּת אך גם הפגנת איוּם, הסתובבה בגבה אליו, העלתה את שולי שמלתה וכופפה קצת את ברכיה, מנמיכה את אחוריה אל מושב האסלה בכיוון פניו. הוא ראה את כל ירכיה ממחציתן העליונה, ואת אחוריה, העטויים עדיין תחתונים לבנים, כשהם מגובשים ומלאים ומנסים לפקוע מתחום התחתונים. גל של נהמת-נפש וכיסופים עבר בו ולבו טולטל לכל עבר, ונתז גדול של רעל נסחט לפתע ממרֵרָתוֹ. כי למה יהא עליו לשלם בעד רשלנותו של משרת אחר? כן, היא טובה אליו, היא ניסתה להצילו, היא באמת מלאך, אך העובדות הצפויות בכל רגע הן שייענש בחומרה רק משום שאירעה טעות, והיא עצמה, שתעשה זאת, יודעת שלא מגיע לו, שחף הוא מעוון, ובכל זאת עשֹה תעשה,
מובן שלא יעלה בדעתו לבקש ממנה שתמתין, או שתפנה לחדר השירותים השלישי, הפרטי לחלוטין, הצמוד לחדר השינה שלה. הוא סבור שעשתה למענו הרבה יותר משהוא ראוי, איש עלי-אדמות לא עשה עד היום כל-כך הרבה. היא לא הוסיפה לחכות אפילו הרף-עין נוסף, אלא הפטירה ברוגז שאינה ממתינה עוד, ושמרגע שתשב לא תקום, אפילו אם יגיח לו מייד מאי-שם המשרת-התוחב ואפילו יהפוך עולמות. מייד הניחה את המגזין על המדף שלצד האסלה, בשתי כפות ידיה אחזה ברצועה הגמישה של התחתונים והורידה אותם למטה עד ברכיה, וכבר התקרבו אליו אחוריה, הולכים ונפשׂקים, בעצם לא התקרבו אלא נחתו – סוף-סוף הדרך היתה מאוד קצרה, לא היה כאן תהליך מפעים-לב של התקרבות – והיא ישבה מעליו, והוא ראה מבעד לאפלולית שהשתררה בתוך האסלה אזורים אינטימיים חסויים לחלוטין שעתה נתגלו לעיניו פרוצים לרווחה. ככל שהיו פלחי הישבן מתוחים בשעת ישיבתה, בכל זאת היו דשנים דיים שעצמות העכוז לא יבלטו בעדם, ואם אומנם לא היו בשרניים כמו בשעת עמידה – שאז הם נדחקים ובולטים החוצה בין הירכיים והגב – הנה עדיין היו גדושים במידה מפתיעה. והמפתיע מכל: כה קרובים אליו. מימיו לא שיער עד כמה קרוב אפשר.
מייד בהתיישבה בקע קול מאחורי הדלת, והוא קולו של המשרת-התוחב, שואל בקול עמום של כניעה ומורך אם קראה לו הגברת, כי הנה הוא פה. היה רגע של דומייה, ללא ספק דומיית נזיפה חמורה, ולאחריו ענה קולה החמור והשקט של הגברת, שכאן, בתחתית אסלתה, נכלא ראשו של משרת צעיר שלא עולל כל רע, ושהיא טרחה וקראה לו, למשרת-התוחב, ארבע פעמים, לא פחות – אכן, הוסיפה אחת ברוב חרונה – על-מנת שיחלץ את הנענש-לשווא לפני שהיא מתיישבת, אך הוא לא בא, ועתה היא כבר יושבת. מן העֵבר האחר של הדלת נשמעו דברי התנצלות, גמגומים מבוהלים, תחינה שתתיר לו להיכנס ולשחרר את הכלוא ולחזור בו משגיאתו שלו, אך הגברת שיסעה את דבריו בפסקנות ואמרה שלא, היא כבר יושבת, מאוחר מדי, היא התרתה קודם שאם תשב לא תקום יותר, וכעת היא מוציאה לפועל את התראותיה. להוכחת צדקתה גם הביאה את דברי הכלוא-תחתיה עצמו, ואמרה לו שיעיד אם אמת דיברה, והוא – קולו עלה מנבכי האסלה עמום וניחר מהתרגשות, והאסלה הוסיפה בת-הד משונה לקולו – הוא העיד שהוא עד, היא באמת חיכתה וחיכתה, היא רצתה לשחררו ופעלה רבות, אך הוא, המשרת-התוחב, לא היה, ובמילים אחרונות אלה הוציא את כל מרירותו החוצה, עד שקולו התעקל לפתע במין יבבה ילדותית ונפסק, והיה נדמה לו שהוא שומע ציחקוק כבוש מעבר לדלת.
מעבר לדלת נשמע, על כל פנים, עוד פעם קול, עתה כבוש ומאופק, קולו של המשרת-התוחב, זה שיודע שאין לו עוד מחילה, אך הוא חייב לנסות. הוא בכל זאת מבקש מאוד, כך אמר, שהגברת תרשה לו לשחרר את הכלוא מתחתית אסלתה ולתקן ולוּ חלק משגיאתו, שהוא מבין עד כמה הוא עצמו צריך להיענש עליה. ירכיה של הגברת זעו מעל המשרת הכלוא איזה זיע, ונדמה לו שהיא אכן קמה מעליו, ופרץ של חדווה והכרת-טובה כלל-עולמית על כך שיש צדק שטף אותו, ונבלם באחת משנוכח לדעת כי היא זעה רק למצוא לירכיה תנוחה יותר נוחה על המושב. כלומר, לא רק שלא קמה, היא אפילו התבססה מעליו. לפנייתו של המשרת-התוחב לא טרחה אפילו להשיב, וזה כנראה חיכה רגע מעבר לדלת, והסתלק בבושת פנים אל פינתו, מחכה לעונשו שלו כי יבוא. היא לא ויתרה, מילה שלה מילה היא ואין להשיבה.
היא הציתה לה את הסיגריה שלה, הניחה את המגזין על ברכיה ודפדפה בו רגע, והשריר הטבעתי שלה נפער ונסגר חליפות, כמנתר ניתורים ראשונים לפני היפערו כליל.
לאחר שהסתיים הכל, והגברת כבר הלכה, היה המשרת מוטל, ראשו באסלה ועל פניו ערימה וניירות, למשך כשעה נוספת, ורק לאחריה נפתחה הדלת והנה נִבְּטוּ אליו פני המשרת-התוחב, העומד על ברכיו ומעיין בו מקרוב, זיק משובה בעיניו ובדל חיוכון בקצות פיו. עתה הלמה בו לפתע, במשרת הנענש, ההכרה שלא זו בלבד שנענש לשווא, אלא שאפשר שהכל היה משחק ואחיזת עיניים: הקריאות למשרת-התוחב – שאולי חיכה כל העת מאחורי הדלת! – החומרה, הבעת ההשתוממות והצדק על פני הגברת בראותה את פניו בתחתית אסלתה; אכן, הִתְלָה בו היטב, הצליחה להפיק ממנו דמעות הזדהות והכרת-טובה בעודה מזהמת אותו עד תום.
אך באיזו דרך מסתורית, גם משנוכח כמה רוּמה ובאיזה עידון עשתה אותו ללעג, חש לפתע איך נישא בקרביו פרץ מחודש של נאמנות ומסירות. אכן, יודעת לשים משרתים במקומם, יודעת מה נכון, מהַתלת, שחקנית שכמותה, גם מבוגרת אך לא נעדרת משוּבת-נעורים נעלצה, יודעת לחקות במסיבות חיקויים נלעגים של קרוביה וידידיה, והכל עם ישבן מפזז, ובייחוד על חשבונו. הוא חש כעומד מן הצד, לצידה, מאחוריה, ולועג למשבַּתוֹ שלו. הוא מאוד העריץ אותה. היא היתה אישה גדולה ונפלאה והוא היה שלה. היא הראתה לו את מקומותיה המוצנעים רק על-מנת להכפישו. כך יש לנהוג עימנו, שח לעצמו כשקוע באיזה ויכוח פנימי, לוהט מבוז לאלה החושבים אחרת. כשהוּצא ראשו מן האסלה בעזרת המשרת-התוחב, שתוך כך הזדהמו ידיו, לא ידע אם להעלות ארשת של השתתפות בשׂחוֹק המשוּבה אשר התלו בו, או ארשת צדקנות חמורה של משרת היודע את אשר לפניו ובטוח בצדקת מה שנעשה בבית. לבסוף בחר בארשת הצדקנות החמורה, ולא מעט כחיקוי להבעת פניה של הגברת עצמה. אך כמה נלעגת ונוטָה דווקא לכיוון ארשת שׂחוֹק-המשוּבה היתה הבעת הצדקנות מתחת למריחות הגסות על פניו – זאת כבר אין צורך לומר.
גילויי הכוח בעולמנו
אנו עומדים על גג בניין גבוה מאוד, גורד-שחקים. הלילה סתווי, עננים נמוכים חולפים מעלינו, נדמה כי הבניין נוסע. ראשנו סחרחר. מזה ומזה הים, נחשולים כהים, התגעשות ורטט בלתי-פוסקים. שום דבר לא יציב. אי-שקט בלבנו.
ליד המעקה עומדת הנערה העדינה, ארוכת-השיער. גבה מופנה אלינו. אנו עומדים מאחוריה, מתנדנדים כשיכורים. צינת עלבון בקרבינו. אנו מצטמררים לפתע – קור פתאומי? – ובלי משים אנו מזדקפים, ידינו ישרות לצידי גופנו.
ולפתע סבה הנערה לעברנו. שׂערהּ סתור מן הרוח. היא מתבוננת בנו ברצינות גמורה. אין בה שום משובה, היא בּשֵלה. כל הופעתה אומרת התאפקות מלעשות לנו דבר-מה. קרבינו רותחים בקרבנו: איך זה?! ובאיזו רשות?!
מכל עבר מים גועשים. אנו לכודים. התאפקותה של הנערה לנוכח עמידתנו דום גדֵלה ומעצימה. כוחות אדירים רוטטים בעולמנו.
סלחנות
אין יחס משפיל יותר מצידה מאשר יחס סלחני. הוא נוכח לדעת שאין לו אפילו כוח לעורר את חמתה, עד כדי כך אפסי. היא צוחקת בחמלה ובהבנה כשהיא רואה אותו שוגה או נכשל, אפילו מצחקקת כשהוא מנסה להתריס, שאז ניתך לעברו צחוקה כמו מכת-לחי הגונה, והוא שב בראש מורכן לעבודתו.
ערב אחד, כשהוא מגיש צלחות עמוסות כיבוד, נשמטת מידו צלחת ונשברת, והכל לעיניה ולעיני ידידותיה בחדר האורחים. הוא מבקש סליחה ומייד מתכופף בפחד ללקט את השברים. הוא מעיף אליה מבט מלמטה, הוא רואה שהיא מתבוננת בו בעיניים חוננות, כאומרת: "גם דברים כאלה עשויים לקרות", ואז מציפה אותו הכרת-טובה כזאת, יחד עם הרפיה פתאומית במתח לקראת העונש הצפוי, שדמעות פורצות מעיניו, ותיכף ומייד אינו יכול לשלוט בעצמו והוא גועה בבכי גלוי.
כשהוא נושא בשנית את מבטו אליה, הוא רואה שחיוכה המפויס עדיין על שפתיה, אך עיניה אומרות לו שאומנם כן, קורה שצלחות נשברות, והיא מבינה ואפילו סולחת בלי עונש, אבל הניסיון למשוך תשומת-לב נוספת, למצוא חן באמצעות בכי, ואולי אף לסחוט ממנה מילה רכה, ניסיון זה מוגזם ולא יצלח, כי יש גבול, וזה הגבול.
עם שברי הצלחת בידיו הוא נס נכלם מן החדר, ומנוסתו הבהולה מפיקה ציחקוק קטן, אף הוא בלב טוב, שלה ושל ידידותיה.
המשרת המפונק
פּוּנק. ציוותה עליו הגברת ציווּי קל בקול רך, לא זועף. מאליו מובן, ציווּי הוא ציווּי, אך ניתַן בנעימות, לא ברוע, בקול שהוא אפילו מלטף, קול המזכיר שיש בעולם חיים אינטימיים לאור מיליוני נרות... אכן, כן. ומה ציוותה? שינעיל לה את נעליה.
המשרת מקשיב לקול, לטון. הוא מאוד קשוב, ראשו מוטה לשם שירבוב אוזנו לקליטת הוראות. ריגשה גדולה מציפה אותו למשמע קולה הנעים, המֶלוֹדי. דמעות עולות בעיניו על שהיא כה טובה אליו. יש בזה משהו לא נעים, מתייחסים אליו יפה מדי, כאילו היה בן-אדם. כך חשים אנו בשעה שאנו אהובים מדי על הורינו והם רכים מאוד כלפינו והכל חביב ומלבב עד שבחילה נפשית מציפה את הווייתנו מחמת השמנוניות היתרה. על-כן מעביר בו קולה המעוגל של הגברת המצווה אי-נעימות גדולה, צימרור פנימי.
המשרת מתכווץ, גיחוך של נמיכות-קומה על פניו. הוא מביא את הנעליים, כורע על ברכיו ומציגן לרגלי הגברת. היא מביטה בו מלמעלה במבט מרעיף חסד. אם ימות, תזכור אותו בתוגה. הוא מאוד מושפל כשלא מכים אותו, שהרי אות הוא שאינו מתקומם עוד, שהסכין עם כלביותו. עד כדי כך אני בשפל, שאין עוד צורך להכותני.
בתחושה מעיקה הוא מנעיל, ראשו מורכן, את נעליה לרגליה. היא מרעיפה עליו מבט, והפעם מבט מרחם על שמשרת הוא. רחמיה פוגעים בו שבעתיים, שכן היא גם מרחמת וגם אינה מוותרת על שירותיו, כביכול מאלצת אותו להתפרק מנשק המשׂטמה כלפיה. הוא נושם בכבדות, נכלם מאוד. היא נוכחת בכך ופורצת בצחוק קטן, ושואלת אותו אם יש לו צרבת. הוא מאוד מושפל על-ידי צחוקה ושאלתה, חש שחדרה אל תוכו בסכין חדה. סומק עולה בפניו.
כל העניין פתאום מאוד מרגיז אותה. מתפנק לו יותר מדי. יותר מדי מתעסקים אצלה במשרתים במקום בשירות עצמו. נרגזת, היא מפקיעה בבת-אחת את הרגל המונעלת מידו החובקת, המאריכה משום-מה לאחוז בקרסולה. פניה זועפות. לבו של המשרת הולם בכוח. פוגעים בו על לא עוול בכפו. הוא משפיל עיניו בעלבון עמוק.
הגברת אומנם חשה בכך, ועתה כבר נעשה המצב ללא-נשוא, היא לא אוהבת שפורטים יותר מדי על מצפונה, גם אינה יכולה לסגת כעת, רק להתקדם. כן, אומנם רוצה היתה לפייס אותו, אך כמו ילדה מתריסה, המנסה להשיג את הפיוס במעשה קיצוני יותר של התרסה, היא שולחת רגל לפניה, חסרת-סבלנות, בועטת בפניו כבאבן-נגף העומדת בדרכה. הבעיטה לא חמורה. הוא פולט מין "אי!" חנוק, יותר מהפתעה מאשר מכאב, סר מדרכה ומניח לה לעבור, והיא פוסעת קוממיות ויוצאת מן החדר.
על המשרת לסדר את החדר ולנקותו, לפיכך הוא נשאר. הוא מאוד פגוע כאדם וכגבר. הוא רוכן אל נעלי-הבית שלה, שקוע בכסיסת עלבונו. היא מייד חוזרת, ניחֶמֶת על פחזותה. היא עומדת מעליו, נוגעת קלות בברכה בראשו, פעם, פעמיים, שולי שמלתה מדגדגים בעורפו, עד שהוא נושא מבטו אליה. היא מפוייסת וחֲנוּנָה. הוא מגחך, כשׂוֹחק בפיוס לאשר אירע קודם. היא לא שוהה הרבה. הכל כשורה, והיא יוצאת שוב מן החדר, פורשת לענייניה. הוא מנקה את החדר. המצב הוא באמת ללא-נשוא.
תושיית המשרת
אנו רוצים לומר פעם משהו חיובי. המשרת זה עתה נטל את צרור הכבסים, להכניסם למכונת הכביסה. הגברת עומדת מעליו וצופה בו. הוא רוכן, הצרור בידיו. היא משגיחה, לא משום שאינה מאמינה בו, אלא מפני שמתלמד הוא עדיין אצלה ועובר תקופת מבחן. הוא שרוי בעיצומו של לימוד הליכות הבית ושינון חוקיו. היא בעדו, מאוד רוצה שיצליח, היא מחבבת אותו, הוא מאוד נראֶה לה, וגם היתה רוצה כבר להיפטר מהצורך לחפש ולבחון, רוצה חיים שלווים עם משרת מושלם, המתמזג ברקע בלי שמתעסקים בו. הוא רואה זאת, מבין שהיחס אליו חיובי, שרוצים בו. הוא שואב מכך עידוד, שואף מאוד להצליח, לשאת חן, ועל-כן עושה עבודתו בחשק רב.
כשהוא מכניס את צרור הכבסים למכונה נחה עינו על זוג תחתוניה המבצבץ בין שאר הכבסים. זהו זוג תחתונים עדין מאוד, מארג תחרה. שיקולים מהירים מתרוצצים במוחו. לאחר רגע קל הוא מוציא את התחתונים מן המכונה ואומר: "אני חושב שאם כי אין חשש שהתחתונים ייפגעו בכביסת מכונה, הרי שאם מדובר על בְּלָיָה לטווח ארוך, מוטב לכבס אותם ביד". ואז הוא מַפנה אליה את מבטו.
היא מניעה קלות בראשה לאישור והסכמה. רגש חם של הוקרה מציף אותה למראה מסירותו וחריצותו. אינו פועל כאוטומט, ההפך, משקיע את כל מעייניו בכביסתה, חושב ומתכנן כיצד לייעל ולשפר, ובעיקר לחסוך לה הוצאות מיותרות לטווח ארוך. היא מאוד אוהבת חסכנות של משרתים. היא מאוד גאה בו. גם היא חושבת שתחתונים אלה מוטב לכבס ביד. לידו של האדם לעולם לא יהיה תחליף, זה אחד מעיקריה, ורואָה היא שאף הוא מנחש יפה את עיקריה ופועל לפיהם כיאות. היא מרעיפה לעומתו מבט מעודד האומר "תמשיך, תמשיך", כמי שהימרה על סוס נבון והלה לא הכזיב. היא מאוד גאה בו, ויותר מאוחר אף תשתבח בו באוזני ידידותיה הטובות.
דמעות של הכרת-טובה נקוות בעיניו. נפשו נכמרת. הוא כל-כך גאה להיות משרת שלה. חום של השתייכות וגאוות הצלחה מציף אותו. כמעט פורצת מפיו יבבה. הוא מפעיל את מכונת הכביסה, ואת התחתונים מניח בעדינות בגיגית קטנה שהוא ממלא במים חמימים ובקורט אבקת כביסה, וכבר הוא רוכן עליהם ומשפשפם מעדנות בידיו, טובל ומשפשף. נוכחותה הכבירה של הגברת מעל ראשו מעבירה בו רטט, בעוד היא עצמה כבר לא שם, פרשה לענייניה, לשתות את קפה הבוקר השני שלה.
שני פלאי התיאטרון
שני פלאים הם בתיאטרון, האחד קטן, השני אדיר, גובל בנס. הפלא הקטן הוא בהיכנס שחקן עם נר דולק אל הבימה, והנר אינו כבה. והלא ישנם משבי-רוח, בייחוד על בימה גדולה שחללה פתוח, ואף-על-פי-כן מתכופפת השלהבת, רגע נדמית כדועכת, ושבה ומזדקפת במלוא תפרחתה. פלא חמוד.
והפלא השני? – הנה הוא: קהל של אלף צופים, שורות-שורות, איש לצד איש, איש מאחורי איש, ואנו בתוכם. לפנינו אדם מבוגר צמוק וקירח, כתר שיער דליל, פלומונת, עוטר את אחורי ראשו. עורפו צר ומחורץ. אח, עורף זה וקווּצוֹת השיער הדליל בה נוגעים ללב, כה מעוררי חמלה! האיש מרכיב משקפי קריאה ומעלעל בתוכנייה. ראש ובתוכו מוח. האורות כבים, חושך. מסך נפתח, ומשהו מתחיל להתגלגל שם על הבימה. נכנס שחקן, עם נר או בלי נר, מדבר, צועק, לעיתים שר. בעל העורף המחורץ בוהה נכחו – החליף משקפי קריאה במשקפי צפייה – קולט מה שרואה. עיניים ומאחוריהן מוח.
ואנו מה? אף אנו, מבטנו מפלס דרכו בין אפרכסת אוזנו של הצמוק לבין אפרכסת אוזנה של הכדורית שלצידו, וננעץ במתחולל על הבימה. משתוממים אנו על שאיננו חובטים פתאום בעורף המחורץ בגב ידנו חבטה איומה בעלת נקישה אטומה. תאמרו: למה? מה עשה לנו? זאת שואלים אף אנו את עצמנו. שלא עשה לנו כלום, ושכוח אדיר בתוכנו עלול לדוחפנו לחבוט בו לפתע סתם – זו הבעיה. שכך סתם, שעל לא דבר, שנחוץ לפתע להכות גולגולת צמוקה יחד עם רצון חזק לבכות מרוב חמלה, והשד יודע למה! ועל-מנת שלא לחבוט בו נדרשת התאפקות גדולה.
אז איך זה שאיננו יושבים משך כל ההצגה, כל שרירינו מכוּוצים מחמת התאפקות, פנינו סמוקים בשל המחשבה הנאלחת, נוטפי זיעה, מרעידים בפרקי אצבעות מלבינים בניסיון לעצור את עצמנו? איך זה שמילה מכל הנאמר על הבימה מגיעה בכלל לתודעתנו? איך רואים בכלל הצגה?
אבן, פלא הוא בתיאטרון, הפלא השני, האדיר.
המפייס
הנני נידון לפייס את האישה. בלילה, לאחר ריב ממושך, אני נאלץ להתרכך, לחוש אשם ונאלח ולהיווכח שעשיתי שגיאה חמורה כשהכאבתי לה, ליצוּר רך ומעודן זה. איך יכולתי לעולל לה זאת!
אני יורד מהמיטה ומביא לה מגבת נייר רכה. היא לא לוקחת אותה. מרוכזת ביגונה. אני מנגב רכות סביב עיניה. היא מאוד יפה. עדיין אינה משתפת פעולה איתי. פגעתי בה מאוד. אני מנשק את זוויות שפתיה, אך היא דוממת כפסל. אני מנשק את כתפיה, בטנה, מתכוון לרדת למטה מזה, היא לא רוצה, בבת-אחת היא מתהפכת על בטנה, כובשת פניה בבר. אחוריה מופנים אלי. אני מנשקם. אני פותח אט-אט את סגור הערוץ הצר שבין שני פלחי ישבנה הרכים ותוקע לשוני כטריז גמיש.
היא מאוד עצובה שם למעלה, אבל למטה – אוֹבּייקטיביוּת. אני נושם עמוקות, מעַלֵעַ אל קרבּי את הצחנה העמומה, המתוקה, עם הטעם המריר של נקב שנוגב כהלכה, המותיר סביבו רק אד קל, כמעט בלתי-מוחש, יותר אווירה מריח ממש. אני מעביר את מגבת הנייר הלחה לאורך חריץ ישבנה, עמוק בתחתיתו. הנייר אינו מתלכלך כלל, זהו ישבן מנוגב כדבעי. אני אומר לה זאת. היא צוחקת קלות. כבר אינה בוכה. מוחנפת. נעים לה שהיגיינית היא. אני אומר לה שגם אלמלא היה נקי הייתי מקבלוֹ, אין ספק. היא אומרת שאינה מאמינה לי. אני אומר לה, נסי אותי מחר ותראי. היא אומרת רכּוֹת, טוב, ננסה מחר ונראה. התפייסה לה. לבי פועם בהתרגשות גדולה לקראת המסה הרצינית המחכה לי מחר, שבה תשפוט ביושר נוקב אם באמת אני עומד בדיבורי. אני שואף מאוד לרַצוֹת אותה, להיות זה שהיא יכולה לסמוך עליו, גבר מהימן.
ואז היא טופחת קלות בישבנה על פני, רומזת לי בהומור שאסיים, שאינה רוצה בי כבר היום, כי כבר מאוחר, יום זה חתום, מספיק ודי רָשַעתי ופייסתי, עת לנוח. מחר צפוי לי יום קשה, כעת היא רוצה לישון. אני קצת נעלב, אך אינני יכול להרשות לעצמי, כי כבר מספיק רָשַעתי היום, וכבר פייסתי אותה, ועלי להיות שבע-רצון שנעתרה לתחנוני. היא נרדמת לה, ואני נשאר ער, צופה לקראת יום המחרת במתיחות.
מכתב לנערצת: הקד
אני כותב לך מכתב. אני קם מכיסאי באמצע הכתיבה וקד קידה ארוכה. אינך רואה, אינך יודעת, גם לא תדעי, שכן המכתב לא יישלח אלייך לעולם. ובכל זאת, קידה היתה זו, נעשה מעשה בחלל. חכי. אני קם. קמתי וקדתי שנית, קידה עמוקה יותר. אף היא מבוזבזת. שהרי לוּ רק היית כאן לחזות בהשתוחחותי ואולי אף לצחוק עלי – היו קצת חיים, מין חיים; אך כך, כשאת אינך יודעת – לשם מה? אולי יאמרו שכך שומר אני יותר על כבודי, שאם אינך רואה אותי – צלם-האדם שלי נותר לא מחוק, לא מתבטל... לא, לא כך אני תופס את העניין: כלימתי קיימת, אך בְּקור, בבדידות, בחוסר-טעם. אני קם. אני קד קידה נוספת. משתוחת עמוקות. היש גבול לבושה? חיוך נכלם על פני, זה הממאיס אותי על הכל. ובכל זאת, אומר אני, הנה, איש לא ראה את הקידה, לגבי העולם היא לא קיימת, וגם אני אשכח אותה ברבות הימים, עשיתי מעשה והוא נמחק. נייר זה ייקרע. ועתה אינני יודע: למחוק את הבושה – היש בזה יותר בושה או פחות בושה? שמעשֵׂי קלוֹננוּ ייזכרוּ, לפחות הם, רוצים אנחנו או לא? עִזרי לי! כעת יודע אני רק זאת: לא אקרע את הנייר. חשוב לי שתדעי שכאן, בעירך, התהלך אחד וקד. אשלח את המכתב. כמה נחוץ לי לראות אותך צוחקת לנקלוּתי, אוֹהַב אותך בדרכי שלי, האחת המותרת לי. ליותר מזה הן לא יכולתי לשאוף כלפייך. אני קם וקד קידה ממושכת. אני קופץ ושב אל השולחן. אך אמרי: מנַין לי הזכות למלא את חפצי להודיע לך את דבר נקלוּתי לפנייך? האם אין כאן מילוי תאוותי שלי? היש לי סמכות לשלוח את המכתב? אני קם וקד קידה. המעשה כבר חוזר על עצמו. הלהט הראשוני אבד, מכאניוּת תפסה את מקומו. אינני נהנה. אני שרוי בטמטום עצמי בשל התחבטות ממושכת. מובן שלא אשלח את המכתב. ויחד עם זה: נייר זה לא ייקרע, יישאר, גֶחָל לוחש במגירתי. אשוב אליו פעם, נישא על גל מחודש של התפלשות דמיונית, או מביט בו ממרחק של השתאות ורתיעה – מי יודע. ואולי לא אשוב אליו כלל. אמות, ויראוהו אחרים. ואולי לא יראו, אולי לא תימצא לו אף הזכות לכך, פשוט לפח. כך או אחרת, מה שחשוב הוא שאת תחיי את חייך כאילו כלום לא קורה, כאילו לא מרעידה מתחת לעקב נעלך גבשושית קטנה, קוֹסמוֹס ננסי... כן, חֲיִי לך. חֲיִי.
המשפיל עיניו
יכלה, ודאי שיכלה לצוות עליו לקחת את נעליה ולצחצחן בחדרו, אלא שהתעקשה, ובהיות שעתה ורוחה קצרים, ציוותה עליו לצחצחן מייד, שם, בחדר המבוא, עומדת ליד הדלת, ממש לפני צאתה, כשהן על רגליה. עתה יהיה עליו לכרוע לפניה ולשמש אותה באופן הנראה לעין. היא תעמוד בפישוק קל, רגלה האחת מושטת, ידיה מונחות באדנותיות על מותניה, והוא יתכופף לפניה על ברכיו בתנוחה לא נוחה, פניו קרובים מאוד אל שוקיה, ויפיק ממיטב אונו ומעייניו לשירות של עבודת ניקוי.
אגב צחצוח נעלה היא מפטפטת קלות עם ידידתה הטובה ביותר. שתיהן מסכימות על משהו. נראה שאינה שועה לשירות הנעשה אותה שעה לרגליה. מצוקה חריפה מסתמנת על פניו. הדעת נותנת שייאלץ לצחצח גם את נעלי הידידה, הרי לא יוכל שלא להציע. כך מעבירים אותו מאישה לאישה. כמובן, יכול הוא שלא לעשות את זה מיוזמתו, אך אז הוא מסתכן שגברתו תצווה עליו מפורשות לצחצח גם את נעלי הידידה, ויצא שלא עשה מרצונו אלא אולץ.
ברצון רב, במין שקיקה עיקשת מלאת חיים, הוא מסיים את צחצוח נעליה של גברתו, ואגב חיוך קל של נעימות, עדיין שפוף לרגליה, הוא סב על עקביו ופונה, מטלית הצחצוח בידו, אל נעלי הידידה. זו מושיטה רגלה מעט קדימה וממשיכה לשוחח עם הגברת. הושיטה רגל בתנועה חד-משמעית, אך לא באופן נחרץ מדי, כבדרך אגב, ומייד שבה לשיחתה. מינון נכון ומדוייק מאוד של תנועה.
עד מהרה, רגע קט לפני שהוא מסיים את צחצוח נעליה של הידידה, עוקרת זו רגלה מבין ידיו, מין חוסר-סבלנות מפונק של אישה ממהרת. משמע, הופכת את היוצרות, נוהגת בו כאילו הוא המטריח אותה והיא עושה לו טובה מרובה שנותנת לו לעמול על ברק נעליה. על כך הוא משפיל מבטו ארצה. וכששתיהן מַתיקות רגליהן ממקום עומדן אל הדלת, לצאת לענייניהן, עדיין לא נושא המשרת את מבטו למעלה, אל הופעתן הכללית האלגנטית של הגבירות, אלא ממשיך להשפיל עיניו ארצה בצניעות, כמי שכל מעיניו רק לעבודת השירות.
כשעוקרת הגברת הידידה את רגלה מבין שתי ידיו, ידו האוחזת במטלית הניקוי נשמטת הפוכה על הריצפה, כשואלת שאלה דוממת, ובתנוחה זו הוא קופא, מבטו נטוע בריצפה, כאילו אינו קיים, מחכה עד שילכו, ואז יקום לבדו וישוב לעיסוקי הבית האחרים הממתינים לו. אבל הידידוֹת יודעות שהשפלת עיניים זו, יותר משהיא מעידה על צניעות, מעידה על התחמקות מלהתמודד עם נוכחותן, ועל-כן אינן הולכות מייד, אלא – לאחר שהן פותחות את הדלת כמו כדי לצאת – הן סבות אליו וממשיכות לצפות בו בלי אומר, שׂחוֹק קל נסוך על שפתותיהן, שיניהן הלבנות מבצבצות מעט, ואינן משות ממקומן. המשרת כורע על ברכיו, יושב כשאחוריו על עקבי רגליו, מעפעף ומסמיק. כמה זמן יוכל לקפוא כך מולן? והן, נראֶה, אינן מתכוננות כלל ללכת. צופות בו וצופות. לבסוף ייאלץ להרים את עיניו ולהישיר מבט אל עיניהן, אין מנוס.
אך עוד נותרה לו דרך אחרת, הנסיגה. בעודו שפוף על ברכיו, כסב על צירו, הוא פונה אחורה ומתחיל לדדות על ברכיו – אינו מעז לקום ולעמוד – דרך הפרוזדור, מבקש לשוב לענייניו. על כך מגיבות שתי הידידות בהמשך עמידה דוממת, ובזה הן מסכלות את כוונתו, כי אינו יכול להסתלק סתם כך בלי שפטרוהו, ובייחוד כשהן מוסיפות וצופות בו – אולי רוצות הן ממנו משהו נוסף? וכך הן עוצרות אותו כמו ברצועה בלתי-נראית, ומאלצות אותו לשוב ולהסתובב לעברן. בסומק פנים, שהולך ומתפשט על פניו עד בעירה, הוא מרים עיניים כבדות עמומות אל עיני גברתו.
עיניו תלויות בעיניה שלה, הבהירוֹת, המחמירוֹת לרגע ונוצצות לרגע. בעיניה הוא קורא את כל סיפור כישלונו.
גל של התמסרות מתחתיה מציף אותו מבפנים. בהתפרצות ללא שליטה עצמית הוא קופץ קדימה על גחונו לעבר נעלי גברתו. כאן המקום לבלום אותו ולא להניח לו לבוא על סיפוקו. עם זינוקו קדימה קופצות אפוא שתי הידידות אל מעבר למפתן בצהלה ספורטיבית, וטורקות את הדלת בפניו, וחוטמו אפילו סופג חבטה לא חזקה מלוח הדלת הנחבטת. הריהו אפוא כצולל לבריכה ללא מים.
הדעת כביכול נותנת שהידידות תפתחנה את הדלת לחזות בצוללן הדווּי המוטל על גחונו. אף הוא, האומלל, מקווה בסתר לבו שתפתחנה את הדלת ותשוֹבנה לחזות בו, ואולי אף יירָמֵז לסיבוב נוסף של העזה – הו בידור! – ויזנק שוב אל נעליהן, עושה פרודיה על כישלונו הקודם. אלא שלא קרקס כאן, זהו בסך-הכל בית רגיל והגון – אם כי משעשע ומלא חדווה – ובו משרת למטרות ניקוי. כאן אומנם עושים לפעמים שטויות, אך לא מבזבזים על כך יממות תמימות; כאן בעיקר משתמשים ומנצלים כנדרש. על-כן לא חוזרות הגברות הידידות, אינן פותחות שוב את הדלת. די להן, הלכו לעיסוקיהן הלא-פחות מרנינים. והמשרת שוהה עוד רגע על הריצפה ומחכה, אחר-כך רואה שאבוד להיום. נֶעזב לעצמו הוא קם וחוזר לעיסוקי הניקוי שלו. את הבית יש לנקות, בחיים יש גם סתם אפרוריות.
תהליך של פחיתת ערך
עמדתי, מפיץ ריח לא טוב של בית-שחי מזיע של אדם דחוי. אינני טיפש כל-כך שלא אבחין סוף-סוף שמעמדי בעולם רעוע. כשנח עלי, באקראי, מבט, מייד הוא מוסב ממני והלאה, מחוֹסר עניין להיאחז בו.
וכמה צחקתי בלבי למשבּתי כשנוכחתי לדעת שאני ממאן להשלים עם כך שאינני מעניין אף אחד.
בגרוני עלה גוש קשה של תרעומת. עשיתי כמה תנועות בליעה של עלבון כבוש, אך לא מַשתי ממקומי. בדומייה שלי היתה התרסה – כאילו הכרזתי: ראו, אינני קיים! – התרסה הקוראת למתעלמים ממני לראות מה קרה לי ולבוא לפייס אותי.
צחקתי עוד קצת לקְלוֹן עצמי ושאלתי את עצמי, בצווחת צחוק פנימית של ייאוש, עד מתי אקווה שינוח עלי מבט.
אט-אט איבד השקט שלי מצווחנותו, הפך לשקט סתם, לא הַפגנתי. נכנעתי. אך כמה צחקתי בלבי כשראיתי את השתדלותי להיראות כמי שנכנע מרצונו, ואת ניסיוני לשנות את סבר פני לצהלה, כאילו אני שותף – שקט אומנם – למסיבתם של האנשים האחרים בחדר.
לבסוף נטשתי גם מאמץ זה להיראות צוהל, חבל היה על הטורח, וחדלתי מכל העמדת פנים. סרה מעלי גם תחושת היותי בלתי-נחשב. קהות נפלה עלי, או מה שמכנים במילה אחרת – בגרות. וכמה צחקתי לעצמי של פעם, הנער-בעל-השאיפות משכבר. עתה היה הוא זר לי לחלוטין.
עד מהרה חדלתי גם לצחוק לעצמי, והמשכתי לעמוד בחדר כשכל מטרתי להמשיך ולהיות במשך מספר רב ככל האפשר של פּרוּדוֹת זמן.
הבכיין וידידו
הַפתַע את קרוביך וידידיך בחשיפה פתאומית של מבטם העוין בשעת התמוססותך בבכי תמרורים. עצב רך מילא את חזך, הציף אותך בנחשול ענק, התאפקת עד שנבקע הסכר ומסתער לו הנחשול החוצה. בוכה אתה, מטולטל ביגונך. סוחף לו הנחשול את העצב העכשווי שלך ועימו גם מים עומדים של עיצבונות ורחמים עצמיים משכבר. והרי לך, בְּכֵה לך, ידידי, שְׂחֵה לך בהנאה, התפרקד לך בעולמו השומני של הבכי.
מולך עומד הצופה בבכייך. הוא לא בוכה, אין לו כרגע נחיצוּת. סכריו עומדים יפה. ובעצם, למה לו סכרים, ימת בכיו יבֵשה וחרֵבה. הוא פרוזאי, לא אוהב שמתייפחים לו מול העיניים, שמורידים מולו מכנסיים ומציגים מורסות וצלקות. חוץ מזה, תחתונים יש גם לו, גם הוא יכול להוריד ולהראות, ולמה ייגרע חלקו? למה יעמוד הוא, חגור חגורת מכנסיו וחגורת נפשו, ולא יַראה כלום?
אתה, אין לך עכשיו עניין בחלוקה צודקת ושווה של הזכות לבכות. לקחתָ לך את הזכות בכוח, פשוט קמת ובכית, ואתם, שאר האנושות, נא לרחם עלי, נא למשוך אוויר באף, למחות דמעת השתתפות מידבקת, נא לתמוך בי, להבין אותי, ולכסות אותי בשמיכות עבות; נא לא לדרוש ממני הלוואות כרגע, בוכה אני; נא לא לעקל את חפצַי, גובי מס הכנסה; נא לא להוציאני להורג, תליינים אנושיים; אדם אני, בוכה אני ומתייפח, כל הבמה שלי כעת; צופים יקרים, נא לחזות בי בדומייה, בהשתתפות, נא לקנח אף ולחוש לב רך ורצון לעשות למעני הכל, לא פחות, ונא למחוא לי כף בסוף שירת בכיי, לצבוא על פתחי לאחר מכן, להגיש לי שושני רגש ולומר לי: "קרעת, בכיין יקר, את לבנו, חשפת את גלעין אנושיותנו החבוי, מעתה נהיה אחרים, אחרים, נעלים לאין שיעור, ואתה תהיה משיחנו, תלך לפנינו ותבכה, והשמים יתמוססו, אלוהים ייפול מכיסאו, יתמוסס אף הוא – הדמעה היא חומצתית – וייטמע בעולם, ותהיה גאולה כללית". (מהי גאולה כללית אין הוא יודע, הריהו כרופא כללי, בולם באים אליו, ואילו הוא אינו יודע כלום ושולח למומחים אחרים.)
כך מבקש אתה בבכייך, והצופה בו נטען טינה. אומר הוא בלבו: "אינך בן יחיד בעולמנו, ולשיר אַרְיוֹת גם אני אוהב". אף זאת, אינו אוהב סחטני רגש. נתבע הוא לתת חיבוק, ליטוף, לוותר על דרישות שונות שיש לו ממך, הֶפרש וחילוק נפערים בינו לבינך. אה, כן, תחילה הוא אומנם חש בזיע של רחמים (לו רק השׂכּלת לקצר בבכייך!), אך משהתחלת, וחשת ביד רחומה נכרכת סביב צווארך, ומצא הדבר חן בעיניך, ומתארך הבכי, מֵצֵן הצופה את מנוֹע רחמנותו. די לו, ריחם, תרם, ועתה – בחזרה לחיי שיגרה, לטינה ולחשד. תשאלו: חשד? – כן, חשד, חובב גדול של חשדות הוא ידידך הצופה בכנות רגשותיהם של אחרים. שהרי דרך נחשול הבכי להתעצם, וחשוד אתה כי עזרת לבכי להיבָּכוֹת, כי ליביתָ את האש, כי מתבשם אתה מעצמך, מתפייט בריתמוס היפחות הפשטני, הזול, השוּקי. שחקן פרובינציאלי זול של מלודרמות איטלקיות! ובעודך כובש פניך ביפחה מחודשת של בכי, מעיף בך לפתע ידידך הצופה מבט קר, אומד, מבט של מדען, אוֹבּייקטיביסט חסר-פניוֹת.
כך, ידידי הבכיין, לא רחוק הדבר מן האמת. מלחמה הוכרזה בינך לבין הצופה בבכייך. אל תיכנע. בעודך מסמיק מחמת הבושה על שנגלית בקלונך כאיש המכזב למחצה בבכיו, טַלטֵל עצמך לפתע תוך ניעור, גלה פניך, והבט בפנים לוהטים מבכי בעיני הצופה. גרוֹם לו לאי-נעימות על שבחן אותך בעין קרה ורעה, על שאנושיותו ומידת רחמיו קלושים כל-כך. גַלגֵל שמץ מן האשמה עליו. שזהו עולם בו נאלצים לסחוט רגשות – לכך אחראי גם הוא בקמצנותו. מְחֵה עיניך, מְחַט חוטמך, חַיֵיך במבוכה – שגם היא מעוּשָׁה למחצה – על שפרצת בבכי. לכו משם שניכם, רווּיי טינה הדדית, עם כובד לא רב מפאת אשמה על אי-טוהרה מוחלטת. התרחקו ממוקד חזיון הבכי. התקטנו תוך התרחקוּת. הֱיוּ מגוחכים בהתקטנכם מאחור תוך הליכה, עד שתיעלמו בהתעקלות השביל, ההופך אתכם גם הוא לצחוק בכך שהוא מכריח אתכם ללכת לפי התפתלויותיו שלו.
הפּנים
ודאי, הפּנים, הפּנים הן הקובעות, הם המדברות אלינו. זהו הוויכוח הנוקב בין שני משרתים זעפנים. ציסְלי טוען שהישבן, הוא מושפל עד אין-קץ בידי ישבן הגברת. היא מראה לו את אחוריה החשופים כשהיא עירומה באמבטיה או בבית-כיסא, והוא מרכין ראשו ומעפעף בעיניו ואינו יודע נפשו מרוב צער ועוגמת-נפש. אינו תופס איך היא מסוגלת לעולל לו זאת, איך אינה רגישה למנגנון זכרותו ותשוקתו העדין והמורכב. מניחה לו לשרת אותה עירומה ומכאיבה לו מאוד.
השני הוא בְּרֶנְדֶל. והוא טוען שהפנים, פני הגברת, הן המשפילות אותו עד דכא, בהבעת הפנים טמון הכל. הוא כה מושפל כשהיא מביטה בו, בשְחוֹק קל או בארשת חומרה, ומצווה עליו לעשות דבר שירות. הישבן, ההשפלה, העירום – כל זה טמון, ובמרוכז, בפּנים.
קשה לנתח בדיוק איך זה, כי באמת לכאורה אין פניה אומרות ולא-כלום, חושבת היא לרוב על דברים אחרים, שׂוֹחקת שׂחוֹק רגיל של מה-בכך, לעיתים אפילו בטוּב-לב. אך למעשה, עינו הבוחנת של משרת כבְּרֶנְדֶל, הרגילה לפענח ולשקול ולאמוד כל זיע וניע בפני הגברת, יודעת לעשות את המהלך העדין והמסובך, הקושר ארשת פנים סתמית של גברת להשפלה תהומית של משרת.
בְּרֶנְדֶל רואה אותה מעשנת סיגריה לאחר הארוחה, בין שפתיה המלאות למחצה המשוחות באודם. שׂערהּ קצר, חום כהה. היא מדברת על הכורסה החדשה, מראה את המקום שבו רוצה שיציבו לה אותה. עיניה חומות, ריצוד של משובה נשקף בהן. היא משלבת רגל על רגל. רגליה ארוכות אך מלאות. היא מפיחה עשן. רואים את קצה שיניה הקדמיות. היא מאוד יפה. שיניה מכאיבות בלובנן ובבריאותן. משהו בישיבתה, בסיגריה שבפיה, ברכינתה קדימה נשענת על מרפקה – תוך נענוע רגל על רגל – ומעל לכל ארשת פניה – כה נעימה, כה לבבית, סתמית, ועל-כן בעבורו כה מעליבה – אינו נותן לבְּרֶנְדֶל מנוח. נשימתו כבדה, כמעט נעתקת, מרוב עלבון.
בְּרֶנְדֶל שרוי בקיטונו, אינו יכול להירגע. כל-כולו חמרמרוּת הקרביים בשאלה הנצחית: מדוע הן עושות לו זאת?! הלא כה לא-צודק הוא, לא-הוגן, מעליב, גבירות מעכלות מול משרתים מתפתלים! הוא יוקד מבּוֹשת פנים. רע לו מאוד. בא לעולם אכזרי ולא-צודק! ימות בטרם עת! תוחלת חיי המשרתים קצרה להחריד.
לפתע אינו יכול עוד. עליו לפרוק מעליו את משא המתח והרעל. ילך מייד וישים לזה קץ! בלב הולם ומורתח הוא קופץ ממקומו, סחרחורת פתאומית תוקפת אותו מהתרגשות ומפּעימת-לב פראית פתאומית, כל הדם מציף את פניו ומייד חוזר ושוקע מפניו – אח, גיאות ושפל חפוזים אלה שבתוך גופנו הרעוע! – ובין שתי פעימות משתרבבת עוד אחת, הוא מתנודד רגע על עומדו, מליט פניו בידיו ועוקר עצמו ויוצא מקיטונו, הולך קוממיות אל חדר בית-הכיסא.
הפוגש בו במסדרון באותה שעה, מבלי לדעת מיהו ולהיכן דרכו, והשופט אותו על-פי נמרצוּת וחגיגיוּת הליכתו בלבד, יכול לסבור כי הוא שגריר העומד להגיש אוּלטימטוּם לאיזו ממשלה. ובאמת, צחוק הוא שאין עלינו שלטים שיעידו לאן אנו באמת הולכים – למקומות פעוטים, למעשים של מה-בכך או של טינוף, ובדרך כלל סתם, סתם. בְּרֶנְדֶל נכנס, כורע אל האסלה, משקיף מקרוב, ובמצב כריעה תוחב ראשו פנימה, ומחכה. פניה, דווקא הן שאמרו לו הכל, פניה הנהדרות, הנלבבות, המאירות חֲנוּנוֹת כשלט ענק ומבטיחות לו הבטחה גלויה: "אכסה אותך כולך עד שתימחה, אתה ובושתך, מעל פני האדמה!"
המפזילים
הִפְזילה ואמרה: "אתה אחד הגברים החשובים שהיו לי בחמש השנים האחרונות". וכיוון שנראה לה מעט מדי, הוסיפה: "ולא רק בגבולות הארץ". אחר-כך, כמו לבטל את רושם הפּזילה הצידה, העלולה להתפרשׁ כחמקמקוּת, הסיטה את מבטה וקבעה אותו בתוך עיניו, כמנסָה למסמר שם את אמירתה.
הוא, כמעט נפעם, הציץ אף הוא במבט בוחן לעיניה, ומאחר שהמשיכה ולא גרעה מבטה ממנו, הסיר הוא את מבטו, והִפְזילוֹ הצידה, מצטנע למשמע השבח הגדול שהורעף עליו.
היא נטלה את ידה בידו, ועל-כן הרים שוב את מבטו והציץ לעיניה, וראה שהן מחפשות את עיניו שלו, וידע בתוך לבו שהכל שקר. תחושת מבוכה עלתה בו מחמת היותו עֵד לכזב שלה, ועל שתפס אותה בבושתה, ומייד הִפְזיל שוב הצידה.
היא ראתה אותו מַפְזיל, וידעה למה. ניסתה להעצים את רגשותיה כלפיו, עיניה התלחלחו מגודש רגשי, והִפְזילה הצידה כאומרת: "אם אין מאמינים לי, יהא כך, אשאר לי עם עלבוני". ועקרה ידה מידו. כשחש שידה נשמטת, הרים מבטו וראה את עיניה מַפְזילות הצידה ומצועפות דמעות. מייד נטל ידה בידו, הרימהּ ונישק את כף היד. רגע ממושך עבר, היא לא הרימה מבט אליו, הוא אסף אפוא שוב את כף ידה במסירות, הרכין פניו ונישק, והרים מבטו מלמטה וקְבָעוֹ בעיניה. עוד רגע עבר, ואז נטלה היא את מבטה ותקעה אותו בחזרה בעיניו שלו.
רגע ארוך הביטו זה בעיני זו, ולפתע, במין ודאוּת, כשגל כפור מכה בחלל בטנו, ידע שגם בדמעותיה היא משקרת, ולא יעזור כאן כלום. הוא פחד פן תתגלה לה מתוך עיניו האמת שגילה, והִפְזיל שוב הצידה. היא הבינה וידעה סופית שלא תצליח לשכנעו, ושאין כאן כלל אהבה והכל אבוד, והִפְזילה אף היא, תוך עפעוף, מכלכלת את ימיה הבאים, הפעם בלי הצטעפות דמעות.
היא הִפְזילה לצד אחד וראתה חתול, והוא הִפְזיל לצד אחר וראה קליפת בוטן מתחת לארון.
העפעוף מהו?
כולנו מעפעפים, זה ידוע. בערך מדי שלוש שניות, לפעמים חמש, יורד מסך על עינינו, שני העפעפיים נפגשים, נושקים, ושוב עולה המסך, והעולם שעזבנוהו לפני הרף-עין שב ונגלֶה לעינינו, בלי שקרה או השתנה בו כלום.
כך קרה גם לקבצן משוטט אחד בעירנו, שבשבת אחר-הצהריים, בשמש הסתיו, התפרקד בכיכר על ספסל אבן וישן לו קצת על צידו כשראשו שמוט למטה, כי אין לו כר למראשותיו. בזמן ההקדמה לשינה לא עפעף, כי עיניו היו ממילא עצומות, ומסך שחור וחסר-תנועה הוּרד על העולם, שיממון נפל עליו והוא נרדם, ואז עלה מסך אחר, פנימי, אך זה כבר עניין אחר.
מעל לקבצן הישֵן הבלתי-מעפעף-בשנתו ניצב מעקה רחבת הכיכר העילית, ושם עברו, לא בחיפזון, שלושה עוּלי-ימים, נערים מעפעפים, שלא ידעו כיצד למלא את הזמן שבין העפעופים. רכנו על המעקה, ראו את הקבצן הישן, ואחד מהם הפליט פתאום בקול גדול: "בּוּוּוּ!". הקבצן קפץ, ננער מן השינה, מסך העולם הורם, הסתכל לכאן, הסתכל לשם, עד שראה למעלה את שלושת עולי-הימים ובתוכם נער ה"בּוּוּוּ!". נער ה"בּוּוּוּ!" הביט בו מלמעלה אגב שְחוֹק קל, לא מיוחד. שנתו של הקבצן הופרעה. על מה ולמה? – סתם. סתם חיים חיי כלב, פתאום בא כבר נמנום, ואף הוא נקטע ב"בּוּוּוּ!".
האם קֹוצף הוא? האם חוֹמל על עצמו, סוקר את כל חייו מראשיתם? איננו יודעים, אך נדמה שלא. אלה הרי חייו – הפרעה ואנרכיה, איש ותיק ומשומש הוא. אינו חזק, אינו שליט, אינו גבר. כמה שנים אפשר להתמרמר? מגיע יום שבו הכל נקרש. וחוץ מזה, מה יעשה? יקום וירדוף? והלא ההוא, נער ה"בּוּוּוּ!", חזק ומשולח-רסן, רק מחכה להתקפתו של איזה קשיש על-מנת להתנגח בו לשמחת לב שני רעיו האחרים. ובכן מה? – מעפעפים.
הקבצן הניעור משנתו ישב, הסיר עיניו מהם, הביט נכחו אל בתי-הקפה ובתי-הקולנוע שמולו – לא לראות, רק להביט – ועפעף ללא כוונה מיוחדת, סתם כך מפני שפקוח-העין נוהג לעפעף. עפעפו אף עוּלי-הימים, שהו עוד רגע והלכו.
המעפעף ללא ניע נראה לנו כשקוע במחשבה. ואף זה לא בהכרח. מי לנו יושבי-ללא-ניע ומעפעפים כיושבי בתי-כיסא – האם כולם הוגים הם? שטויות. יושבים ומחכים לתוצאות. כי כזה הוא העניין: אי-שם, בשוֹךְ כל הדברים האחרים, המעשים, הרצונות, המחשבות – נותר העפעוף. כמו ביום כיפור של נפשנו, אריה לא שאג, ציפור לא צייץ, ובתוך הדממה הגדולה עוֹלָה ובוקעת תפילתו-שוועתו של היהודי שלא תועיל לו כלום.
ראו את המעפעף. לבנו נכמר רגע מעוֹצם רחמים עליו, על חייו האובדים ללא פשר. גל גדול של חום אנושי, אין עימו טירחה כלל, מציף אותנו. אך לרגע. ובמישנהו אף אנו מסתלקים כפי שהסתלקו עוּלי-הימים ונער ה"בּוּוּוּ!", והחום מצטנן, והלב נקרש, ומתרוקנים מוחנו ונפשנו. מעפעפים אנחנו.
בשוכבנו מתחת לשמלתה
בשוכבנו מתחת לשמלת האישה העומדת מעלינו, איננו רואים את פניה, גם איננו רוצים לראות. פניה מטושטשות בזיכרוננו. מה לנו ולפניה? אך זאת נדע: פניה מחמירות. בהיות לה כוחה וחייה ובשרה ובריאותה, ואף שׂבֵעה היא כמעט עד גבול הגיהוק – משום כך מחמירות פניה. פנינו נשואות אל מעלֵה לובן ירכיה שמעלינו. לילה חשוך על גג בית גבוה. גלי הים המקיפים אותנו גועשים. אנו שרועים על ריצפת הבטון. שולי השמלה מתנפנפים ברוח הסתיו הלילית.
גם פנינו שלנו חמורות, אך לא משׂוֹבע. בטננו ריקה מחמת מצוקה ותאווה מוצצת. מה אפל וקודר העולם. מעל הירכיים הלבנות האלה, בתוך שק בטנה של האישה, ששׂערהּ מתנפנף ברוח ופניה חמורות, התערבּלוּת. מתחתיה מתערבל מוחנו, תשוקות נחבטות אל כותלי הגולגולת. אנו מזיעים מקור ומאימה. מה היא רוצה מאיתנו? למה היא עומדת? והזמן, האם קופא הוא או שוטף אותנו בנהרה עצומה וקרה? אך מה יש לנו לחשוב? לא, איננו חושבים. מחשבתנו קופאת. מפל הדם הוא שנוהם בתוכנו. לאישה ירכיים צופנות גדוּלה וכוח, ירכיים אלה יודעות ידיעה מעמיקה – איננו יודעים של מה – אך ברור לנו שיודעות הן. בהן טבועה האמת, הן האמת. אך מה רוצה האישה בעלת האמת? לָמה היא עומדת מעלינו עם האמת שלה?
הכל קופא על עומדו. חיים אינם זזים, אינם קורים. כאילו התאבנו כולם, אנו, האישה, הבית, הגלים. נחשולים קופאים באמצע תנופתם. תשוקה נעצרת בשיאה. כל העולם שקוע עמוק-עמוק בטין דְמוּי חלום, ואיננו יכולים לזוז. אבודים אנו.
ירכי האישה נראות כעומדות לצנוח על פנינו. בצנוח עלינו בשרה תרַכֵּך מעט גמישותו את המהלומה, אך לא תמנע אותה. עם כל היותן ירכיים, מושא תשוקה וכיסופים, משקל להן כלכל עצם פיזי. פינו ייפָּשֵׂק תחתיהן, שינינו החשופות תתנגדנה, אגב לחיצה, לבשר הרובץ עליהן. הן לא תוכלנה לנשוך, כי לא נוכל לסגור את לסתותינו, אף לא להניען. גם נחירינו ייסתמו בבשר הירכיים. צינור האוויר שלנו ייחסם, והירכיים יהיו המֶלֶט. ואף אומנם ישורבב מעט מבשר הירכיים אל תוך פינו הפעור, כי חלקת הירכיים רכה ומתקמרת מעט לתוך חללים פעורים. אנו נתקשה בגמיאת אוויר. אנו ניחנק. רק לשוננו תהיה עוד חופשייה, תצא בזחילה מהירה, מלקקת את עור ירכיה של האישה הרובצת עלינו. האישה תחוש בזאת. העוד יהיו פניה מחמירות? היצוץ חיוך על שפתותיה? מה נהדרות שיניה! על מה תחשוב? האם יהיה לה נוח? כי אם ירך אחת שלה מונחת על פינו, הרי הירך השנייה תלויה באוויר, ואין ישיבתה סימטרית. סימטריה מהי? – בשֶבֶת האישה ואמצע אחוריה על פינו, כך: פֶּה נפער לעומת פֶּה. אך לא זה יהיה המצב. כאן יהיה פֶּה לעומת ירך. ירך או פלג ישבן? – לא נדע. ומה איכפת לנו? וכי יש בכלל גבול מסומן?
אנו ניחנק. אנו נכחיל. לשוננו תפרכס עד שתחדל. פנינו ישחירו, עינינו תקוֹמנה והלָבָן שבהן יוצף דם. מהי התמונה האחרונה שתראינה עינינו לפני שתשב עלינו? – את מעלֵה ירכיה, את מותניה, עֲלֹה אל גבה, ומעליו שְׂערהּ הארוך המתנפנף ברוח. את פניה לא, שכן גם עתה, גם אז, כשתרבוץ עלינו, היא מפנה את פניה מאיתנו והלאה. אנו נמות. רק הגוף יתנגד קצת מין התנגדות רטוֹרית. נתמצה בפליטה אחת, התרסה של קצף, פעפוע מר, חרחור ודי.
הבה נניח לזאת. לעת-עתה אנו עוד שם, שרועים על הגג, לבנו הולם. היא עומדת מעלינו, ראשנו מתחת לשמלתה.
החדר
בחדר עומד אדם, רכון מעט קדימה, ראשו מוטה הצידה כמאזין למוסיקה מסתורית. אינו מאזין לכלום. מכזב הוא בהופעתו וגם יודע זאת. במה כיזב? בעצם בלא-כלום, מין אי-יושר פנימי ומהותי, שאינו צריך כלל להישען על מעשה רמאות בעליל.
מולו, במרחק שלוש-ארבע פסיעות, יושבת בחורה, נשענת קדימה, מרפקיה על ירכיה, משעינה ראשה בכפות ידיה. היא כמו שקועה בעצמה, לוחצת באצבעות יד אחת על לחיה ומדביקה לשונה אל אותה לחי מבפנים, כבודקת משהו בחלל פיה, אולי כאב שיניים. אין לה כלום, פיה בריא ונטול כאב, ובלוטות גרונה סָכוֹת אותו בריר שקוף וטוב. אלא שמנסָה היא לשקוע ולהתרכז במשהו על-מנת להימלט מתובענותו הטורדת של האיש הלא-ישר. ואכן, תובע הוא האיש, בלי אוֹמֶר. כל הווייתו אומרת, צועקת: "אני יודע שאיתך, רק איתך, אהיה מאושר!". זאת אין הבחורה יכולה לשאת. אינה רוצה בו, יותר מזה, מואסת. לא נעים לה. מרכזת היא אפוא מעייניה בחלל פיה, שם, כמדומה, נקודה התחלתית של כאב. מצחה מקומט, כמפגין: אין המצב הזה לרוחה, אינו משעשע אותה, לזרא הוא לה שינעצו בה כך עיניים.
"איך הייתי לזרא...", צפות ועולות המילים עם מנגינת ילדים פשוטה במוח האיש, ועם זאת הוא ממשיך לעמוד, רכון מעט קדימה, ראשו מוּטֶה הצידה, כאילו הקשיב למנגינה אצילה יותר, מסתורית. אינו יכול שלא להציץ מזוויות עיניו – ואלה כואבות מחמת המאמץ – ובלא להפנות ראשו במישרין, בברכיה של הבחורה הנגלות מתחת לחצאיתה הקצרה. אומנם כן, אי-יושר מהותי.
ליד שולחן האוכל, על כיסא גבה-מיסעד, יושבת אישה קשישה, אמה של הבחורה או דודתה או סבתה, זו שתפקיד ניתן לה על בימת החיים – לא לשׂבּוֹע רצון. ברכיה צמודות בהגינות, ידיה על השולחן, אצבעותיהן שלובות, והיא מחככת בקשקושים שני אגודלים זה בזה, ועיניה מופנות למעלה, לתיקרה, בגבות מורמות, כאומרת: "אני אינני פה... אני לא יודעת כלום... מה לי ולזה...", ורק פיה המעוקם כלפי אפה מביע: "לא מריח לי, לא, בהחלט לא מריח לי". וכמעין תחרות מתקיימת בין קבוצת אפה-פיה לקבוצת עיניה-גבותיה. ככל שקבוצת אפה-פיה מביעה יותר "לא מריח לי", כך משתדלת קבוצת עיניה-גבותיה להדגיש "אני לא פה... אני לא יודעת כלום".
האווירה בחדר קפואה ומתוחה. איש לא זז. מלבד אגודלי הקשישה המתחככים – הס, דומייה. בייחוד מכבידה תנוחתו של האיש הלא-ישר. כיוון שהוא עומד וראשו מוּטה, מתחילים שריריו לכאוב, אך אינו מעז לשנות את תנוחתו, הוא כולו נפש ורצון. עיניו דומעות ממאמץ להתבונן הצידה, אל ברכי הבחורה, מבלי להזיז ראשו. שרירי עורפו, צווארו וגבו כואבים. רגליו כבדו. היה רוצה לראות עצמו רשאי להניח שהנערה סובלת מהתמודדות עם עוצמת אהבתה אליו, או לפחות להניח שאם יעמוד זמן רב במחיצתה ומתיקותו תבעבע לעומתה, היא תתרגל, תתבשם, תהיה שלו. אך לא. לא-ישר הוא כלפי העולם, אך את עצמו אינו מרמה. יודע הוא היטב מה היא עושה, היא נמלטת מפניו, איש לא יגזול ממנו ודאוּת זאת, היא בורחת אל כאב שיניה. עוד מעט באמת יכאבו לה, כל-כך מרוכזת היא בהן. והאיש חש שאי-יושרו הולך וגובר, אינו יודע בעצמו אם רימה ומתי, אלא רק זאת, מתוך הרמת ידיים שבכניעה ובייאוש גמור, שאינו ראוי.
שעה עוברת. הראייה בחדר מתערפלת, אולי בגלל רדת האור בחלון, או גם בגלל אימוץ כל כוחות הנפש. לעיני האיש והבחורה, הדומעות ממאמץ הריכוז, הולכת דמות הקשישה ומיטשטשת. או שמא יש כאן יותר מזה, התאמצה כל-כך הזקנה עם ה"אני לא פה" שלה, עד שבאמת נמוגה לאט-לאט; הרימה והרימה גבותיה בכוח רב כל-כך עד שבאמת הונפה בעזרתן מעל כיסאה. כי הנה מתארכת לה דמותה, נעה אל התיקרה בד בבד עם הֵיהפכה לאוורירית יותר, מין אד הולך ומקליש, הולך ומידלל, עד שפגה כליל ואיננה.
נותרים בחדר שני בני-אדם נוגים קפואים במקומם. לוּ היה לנערה כאב שיניים, היתה קמה, מתהלכת, נאנחת, אולי אף יוצאת מן החדר ביעף ורצה לטלפן לרופא. אך כיוון שאין לה שום כאב, אלא רק חתירה לכאב, וחתירה זו נמשכת, כלומר, היא שרויה באמצע תהליך פנימי – אינה יכולה למוּש ממקומה. ואף האיש כך. הרי לוּ היה באמת מרמה, היה נס על נפשו בכלימה, אך כאן אין רמאות בפועל, רק הלך-נפש חד שמצמית אותו למקומו. מרוכזים התהליכים, שני רצונות נוקבים, בכלל לא בני-אדם כאן, כי אם שתי קרני אנרגיה, או, אם תרצו, שני צפצופים חדים, מתמשכים, שתדירות הקול שלהם היא – כמו הצפצוף הקוסמי – מעבר לאוזן אנוש, והמושכים כלפיהם, על כל פנים, נביחה קצרה מכלב בדירת השכנים.
לאופיו של הזמן
לעיתים נחוש איך חולף עלינו הזמן כמשב-רוח. אינו קר, אך מיילל הוא, כיודע את אשר יקרה לנו, וכבר מקונן. או אולי רוצים היינו להאמין שכך, שרציני, ושמא לא רציני כלל, רק מחקה הוא – משתטה שכמותו – את יללת הרוח. כאישיות ממלכתית הוא, שאנו רוחשים לו כבוד, וחולשת ברכיים תתקפנוּ עת ילחץ את ידנו, אבל אך יסתגר בלילה בחדר מיטות באיזה בית מלון חשאי עם זונה, ומייד הוא זוחל על ארבע לרגליה, משחק בתחתוניה, נוהם ככלבלב או מתחפש למשרתת צרפתייה. (ובעצם האם איננו מרוממים אותו קצת מעל הראוי לו? מסתגר במלון עם זנזונת – כן, אך האומנם במדי משרתת צרפתייה? נוהם – כן, אך שמא מגמיעת תה רותח עם אישתו במטבח ולא ממשחקי פריצות? האין פריצותו מגעת אלא לכך שעם סיימוֹ את פרק הרביצה בחדר השירותים הקטן שבמעונו, ומשנגמר גליל נייר הטואלט, הוא לוקח את גלילון הקרטון הריק, מגישו אל פיו ותוקע בו מעשה ילד "טוּוּוּ-טוּוּוּ!"?) אך מה לנו ולו, עוסקים אנו בזמן.
שורק הזמן כרוח באוזנינו. ואם הוא כזה או אחר, כאישיות ממלכתית עם זונה, כאישיות ממלכתית עם תה או כאישיות ממלכתית עם "טוּוּוּ-טוּוּוּ!" – מה איכפת לנו. יודעים אנו שנמות. וזה העניין. שאין לנו נחמה בכלום. שיום אחד לא נהיה, ואחת היא מי וכיצד שרקו.
הלא גם אם נקרא לקברן "נער מעלית", – אף-על-פי-כן, אל הקבר יורידנו.
אחזקת אישה
לא קל להחזיק אישה בעת חיזור. כדי להיות מועמדים להצליח בכך עלינו לדעת ללכת על שתי רגליים יציבות ולא כל-כך כפופים, לדעת לאכול לבד, ולדעת לנער את אברנו לאחר מתן שתן. איננו מנערים כראוי? הננו מוגבלים? – הוֹפּ, האישה כבר בזרועותיהם של גברים שכן יודעים לנער!
כזאת היא האישה המחוזרת, מחזיקה אותנו במתח, לכל היותר נקבל אצלה שלושה-ארבעה ימי שפעת, כוס תה, אולי אפילו מרק עוף, אם דעתה מבודחת עליה ואינה מן המחמירות. חולשה כללית או מחלה כרונית – אלה אסורים עלינו בתכלית. עלינו לאזור את כל כוחנו ולהתמודד עם נטייתנו הטבעית ליפול למשכב.
לעזאזל, איך אפשר כך, להוכיח את עצמנו בלי הרף, להתאמץ להיות ערני, בריא, לא ליפול, לנער כראוי – וכל זה רק כדי להחזיק בה שלא תברח! לא טוב, לא טוב! עלינו להיות זריזים בפגישתנו עימה. עלינו להיות שנונים ולבדר את דעתה, בעוד עזה תשוקתנו להתלונן על מיחוש. אך אי אפשר. שַעשֵעַ אותה. אישה צוחקת היא אישה מפויסת, וגם כשהיא צוחקת, עמוד על המשמר, צחוקה עלול להיקטע בכל רגע והיא תיקח את ארנקה ותסתלק. לכן עלינו להצחיק בלי הרף. עלינו לספק לה שרשרת בילויים וגירויים. אם לא תציע לה מייד, לאחר שתיים-שלוש בדיחות מוצלחות, ארוחה ומשקה ומבט מתמסר לאור נר – היא פשוט לוקחת את ארנקה ומסתלקת. יש לה מקומות ראויים יותר, יש גברים מצחיקים, מסעירים, צעירים מאיתנו. לא רוטטים וכושלים כמונו. בקול רועד אנו מנסים ללבות שיחה עם האישה, בל נחשוב שאינה מבחינה ברעדנו. היא שואלת את עצמה למה, היא מלאה חקירות פנימיות: האם אנו חולים כרוניים? הפוחדים אנו ממשהו? לא מנערים כנדרש? ואולי רך וקטן ולא נוקשה? היא כבר מסתכלת בנו במבט מהצד. היא מאוד חשדנית, היא כבר תתפוס אותנו במשהו, תיקח את ארנקה ותסתלק. עוד מעט יגיע הרגע הבלתי-נמנע, אין להימלט ממנו, יהיה עלינו להראות לה אהבה. ברכינו פקות, היינו רוצים עוד כוס תה, אך למגינת לבנו עלינו ללגום קוניאק, אם לא מר מזה. ראשנו כואב. אנו מחבקים אותה ומשתדלים לתעל את התרגשותנו לכיוון הרומנטי. בהכרת-טובה כלפי שמים אנו נוכחים כי דמנו מתחמם. ויחד עם זאת, כה היטב אנו יודעים שעוד מעט תאחז בנו צינה גדולה והאישה תחכה קצת בנימוס, ואחר-כך תיקח את ארנקה ותסתלק. עלינו להתחפש לאֲרָיוֹת. אנו מנסים לנהום, לגרגר, להתחכך באישה, ללפות אותה ולנשוך אותה נשיכות תאווה. את האישה לא מרמים, היא לא מאתמול, היטב-היטב ודק-דק היא רואה את פיזוזינו הרבים כהסוואה לחולשתנו. ואכן, חלשים אנו. אין לנו כוח לַדָבָר הקובע. אברנו קר, צנוּח, מקומט, קצת מכחיל. אנו חשים גירוי בשלפוחית. אם נלך להשתין – האישה תיקח את ארנקה ותסתלק. כן, היא תברח בין כה וכה. ואגב, ההשתנה עצמה, כלום קולחת היא? או דלילה? והניעור? אנו עוצמים את עינינו ומעמידים פני הוגים במשהו. אף לכך אין האישה מתפתה, יודעת היא, יודעת שאיננו הוגים בכלום, שפשוט חלשים אנו וחולים. איננו מצליחים לרמות. אנו מנסים לנצל את חולשתנו כמנוף לרחמים. נשענים אחורה ומבקשים כוס תה. האישה לא מתפתה, איתנה כצוק. לו רק יכולנו לתת לה פיצוי נפשי! אך נפשנו מהי, אף היא גוף, בעצם גופיף, מין זבוב חולה: זוּם-זוּם-זוּם – וקופאת לשעתיים; זוּם-זוּם-זוּם – וקופאת לשעתיים. אנו עוצמים עינינו ונעלבים מראש על העתיד לקרות, והעתיד לקרות אכן מתקרב במהירות: היא קמה, לוקחת את ארנקה ומסתלקת.
הן תעזובנה אותנו חולים, רפים, לא מנערים כנדרש, או מתים מוות חטוף. רע מאוד למות מוות חטוף לאחר פגישת חיזור אחת או שתיים. היא לא תצטער מאוד. היא תספר אותנו לידידותיה כקוּריוֹז, "היכרתי אחד ומת". מאוד לא רצינו להיות קוּריוֹז שלה. רצינו להילָפֵת בה לָנצח. אך לא הספקנו. עם מותנו הן נוטשות אותנו, מחזרים בישי-מזל שכמותנו. כן, רבותי, עם מותנו מתחילה פרשה עגומה של בוגדנות. והכל לָנצח, ללא הזדמנות נוספת! לא נחזיק בהן, הן נשמטות מאחיזתנו, אָפַס כוחנו להחזיק אישה!
תוך סגירת ספר בחבטה
בהיותה יושבת בכורסתה הנוחה ומתעלמת ממך לחלוטין ושקועה בקריאת ספר, אינך יכול שלא להעריץ אותה תוך פעפוע קנאה. אינה צריכה אותך, אישה לתפארת. הספר שהיא קוראת בו עבֶה. ובמה היא קוראת בו? בראשה. לא בירכיה ולא באחוריה. ישבנה מהודק לכורסה ונראה כאילו היא מתעלמת ממנו. ואומנם – וזה מה שכל-כך שורף אותך – היא באמת ובתמים מתעלמת ממנו. אי אפשר לקרוא ספר ובעת-ובעונה-אחת לחשוב בְּגיל: "ישבן לי".
(אתה אינך קורא ספר, אינך יכול להשיג הישגים בהגות ובמתמטיקה, דעתך פזורה, רשלנות גדולה מאפיינת את חייך. שערותיך דבוקות לקרקפתך באותו מצב בו ישנת עליהן בלילה. ואתה אכן ישן הרבה, מוציא מיצים וליחות, וכך אתה מתייבש כאילו נאפית בתנור זמן רב מדי, ואתה קם כל בוקר ממיטתך מקומט, פריך, וקטן משהיית בליל אמש.)
כמה יפָה היא בקוראה ספר בין-ערביים. יודעת היא להחזיק ספר, אין מה לדבר. בחוץ מאפיר, בחדר כבר דולקת המנורה מעליה, ולאורה היא קוראת, כה יפה, כה נאצלת, משלבת רגל על רגל, וחרטום נעלה האחת תלוי באוויר ומתנדנד-מתגרה בך כציפור קטנה מול חתול: "תפוֹס אותי, תפוֹס אותי!". הנך נע בחדר באפס-מעשה, שרוי במצב של תחילת אהבה. כלומר, תחילת אהבה מצידך, עליה עדיין אינך יודע הרבה, מה היא רוצה ממך, ואיך אתה עשוי, אם בכלל, להשתלב בחייה מלבד ה"תפוֹס אותי, תפוֹס אותי" של הנעל. כי הנה, הזמינה אותך, ולא בפעם הראשונה, אך אינה מבטלת זמן רב בשיחות. יש לה ספר עבה והיא אוהבת אותו ושקועה בו, אינה מתמוגגת כשאתה בא, ואינה מתמוססת כשאתה הולך, וגם באמצע, בשהייתך אצלה, אינה עושה ממך עסק רב. יש בה איזו כנות, איזה יושר, וכיוון שכך, אינה מגזימה לשום כיוון, אינה אש-להבה לשעה, לא, היא רצינית ויסודית, אתה טעון בדיקות מדוקדקות עד שתריח אצלה אהבה. איך להגדיר אותה, את האישה הזכה הזאת? היא זו שליָדָה אנו מתגרדים וחשים שעלינו להתרחץ.
אתה טעון שיקולים כבדים. אומנם אינה מעוררת אותך לקפיצה פתאומית עליה, לקריעת בגדיה תוך משמושי גוף קדחתניים, אך יודע אתה בוודאות גמורה שאישה זו יש לאהוב, יש מה לאהוב וצריך להשקיע כדי לאהוב, ובקיצור: זו אישה שאוהבים וזהו, אחרת מפסידים ומתחרטים. טעון שיקולים אלה אתה מקרטע בחדר, חש אידיוט. אינך אוהב שלא אוהבים אותך במופגן. אוהב אתה טיפשוֹת הכרוכות אחריך, אוהב אתה לקבל מהן פתקאות שטותיות לוהטות ומייד להיאנח במורח-רוח ולנסות לברוח, אוהב אתה להיות מחובק לעיני כל בזרועות פתיוֹת ולעשות בחשאי תנועות תלונה מפונקות של "מה לעשות". והנה כאן, כשבא העולם ואומר לך "שב בשקט ורקום יחסים אט-אט, עם גברת כזאת לא אוכלים נקניקייה בעמידה בתחנה המרכזית, לא, אדוני, עם גברת כזאת חולקים שַׂרְעָף בצללי בין-ערביים" – אז אתה מעקם חוטמך בתרעומת.
בל יובנו הדברים שלא כהלכה. יש במצב הזה משהו מאוד יפה. כאילו סוף-סוף אמרת לעצמך: כך חיים. כל חיי קודם היו חזירוּת, ומעכשיו – תרבות. ומייד אתה רואה עצמך עומד בטרקלין אירופאי עם בני-עלייה כמוך, שקוע בשיחה מעמיקה אפופת ברק על קשרי גומלין בספרות, ותוך כך עומד לו בחור בער בן-ארצך ומפליט איזו גסות, ואתה מטיל בו מבט מַצמית של בוז. אכן, כן, הבו לנו איזה מטומטם לצידנו – והחיים יפים. רק שבינתיים, בשעה זו, בחדר, מול הזכה עם הספר העבה, נדמה שאתה הוא המטומטם... וה"בינתיים" הזה קצת ארוך מדי, והקור הנושב ממנה לעומתך, מין בוז, ושמא גרוע מבוז – אדישות!... אז ניתר לפתע בקרבך קפיץ חלוד של התרסה, יופיו ותרבותו של המעמד הם לבלי-שאת, וכיוון שבאותו רגע ממש מרימה האישה מעט את הספר אל פניה, כמתאמצת לפענח מילה לא ברורה, וכיוון שחוטם לא קצר לה, קופץ אתה לעברה, לופת בחוזקה את כריכת הספר, וסוגרו בחבטה על חוטמה.
האישה יותר מנדהמת, היא קפואה אין-אונים. התחולל משהו שחייה עד כה לא לימדוה כיצד להגיב עליו. היא לוטשת עיניה לעומתך, אינה מאמינה, ציוויליזציה התנפצה לרגליה, תרבות אירופה מתמוטטת, או שכך, מכל מקום, רוצֶה היית להאמין. למעשה טעיתָ מרה. נכון, היא קפאה לרגע, מביטה בך באֵלם, אך קיפאון זה אינו משמש אלא לצבירת חימה. כי לאחר רגע, ובתנופה איומה, ולכך לא ציפית – שכחת שגם לאירופה אינסטינקטים – היא משליכה את הספר העבה לעברך, וזה אינו פוגע ישירות בפניך, אלא שתוך התעופפותו באוויר הוא נפתח שוב (באותו דף?) וזווית כריכתו הקשה פוגעת באוזנך ופוצעת-רוצעת אותה, והספר ממשיך ונחבט בקיר, ונופל פתוח, דפיו אל הריצפה. אתה תופס באוזנך ביללת כאב, פגוע ונדהם, ושומע את צעקת האישה המאנפפת – ידה עדיין ממששת את קצה חוטמה – ניתזת אל אוזנך לאחר פגיעת הספר: "נמאסת כבר, שמעת?! נמאסת!", ומצטנפת בכורסתה ומסירה עיניה ממך ותוקעת אותן בכעס בחלון, ואפילו לא רואה אותך מוציא מכיסך ממחטה לגפף בה את אוזנך השרוטה, וכשהיא כבר משיבה אליך מבט, לא בוקעים ממנה שום רחמים, פשוט נפלט לה ציחקוּקוֹן.
דבר נורא קרה פה, אשר לא פיללת לו. אתה כִּלכּלת בלבך שהאישה כל-כך תידהם ממעשך הקונדסי, תקפא כמשותקת, ואחר-כך, כיוון שתראה בך ברבר פראי לא-צפוי, מין טטארי של שלהי המאה העשרים, תתאהב בך בו-במקום. חשבת שנקעה נפשה מבני תרבות ועלייה וחשקה סוף-סוף בבעל דם סמיך, מָטָדוֹר לוהט. חשבת שתאמר: "אח, גבר וקומיקאי, אין כאלה, אין הסוֹגרים לאישה פתע פתאום ספר על האף! אוֹהַב אותו מייד, אשתגע אחריו, אצחק ואעריץ אותו, את השובב הנדיר, ובהלווייתו אגעה: אבד לי איש מופלא!"
תחת זה נראה שהיא עצמה פה הטטארית. כל חייה, מסתבר, חיכתה אך לרגע שיסגרו לה ספר על האף על-מנת שיזדמן לה להטילו באוזן גבר. יָצא המרצע, אין הספרוּת משמשת לה אלא להקזת דם מאוזני גברים בעלי הומור מעודן, ואף – לאחר שפיכות הדמים שלה – אינה חשה לחבוש, אלא חשה לרעום צחוק גס של נבֵלה צרודה. הכל אצלה אחיזת עיניים, כל הבין-ערביים, האפלולית, המנורה, האווירה, האהבה האיטית שאינה מתלקחת אלא צומחת אט-אט, ביושר, ביסודיות – הכל שקר וכזב.
ובעוד היא ממששת חוטם מָחוּץ, ואתה – אוזן פצועה, קם ונוצר בחדר מצב חדש. כמובן, אינך הולך והיא אינה מגרשת אותך, אלא שקוֹץ ממאיר ננעץ בבשר אהבתכם, ואכזבה ממלאה את לב שניכם. לא, לא לכך ציפיתם מהחיים (כולם רק יושבים ומצפים ציפיות מהחיים).
– "ולמה את אומרת 'נמאסת כבר'?!'', אתה מוסיף ושואל בקול שאלה רותחת נוספת על תהיותיך הפנימיות, "הרי זו הפעם הראשונה שאני עושה לך דבר כזה, אז איך הספקתי כבר להימאס?!". קולך צייצן וגבוה, כלל וכלל לא מָטָדוֹר או טטארי, האישה אינה עונה אלא ממשיכה להביט בדומייה בחלון, כאילו מעניין אותה שם משהו. אך אתה יודע בלבך את התשובה: נמאס לה כבר קודם, עוד לפני שעשית איזשהו מעשה, אדם לא צריך לסגור ספר על חוטם גברת כדי להימאס; אתה מאוס כי אתה מאוס, וזהו. ועוד אתה יודע: הנה מתחילים חייכם המשותפים ממש. תמו ההקדמות. הגיע תור הקטנוּניוּת, העלבונות. תחושה חזקה של מציאוּת ובית.
לזרועות הגברת שיינקוביץ'
אנו שרועים על ספה, בערב. ראשנו נטוע על חזה אישה, מבטנו מושפל אל ברכיה. היא מעבירה יד מרפרפת על עורפנו. המצב הוא טוב, מי יתלונן? לפתע חשים אנו כי תנועתה נעשתה מכאנית. ליטופים בלי תוקף, בלי בסיס. מין סתמיוּת פושה. אנו מסיבים ראשנו, פוקחים בצמצום עין אחת ומציצים בפני האישה מלמטה, רואים שעיניה נשואות אל החלון, מהורהרת. איזו טרוניה מבשילה בה. אנו שואלים, כביכול מתוך אדישות עצלה, על מה היא חושבת. היא שוהה קצת, אינה ממהרת לענות, אוספת אוויר כמי שיש לה הרבה מה לומר, ואכן היא אומרת. אומרת שקשה לה, שאין בסיס, אין הדדיות, אין קשר – הכל נכון והכל צפוי והכל כה מטופש! – שחשבה כך ויצא אחרת, שהיא חמה ואנו מתנכרים, ונחוצה רוויזיה, וכן הלאה וכן הלאה. תוך דבריה נמסך כפור גדול בקרבינו.
חשים אנו, מתוך מועקה ובחילה, את המגמה הסופית של דבריה – הדלת. היא תחדל מליטופיה, אפילו המכאניים, תלך, ותחפש מלוטפים אחרים, ותשאיר אותנו לבדנו, לא אהובים. וכבר קמה והלכה.
"על סמך מה נרצה שילטפונו?", מגחכים אנו בלעג בהיוותרנו לבד, ותוך גיחוך נחשפות שינינו המצהיבות, אלה המתיימרות אף הן לנגוס מן העולם. מרקיבות שינינו, אסור לנו להציגן לראווה בגיחוך, עלינו ללעוג לעצמנו בשפתיים חתומות ביבושת. "וללטף בעצמנו מישהו מוכנים אנו?" – ושוב גיחוך, ושוב נפשק הפה, והשיניים צהובות, ובתוכן אחת, בטור העליון, מעלָה כבר פס ירוקת ליד החניכיים. אנו הולכים ושוקעים ברקבובית. נלך לישון.
ממליצים אנו, ראשית ואחרית לכל – לישון, לישון. אח, איזו הדרך בה נוכל למצוא מילים הולמות דיין לפאר את השינה? קודם כל, ולאות הוקרה יתרה, נקרא לה, לשינה, הגב' שיינקוביץ'. לזרועות הגב' שיינקוביץ', ממליצים אנו. אוי, כמה נחמד כשמדברים אלינו בעוד אנו שרועים על ספה ועינינו נעצמות, כה כבדים עפעפינו, כאילו ישבה לנו הגב' שיינקוביץ' על כל עפעף, מוחצת את גלגלי עינינו. באים אלינו בטרוניה – נניח שאישה נכנסת לחדר ורוצה משהו – ואנו לאים, לאים, ובת-שׂחוֹק קרושה על שפתותינו לנועם העמימות, והאי-איכפתיות והאי-כל-דבר-אחר שבעולם. כל הווייתנו רומזת לאישה: מה את רוצה, פְּנִי לשיינקוביץ', שיינקוביץ' תטפל, הסמכות בידי שיינקוביץ, שיינקוביץ' ושוב שיינקוביץ', והאישה יוצאת מהחדר. הלוואי שהיינו באמת זוכים לאישה כזאת, רואה אותנו עם שיינקוביץ' – ולא מתווכחת, אימהוּת קופצת עליה, מכסה אותנו, מכבה את האור, והולכת למטבח להתקין את הדג המבושל לארוחת הצהריים של מחר. מאוד ממליצים אנו על נשים מכינות-דגים כשאנו ישֵנים. בדבר התפשטות, צחצוח שיניים ולבישת פיג'מה – ממליצים אנו שיעזבונו במנוחה. פשוט כך. למה מחייבים אותנו ללבוש את המדים המפוספסים המזכירים בגדי אסיר? למה לביישנו? בני-אנוש עייפים אנחנו, וחפצים להיפגש עם שיינקוביץ' בבגדינו האזרחיים. נפלא, נפלא לקום בבוקר, אומנם מקומט, אומנם פרוע ומצחין, אך מייד מוכן לארוחת בוקר! נפלא! ממליצים אנו להתגרד בבוקר באותם מכנסיים בהם פשפשנו בצינעה אתמול בלילה. נפלא שתהא לחלוחית אחת מתומצתת בתחתונינו, כמו תמצית של תה חריף-חריף, שאחריו יש רק לגנוח, להזיע ולישון! טוב לקום בעשרים לתשע בבוקר, לאכול פחמימות עם מציצות שוקקות של כוס קפה טוב, ולנוח בעשר! מומלץ לחדול מאכילת פירות וירקות, אלה סתם, עושים רעננות מלאכותית-רגעית, המזכירה תיירוֹת אמריקאיוֹת מזדקנוֹת לבושות מכנסי בֶּרְמוּדה, וגם גורמים להשתנת-יתר! הקפה, החביתה, החמאה והנקניק, מכבידים ומייגעים, דוחפים אותנו לשיינקוביץ', ועל-כן בריאים מאוד! ואכן, בעשר פגישונת קטנה נוספת עם שיינקוביץ'! אל תַרבּוּ בשתיית מים, גם הם חומר משַתְנֵן, אתה שקוע עם שיינקוביץ' ופתאום – לבית-שימוש! לא יאה! אל תאכלו לחם מחיטה מלאה, זו מדרבנת את המעיים וקוטעת – שוב! – פגישות נלבבות עם שיינקוביץ'! אִכלוּ לחמניות, עוגות וחלות, והזדקקו לצורכיכם המאוסים פעם בשבוע! שְתוּ במשׂוּרה, הֱיוּ צמאים ולא תקומו בלילה להשתין! אִכלוּ דג-מלוח, נקניק ועוגה לפני השינה והתכסו מעל לראש בשמיכת צמר (גם בקיץ, ודווקא בקיץ!), ותנו להבל נשימתכם לתרום לנועם חום הפגישות עם שיינקוביץ'! אל תצחצחו שיניים, ארוחת הערב היא ציפוי המגן לאֶמַייל השן ולבשר החניכיים! פַּהקוּ בנעימות תוך מתיחת חוטי ריר צמיג! שַפשפו וגָרדו במבושיכם, צִבטוּ את עור אשכיכם הלח והפטרייתי – הנפרד בקלות מפּנים האשך כמו קליפת בננה מרקיבה מציפּתה – צִבטוּ עד כאב וראו חיים! שַפשפו באבר-מינכם תוך הזיות מענגות עד אין גבול, אל תקמצו, הן לא עולות לנו כלום בהזיות, הנבֵלות! הידד להרפתקות מוחנו, הידד לקופת החיסכון! התאמצו לא לגמור ולא לשפוך, רק להרטיב ולדשן קצת את תחתוניכם ללחלוחית קבועה של נר-תמיד, ואם, חלילה, גומרים אתם, למען השם, אל תלכו לאמבטיה, אל תתנקו! תנו לאברכם להידבק אל קידמת תחתוניכם, ואחר-כך קַלפוהו בייסורי חשש ועונג! תנו לדֶבק להתייבש בקידמת תחתוניכם ולהפוך את הבד המוכתם לקשיח וגרדני! נוּמוּ, נַחֲרוּ, גמירוֹת מחלישות ואי-גמירֹת מתשישות, בכל מקרה עליכם להחלים, להחלים, ואם עוד פועם לבבכם דקה או שתיים מחמת סְפיח התרגשות, קחו ספר, אל תיראו, ממילא לא תבינו כלום, ממילא יישמט מידיכם תוך רגע בהיכבד עפעפיכם תחת אחורי שיינקוביץ'. זוּבוּ ריר על הכרית, המזוהמת משמנונית קרקפתכם הלא-חפופה! התפלשו אחת-שתיים, התכווצו ככל שתוכלו עד היותכם לפקעת – הו, מתיקות בלתי-נדלית, בלתי-נדלית!...
נטבע ברקבובית, נטבע, והלוואי שניהרס כבר. הלוואי שנגוז מן העולם שבו מָסַכנו רק בושה ואכזבה ומרירות נפש. לא טוב היה לחיות, הפרענו, הטרדנו, עשינו קצת רעש, הפקנו עשן וסרחון, בעטנו בקופסות שימורים ריקות והחרדנו איזה אנקור – הנה תולדותינו. הלא אם נחיה נצח, לא נספיק למַצוֹת את הבושה.
מתעוררים אנו פתאום באמצע הלילה בחוסר אוויר. לפתה אותנו שיינקוביץ' בכוח רב, רב מדי, רבצה על חזנו לא ברכות, העיקה עד למחנק. לא טוב אצל שיינקוביץ', נחנקים. מדשדשים אנו אל בית-השימוש, מחַשבים להקיא, מסתפקים לבסוף בהשתנת-מה. ראשנו שעון על חזנו. יותר התייפחות פנימית יש בנו מבּחילה: שאפשר היה לחיות אחרת, צריך היה. ומאחורי ההתייפחות הזאת כבר מתנחשלת עוד אחת: שתלטף איזו יד את פנינו הבוערים.
שבים אנו למיטה, עינינו פקוחות, פוחדים מזרועות שיינקוביץ'. איננו אוהבים אותה, את השינה (כן, הבה נקרא לדבר בשמו). בכלל, כל המלצותינו מקודם – להג תפל. התלוצצנו כי לא טוב לנו ורצינו להעמיד פנים שמחות. ולהתבדח טוב – כשטוב. ואילו עכשיו רע. הלב הולם בפראות, במצוקה: ליטפה במכאניות. ואחר-כך אספה אוויר, ונאמה, והלכה.
שיחת טלפון של אישה מעשנת
בסלון ניהלה האישה שיחת טלפון עולצת. היא היתה מפורקדת על הספה, רגליה משׂוּכּלוֹת ושולי חצאיתה מורמים למעלה. מן העבר השני של הקו היתה ידידתה הכי טובה. שוחחו במרץ, בפרצי צחוק רמים ובהגזמה קולנית של חביבות כפויה. כמו כן שהה בחדר גבר, בעלה של המשוחחת. הוא ישב והשתדל לעשות משהו, אך לא ידע מה. נפשו נקטה עליו. השיחה התחממה וקלחה, הועברו בטלפון מיני פּיקנטריה נועזים שבין אישה לחברתה, והאישה הציתה לה סיגריה. הגבר כחכח שני כחכוכים והשתעל ממושכות. האישה המשיכה לעשן ולשוחח.
הגבר הוכיח קשי-עורף והמשיך לשבת על כיסאו, אפילו נעץ עצמו בתוכו ביתר תוקף, כמתנגד למישהו סמוי שמושך אותו ממנו. הוא הסב פניו אל החלון והשתדל להעסיק את מוחו. ברוחו שוחח עם ידיד על ערכו ויתרונו של החלון בעל הזגוגית הכפולה, שמונע קור בחורף ובולם את שאון הרחוב. החלון אינו זול, אך כיוון שהעירייה משתתפת בשיפוץ הבתים, כל העניין כדאי מאוד מבחינה פיננסית. הוא השתבח בלבו מול ידידו על העיסקה המוצלחת שבחלון עם הזגוגית הכפולה, ואף ניסה לחוש באופן ממשי הנאה מן החלון. אלא שקשה לחוש ממש בפועל הנאה מחלון טוב. לפיכך היתה שיחתו הדמיונית עם הידיד נטולת להט וכוח שיכנוע פנימי, והוא לא היה ממש מרוכז בה. אוזניו היו כרויות כל העת לצחוקים העליזים המתפרצים מפי האישה, ולאלה העונים לה כבת-הד צווחנית מאפרכסת הטלפון; שם היו מעייניו, שם החיים, שם היו שתי נשים מוחשיות שהתנכרותן אליו מעליבה וגורמת לו גירויים חריפים בשלפוחית השתן, הלמוּת לב והפרשת זיעה מוגברת. האשה התרווחה על הספה עוד יותר, ועתה התפּשׂקוּ ירכיה לנגדו כמכריזות: "אנו בבית. טוב לנו. אנו אדישוֹת".
כשכלתה השיחה תקע הגבר עיניו באישה, כאילו יש לו מה להגיד לה. הוא באמת ניסה. הוא ניסה להתחרות בידידתה מן הטלפון ולהצהיל את רוחה באותה מידה. הוא לא ידע אם לתקוע בדיחה. הוא החליט שלא, כי האישה כבר צחקה הרבה כל-כך עם ידידתה שאין לו סיכוי, ודאי גם התעייפה מלצחוק. הוא חשב שנכון אפוא לומר משהו רציני, כקוטב נגדי, משהו חשוב, חם, על החיים, שיוכיח לאישה שהחיים אינם שיחות ציחקוקים תפלוֹת עם נשים אלא דיונים מעמיקים איתו עצמו ורק איתו. אבל לא היה לו באותו רגע במוחו כלום. והאמת היא ששום דבר אמיתי או תרבותי או חם לא התקשר לדומייה שהשתרעה עתה בחדר. בסופו של דבר מלמל משהו על החלון בעל הזגוגית הכפולה, ושמבחינה פיננסית כל העסק היה כדאי. אבל את זה כבר אמר לא אחת ולא שתיים קודם, והאישה כיבתה את בדל הסיגריה במאפרה וקמה והלכה לחדר השינה.
אחר-כך, בחושך, אמרה לו: "אתה כל-כך אפסי, אתה יודע". היא התהפכה אל צידה השני, מַפנה לו את גבה, ולפני שנרדמה הוסיפה עוד: "צריך להיפטר ממך באיזושהי צורה. אני עוד לא יודעת איך, אבל צריך להיפטר".
הגבר היה עייף מאוד וניסה להתגבר על עלבונו בהפקת פיהוק שלא עלה יפה ושדמה יותר לעילוע אוויר של אדם המתקשה לנשום. הוא ניסה להשקיט את עצמו באמירה הפנימית: "אני אוהב את מה שיש לי". הוא נזכר באדמומית כלשהי, מין חררה בשיפולי אחוריה של האישה, ולפתע נעשתה לו חמימות. לרגע חש ניצוץ התלקחות במבושיו, אך גם זה כבה מייד מחמת הצינה שבגופו. בסופו של דבר שכב ער בלב הולם מעלבון, וניצל את הזמן לחרדה על התקפת לב צפויה.
שלושה ממציאים
הראשון הולך במכנסיים קצרים, חולצה קיצית רחבה משורבבת מחוץ למכנסיו על בטן מלאה, ונועל סנדלים. הוא דוחף עגלת תינוק שמנמן. שניהם שמנמנים, האב ובנו, תפוחים מעט משנת אחר-הצהריים המבריאה, לאחר ארוחה דשנה. חלק מהגיהוקים בבר מאחוריהם, חלק עוד בתוכם. כה פשוט ובלתי-מתבלט מראהו... מה, אינכם יודעים מיהו? הרי זה ממציא המיטה! הוא בכבודו ובעצמו! חיוך קטן של סיפוק ותיק וחסר התרגשות צץ על שפתיו כשמציגים אותו. הוא כבר מורגל בזה. זהו חיוך של אדם האומר: "כן, אני הוא, ויחד עם זה מוחל אני לכם על שלא היכרתם אותי, כבר עֵסק רחוק הוא, יָשָן, אינו מרגש אותי יותר, ו... כן, גם מסודר אני, נהנה, למה לא, אמצאה זו שבה קניתי את עולמי – קניתי בה אף דירה ומכונית, ויש לי די לשארית ימי חיי, וככה, משפחה, אישה, תינוק חדש, ומַכְריס אני, כבר לא עלם, ועם זאת פתחתי לא מכבר מסעדה חדשה...", ומפהק פיהוק ארוך.
חיוך הפתעה צץ על שפתינו כשאנו מורים עליו באצבע, בחצי הֶסתֵר אומנם, לבת-זוגנו, וכבר היא מביטה בו בעין אחרת, מסוקרנת, כביכול ראתה אותו לפתע מחדש, ותחת הדיוקן הסתמי, ההמוני שבו, כבר מחפשת את המיוחד, את הממציא המסעיר והגאוני, ואפילו עוֹשָׂה לה בלב השוואה קטנה של חרטה בינו לביני. "טוב להיות הוא", אומרים אנו בלב, "הנה אדם מאושר". הוא קולט את השתאותנו, מורגל הוא במקנאים הרוצים להיות הוא, נהנה מכך הנאת עצלתיים מתונה, ובחיוכו המתמיד נמהל אף שמץ הצטדקות: "אינני יכול לעשות למענכם דבר, ה'אני' שלי כבר תפוס בידי עצמי, הרי רואים אתם שכרסי שלי היא שממלאה את חגורת מכנסי, הנה, אני זה אני".
קופצים אנו שפתינו וכבר מחַשבים חישוב מהיר כמה עשוי היה להרוויח מאמצאתו. כה פשוטה האמצאה, מדוע לא המצאנו אנו את המיטה? הנה, קם אדם – ועתה, במבט שני אנו רואים אף את צידו האחר, את הסוחר שבו, על צווארו העבה ועיניו הקטנות, הערניות, עיניים היודעות לעקוב יפה אחר מטבע המתגלגלת אל מתחת לארון – קם לו והמציא לפתע, מתוך הברקה שאינה כרוכה בשום יגיעה כלל, את המיטה. כן, המיטה, זה מלבן הקרש או רשת הקפיצים הנתונים על ארבע רגלי עץ או מתכת בגובה של כחצי מטר מעל הריצפה – פרי רוחו היא. ולא זו בלבד, אלא שהשכיל לרשום עליה פטנט בינלאומי, וזה העיקר. משמע: ימציא מי שימציא אחריו – המיטה כבר שלו! וטוב לו, שהרי תמלוגים לו, אומנם זעירים, מכל מיטה על פני כדור-הארץ. הידעתם כמה מיטות יש בעולם? צְאוּ וחַשבוּ את תמלוגיו! מתכופף אינדיאני במדבר אריזונה, מנסר קרשים ולוח עץ ומחברם במסמרים כדי לתת מנוחה לעצמותיו הדָווֹת בלילה, ועוד לפני שהספיק להשתרע – כבר חייב הוא להפריש תמלוגון זעיר, אפס פסיק אפס משהו, לממציא המיטה. טיפת דבש ועוד טיפת דבש, וממציא המיטה צף באוקיינוס מתוק, הוא וצאצאיו אחריו.
ממציא הגירוד בגב באמצעות חיכוך במזוזת הדלת אינו הודף לפניו עגלת תינוק ואינו מחייך אלינו. חיוכו, ופניו בכלל, שמוטים כלפי מטה במבוכת-מה כשמישהו, לעיתים נדירות, מזהה אותו ברחוב. כבר אינו צעיר, גאוותו מרוסנת, אמצאתו לא גאונית כל-כך, אדם עמֵל הוא ופשוט, לשעבר מהנדס טכני, ויום אחד המציא – ושמא נכון יותר תיכנן, כי יותר עָמָל יש פה מהברקה של ממש – את הגירוד על-ידי חיכוך במזוזת הדלת. מובן שאינו זוכה לתמלוגים, כי איש אינו יכול לפקח על זקֵנוֹת כפופות המתגרדות להן בחשאי לפנות ערב במזוזת דלת מטבחן וגונחות. (נכון, אף העיקוב אתרי האינדיאני במדבריות אריזונה קשה, ובכל זאת, המפקחים רואים אותו ישן בלילה על מיטה, ומיטה הרי אי אפשר להעלים בן-רגע, שעל-כן הוא נרשם שראוהו ישן במיטה, המיטה מצולמת ומדוּוחת, והרי תמלוגון לממציא; ואילו אם יתפרץ מפקח לבית הזקנה, כיצד יידע אם התגרדה רגע קודם? ישאל: "התגרדְתְ במזוזת הדלת, סבתאילה?", והיא: "לא התגרדתי, נכנסתי למטבח לבדוק אם הגאז סגור!". "ובדרך, בעוברך בפתח המטבח?", מוסיף ושואל המפקח, "התגרדְתְ?". "מי התגרד?", זועפת הזקנה, "אני אישה לבד, חולת סוכרת, בקושי הולכת, מים בברכיים, ואתה – 'התגרדְתְ, התגרדְתְ'!". והולך לו המפקחון כלעומת שבא. אין תמלוגון.)
שולי מכנסיו של ממציא הגירוד במזוזת הדלת מזוהמים. פּנסיה זעומה, הזנחה כללית, חיים רגילים שבוזבזו. בזהוֹתנו אותו אין אנו מקנאים בו או מעריצים אותו. אומרים אנו לבת-זוגנו: "הנה ממציא הגירוד בגב במזוזת הדלת" רק מפני שאין לנו משהו אחר לומר לה באותו רגע, יותר שיעמום יש כאן מעניין אמיתי, ואוהבים אנו להרשימה בידיעות שלנו יש ולה אין, בייחוד בידיעות שקראנו בעיתון הערב לפניה, כמו "הנה נדרס אתמול ליד הכיכר וכו'", או "נפל והתעלף השחקן כך-וכך באמצע ההצגה וכו'", והרי זה סתם, והיא, הנקבה בת-זוגנו, אומרת במין פליאה שיגרתית "כן?". וגם זה סתם, מין סתמיות של שלטון-לרגע של מי שיודע משהו על מי שאינו יודע משהו, וזה שאינו יודע לא ממש מעוניין, לא ממש מתעשר בידיעה אמיתית על חייו, וככה עובר הזמן שבו נגזר עלינו לחיות יחד עד שנמות.
השלישי, שאותו לא נפגוש ברחוב לעולם, הוא ממציא השערות המבצבצות מנחירי האף. סָפוּן, ואומרים שאף מכוּוץ, בביתו מוּגף התריסים. אהה, מייד עם פירסום אמצאתו תפס שעשה שטות. מילא, שערות בנחיריים, יודעים אנו, נחוצות, מסננות אבק; אך אלה המבצבצות החוצה, לשֵם מה?! שטות מוחלטת! לחזור בו כבר לא היה יכול, ותחילה הופיע אפוא בציבור בחיוך של מי שהעליבוהו קשות, והוא מנסה להציל את כבודו בארשת פני מתייחס לעלבונו בבדיחות-הדעת. אכן, לא חיוך, כי אם כווייה צורבת. אחר-כך הסתגר בביתו – כמה אפשר לקרוא לעווית חיוך? – לבדו, וכתובת גדולה ומאירה של "אוי מה עשיתי, מה עשיתי!" מהבהבת יומם ולילה במוחו. (ה"מה עשיתי" כָּלל גם את אהובתו שעזבה אותו, שוגה נצחי שכמוהו, עוד לפני האמצאה; ושמא האמצאה היא פרי באושים של נטישתה.) עם הזמן כבה ה"מה עשיתי", אך הטפיחה של ידו על לחיו – מעשה סטירה עצמית נצחית – המלווה את ה"אוי!", נשארה. נותר "אוי!" כללי, נותרה היד על הלחי, חרטתו התחלפה – וזה טבעי – בטינה עזה. האיש הולך, כך אומרים, ומשתגע. איך הגיע לזה? הלא אומרים שהיה בו בנעוריו יותר, שמוח מבריק, שהוריו אפילו שׂמחו כשנולד ועשו מסיבה. אז איך זה? נעלם קטן הוא לנו, תמיהה מציקה הצקה חולפת. נזכרנו בו רק מפני שדגדגה שערה מבצבצת בנחירנו.
צובטים אנו את השערה, מושכים ומושכים, ישירות ואגב סילסול, קצת מדגדג, קצת כואב – ואינה נתלשת. מגדפים אנו. בת-זוגנו אינה שואלת למה, אינה מעיפה לעברנו מבט. כבר התייאשה מאיתנו לגמרי, ולא מהיום. תלך לעזאזל. לבסוף נתלשת. אז שוכחים אנו אותה, גם את השערה.