ידעתָּ, גד, ידעתָּ
למה מאהיל האיש על עיניו?
הדעת נותנת שמפני האור המסנוור. אך לא, מפני שמבויש הוא. מישהי עזבה אותו. זו שאליה נמשך בכבל עבה של כליון-נפש. נטשה. אינו אהוב. ובגלל כליון-נפשו וציפייתו נמצצו ממנו כל כיסופיו והוא שומם. אין לו יכולת להניע את איבריו.
פעם התמתחנו בבוקר כך: הידיים לצדדים, נפרשׁוֹת, נפרשׁוֹת, כאילו אין גבול. ובאיזו חוצפה תמימה נפער הפה בקול נהמה לא-כבוש כלל: שלנו העולם! נולדנו לפהק! נולדנו להתמתח! נולדנו לנהום נהמות גסות!
האיש מצונף על משכבו. צפצוף מתמיד באוזנו, לחץ וערפל בראשו. אף הוא מנסה לפהק. קר לו מלילה בלי שינה, מנסה לפהק אגב צמרמורת, מעלע אוויר בהתאמצות, פיו נפער. לא מצליח הפיהוק, נסגר הפה ברטיטה, כזו שאחרי בכי. הוא קם בחזה שקוע. לא מתמתח. שואף לתפוס נפח מינימלי בעולם. אל האמבטיה דַשדֵש נדַשדֵשָה, בחזרה למיטה חזוֹר נחזוֹרה, ומכאן ואילך – ריקנות.
שמש צוחקת עולה, אוויר בחול נפתח לעומק. יום חדש קורא: קוּם להמשיך את ההתפתחות האנושית תוך יניקת צוף! לא יקום, לא יתפתח, לא יינַק. מאהיל על עיניו. בינו לבין שיפעת החיים מפרידה כף-יד צוננת. על מצחו נחה היד, מכסה על עיניו. תחושתו היא: מכאן עד יום מותי.
עם חשיכה הוא עוד מאהיל. ולמה? הלא שקעה השמש הנלבבת, פג היום על תביעותיו. אף הערב המפתה באורות חשמל ונקבות צוחקות ומעשנות נגמר. והנה הלילה החשוך נח בכל כובדו, פרה מטומטמת, אינו תובע כלום. אז למה?
מפני החושך. כי תהום שחורה ללא קרקעית פעורה תחתיו והוא צונח. מה איומה הנפילה! מה אנוּשה תהיה החבטה! בחלל הריק מסתובב גופו כמו על ציר. פעם ראשו למטה, רואה במהופך בעיניים כלות שולי שמלת אישה המציצה בו משפת התהום. בהתנפנף השמלה רואה הוא ברך ופיסת ירך. הוא מתרחק מירכיה. היא צופה בו בשיא חולשתו. היא גם תראה אותו ברגע התנפצוֹ בקרקעית. התליט עיניה בידה? אולי, אבל תשאיר סדק להציץ. היא תראה במותו והוא לא. כי הוא יהיה מנופץ, חסר-הכרה. הוא יגסוס, הוא לא יִצְפֶּה בחֶזיון מותו. הוא יופקע מפרטיותו. הרגע שבו יתנפץ ראשו ומותו יותז – הרגע הכי חשוב והכי נקלֶה בתולדותיו – לא יהיה שלו. של כל אחד אחר, רק לא שלו. לא צודק. רשאי אדם להתמרמר עד השמים. עגום, עגום, ואין מפלט. ומפני האימה, ומפני הקלון, ומפני שחונקת העובדה, חונקת ביד גסה אחרונה – מאהיל האיש על עיניו בחושך.
כמעט עולה השחר. הלילה מפַנה מקומו לאפרוריות מטושטשת של תצלומים ישנים. זה העולם כעת. האיש על מיטתו. אחז בו נים קלוש, פתאום התעורר. לא יקום להשתין ויחזור לפרק השינה הנעים מכל, לשנת השחר המתוקה. לא, התעורר, ובבת-אחת הוטלה אבן בחזהו. ברור לו: לא יירדם שנית. ישכב בלב הולם ויעביר מול עיניו סיעות של חרדות ודאגות. ובייחוד האבן בחזהו: ננטש, ננטש על-ידי זו שאהב. זיהה את עצם חייו עימה. החיים עצמם הצטיירו לו בדמותה. ואין לו. הוא שוכב על גבו. נואש אפילו ממראית-עין של ניסיון להירדם. מאהיל בכף-ידו על עיניו. אגודלו מצד זה ואמתו מצד זה מהדקים בצדעיו, משני צידי עיניו. לוחץ על הגולגולת שתפסיק. איננו מבויש עתה מפני האור, גם לא נלפת בחרדה מפני התהום. כך סתם מכסָה היד את העיניים, אחר-כך מתקרבות האצבעות, לוחצות על העפעפיים הסגורים. לוחצות על גלגלי העין עד שנראים ריצודים צבעוניים. סתם כך בדי לעשות משהו. לעשות איזו תנועה כדי להיות פטור מלעשות תנועות אחרות או לחשוב מחשבות. לרמות לרגע את הדין-וחשבון על החיים.
מאהיל על עיניו בתנועה מוכנית. כמה זמן תימשך? – לא הרבה. לבסוף הרי יקום לעיסוקיו, לחיטוטיו. אך לעת-עתה, דוֹמי נפשי, נוּח גופי. נתאבן לנו קצת בתנוחה זו, תנוחת המסתתר, תנוחת היָרֵא, המתבייש. תנוחת הבוכה. שקוֹט, שקוֹט, נוּח. אל תהיה.
ידעתָּ, גָד, ידעתָּ
ומובנו למעשה: "צחקנו, זָק! צחקנו!". והרי תשאלו איך ולמה ייאמר "ידעתָ, גָד" אם רוצים לומר "צחקנו, זָק"? ידוע שמילים רבות ממירות מילים אחרות מטעמים שונים. למשל, רוב האנשים, מטעמים מובנים, מתרוצצים עם סכום או עם מספר הממולמל כתוך מוחם, מעשה מוּכני, שעות ארוכות וימים, כגון "מאתיים אלף... מאתיים אלף...", או "שש-אחת-אחת-שבע-שלוש-ארבע", או משפטים בעלי זיקה משרדית, בדרך כלל של סירוב, כדוגמת "אינני יכול, לצערי" – מלמולים שטבעם הוא כי ברגע בלתי-צפוי לחלוטין, כמו בשעת מאמץ של אדם בבית-כיסא, הם מתמלטים מפיו לפתע סתם כך, ויוצא לו "מאתיים אלף... מאתיים אלף...", או "אינני יכול, לצערי", בליווי של ניד ראש משתאה. אך לא לאלה כוונתנו.
גם אין אנו מתכוונים למילים אחרות, מיוחדות לכל איש ואיש, על-פי-רוב קשקוש, הנהגות במוחו במלמול דומם שעה שכלפי חוץ הוא משמיע מילים אחרות. למשל, פוגש איש מכר ברחוב, אומר "מה שלומך" ומשוחח קצת פוליטיקה וקצת רכלנות זוטרה, וכל אותה עת הוגה במוחו בלי חשׂך את הקשקוש "סֶפְּשֶׁפְּסֶביץ'". והלא מצחיק ואף מעיק שאנו מדברים עם אדם נורמלי לכאורה, בעל עיניים מפיקות תבונה, ולמעשה לפנינו רובוט השבוי ב"סֶפְּשֶׁפְּסֶביץ'". תארו לכם את אוכלוסיית עולמנו, שישה מיליארד בני-אנוש, משוחחים ונואמים על שומשומים וקומקומים, ולכאורה הכל טוב, ראוי ושפוי, והנה מתברר שמתחת לכל דיבורינו, במעמקינו, נהגים מיני קשקושים חסרי משמעות ופשר, "סֶפְּשֶׁפְּסֶביץ'", "פְלוֹץ-פְלוֹץ גִילִי-גִילִי", "חוּתוֹל חוּתַלְתָ" וכיו"ב. עולם מפחיד. אך צחוק הוא שפחדנו כל העת מרובוטים. (אך הדבר אינו פשוט כל-כך: גם שיכבת הקשקושים המכאניים אינה אלא שיכבת-ביניים, והיא כקרום העוטף מורסה גדולה, שתפקידו להסות צעקה גדולה שמתחת למלמול. ואם נחשוב הלאה: צעקה זו, הנובעת מן המורסה, כלום אינה אף היא קשקוש, מין "סֶפְּשֶׁפְּסֶביץ'", בֵּיצה של הבל? אך די לנו בכך!)
מתכוונים אנו לזה: האיש נכנס הביתה, לבו הולם בכוח. לא מכבר הבטיחה לו אהובתו שאינה אוהבת אותו, והוא שרוי כעת באזור הדמדומים של מי שהתבקש לקחת את חפציו מביתה ולהסתלק מחייה. ריח של עלבון כבד עומד באוויר. (עלינו גם לזכור כי האיש כבר נמצא בגיל שמתחילה בו הצטמקות הגולגולת, ואילו אצל האישה עוד לא התחילה שום הצטמקות.) האישה יורדת אליו מן הקומה השנייה, לבושה חלוק-בית קצר, בעצם לא יותר ממגבת. כתמי סומק של תאווה עזה לא-משׁוּכּכת טבועים בעור פניה וצווארה. ירכיה העירומות נגלות עם רדתה במדרגות. הוא מתכוון לעלות למעלה, לקחת את מזוודתו הארוזה כבר מאז הבוקר. האישה מורה לו על פינת חדר המבוא: לא, אינו צריך לעלות, חסכו לו עבודה, הנה המזוודה, הנה הדלת. לב האיש דופק עד גבול כוחו. קיווה לעוד שהות-מה, ונתבדה. המזוודה, הדלת, הסוף. הנה, קח ולֵך. וזהו הרגע האחרון. הוא מומחה לרגעים אחרונים. וכה קרובה המזוודה לדלת! הָרֵם, פסיעה, וכבר בחוץ! ולוּ רק היתה לו כיברת-דרך לגרור את המזוודה, ולוּ רק היה שוכח זוג גרביים, אולי עוד היה מרחב תימרון, אולי היו הדברים משתנים, הכל עוד היה אפשרי, פתוח...
בעיניים שעפעפיהן פתאום כבדים מאוד, מכסים כבר את חצי גלגל העין כמבקשים להיעצם ויוצרים את ארשת העמימוּת והנכאוּת שבמבט, שולף הגבר מכיסו שני כרטיסי קולנוע ומגיש לאישה. האישה לוקחת את הכרטיסים בשׂחוֹק קל ואומרת תודה. אכן, שירת אותה שירות אחרון. כי אחר-הצהריים, כשהלך לקחת את מפתח ביתו החדש, חדרון רווקים על גג בשיפולי העיר, שאלה אותו האישה אם יהיה מוכן, כשירות אחרון בחייהם המשותפים, להביא לה זוג כרטיסים שהזמינה בטלפון. לשמע הבקשה קפץ לבו של האיש בפרפור גיל: "עדיין רוצה בי!"
עתה הוא לפניה, נותן לה את הכרטיסים. למעלה נשמע קול טפיפת רגליים, אחר-כך שאון מים שוצפים. אבל גם אלמלא שמע רעש מלמעלה, הנה, רק למראה האישה העטויה בחופזה במגבת וכתמי סומק תאווה על פניה וצווארה, ברור שלמעלה כבר רובץ הגבר החדש, זה שאיתו טוב לה, שאותו היא אוהבת, שבינו לבינה שוררת אהבה ממש. האישה מצטחקת במבוכה גנדרנית ותוקעת את הכרטיסים בתוך מסגרת המראה שבחדר המבוא, ואגב כך רואה את עצמה, את המגבת המכסה על מערומיה, שבמרכזם ערוותה הלחה, המשומנת, שממנה נשלף לא מכבר איברו הסמוק של זה שאיתו טוב לה, ושמאחוריהם חריץ פי-הטבעת שלה, שממנו, על דרך המשל, וגם לא כל-כך על דרך המשל, נפלט עתה הוא, האיש הישן, המעוך, אל ביב החיים.
והנה הוא מרים את המזוודה. היקרֶה נס, התֹאמר לו האישה "חכה"? התוסיף "אני אוהבת אותך, אינני יכולה בלעדיך, למעלה רק מרחיש האינסטלטור, וכתמי הסומק על פני וצווארי הם מאלרגיה לשקדים שזללתי אתמול"? לא, קורה ההפך מנס, קורה הטבעי מכל: היא פותחת לפניו את הדלת ומחכה בקוצר-רוח שייצא, על-מנת שתוכל לשוב מהר למעלה, לזחול אל זרועות מאהבה, ששב מרוּקן שלפוחית אל המיטה, להשתרע בחיקו, לעשן סיגריה שלאחר שוך התאווה, ללגום כוס יין צונן ולעיין בשְחוֹק קל ובראש מעורפל בזוג כרטיסי הקולנוע שהביא לה האיש. רְאוּ, לא רק הזדווגות, גם תרבות תהיה לה הערב, יום מלא וגדוש.
עודו פוסע את הפסיעה האחת והיחידה אל המפתן, וכפור באיבריו – וברגליים כבדות מאוד הוא סב על צירו ופונה בפָנים מלבינות אל האישה המייחלת לסגור כבר את הדלת אחריו. פליטת קול ניחר בוקעת מפיו, אחריה כעכוע לפילוס מוצאי הגרון, ומילת שאלה נשברת "ואתם?...", ואחריה דממה. ומתחת לשאלה "ואתם?..." הלא-גמורה לא מסתתר שום "סֶפְּשֶׁפְּסֶביץ'", אלא השאלה הנוקבת, הספוגה שומן-עלבון עד לעצירת הנשימה: "ואתם שם למעלה, אַת ואהובך, כששכבתם במיטה, וכשננעץ איברו ופילח את שפתי ערוותך השוקקת, בעוד אני עומד שם בקור עמידה מפרכת וממושכת בתור לקופת הקולנוע להוציא בשבילכם את הכרטיסים על-מנת שתתענגו הערב עינוג תרבותי – האם נזכרתם בי? ואם נזכרתם, האם צחקתם?". אלה מילותיו הפנימיות של האיש הנפלט. והאישה, ראה זה פלא, מבינה את המילים שמתחת לאנקתו הצרודה. כולה שקועה בתענוגות האהוב המזומנות לה למעלה, כולה קוצר-רוח אינסופי להיפלטותו של האיש מחייה, כולה ראש מעורפל ופְנים-ירכיים מגורים, ובכל זאת מבינה את ביטנת דבריו, את שיכבתם הפנימית, ואף מוצאת זמן לענות לו בקול: "ידעתָּ, גָד! ידעתָּ!" שמשמעו: "צחקנו, גָד! צחקנו!"
כה עמוקה, כה מורכבת תשובתה, הרבה כל-כך מקופל מתחת לשלוש המילים, ואין לנו אלא לנתחן. אומרת היא, למעשה: צחקנו, צחקנו כשנזכרנו בך, עומד למעננו מול אשנב קופת הקולנוע ומשרת אותנו, בעוד אנו מתגלגלים בהנאה שפוכה במיטה, ובעוד גבר שאינו אתה ממשש בחלקַי המובחרים. היטב אני מכאיבה לך בכך. ועוד יותר אני מכאיבה לך כשאינני אומרת לך זאת במפורש אלא כאילו מרחמת עליך וחוסכת ממך את הידיעה; ואינני אומרת "צחקנו" אלא "ידעת". כלומר, גם היטבתי להכאיב לך, וגם אני יוצאת כביכול אנושית. הפרשתי אותך מחיי, אך פתחון-פה כלפַּי לא נתתי לך, והרי אכזריות כפולה, שאין מתירים לפסולת אפילו את זכות הגידוף כלפי החור שממנו הופרשה, אלא אחורַי פּרוּשׂים מעליך כמו חופה של רחמים. לא אניח לך לרחם על עצמך, לא אניח לך לעשות ממני מפלצת, ואומַר לך בלשון משתמעת, ודווקא, לשתי פנים: "ידעתָּ, גָד! ידעתָּ!"
כאילו הוכה בבטנו מתכווץ האיש, פוסע לאחור, היא טורקת את הדלת. הוא סב לאחוריו אל פּישפָּש החצר, אחוז סחרחורת, כל דמו נטש את פניו, אלה מאפירות בצבע הנורא של כְּלוֹת-כל-התקווֹת. ואף זאת: שמו אינו גָד אלא זָק. טעתה בשמו. מתחת ל"גָד" אמרה לו: כבר אינני זוכרת את שמך, תזכיר לי מנַין אני מכירה אותן, לָק או דָג, או גָד... כן, חבר, פעם שכנת על מדף בנפשי, ועכשיו הוסרת. והרי אני כחנות: פה מכרו מטריות; מעתה ימכרו נקניקיות.
בצאתו מן החצר אל הרחוב פוגע בו זוג תיירים קשישים, שחשוב להם מאוד לדעת היכן רחוב החבצלות. והאיש עונה: "בסוף הרחוב הזה תפנו שמאלה...", ומתחת לדבריו בוקע קולו האמיתי, הקול האומר, וחוזר ושונה, "סֶפְּשֶׁפְּסֶביץ', סֶפְּשֶׁפְּסֶביץ'" – הלא הוא הקרום היבש על המורסה המאלחת.
מכתב מסן-פרנציסקו: המאורס
לכבוד עורכת המדור "אבּירוּת והליכוֹת"
'ויקְלִי כְרוֹניקְל'
עורכת נעלה,
במשך חמש שנים הייתי מאורס לבחורה נפלאה שאותה שירַתִּי בנאמנות, אם כי לא הצלחתי לשעשעה כלל. היא היתה קפדנית וחמורת-סבר. לפני פגישתנו האחרונה שוחחנו בטלפון, ושאלתי אותה מה עלי לעשות שתהיה שמחה יותר במחיצתי.
כשבאתי בערב, לאחר העבודה, לבקרה, כמנהגי מדי יום, היתה מאוד לא מרוצה, וטענה שעליה ללכת לחדר השינה שלה לנוח. החלטתי לא להטריד אותה, ויחד עם זה לעשות בינתיים משהו מועיל, ולפיכך יצאתי אל מרפסת השירותים שמאחורי המטבח, פתחתי את ארון הנעליים וצחצחתי את כל נעליה ומגפיה צחצוח יסודי.
לאחר שסיימתי פסעתי על בהונות אל חדר השינה – היא שכבה במיטתה ודפדפה במגזין תוך לגימת קפה – התייצבתי לפניה ודיווחתי לה על מעשי. על כך ענתה ואמרה, "כעת, כשסיימת את הצחצוח, אתה יכול להסתלק סופית!"
נפגעתי עד עמקי נשמתי מיחסה אלי לאחר אירוסים כה ממושכים. פסעתי אל דלת הכניסה וכבר עמדתי לצאת ולטרוק אותה מאחרי, כשלפתע הבזיקה במוחי המחשבה שמא היה באמירתה "כעת, כשסיימת את הצחצוח..." התרסה סַרְקַסטית על כך שוודאי לא ממש סיימתי, לא עשיתי עבודה יסודית, ושצחצוח שטחי של נעליה לעולם לא יספק אותה, ושהיא חשה ממורמרת – ואולי לא בלי מידה של צדק – ושיש אמת בטענותיה כלפי. מחשבה זו עינתה אותי מאוד, שכן לא רציתי ללכת משם בהרגשה ששברתי אירוסים בני חמש שנים רק מתוך רשלנות פוגעת ומתוך אי-יכולת לעשות עבודה יסודית. חשתי שאם אומנם יש שמץ אפשרות למצוא ליחסה כלפי תַקנה, הרי לעולם לא אסלח לעצמי אם לא אעשה זאת; ולחילופין, אם אלך עכשיו, לעולם תקנן בי אשמה על שאולי פגעתי באישה שאהבה אותי באמת ובתמים, ואני הפניתי עורף.
חזרתי אפוא אל מרפסת חדר השירותים, ושבתי וצחצחתי צחצוח יסודי ומעמיק את כל נעליה ומגפיה, מרחתי שוב במשחה, ושוב הברקתי במברשת, ולאחר שעה ארוכה, כשכיליתי את המלאכה, הלכתי לחדר השינה – היא כבר היתה מנומנמת למחצה – ודיווחתי לה על מעשי. "והפעם", כך הדגשתי, "סיימתי באמת את הצחצוח".
"והפעם", כך השיבה לי היא, ובלי הדגשה מיוחדת, רק בפָנים חמורות-סבר, וכמו בת-הד לדברי, "אתה יכול להסתלק לנצח!". ואומנם הלכתי.
ברגע שנכנסתי לביתי תקפה אותי צינה של ודאות והבנתי ששגיתי, שאולי בכל זאת פגעתי בה בהשתבחותי העצמית "והפעם באמת סיימתי...", כאילו אפשר באמת, ביחסי אירוסים כה ממושכים בין גבר לאישה, "לסיים" משהו. התחושה שאולי פגעתי בה, ושלכן הגיבה כפי שהגיבה, לא הרפתה ממני, ואני כירסמתי את עצמי במשך כל הלילה, ותפסתי שעשיתי את שגיאת חיי: היה עלי להישאר במרפסת השירותים ליד ארון הנעליים ולא לזוז משם, ולהוכיח לה אחת ולתמיד שאני באמת-באמת אוהב אותה. ללא ספק היה עלי לגלות יותר מסירות, ועל כל פנים, לא לנטוש את זירת המערכה של אירוסינו בקלות-דעת נפשעת כל-כך. ככל שחשבתי על כך, כן התחוור לי הדבר יותר ויותר.
נתקפתי צמרמורת וחום גבוה, לא ישנתי, כל הלילה קדחתי והתהפכתי, ולמחרת בבוקר טילפנתי אליה להתנצל ולקבוע פגישה מחודשת. היא טרקה את הטלפון בפני. מאז טילפנתי אליה אינספור פעמיים, אך היא מסרבת בכל תוקף לראות אותי ואף לדבר איתי. אני מיואש. יעצי לי בבקשה מה אוכל לעשות.
שלך, בתודה מראש,
ד. איגְראם,
סן-פרנציסקו.
תשובת העורכת
אתה שואל מה תוכל לעשות – לא הרבה, לדאבוני. התנהגותך היתה אכזבה גדולה לארוסתך, במיוחד בקשר כה ממושך. אני משערת שגרמת לה לחשוב שנוּצלה על-ידך במשך כל השנים וששׂיחקת איתה למען שעשועיך שלך. אהיה מאוד מופתעת אם תרצה לראותך שוב אי-פעם. בכך שאתה מטלפן ומטריד אותה אינך אלא מוכיח שוב שאתה חושב רק על עצמך ולא עליה.
כל מה שנותר לך לעשות הוא לכתוב לה מכתב ארוך ומתנצל, עם הסבר להבטחה בשבועה לתיקון דרכיך. כּתוֹב שאתה מחכה לתשובתה. אם לא תבוא תשובה, רְאֵה את יחסיך איתה כאבודים, ואז יהיה עליך לנסות להתארס עם אישה אחרת.
מכתב נוסף מסן-פרנציסקו: המאורס לשעבר
לעורכת שלום,
בהמשך למכתבִי מלפני שש שנים וחצי – מכתבַי אליה לא נענו. ככל שאני חושב על כך, ואומנם אינני חדל, כך נעשה לי ודאי יותר ויותר: חייב הייתי להישאר שם במרפסת השירותים ליד ארון הנעליים. לוּ הייתי נשאר – היה הכל אחרת. חייב הייתי להישאר. חייב הייתי. מחשבה זו מענה אותי מאוד.
אמרתי "נעשָׂה לי ודאי יותר ויותר", ואומנם ממש כך אני חש. שאֵלתי היא: כמה "ודאי" עוד יכול הדבר להיעשות? האם אין גבול לתהליך הוודאוּת? לאן אגיע?
שלך, בתודה מראש,
ד. איגְראם,
סן-פרנציסקו.
מוּדח לצמיתות
א
מאוֹשיוֹת קיומנו: התחנוּן מול האישה הממאנת. אח, כן, טקסי בקשת הסליחה שאנו עוברים בחיינו מול האישה! באישון לילה, לאחר שהרעמנו אותה די צורכנו, ולאחר שלא דיברה איתנו במשך כל היום, ועייפים הלכנו לישון בחדרים נפרדים, אין אנו מצליחים להירדם. לבנו נוקף בכאב. אנו יורדים ממיטתנו להשתין ולגמוע כוס מים. אנו פועלים מוכנית, כל נפשנו מרוכזת כעת סביב הלמות הלב. אנו מחַשבים לשוב אל חדרנו, אל המיטה המתקפלת, אך לפתע, כשאין לשאת עוד את הכאב, אנו פונים אל חדרה של האישה ומנסים להיכנס. הדלת נעולה. כוחות אדירים חוסמים את דרכנו: אין רוצים בנו. האישה בפנים, ישֵנה, במצבר המטעין עצמו בכוחות מחודשים, נושמת קצובות ויונקת מן השלווה הקוֹסמית. לנו אין צינורות יניקה, אנו מפרפרים ונחנקים בחלל ריק. אנו מקימים רעש מול הדלת, אחר-כך מנענעים את הידית בכוח הולך וגובר. האישה אינה פותחת. היא שרויה כעת בעיצומו של טקס המיאון הגדול של האישה מול הפצרות הגבר. אנו מדברים קשות, צועקים ומאיימים, אך בתוך נפשנו כבר נִקְוֵוית השלולית הגדולה והשמנוּנית, העתידה לגאוֹת עד מהרה, של התחנונים למחילה. הך וטראח, ועוד צעקה, ועוד טלטול של ידית הדלת, ומגיע הרגע הגדול. בתוך החדר נשמע קול האישה הפורצת בבכי. איננו יכולים עוד. אנו בועטים בדלת, כפיסי עץ נשברים-ניתזים מן המזוזה, ברגים ניתקים, המנעול נפתח. אנו חשים אל האישה, כביכול להושיעה מתוגתה, לאמצה אל לבנו ולהעמיד פנים שאנו מוכנים לסלוח לה.
להיפוך יוצרות זה לא תיתן האישה יד. היא במיטה, אנו קופצים לתוכה, מנסים לשרבב ראש אל חיקה. היא משתמטת מאיתנו ופונה אל הקיר. איננו מרפים, אנו מטלטלים, והפעם לא ידית של דלת, כי אם אישה. היא מתמידה במיאונה. בפנים איומים מגודל ההתרגשות אנו כורעים למרגלות המיטה, מניפים ידיים באוויר ברוב ייאוש, דמעות חונקות את גרוננו, ועד מהרה אנו מתחילים לטלטל את עצמנו, משתנקים בבכיינו עד לעווית לא נשלטת, עד שאין לנו אוויר, ואז אנו מכים מצחנו בשטיח ומאיימים למות, עד שאנו חשים מאוד לא טוב, ואנו קוראים: "אין לי אוויר! לא טוב לי! אני מתעלף!" ואז אנו נופלים ומשתטחים פרקדן על הריצפה ללא ניע. סוף-סוף פונה האישה לעברנו, הצלחנו להצית בקרבה זיק. היא גוהרת מעלינו, אחר-כך הולכת למטבח, מביאה לנו כוס מים וטיפות וָלֶרְיאן, ותומכת בנו בכניסה מחודשת למיטה, מיטתה.
מאוחר יותר, לצידה, באפלה, מצמידים ראשנו אל חום צווארה, אנו לוחשים בלהט, "והרי את יודעת שאעשה כל מה שתרצי, את הרי יודעת. את הרי יודעת!" – "לא, אני לא יודעת", תענה לנו האישה בקול כמעט בלתי-נשמע, כאילו הדיבור עדיין קשה לה, כאילו אינה שלמה לגמרי עם הפיוס, עד כדי כך עדינה היא, שבירה, ומתחשק להלום אגרוף קשה בשיניה ולגרום וַנְדָליזם בחלל הפה הרך שלה, "כן, נעשה, נעשה, נמלא אחר כל ההוראות", אנו מבטיחים ביקוֹד – "אבל איזה הוראות כאן?", שׂוֹחקת האישה בהשתוממות קלה, "הרי הכל לטובתך". – אכן, סוף-סוף שׂחוֹק ראשון, התרצתה, אנו שוב שלה. כל-כך נעים וטוב, היו חיים, דראמה, דלתות נשברות, דמעות מורתחות, לב שוצף, ועתה שמן ומרגוע, והיא סולחת, הנבֵלה. וכמה טוב היה כשהתחנַנּוּ למחילה, היה כירסום מעיק בקרביים, כן, עִינינו את עצמנו כדבעי בהכנה למתיקות הגדולה של המחילה מיד האישה. אנו מתכננים בלבנו חיים ארוכים זרועים בהרבה לילות כאלה. אנו משתעשעים במחשבה להיות חולים, והיא תטפל בנו, ותהיה לה הרבה טירחה סביבנו, ואנו נשכב ונבדוק כמה גדול כוח סבלה, ואז, כמו תשובה ניצחת לכל מאמציה וטיפוליה, נמות לה פתאום ונשאיר אותה לבד, וכל טירחתה וכרכוריה סביבנו יהיו לשווא, ובנוסף לכל תהיה לה גם הרגשת אשמה כבדה על שלא עשתה בשבילנו די. כך ניפטר ממנה אנחנו, והיא לא תיפטר מאיתנו כלל. והיא תבכה: "איבדתי אדם נפלא", ואנו נצחק מן הקבר: איזה נפלא פה על ראשה?! מי היה בכלל נפלא?! היינו חזירים! אבל מה איכפת לנו שתחשוב נפלא? אדרבה!
אלא שחוששים אנו שזה לא יקרה. סבלנותה כלפינו הולכת ופוקעת. יום אחד נהיה מוּדחים מעל פניה לצמיתות. היא לא תפנה אלינו גם כשנתעלף. אנו נתמוטט והיא תהיה במקום אחר, בזרועותיה גבר נפלא אחר. בדיוק ברגע מותנו היא עשויה לשמוע איזו בדיחה ולצחוק, וכך ייצא שאנו מתים והיא צוחקת עם גברים שאינם אנחנו. את זה לא נוכל לעכל לעולם. מה פירוש גברים שאינם אנחנו? מה פירוש? את זה אין השׂכל תופס. לעיתים נדמה לנו שדעתנו מתבלעת מרוב ניסיון לחדור אל ההבנה. איננו יכולים. האישה תצחק, ולא איתנו. ואנו לא נהיה שם עוד, לא נהיה שם. כך יהיה. הרבה נשים יצחקו ויפליצו כשנמות, נשים שהיו אמורות לגהור עלינו ולהנשים אותנו בשעת ההמתנה לאמבולנס.
נשים, שפתותיכן, נשימותיכן, ולבסוף, ולא במקום אחרון, אחוריכן! חיים ארורים!
ב
ועל-כן, לאחר ששברנו את הדלת והתפרצנו לחדרה, ולאחר שטמַנּוּ ראשנו בחיקה והתפייסנו, אנו רובצים באפלה. עת לישון. אך הלב ממשיך להלום בכוח. גושי תרעומת ממשיכים לבעבע. היא לא סלחה לנו, ואנו לא סלחנו לה. היטב אנו יודעים שכבר איבדנו אותה. אנו חוזים את התעקשותה הולכת וגוברת, את שריון האדישות שתעטה, עד להדחתנו הסופית. לא שכחנו גם את התבזותנו לרגליה, ואת אמירתנו הכנועה, "אעשה כל מה שתרצי". למה אמרנו?! יכולנו למות עקשנים! לא נמחל. אנו חדלי-אישים עם כבוד זול.
ומתעורר גירוי בלתי-נשלט. בטון כבוש, כמעט בלחישה, אנו פותחים בדין-ודברים מחודש, תחילה בצורת שאלות קצרות, למה עשית כך, למה לא עשית כך, והיא עונה, לא ברוֹך, לא בהתמוססות מוחלטת כאשר ציפינו, לא, גם היא עוד דוקרנית. עד מהרה מתחלפות הלחישות בדיבורים רמים ובקול מתכתי. אנו מחליטים להיעלב ולחדול, ומַפנים ראשנו הלאה ממנה. ואף היא מַפנה ראשה אל הקיר. חמש דקות חולפות, וכבר נשמעת איוושת נשימותיה הקצובות. נרדמה לה, בעוד לבנו הולם בכוח ואנו בולעים בליעות עלבון. ולא היתה נרדמת אלמלא היתה אדישה, אלמלא כבר ויתרה עלינו בלבה, כלומר – ההדחה קרובה משציפינו. אנו מחזירים ראשנו לעבר האישה. אנו מרימים את פלג גופנו העליון וגוהרים מעליה, לראות את הפנים השנואים, אלה שטוב יהיה להם בלעדינו. הנה פיה, הנה שפתיה, מפושקות קמעא. לאור פנס הרחוב החיוור, הבוקע בעד חרכי התריסים, אנו מבחינים בכל אלה, אך לא לפרטי-פרטים, לא עד נקבוביות העור. ולכן היא יפה יותר. שפתיה דשנות, מכריזות על צדק וסיפוק עצמי ויכולת להיות בעולם בלעדינו. מפושקות קמעא, וביניהן מבצבצים קצות שיניה הלבנות, אלה שייחשפו עד תום בזרועות גברים אחרים. אף שיניים אלה מכריזות שאפשר בלעדינו. כל צורתה אומרת שלוות מנצחים. בתוך נפשנו גועש קול בוכים. אין לשאת את המצב! אנו נשתגע! יופי זה, נגדנו הוא נברא, להוותנו ולקלוננו.
אנו נוגעים בזרועה. אז סבה האישה על גבה, ומַפנה פניה אלינו, ופוקחת את עיניה ומתבוננת בנו. מבטה בוחן. היא שותקת. אם יש לנו משהו לומר – שנֹאמר, כך דובבות עיניה, אם לא – שנניח לה. אין היא רוצה לשוחח איתנו. חשוב לה לישון. השינה חשובה לה מבריאותנו. לבנו מורתח, עוד מעט יישבר. אנו נמות והיא תִצְפּה בנו. ואז היא עוצמת את עיניה, כרומזת שהגיפה את דלתות נפשה ואנו יכולים, מצידה, למות. כאן כושל כוח סבלנו, סילון של דם מוזרק למוחנו. אדישות לועגת זו למותנו יש להשמיד. פתאום קופצת לעינינו גם פלומת השׂפמפם מעל לשפתה העליונה. אח, זו! ובבת-אחת, קופצים ידנו לאגרוף ומורידים אותה בכל כוחנו מלמעלה, אנו הולמים בפיה. נשמעת זעקת כאב איומה, קול שיניים מתרסקות, דם מציף את הפה. עשינו מעשה. וזאת הצרה, שאת הנעשה אין להשיב.
הודחנו, ודאי, אחוזי חלחלה קרה אנו פוסעים ברחוב, לפני הבית, אנה ואנה. והפעם, אנו יודעים, לא תהיה סליחה. ומה נוראה העובדה לאחר שנעשתה. כל הווייתנו מרוכזת עתה בחרטה על תנועה אחת שעשינו. אהה, לוּ רק לא היתה היד הולמת מלמעלה למטה על הפה! לוּ רק לא עשינו תנועה אחת זו! תנועה אחת לוּ רק לא עשינו! אבל עשינו. היתה תנועה. אנו מתרכזים, כמו באיזו השתוחחות פנימית, סביב התנועה הזאת היחידה, מנסים לצמצמה ככל האפשר, כאילו, אם נצליח לצמצם ולבודד אותה, יהיה גם קל יותר למוחקה. אבל התנועה הולכת וגדלה, מתבדלת מתוך שלל מעשינו, מוארת באור מסנוור, חצופה, מתגרה לאין קץ. התנועה הזאת תחיה עוד זמן רב לאחר כלותנו. מתוך קור של צמרמורת אנו מתכווצים ומניעים ראשנו בתנועות קטנות, אוטומטיות, של שלילה.
ועוד צרה כאן, ובעצם שוב אותה צרה: יום אחד תירפא האישה, לסתה לא תכאב, השפתיים יתאחו, את מקום השיניים השבורות יתפסו תותבות נאות מן הטבעיות. ברבות הימים היא תשכח את הלילה ההוא. לא נהיה עוד בתודעתה. היא תשב בחדר מואר ותצחק עם מישהו שאינו אנחנו.
ג
לילות שלמים אנו יושבים, רכונים אל שולחן המטבח, בחושך, אַמת-ידנו מונחת על לוח העץ, מצחנו שעון עליה. מפעם לפעם נשקע בתנומה קצרה, מפעם לפעם נקיץ ברֶתֶת, בחלוֹף בנו משב של ודאות קרה. אנו חושבים רק על דבר אחד. מחשבה פשוטה, לא מורכבת, וכמה כבר אפשר לחשוב אותה? אפשר, אפשר לאין-קץ. אנו חוזרים עליה כמלמול השבעה: "איך הרסנו את חיינו... איך הרסנו את חיינו..."
הצער כבר מאיתנו והלאה. המלמול מוכני, ושום דבר כבר לא מכאיב באמת. כי הנה חלפו ימי הסער והנפש קהתה.
עורק פקע במוחנו, או עלול לפקוע בכל רגע. לו רק ידעתְ כמה בקשה לעזרה היתה בחיבוקינו, הלא את בריאותנו ביקשנו בָּךְ: כל אהבתנו לא היתה אלא הילָפְתוּת מבוהלת בשמלתך בציפייה לשבץ.
והלא גם אנו היינו פעם, ואישה קבעה איתנו פגישה. שלום לכן, נשים ממהרות לעניינים דחופים, שלום עולם. לא ישובו החיים, לא ישובו.
שומר-הראש
היא יושבת בכורסתה העמוקה, ירכיה מפוּשׂקוֹת, רגליה מורמות ומונחות על גבו, מלפפות את ראשו משני צדדיו. חלקה התחתון עירום. פניו דבוקים לערוותה. ראש האישה נטוי לאחור, עיניה עצומות, היא טבולה בעינוג חריף. מפעם לפעם בוקעת נהמה מגרונה. מפעם לפעם מפסיק שומר-הראש, מעלע קצת אוויר, ושב למלאכתו.
מובן שאין כאן עסק של שמירה, אינו שומר על כלום. אומנם אם ייכנס שודד מזוין לחדר, יקפוץ מייד על רגליו ויגן עליה, אך כבר ראינו שעיקר תפקידו לא בזה.
שעה חולפת. היא כבר רוותה, סימנה לו בידה, הוא מפרכס בלשונו כמה פירכוסים אחרונים וחדֵל. ברכיו דואבות. האישה, עדיין בכורסתה, מציגה רגליה על כתפיו, מעשנת סיגריה ומביטה בחלון. אפרורית יורדת בחוץ על הגן. היא רואה את השמים. העולם פרוש לפניה. הוא עדיין על ארבעותיו, גָרוּי עד לקצות עצביו כמי שהִכְווּהוּ באש, אסור לו להגיע לפורקן, שלא לכַלוֹת את האנרגיה המיועדת לצורכי שמירה. הוא מקרטע אפוא על ארבע, מַלחית לשונו כמבקש לשמש וללקק עד קץ ימיו, אך אסור לו, נצטווה להפסיק. הוא עוצם את עיניו ומנסה לחשוב על כסף. הוא עורך בראשו כמה חשבונות. לאט-לאט הוא נרגע. יורד עליו רפיון כללי, ערפל במוחו, עכירוּת. הוא פוקח עיניו בלאוּת.
שומר-הראש מתעטש. אם מפני שדגדגה את נחיריו שערת ערווה מזדקרת, או אולי בשל קירבת חוטמו לאבק שעל השטיח, מתעטש אחת ושתיים ושלוש, גופו מיטלטל עם כל עטישה, מנדנד אף את ירכי האישה המוצגות עליו. עיניו נטועות למטה. אינו רואה דבר מלבד השטיח והערווה. כבדרך אגב טופחת האישה בידה על עורפו להרגיעו מן העיטוש, בעוד עיניה מוסיפות לשוטט בחלון. קור ממלא את עצמותיו של שומר-הראש, מאוד היה רוצה לנמנם קצת, לתת למוחו לגלגל קרעי מראות, אולי להזות על הרפתקאות ילדותו. הרי פעם היה ילד, ולא התעטש על ארבע על שטיח מול ערוות אישה. עוד מעט יצטרך לקום, לדדות אל חדר השירותים הקטן, לארגן מחדש את המבוּזה בקידמת מכנסיו, ולחגור שוב את אקדחו. בייחוד מעיק הצורך להשתין. זהו צורך ששומרי-ראש משתדלים לדחותו ככל האפשר, בייחוד בחורף, והוא אומנם דוחה אותו לעת-עתה. הוא עוצם עיניו בתשישות. מראות נזילים בצבעים אפורים מתחלפים במוחו מחמת רפיון שכלי.
בעודו עומד כך על ארבע, וירכיה על גבו, נכנס משרת ומודיע לו הודעת פיטורין. לא, אין הוא מפוטר בשל התנהגות נלוזה עם המעבידה, אלא במסגרת ריענון הפּרסוֹנל. לנימוק זה אין לו מה להגיד, אינו יכול להעלות כלל טענות-נגד, עליו להשלים. איבד הורמוני גבריות, ועתה אף את מקור מחייתו. ידה של האישה, שקודם, כשהתעטש, טפחה על עורפו, נאספת עתה בתנועה של "מה אפשר לעשות".
הוא קם ועומד על רגליו – את רגלי האישה הוריד בעדינות מעל גבו והציגן על השטיח – מתנודד רגע מחמת חולשה. שוב אינו זקוק לאקדחו. גם לא ייכנס כבר לחדר השירותים הקטון, יתאפק עוד קצת, כבר אינו שייך לפה. רגלי האישה עדיין פשוקות, אך את ערוותה היא מכסה בשולי השמלה. כי אומנם כן, אינו עובד עוד אצלה, מודח לא רק ממישרתו, אלא אף ממעמדו האינטימי. חבל לו מאוד. כי שם, לרגליה, היו חיים, היה ביטחון. שם סָפוּן היה בין שתי ירכיים חמות, ואוזניו, לחוצות בבשר פְּנים-רגליה, היו אטומות לשאונו של העולם שבחוץ. היתה לו, ללא ספק, פינה משלו. הוא יוצא מן החדר, וכעבור רגע יוצא מן הבית.
אחר חמש דקות הוא חוזר מן הרחוב, נכנס אל הגן שמאחורי הבית, והולך אל מתחת לחלון החדר. הוא מטפס על צינור המרזב, וכך, רגלו האחת על בליטה שבתֶפֶס הצינור, הוא מתרומם ומציץ. האישה עוד יושבת בכורסתה, שום דבר לא השתנה בחדר, רק שבינתיים הודלק אור – בחוץ כבר האפיר מאוד, למעשה התחיל להחשיך. מבחוץ החדר אינו אותו חדר הזכור לו מבפנים. קודם היה זה חדר רגיל, ועתה, במבט מחוץ לחלון, יש בו כל-כך הרבה יופי, חום, מחוז-חפץ שהלב נוהה אליו, שאי אפשר בלעדיו. כן, בחדר הזה היה גם הוא פעם, לא לפני זמן רב, בסך-הכל חמש דקות. כמה נורא להיות מודח ממקום נפלא כל-כך. הוא מחייך לעצמו חיוך מתנצל של מורך. לפני חמש דקות עוד היה שומר-ראש שתפקידו להדוף ראש כמו זה שלו, המציץ בחלון, והנה עתה הוא עצמו בעל הראש. האישה מן הסתם רואה את פניו – הוא אף אינו טורח להסתירם – אך אינה מראה שום סימנים של ראייה. חיוכו מתעקם: ראי מה הייתי קודם, ומה אני עכשיו. האישה מסתכלת ואינה זעה. בוודאי חסה עליו, אינה רוצה לפגוע בו, שהרי לוּ היתה נוהגת על-פי הכללים המחמירים, היתה מצווה על משרת שיגרשוֹ, או לפחות יחסום את זגוגית החלון בווילון. נראה שהודות ללב רך ולשיירי זיכרונות טריים אינה רוצה לבייש אותו כליל.
הוא קופץ מן המרזב אל האדמה התחוחה. רגלו האחת, שעליו נשען כל העת, כואבת, וכפות ידיו שרוטות מן האחיזה הלא-נוחה באדן החיצוני של החלון. הוא עומד רגע, ראשו אל הקיר ופניו מוטות ארצה, אחר-כך, בתנופה פתאומית של ערגה, כורע על האדמה הלחה, תוקע פניו בקיר ומלקק אותו, כאומר: "היה לי אוֹתָךְ, ועתה – בחוץ, את כּוֹתְלֵךְ". שׂחוֹק, וביזוי עצמי תוך נהמת כיסוף. הוא כל-כך מקווה שתוציא ראשה מהחלון לבדוק איפה הוא ותראה אותו במעמדו זה ותרעיף עליו משהו, הלא בכל זאת היה ביניהם דבר-מה!
בעוד הטעם החמצמץ והקר של הטיח בלשונו, הוא נשבע לעצמו שלא ירים את ראשו לראות אם היא שם, בחלון. "יקרה מה שיקרה", הוא אומר לעצמו, "אם תראה אותי – מה טוב, ואם לא – אקום ואלך". אך לאחר רגע אינו יכול עוד. כל-כך אינו יכול בלעדיה, בלי להיות משויך לה, לחדר, לרגליה, לשטיח, עד שאגב לקיקה הוא מייד מפר את שבועתו, נושא עיניו למעלה ובודק אם היא רואה אותו. בחלון אין איש.
הוא קם מכריעתו, בִּרכּיוֹת מכנסיו מוכתמות בבוץ, נוסף לרטבּוּבית הדביקה שבקידמת מכנסיו. הוא אדם לח וטחוב. עתה הוא אומר לעצמו: "אלך ואנסה שוב, לא ייתכן שכך... לא ייתכן שכך...". הוא סובב סביב הבית, מגיע שוב אל הכניסה הראשית ומצלצל בפעמון הדלת. המשרת הראשי פותח לו ושואל לרצונו בסבר-פנים ענייני. בחיוך מעוקם, חושף שיניים שאינן כל-כך בריאות, משיב שומר-הראש-לשעבר שהיה מבקש להחליף מילה עם הגברת. המשרת משיב שאינה פנויה. שומר-הראש-לשעבר מתעקש, אחר-כך מפציר, ולבסוף, בנימת קול חשאית, במעין אחוות משרתים, מתחנן. ללא הועיל. עתה הוא מרים קולו, מקווה שהגברת תשמע אותו ותבוא. לבסוף מתלבה נחישות החלטתו עד שהוא מסתער להתפרץ פנימה. על כך לופת אותו המשרת הראשי הניצב בדרכו במין חיבוק, תופס ביד אחת בצווארונו מעורפו, מסובבו במקום, מטלטל אותו רגע להשגת תנופה, ומשליכו הלאה משם, החוצה.
"עד כדי כך!", משתאה שומר-הראש אגב גיחוך עצמי מאוס, "בפחות מזה לא הואלתי להסתפק! עד כדי כך!", נד בהשתאות הנעלמת תוך דקה או שתיים, מפַנה מקום לחרטה, אחריה לאיזו ריקנות שכל הנפש מכשכשת בה אנה ואנה בתנועה אוטומטית: "כן-כן... כן-כן..."
הייתי לזרא
פרק ראשון
הילדה קמה משנת אחר-הצהריים ונכנסה לחדר האורחים, ממצמצת בעיניה בהסתגלות מחודשת לאור ולעולם ומחייכת חיוך רופס וסטאטי מתוך פיזור-דעת וחמיצות בפה ומתוך מתיקות גדולה וכובד דבשי שלאחר שינה עמוקה. ולמה לא לחייך? היא התקבלה בחדר האורחים בעין יפה. חייכה אליה במאור-פנים אמהּ, אל היפהפייה הקטנה המקיצה משנתה; קיבל אותה בשׂחוֹק מפויס של שוחר-טוב הגבר המשמש באותה שעה בהגשה בחדר, מוכן ומזומן להמשיך במלאכתו לשביעות-רצונה של האם.
הגבר, איש בעל פנים מחודדות ומתוחות מחמת שאיפות שלא יצאו לפועל, כיוֵון אליה את צידו השירותי, המוֹסֵךְ חיוך בעבודתו, ואילו בצידו השני, העמוק יותר, השקוע בתוך עצמו ומכוּון כלפי התחתית, נותר פיו מקומט ומכוּוץ, טעון מרירות כלפי כל. אין ספק: יש לו טענות קשות נגד העולם, אלא שהורגל לשתוק. על-כן היה חיוכו עשוי ולא מלא, והאֵם הבחינה במורת-רוח שאין שמחים ממש, שאין צוהלים בפועל למראה בתה הנכנסת לחדר בריאה ומלאה כל-כך, נורמלית, תפוחה מרוב שינה ועולה ומתפתחת לקראת העתיד כחַלָה בתנור. מרי רוחני עמוק בעל שורשים עזים עלה בלב האֵם כלפי הגבר המשרת.
התנהלה שיחה בין האם לילדתה, שיחת רננים שכולה עליצות כפויה, חנחוּנים תינוקיים, מיני "פּוּצי" ו"פּישְלוּצי", המכסים על חשדנות, טינה, ומרירות רבה. הילדה סיגלה לעצמה התנהגות דומה לשל האם, בעיקר העמדת פנים של עליצות, והאם היתה מרוצה מאוד ופניה הוארו. אח, הקופים הקטנים המרנינים את לבנו! הילדה השתדלה מאוד להפיק רצון מלפני האם ולהראות לה שהיא תלמידתה הנאמנה, ולפיכך הפריזה בגינוני חנחונים והעלתה מקרב אמה גלים של משטמה למראה ראי עקום זה. האם מחאה כף ואף צחקה כדי לתת עידוד ושבח לבתה, ובאפלולית נפשה ארבה לצעד מוטעה מצד הגבר. פני הגבר התעגמו-התארכו כפני סוס, לסתו התחתונה השתרבבה קדימה במרי פנימי כלפי העליצות המזויפת. הוא חש ששתי נשים אלה חיות בתוך בועה ורדרדה בעוד לבו מלא קצף מורתח על העולם. האם ראתה את התקוממותו הסמויה וליבתה בסתר את חמתה. הגבר ניסה להתפקע מצחוק למשמע אמירה מפתיעה של הילדה, אך לא יצא לו צחוק מעומק הלב, לא ממש. האם תלתה עיניים גדולות ובהירות באוויר וצברה בתוכה חימה לוחשת. היתה מועקה גדולה.
לפתע פרצה הילדה בבכי. היא התאמצה יותר מדי לשאת חן, עד שלא יכלה לכלכל עוד את מטען נפשה, ויצאה לה התפרצות. האם אספה אותה אל חיקה ברחמים גדולים, הילדה היתה רכה ועוד נשמר בה חום המיטה, והיו נעימוּת ומתיקוּת עד לבחילה. הילדה תירצה את בכיה בכך שחלמה חלום ביעותים על ילדים הודים מסכנים, ומובן מאליו שילדה רגישה כמוה, המתעוררת מסיוט, תמצא לה מוצא ומפלט בחיק אם. כשדיברה על הילדים ההודים ותיארה את הזוועות שעברו עליהם בחלומה, נכמרו עוד יותר רחמיה על עצמה, והיא געתה בבכי מחודש. האם נענעה אותה ועשתה מאמץ גדול להשתתף בצער בתה, ולרחם על הילדה המרחמת על ההודים ולנחמה, אם כי ידעה שהכל רק התאמצות של תפנוקים, וכי תחת מסווה הרחמנות על ההודים מנסה הילדה למשוך בכוח תשואות חן-חן לעצמה. ובכל זאת גיפפה את הילדה בעוז והטביעה בבשרה נשיקות ממצמצות, ואגב כך הציצה לעבר הגבר, לראות את תגובתו על האנושיות וחום-הלב של ילדתה. ואומנם עמד הגבר והתאמץ לרחם על הילדה. הילדה אף הצליחה להפיק דמעה מעיני האם הבהירוֹת, הנוחות להתרגש ולדמוע, והגבר התאמץ לרחם גם על האם. היתה באוויר התאמצות גדולה.
לפתע נדמָה לאם שהגבר מביט בהן במבט יהיר ומאשים, ומייד קפצה כל רתיחתה עליו כלפי מעלה, והיא שנאה אותו מעומק לבה על שהוא מפר את האידיליה הקטנה של אם ובת בין-הערביים. היא חשה נבגדת על-ידי משרת חצוף זה, ובייחוד ראתה את בתה כקורבן חסר-ישע של אכזריותו. היא לא עשתה כלום, אלא זאת, שמאותו רגע חדלה לענות לו ולפניותיו, ואף לא הסבה ראשה אליו כשפנה אליה. פשוט חדלה לדבר איתו. כל זה נעשה בשקט ובטבעיות גדולה מאוד ובלי טקסים מיוחדים.
פרק שני
הגבר נעלב. כלפי חוץ לא נראָה דבר, מלבד חיוורון-מה והידוק השפתיים לאות התנכרות לעולם, אך מיותר להוסיף שבפנימיותו קפץ כדור לולייני של התרסה והיכה בכל קירות נפשו. הוא לא הבין על מה חדלה לפתע לדבר איתו. החל תהליך ארוך של חיבוטי-נפש ללא-נשוא.
הוא ישב בחדרו על מיטתו והקדיש עצמו לעלבון. מתחת לרצף המרירות המתמשך של חייו התחוללו מדי כמה דקות קירטועים של הנפש המנתרת, ובכל פעם כמו מחדש, ומשתוממת על מה שעוללו לה. בין הקירטועים היו דממה קרושה והלמות לב עמוקה של אי-שקט. הוא היה עייף מאוד, אך לא יכול להירדם. לפנות בוקר שקע בנים-ולא-נים, ולפתע התעורר מחמת הולם לב, והנפש שוב קפצה באוויר כצפרדע, שואלת "למה?!", ושבה וטבלה בבִּיצתה המעובה.
בסתר לבו חיכה שתבוא להתנצל. היא לא באה. בערב בא אליה מאהב, מחדר השינה שלה נשמע צחוק רם, אחר-כך היו אנחות כבושות. שקקו חיים. היתה גם ארוחה דשנה לאור נרות, נלגמו ליקרים. היא היתה קצת מסוחררת, מבושמת, וכשנכנס לפַנוֹת את הכלים מחדר האוכל, פנתה לעברו וכמעט שדיברה, והוא כבר חשב שהנה הגיע רגע הפיוס, וכבר התמלאו עיניו דמעות תודה, והוא חש שהוא שלה לנצח, אך מייד הוסרה בת-שׂחוֹקה משפתיה, פניה התקשו, והיא הסבה מבטה ממנו. כן, כמעט שגתה בגלל הליקרים, אך ברגע האחרון תיקנה. עד כדי כך.
אחר-כך שקע הבית הגדול בדממת תרדמה, שהיא כה נעימה לישֵנים וכה מעיקה על העֵרים. ישנו האם וילדתה, היה להן נעים, שתיהן החליפו כוח בשנתן, כמו הכנה חשאית לקראת יום חדש של בילויים ועונג, שבו ייטלו את המיטב שבעולם, ינצלוהו, ויותירו מאחוריהן שאריות ופסולת. והוא היה ער, ולבו הלם בכוח. אכן כן, היה גם עניין המוות. עניין זה צץ ועולה תמיד ביחד עם בעיה אחרת. בסוף נמות. קודם הוא, הרבה אחריו האם הצעירה ממנו בשנים, ולבסוף, זמן רב לאחר מכן – הילדה. ילדה רכה זו תחיה אחריו, תדע נסיעות, צחוק, מאהבים. אולי בחייה כבר ימצאו את התרופה לחיי נצח והיא תזכה לא למות לעולם. כמה עגום העולם ולא-צודק! אומנם גם הוא עודנו חי בעוד אחרים מתו, אבל חייו היו רעים. רעים! ואילו היא תחיה חיים נהדרים, היא תיהנה, יהיה לה טוב! וככל שהעמיק לנבור באי-הצדק, כן חש כאב נוקב יותר בחזהו. הוא התקשה לנשום מחמת העוול. הוא מאוד חרד עתה, דווקא עתה, מפני התקפת לב. מה נורא למות ברגע זה! הרי זה שיא ההשפלה: להיות מוטל חסר-חיים תחתן, והן תוספנה לחיות, והוא יירקב באדמה, והן תצחקנה, והוא לא יהיה, והן תפרשנה מישבניהן פסולת העתידה להתמזג עם כדור-הארץ, אותו כדור שעימו תתמזג אף גופתו שלו. הוא ופסולת אחוריהן ישמשו יחד מלט לכדור-הארץ, שעליו הן עתידות לדרוך עוד הרבה שנים. מחשבות ללא-נשוא. וזו הבעיה, שאין דרך לחדול מהן אלא אם מתים, ולמות עתה הוא פוחד! ומה עושים? עסק אבוד. היתה חמרמרוּת גדולה של המעיים, יחד עם בושה על שהוא משועבד למחשבות נאלחות כאלה. עליו העולם ועל כתפיו. וקשה לו לנשום. לא תימצא לו מנוחה עד שימותו כולם.
והוא הרי כל-כך שאף להינתק מן הזוטות הדביקות של חייו, לחיות חיים אחרים, ראויים, שנושמים בהם אוויר טהור בטבעיות! ללמוד צרפתית... אח, לא, לא צרפתית, זו מכאיבה מדי, מזכירה נשים אלגנטיות, צוחקות בזרועות מאהבים צרפתיים! אבל אסטרונומיה! מטאפיזיקה! לנסוק לגבהים, בראייה צלולה, לדאות למרחבים, לא עוד עינוי והשפלה עצמית, למעלה, הרחק למעלה, לקוֹר, לאוֹבּייקטיביוּת! אהה, אוֹבּייקטיביוּת, אוֹבּייקטיביוּת קרחונית, מתי ישיק אלייך הגבר את מצחו החם, הדלקתי? אך הבלהות אלה היו קלושות ורגעיות, ואיזה רפיון ירד עליו כל יום. תנו לו רק לחטט חיטוט מוכר, חמים; לנבור בתוך איזה פצע ישן-נושן ללא תכלית. כמה אומללה היא הנפש המכה בעור התוף מבפנים ואין שומע לה בחוץ, ועד מהרה מהסֶה אותה אף בעל הנפש עצמו בכל מיני הבלויות וזרויות.
בסתר לבו חיכה לה שתבוא להתנצל, להתפייס. ועוד יותר בסתר לבו הרי ידע שלא תבוא. ובכל זאת ציפה. כל הלילה עבר עליו בציפייה דרוכה, שניסה להתכחש לה, ניסה לשכנע עצמו בשיכנוע פנימי עמוק שהוא שָלֵו, שווה-נפש, שהוא יָשֵן. הוא ניסה לנשום נשימות סדירות, אך מדי פעם היתה לו בליעת רוק מתוך עלבון עצום שאין להדבירו, והוא נענע ראשו בתוך הכר להשקיעו בגומה נוחה, ושוב ניסה לנשום סדירות, אחר-כך התהפך על צידו השני, מנסה למצוא לגופו ולנפשו את התנוחה האידיאלית, שתודות לה יישן שנת תינוקות מחלימה ואחריה יקום אדם טהור וחדש.
פרק שלישי
בבוקר היה הגבר סחוט. אור היום הכאיב לו משום שהאיר עולם מלא צבעים ואפשרויות שלא לו נועד. מוחו צף בערפל אפור. במרוצת הבוקר חלף פעמים אחדות על פני האם, אף השתדל לחלוף יותר מכפי הנחוץ, אך היא לא פנתה לעברו ולא דיברה אליו מילה. בשעת ארוחת הבוקר פנה אליה וניסה לשאול אותה בטון מעשי משהו בדבר הניקיון במטבח. בתגובה נטלה את ספל הקפה שלה ללגימה, והמשיכה להתבונן נכחה בלי אומר. קור פתאומי פילח בקרביו: העניין רציני, העניין עלול להסתיים בגירוש. הוא היה המום. כך, מן הסתם, מגיע אותו רגע בחייו של חולה אנוש, שבו, בנגיעת גליד קרח בלבו, חודרת אליו ההכרה הנוראה, הוודאית, כי לא יקום עוד מחוליו, וכי ימות.
לפנות ערב באה לקפה של חמש ידידתה של האישה. הידידה היתה אישה נמרצת, בעלת הדרת-כבוד מרכזית, שערה ארוך ושופע ומסורק לאחור, ולשם היא מסלקת אותו, כשהוא גולש לפנים, בתנועות חדות ביותר, בעוד היא עצמה מסתערת קדימה, צוחקת בקולניות מופרזת ומדברת באיבחות היגוי דרמטיות בהחלט. זוהי אישה, שבהיכנסה לחדר אנו חשים בנקיפת-לב של מורא מחשש למשהו לא טוב. כשעתיים בילתה הידידה עם האם, אף החליפה כמה מילות תיפלות של חיבה ורצון עם הילדה, שהגיחה לחדר להפגנת חינניות ולנשיאת-חן בעיני אורחים, ושבה לחדר מרבּצה. רוב זמן הביקור השתעתה הידידה בנוחיות גדולה על הספה, שתתה שני ספלי קפה וטעמה ברצון גדול מן העוגיות שהגיש הגבר, ושוחחה בטון שקט, כמידת יכולתה, שיחה של עמקות על בטן שׂבעה עם האם. היתה הרבה קורת-רוח בחדר האורחים. הגבר הגיש ויצא, שוב נכנס, אסף את הכלים המלוכלכים ויצא.
לפני לכתה סרה הידידה והציצה כבדרך אגב למטבח. הגבר, שעוד קודם לכן סיים לשטוף את הכלים, התהלך אותה שעה אנה ואנה, מתוך אי-שקט גדול, בין המקרר לתנור, שתי פסיעות קטנות לכל כיוון, וגם לעג לעצמו על טיול זה של בין-ערביים שהוא מטייל. הידידה נעמדה ונעצה בו מבט חודר, ארוך מן הרגיל, בלי לומר מילה, כמו על-מנת לשמר בזיכרונה מראה קוּריוֹזי. הגבר חש שהוא אכן מתמעט, כמו על-פי הזמנה, ומציג לפניה לראווה את כלימתו. לאחר ששׂבעה מן הסתם את המראה, ושוב, בלי לומר מילה ובלי ברכת שלום, יצאה. פתאום, בהבלחה, חש שהושגה מין אינטימיות בינו לבין הידידה, ובהחלטה הרפתקנית נועזת רץ החוצה להדביק אותה. רגע אחד צעד ברחוב דומם, אחריה, מוחו כבר ממולא מחדש בחששות מדכאים, ולפתע הדביק אותה, הלך עוד צעדים אחדים לצידה, ואז, בבת-אחת, היטה את פלג גופו העליון לפניה כדי שתראה אותו, ובעיניו תחינה לקבלת אישור לפתוח בשיחה. על פניה חלפה הבעה של קוצר-רוח, אך בעיניה הבריק ברק, בעוד היא ממשיכה ללכת, ולפתע פתח במהירות, שלא לעכב אישה כמוה, באיזו הקדמה נרגשת, ושוב חלפה הבעה של קוצר-רוח על פניה, וכבר עמדה ליד מכוניתה ופתחה את הדלת.
"הפסיקה לדבר איתי, ואין מושג למה!", פרצה נהמה מגרונו.
"ואתה הרי יודע למה!", קראה, ממש גערה בו, בחומרה. הוא השפיל את מבטו. הוא אכן ידע. ועוד: גם היא כבר יודעת, זאת אומרת, דיברו עליו. ועוד: כבר גוערת בו, כבר מתירה לעצמה היתרים בקשר אליו, זאת אומרת, עד כדי כך שָפַל מעמדו. הוא הסב פניו הצידה ושאל בקול נמוך אם תוכל לעזור לו. היא הסתכלה בו ממושכות עוד רגע, עיניה בוחנות כליות ולב, עד שחש עצמו עירום לפניה. (למען האמת, לא חדרה במבטה כלום ונשארה גם לאחר המבט טיפשה כשהיתה. כי הן הלא מתבוננות בנו כאילו חשפו את צפונותינו, ולנו לא נותר אלא להתוודות; ובעצם אין במבטן יותר מן המבט עצמו. הן מאוד מפחידות אותנו כשהן מצמצמות את עיגולי עיניהן עד לסדק צר של רוע, כביכול מנסות לרכז את ארסן לקרן פולחת, בכך הן מצטיינות ביותר; אנו פוערים פה כאידיוטים לתעצומות כושר הבחנתן הפסיכולוגית; ואז הן מסתובבות אלינו ומשמיעות נביחה; ואז אנו משמיעים ציחקוק של כלימה; ועל כך ניענש קשות.)
הידידה כילתה להביט בו, נכנסה למכוניתה וטרקה את הדלת. לא טרחה אפילו להשיב לו. כך יאה,
בשעת ערב מאוחרת, כמעט בלילה, שקע הגבר במיטתו בנים-לא-נים, ופתאום התעורר בחטף וראה דמות אישה עומדת מעליו בחשכת חדרו. תחילה פירכס לבו: "היא, היא! מתפייסת! מתרצה!", וכמעט צעק: "ידעתי שתבואי!". הדמות הדליקה את האור, והנה הידידה הנמרצת, גבותיה מורמות בחומרת איו-עוררין של בשורות מחרידות.
"העניין לא פשוט. היא לא מוכנה. היא לא תוותר. ובצדק. לא מוכנה לשמוע. מתכוננת להעמיד אותך במקום הראוי. התאמצתי והפצרתי. לא למענך, למענה. היא לא מוכנה. היא לא תוותר. היה קשה. שיחה ארוכה. לא מוכנה. לא בקלות".
"אבל מוכנה?!"
"לא בקלות. לא, לא בקלות תצא מן העניין". וכאן הפסיקה, ומבטה קודר וממושך. לב הגבר, שנבעת עם תחילת הדיבורים, וניתר לפתע משמחה לאחר ההודעה "לא בקלות", שוב שקע בכפור של חרדה לבאות. הוא תלה מבט בשפתי הידידה, וזו חתמה שפתיה והתבוננה בו, ביושב על מיטתו ומחכה בכליון-הנפש למוצא פיה. היא העומדת לומר לו מה יהיה, והוא מחכה לשמוע על עתידו ממנה, מחכים לשפתיה שתיפתחנה, והיא אינה פותחת אותן אלא לרצונה,
הגבר ניסה לפתות את הידידה להפיק אינפורמציה. הוא אמר: "אבקש סליחה ככל שאידרש".
הידידה הטיחה פרץ צחוק של בוז, הן על המחשבה שהעונש יהיה קל כל-כך, והן על הניסיון הכושל למשוך אותה בלשונה ולגרום לה שתמשיך לדבר. ומייד לאחר הצחוק קמה בתוכה חימה עזה על חוצפת הגבר, שניסה להערים עליה ולדלות ממנה אינפורמציה בטרם יעלה הרצון מלפניה, והיא הסתובבה ויצאה מן החדר. הגבר היה המום. הוא ידע ששגה, ושעתה עליו להתחנן לא בפני האם, אלא קודם כל בפני הידידה.
וכך חלף לו לילה שני. לא נפתרה הבעיה, רק נוספה חדשה. הגבר שכב על מיטתו ולא עצם עין. עתה שקע בעניין מוכר אחר: החרטה. הנה, בהישג-ידו היה הפיתרון, ולוּ רק היה מחכה בסבלנות, היה שומע מפי הידידה את החלטת האישה, אך הוא אצה לו הדרך, ניסה להערים, ועתה הוּכּה. יש ללא ספק מקום לחרטה נוקבת.
פרק רביעי
למחרת, שוב באה הידידה לקפה של חמש, ושעה שהגיש את הקפה בחדר האורחים, פנה אליה הגבר וביקש את סליחתה. הידידה, וגם האם, לא יכלו להימנע מחיוך קל על שפתותיהן. עוד אתמול, כנראה, כבר שוחחו בטלפון, כבר סיפרו אישה לרעותה הכל. הגבר היה גלוי לפניהן. הוא הסמיק. היתה ציפייה דרוכה. הידידה לא ענתה לו, מחקה בהתנהגותה את האם. האם לא אהבה זאת.
בלב האם זע רגש חריף של איבה אל הידידה שגונבת לה את שיטות התנהגותה כלפי גברים ממרים. הידידה חשה בכך, ורגש גאווה התפיח מעט את חזהּ כנגד האם הרואה את הסירוב לדבר עם גבר כמוֹנוֹפּוֹל. היא שנאה את האם על כוחה כלפי גבר זה. אומנם גם לה היו גברים שנהגה לא לדבר אליהם מפקידה לפקידה, אך לא היה לה גבר זה. לא היה שום דבר מיוחד בגבר זה, מלבד שהיה שייך לאם ולא לידידה, ועל-כן חשה הידידה חיסרון. לפיכך החליטה להפגין יתרון-כוח של עצמאות בכך שתהפוך את התנהגותה ותגלה רכות-לב פתאומית כלפי הגבר. הדבר אירע כך: לאחר שעמד ותלה בה עיניים מצפות ונוגות, והתבונן בדומייה מעציבה איך היא לוגמת קפה ולועסת עוגה, ולאחר שפרש סוף-סוף והלך לחדרו – חיכה שם הגבר בהלמות-לב לבואה. היא לא נכנסה אליו, לא, עד כדי כך אין הוא רשאי לצפות; אבל כשיצאה ללכת לביתה, והוא קם ורץ אחריה, והשיג אותה ליד מכוניתה, ושב וביקש את סליחתה – החליטה לענות לו. הרכות היתה בעצם נכונותה לענות, ואילו התשובה עצמה עדיין היתה מצופה קשיות רבה:
"מצאת לך מקום לבקש סליחה!", התגוללה עליו, כמעט היכתה אותו. "בוא אלי הערב בשמונה וחצי!", ונכנסה למכונית וטרקה את הדלת בפניו.
בשמונה כבר סיים הגבר את עבודות-הבית והיה מוכן ליציאה, לסור אל הידידה ולשאוב ממנה את שארית האינפורמציה על מצבו ועתידו. הוא עמד ולבש מעיל קצר, קצר וצר מדי, והתאמץ לאחוז בשני דשי המעיל ולחברם זה לזה בכפתור. לא בנקל עלה לו הדבר, כי אומנם הלעיט עצמו ביומיים האחרונים במאכלים בצקיים ושומניים, כמו לסתום איזה חלל מוצץ בבטנו, ועכשיו הוא מטלטל לפניו כרם קטנה ממולאה במועקה. כל עת הכנותיו ליציאה תססה בו מעין חוּמצתיוּת לא-נעימה, והוא חש כאילו איבריו מבצעים את פעולות ההכנה כמו בהתנגדות פנימית. לפתע, כשהצליח לחבר במאמץ את שני דשי המעיל בכפתור רפוי, פלחה במוחו הכרה מאיימת כי מה שהוא עומד לעשות אינו טוב, אינו טוב, נועז יותר מדי, מפוקפק. אגב כך פקע גם הכפתור. כי אכן, איך תתפרש בעיני האם הליכתו אל הידידה בלי רשות אם לא כמעשה של בוגדנות, חתרנות, וניסיון להקמת קואליציה נגדה? הלא כאן פעולה הנראית על פניה כעריקה! ואפילו יתרץ אחר-כך את הליכתו כניסיון לתקן את יחסיו עם האם – הלא הכל נועד רק למענה! – מכל מקום התמונה אינה נאה, אינה נאה, אינה אומרת כבוד, יש בה רבב שומני גדול ומכוער: הולך לביתה של אישה אחרת, אישה מן העֵבר האחר, ואם לא ממש אויבת בפועל, הלא לפחות עוינת, את זאת כבר היטיב לראות מזמן.
פתאום נעשה לו קר על השגיאה הגורלית שעמד לעשות, כמי שפסע על שפת תהום ולא ידע, ורק אחר-כך, משנאמר לו, עורו מצטמרר לפתע. אין לו ספק: ההליכה אל הידידה היתה עולה לו בגירוש מתוך חרפה. מי יודע אם לא היו מחליפים את המנעול מייד עם צאתו!
רגע אחד נשם עמוקות והשתבח בלבו על תעוזת המחשבה שהצילה אותו, ברגע האחרון ממש, ממעשה של אובדן. רגש ספּוֹנטני של חמימות ומסירות כלפי האם הציף אותו מייד לאחר ההשתבחות העצמית, ובאופן טבעי. הו, לוּ רק היתה עֵדה לניסיון שעמד בו, לנאמנותו כלפיה! איך כמעט יצא למטרת בירור אינפורמציה על סליחה שהיא עומדת לסלוח לו – מטרה לגיטימית לכל הדעות – ולבסוף התאפק ונשאר, נשאר באפלה, באי-ידיעה, הקריב הרבה רק על-מנת שלא יעיב עליו צל-צילו של חשד-שווא במעשה בוגדנות פוטנציאלי, עד כדי כך! והיא אף אינה יודעת! ויום אחד ימות והיא לא תדע! כל-כך הרבה דברים קטנים עומדים לזכותו ואיש בעולם אינו יודע, ואפילו אם יידעו, יפהקו וילכו לישון.
אחר-כך הצטנן מעט, וראה שמצבו נותר ללא שינוי, כלומר: לא טוב. אל הידידה אינו הולך, והאם ממשיכה לא לדבר איתו. אינפורמציה מסוימת, הנתונה בידי הידידה, לא תגיע אליו, והוא אובד עצות. הוא שכב על מיטתו ועיניו לחות מרחמים עצמיים על מצוקתו. וכל אותו זמן הציץ בשעונו וראה איך הזמן עובר, ופגישה גורלית עתידה להיות מוחמצת, וככל שהתקרבה השעה גברו בו פקפוקיו, שמא בכל זאת היה עליו ללכת ולפתור באחת את בעייתו. עד שמונה וחצי פקפק, ובשמונה וחצי בדיוק, משאיחר את המועד, ידע לפתע בבהירות שאין למעלה ממנה: היה עליו ללכת! שגיאה גורלית שלא הלך! עתה יישאר בערפל קודר, האם אינה מדברת איתו, אף הידידה תחדל, כיוון שלא סר אליה לפקודתה. הוא איבד את עולמו.
משמונה וחצי החל אצלו אפוא תהליך של חרטה על שלא הלך. הוא שכב על המיטה בחושך, לובש מעיל פקוע, וזוויות שפתיו משוכות כלפי מטה במרירות שאין לה תקנה, כמכריז: תקווה כבר לא תבצבץ לה על שפתיים אלה.
בתשע נפתחה דלת חדרו בלי נקישה, ודמות אישה קטנה בכותונת-לילה לבנה עמדה בפתח, שערותיה הארוכות פזורות על כתפיה. הילדה ניצבה מעליו כמו מלאך קטן בלבן, ואמרה לו בקול מתוק של טרם שינה:
"אמא ידעה הכל. על הזמנתך לביקור אצל ידידתה, ועל כך שלא הלכת. אמא ראתה שנשארת נאמן לה בכל מקרה, שאתה שלה כמו הבית והרהיטים, במובן החיובי. אתה תחכה לה עם הראש בתוך אסלת בית-השימוש, ואמא תעשה את מה שהיא צריכה. אז תמשיך להיות שלה כמו פעם".
היתה דממה. הילדה הדליקה את האור, ועמדה וצפתה בו, ולא גרעה עין מפניו. על מראה שכזה לא היתה מוכנה לוותר, על פני אדם מוכה לפתע, לראות מה עובר עליו, ואיך מצטייר העלבון על פניו, מה בעצם מתרחש בהם ומאחוריהם, ההעוויות הקטנות ללא שליטה, קצות הפה הרוטטים, העיניים הדומעות לפתע, ולעיתים, ולפתע, התקמטות כללית של הפנים, ופריצה בבכי גדול, בכי ילדותי, כשכל ארשת הפנים משתנה ללא-הכר ונוצרות מסיכות מעניינות, בדרך-כלל מסיכות גרוֹטסקיוֹת מן המזרח הרחוק. ועוד סיבה היתה לה לא לגרוע עין מפניו: היא חיכתה לתשובה. היה עליו להחליט מייד ובמקום. לא לו זכות-היתר לחכוך בדעתו, לעכל את עלבונו, לא כאן המקום להתפנקות, כאן אין זמן, כאן מכים בהלם ומחכים לתגובה מיידית. עיניה של הילדה הבריקו ממאמץ להסתכל היטב בגבר בלי לאבד שום ניע בארשת פניו. הוא נשא אליה את פניו וראה את עיניה הנוצצות, ומייד, כאילו הוכה, השפיל את מבטו ולא אמר מילה.
"פוחד ממני!", חשבה הילדה ברצון, ומין גירוי מחליא חרק בנפשה. היא קפצה פסיעה אחת קדימה, שערותיה ושולי כותונתה מתנפנפים, פניה מאדימים וכל סברהּ מתכער:
"מי אתה! מי אתה שתשתוק ותחשוב שתהרהר בדבר? אמא לא היתה מוכנה לשמוע על פחות מגירוש בחרפה" – לב הגבר קפא – "אבל לבסוף מצאה במאמץ נקודה רכה והסכימה לחנינה! היא תטנף אותך, על זה אין שום ויכוח! תטנף באסלה! זה לא עומד לשום מיקוח!"
"מי מתמקח?" קרא הגבר ביאוש.
"עפעוף אחד של טרוניה ואתה מתנדף מכאן כמו פליטת אוויר לחלל!"
"מי מעפעף?" קרא הגבר, והוסיף בחִיל, "מתי לבוא?"
"היא מאוד שבעה כעת. בוא בעוד חצי שעה". כך ענתה לו מיידית, הסתובבה, כיבתה את האור ויצאה בלי לסגור את הדלת.
"ילדה נפלאה", חשב הגבר, "ממש רואים איך היא מבשילה לאישה". היה ברור שהילדה, ממש ברגעים אלו, שרויה בהתפתחות גדולה, ואין פלא, הלוא היא מפטמת את עצמה כהלכה במזונה הטבעי, מזון-מלכות שלה, צעקות מתוך צדק מוחלט על גבר נפשע.
אחר-כך היה המום. לא כך תיאר לעצמו את תמונת ההתפייסות. הוא ראה בחזונו, אין צריך לומר, חיבוקים ונשיקות, ואף דמעות, ראה זרועות נכרכות סביב צווארו, ושני אנשים נופלים זה על זה ובוכים על כל הזמן שבוזבז לשווא, על כל חייהם, על היוולדם לעולם כה עגום, אך גם כה עצום, בוכים מפני שטוב ונעים ומשחרר לבכות, והלב מתרכך כספוג, ונעים, כל-כך נעים ונפלא... הנפש כלתה רגע למשהו אחר, קירטעה עוד קירטוע וחדלה. היתה דממה מאובנת.
אך עוד מצא בעצמו מקום להיעלב גם על כך שכיבתה את האור בעוד הוא יושב בחדר. כאילו היה רהיט שאין מבזבזים עליו חשמל. הוא חייך בחושך חיוך קטן, בלתי-נראה, אובד, של כלימה.
פרק חמישי
אין הדברים קלים ופשוטים כל-כך. אדם חושב: אלך, אתבזה, אעבור מהר את מיכסת הטינוף שלי, ואשיב את חיי לקדמותם. אך לא כך זה נעשה, ועל כל פנים, לא במהרה. על האדם להתענות הרבה, הזמן קופא בשעות כאלה, והעניינים מתמשכים במריטת עצבים נוראה. הוא עמד בחדר האמבטיה הפרטי שלה, הכולל גם אסלה. בדופן האסלה, מלפנים, כך ראה, היתה שקערורית, כאילו נחרצה במיוחד על-מנת להכניס לתוכה את הצוואר מתחת למושב ולשרבב את הראש פנימה בלא להפריע ליושב. (האומנם תוכנן הכל מראש, מיום שנבנה הבית?)
היא לא באה מקץ חצי שעה. אין לדעת אם ניסתה את סבלנותו, או שנרדמה. מן הסתם נרדמה לה, מרחפת מעל הדברים, שיכחה מתוקה אופפת את מוחה, בעוד הוא מחכה נרגש ופגוע בחדר קטן, אינו מוצא לעצמו תנוחה, לא מחמת צמצום השטח, מחמת התרגשות עד ללא-נשוא.
"מה שפחדתי ממנו כל חיי עומד להתגשם!", אמר הגבר לעצמו. בסרעפת היתה רטיטה גדולה. כלפי חוץ הפיק מיני הברות סתמיות לכבוש את התרגשותו, וכל אותה עת המשיכה ודיברה נפשו אגב נענועים קטנים של הראש לשלילה: "אינני מאמין! אינני מאמין! איך אפשר?! איפה שמענו על כך?!"
"אך צחוק הוא!", פרצה נהמה בלב הגבר. אבל בתוך-תוכו המשיכה וכססה ציפייה ערמומית, רבת-נכוֹנוּת, לאשר עומד להתרחש. היתה אנרגיה גדולה של מתיחות בחלל האוויר. ידיו ופניו היו לחים ושמנוניים מזיעה ומהפקת הורמונים של תשוקה. "זוהי ההרפתקה הגדולה של חיי!", אמר הגבר בלבו, ובראשו הנהן בתוקף באפלה, כמי שכבר מתכונן להדוף ביקורת לגלגנית העלולה לבוא עליו מצד קהל עוין סמוי, והוא מתעקש כנגדם בעקשנות: "כן-כן! כן-כן!"
אחר-כך ירדה עליו עייפות כבדה והכניעה אותו תחתיה. הוא ישב על הריצפה למרגלות האסלה, נשען בעורפו על שפתה ושקע בנים-לא-נים שסוע, ושוב ננער לפתע מנמנומו בהולם-לב ובהפתעה מחודשת, ושוב עינתה אותו הציפייה, ושוב הזיע והפריש שמנוניוּת לקראת ההרפתקה הגדולה, הבלתי-אפשרית, ושוב חל בו תהליך כבישה, והוא הביע אי-אמון בעומד להתחולל, ושוב נכנע והאמין בלב מורתח וערמומי, והנהן בראשו בכל תוקף "כן-כן! כן-כן!" ושוב שקע בנים-לא-נים.
אפילו פעם אחת, במשך כל הציפייה הארוכה, לא כלתה נפשו להתרומם מעל חדר האמבטיה, אל השמים הפתוחים, לחיים אחרים. לא, לכך יש עוד זמן, כעת הוא עסוק. ובתוכו לחש לו עוד קול אחד, חרישי: לא רק עכשיו, גם בעתיד, ועד יום מותך, לא יהיו חיים אחרים. נימי הנפש יוסיפו להרעיד מתוך עלבון, גירסה רוחנית לחיטוט באֶקזמה בין אצבעות הרגל, חיטוט לאין קץ. ולא יהיה עוד בוקר רענן ומלא שקיקה לקראת העולם כמו פעם, לא תשוב עוד השמחה על קרן שמש בחלון, על הטבילה הראשונה בעונה בים: הכל דהה. נותַרתָ עם בליל נוטף על סנטרך, ומפעם לפעם איזה פרץ צחוק לא-נעים, כמו ניקוז דק בדקירת מחט, הנסתם מחדש.
ועוד יותר במעמקים כירסמה בו בחשאי איזו טינה נואשת, המלווה אותו כל חייו, טינת הילד המרים כתפו ומשפיל עיניו: "לא אסלח לכם לעולמים!"
פרק שישי
חדר האמבטיה הוא מקום מוזר, שונה משאר חדרי הבית, כולו אומר חוֹמרניוּת בוהקת. זהו חדר אוּרבּני, מזכיר את העיר ניו-יורק בזעיר-אנפין, בייחוד את מַנהטן: אריחים וחלקי מתכת בוהקים מעורבים בשלל מראות וחלונות; על המדפים בקבוקונים ושפופרות עומדים זה לצד זה במיניאטורות של גורדי-שחקים; ומעל לכל – האווירה; אווירה שיש בה, כמו בניו-יורק עצמה, תערובת לא-מוסברת של צחצות עילי והזנחה תחתית, ריחות בשמים אקזוטיים וצינורות סחי וצחנה, ציפייה כבושה לחיים אֶקְסְטָטיים של גירוי ויצר, חיים של סדום ופריצות, נשים עירומות מהבילות ומפזזות, המותירות תחתיהן אכזבה גדולה של מישקעים שומניים, שיער תלוש, קרעי צמר-גפן מזוהם, עד שבסופו של דבר משתוקקים לפתוח צוהר, לצאת למרחבי הטבע, למדבריות אריזונה, לקרחוני אלסקה.
שלושה אביזרים עיקריים מאכלסים את חדר האמבטיה –משפחת רהיטים לבנה בדרך כלל, או לעיתים ורודה – שלושה רהיטי-קוער עשויים חרסינה חלקה: הלוא הם אמא-אמבטיה, ילדה-כיור, ואבא-אסלה. האמבטיה והכיור נורמליים ונראים טוב ונכון, רק האבא נראה אידיוט. מה מוזרה היא האסלה, נראית כפה פעור משתומם של טיפש, שבגרונו מקווה ריר שקוף – מוכן תמיד לבלוע.
כששמע הגבר קול צעדים חרישי במסדרון, ננער, התהפך קדימה, ועמד על ארבע לצד האסלה בחדר האמבטיה הפרטי של האם. היא נכנסה והביטה בו בלי עניין. עיניים חומות בארובות עמוקות, מקרינות איזה טון כבוש של תוגה, מעל לשפתיים דשנות, המביעות מעל לכל את העובדה שאינן צריכות אותך – כך נראתה כשפתחה את הדלת באור קלוש והשקיפה עליו. אין לומר שהסתכלה עליו, אלא שהיה בחוג ראייתה. היא התייצבה מול האסלה, הסתובבה כשאחוריה כלפיו, והרימה בשתי ידיה את שולי כותונת-הלילה שלה עד לגובה מותניה, ושם אחזה בהם בשתי כפות ידיה העדינות, והביטה לאחור מעבר לכתפה אל הגבר הכורע, והוא נשא אליה מלמטה למעלה מבט שואל.
האִם חיכה למוצא פיה? והלא ידע מה עליו לעשות! זוויות שפתיה נמתחו מתיחה קטנה, כמעט לא מוחשת, לצדדים, והוא ראה את מה שהסתמן באפלולית כחיוך דק, ספק לעצמה, ומצא בזה סימן מעודד. אולי חייכה לעצמה כי ראתה שהכל מתנהל כתקנו לפי רצונה, ושגבר זה עושה מה שנצטווה על-ידה, בתיווך ילדתה. בחיוך הסיפוק חל עיקום קטון של בוז.
ולפתע נדמָה לו שאף קרצה לו בעינה. כל-כך הרבה משובה ושמחת חיים פרצו ממנה לפתע, אם כי באיפוק היאה, כשנענעה לו בהבלטה קלה את אגן-ירכיה וישבנה. מייד הבין שהצטווה להוריד את תחתוניה למטה, בעוד היא אוחזת בשולי כותונתה מלמעלה. זאת עשה במהירות ובעדינות אין-קץ, בלב מפרפר ובפנים סמוקים, אך גם באיזו התרוננות של רצון טוב. כי, איך לומר זאת, סֵָפֵק-חיוכה, סֵָפֵק-קריצתה, החיוניות ששפעה ממנה – כל אלה כה היטיבו את האווירה, וקודם כל מפני שהביאו איזו תנועה בתוך קיפאון הציפייה של חדר האמבטיה. לפתע נראה הכל בעל מידות אנושיות, והוא אדם, והיא אדם, וכולם שוחרי-טוב, חוֹנְנים, מתייחסים זה לזה. כמה חום היה במבטה הלגלגני כלפיו. גל עצום של סערת-נפש ורצון להתמסרות מוחלטת גאה בו, שוב קמו והיו חיים, ניו-יורק זוטא התעוררה, סאנה, הבטיחה, אישה נכנסה, מה גם בכותונת-לילה, אישה יפה, אישה עם הבטחות להעניש אך גם לסלוח, אישה המעניקה בסיס לקיום, אמונה, רצון להתקדם, להשתגע, להיות, אישה הצופנת בחובה, כמו אמריקה כולה, הבטחה גדולה של אושר. ובייחוד היה בהופעתה משהו המרמז לו: לא יקרה כלום, רק בדקנו, רק ניסינו והתלוצצנו, יהיה טוב, נעים, הלא כולנו נולדנו ילדים, תנו לנו ממתק וקומדיה מצחיקה, ונתגלגל מצחוק ונלך לישון עם חיוך. כמה פשוט העולם!
כשהוריד את התחתונים עד קרסוליה, ובעודו כורע ברך מאחוריה, נגלו לעיניו שתי עגבותיה הדשנות והממולאות – הלבנות, כמסתבר, משאר גווה – וביניהן החריץ המוארך, המעמיק, המפלג אותן באופן כה נכון, כה מסעיר, לשניים. ואף בתוך החריץ, אף בו היתה טמונה הבטחה כמוסה ניו-יורקית, אומנם מסוג אחר. לבו של הגבר פרפר בין שתי ההבטחות: קריצת העין השובבה מול החריץ המעמיק, אורות ניו-יורק מול אפלת ביביה. הוא היה דרוך לרגליה.
והשאלה היא מה עושים עכשיו: האם לטמון את הראש באסלה, כפי דרישתה המקורית, או בהסתמך על חיוכה וקריצתה המשובבים, להבין שאין צורך, ולהמשיך לעמוד על ארבע לצד האסלה? לגבר היה ברור שמתהווה פה עתה רגע של חסד, שאכן יש לכרוע על ארבע, להרכין ראש צנוע לצד האסלה, ליד ירכה, נוגע-לא-נוגע, בעוד היא יושבת ומרוקנת את מעיה, וראשו קופץ קצת, כמבוהל מחמת מתיחות עצבים גדולה, עם כל טפיחה בתוך המים, והיא מחייכת מלמעלה בחיוך חונן, וטופחת על עורפו כמו להרגיעו בתנועה של בעלות מוחלטת. הגבר כבר הקדים בדמיונות ושעשע את לבו במחשבה על הטפיחוֹת בעורפו. מתוקה היא הטפיחה בעורף, אם כי, לכשנדקדק, נמצא בה מין קוצר-רוח, ולכן מתוקה ממנה שבעתיים הטפיחה של יד הנוגעת בעורף ומשתהה עליה קצת אגב החלקה, מעין ליטוף, שאז יש השתהות של רגש חם מצד הגברת. בייחוד יפָה תהיה ההשתהות בשעה שבוקע נתח מחריץ אחוריה, כי הרי אז פוסקת כל פעילות של האדם מלבד אימוץ שרירי הבטן, וכמה נאֶה יהיה ליד להשתהות אז על עורפו ואולי אפילו למולל את פלומת עורפו, עד שייצא הגליל כליל ויטפח על פני המים, ואז תטפח קלות פעם ופעמיים על עורפו – מעין בבואה לטפיחה במים – ולבו יקפוץ בקרבו מגאווה על הצלחתה הכבירה בהפקת צרכיה, ושוב תרים ידה, וחוזר חלילה. כזה היה חזונו.
רגע אחד הסתכל עליה מלמטה למעלה במבט שואל, וכבר חזר אל ארבעותיו ודידה דידוי קטן ועמד סמוך לאסלה, מחכה שתשב. היא לא ישבה. היא המשיכה לעמוד עוד רגע, אחר-כך הרימה ידיה והניחה אותן על מותניה בתנוחת ציפייה של קוצר-רוח, ונשמה נשימה עמוקה מן הרגיל, כאומרת: "עד מתי אחכה!"
הגבר תפס ששגה, שפיענח לא נכון את שעת הרצון, כלל לא היתה שעת רצון, ועליו לתקן מייד את משוגתו. תיכף ניתר קדימה, נפל לאחוריו פרקדן, עורפו בתוך שקערורית הדופן וראשו בתוך האסלה, והוריד מעליו את מסגרת המושב האליפּטית כשפניו באמצע, ואף הגדיל ופער את פיו, כמנסה לבטא בכל דרך אפשרית את התמסרותו ונכונותו. אך לרוע המזל אירע מעשהו בדיוק כשפקעה סבלנותה של האישה, היא לא חשבה לחכות אפילו רגע אחד בשעה שהיא נצרכת לנקביה, והיא הרימה את תחתוניה בתנועה נמרצת וחסרת רחמים.
הגבר המבוהל קרא: "אני כאן!" וידיו פשוטות לצדדים, וראשו שמוט בתוך האסלה כאילו היתה מפרקתו שבורה – אך לשווא. האם כבר יצאה מחדר-האמבטיה וטרקה אחריה את הדלת בזעף, בקבוקון בושם הצטלצל על המדף ליד הראי, ושבה והיתה דממה מעיקה, והעיר ניו-יורק הראתה שוב את פניה הקשים. לבו של הגבר שקע בקרבו בחרדה על ההחמצה הגדולה של הזדמנות חייו האחרונה.
עוד כשתי דקות שכב בציפייה שיקרה נס, והיא תשוב ותראה עד כמה נכון הוא לעונש, ותשב מעליו, והחיים יאירו לו. היא לא שבה. מראש ידע זאת, הוא הרי הכיר אותה. הוא קם ממקומו. שרירי צווארו כאבו, כאבו גם ברכיו. מפיו פרצה אנחה של כאב ואובדן, והוא חש במהירות מחדר האמבטיה הפרטי של האם לחפש אותה.
פרק שביעי
"תני לי להכניס את הראש!", צעק הגבר צעקה לוחשת. הוא עמד על ברכיו לצד האסלה בחדר האמבטיה הכללי, שערו הדליל פרוע ועיניו נוצצות בתאווה שאינה יודעת רסן – התחנן וניסה לדחוק את ראשו בין שתי ירכיה, אומנם בלי לגעת בהן, על-מנת שלא להפריע לה חלילה ובכך להגביר עוד יותר את איבתה, ולפיכך יצא שחבט את גולגולתו בדופן החרסינה בלבד. "לא הוגן שתדוני אותי על-פי רגע של היסוס. ואפילו היסוס לא היה כאן, היה רגע של רפיון, רפיון! לא ארצה לאבד את הזדמנות חיי בגלל רגע אחד של היסח-הדעת. ואומנם לא היה פה יותר משבריר רגע, שבסופו זינקתי מהר והפכתי את ראשי והייתי מוכן לעונש. ואת זה אני רוצה! את העונש תני! כל מה שתחליטי אחר-כך נתון בידייך, אני ליותר מן העונש המקורי אינני שואף! להיענש ודי!"
היא היתה לא חֲנוּנָה. היא כביכול ישבה ועלעלה במגזין ולא הקדישה לו מבט. כמו הוּפר האיזון, חלפה שעת הרצון, החיוך, הקריצה, ומעתה הוא נחשב לא רק למי שסירב להיענש בעונש שהוּשת עליו רשמית, ושהודיע, וגם זה רשמי, שהוא מסכים לו, ובהפרת אמון זאת חשף עצמו כאדם נאלח, לא מהימן, כוזב, שמקומו לא יכירנו בשירות משק בית הגון; יתר-על-כן, הוא נחשב כמי שגרם לה להתאפק, סיכל את תוכניתה לשבת בנחת לצרכיה בחדר האמבטיה הפרטי שלה, כלומר, גרם לה ליקויים בריאותיים פוטנציאליים, פגיעה ברכוש, הסגת גבול, ובעצם מה לא! כעסה עליו כה התנפח עד שלמעשה ניתַק ממנה כבלון מלא, פקע מתוכה והתנדף, ועתה כבר היתה מעֵבר לרעש, מעֵבר לגבר הזה, הוא כבר למעשה נמחק אצלה. היא נבגדה, היא לא תיתן ידה לניסיון נוסף, וזה מוחלט.
כל זאת ידע הגבר. ויחד עם זה לא האמין. הוא חיכה עוד רגע על ארבעותיו בראש מושפל ושמע את הטפיחות הכבדות במים, שקודם חזה בדמיונו בד בבד עם טפיחות ידה בעורפו, ועתה היו מעין בת-קול של מחוז כיסופים נחשק, שאליו לא יזכה להגיע לעולם. רגע ארוך שתק, ואחר-כך פתח שוב בדיבור, הפעם בקול לא בכייני, חותר ליציבות, מנסה להסתיר את הרעד בלי הצלחה. בלי הצלחה ניסה גם לחפות על עילועי הגרון התכופים שלו: "אולי מיותר לומר לך, ובכל זאת, כיוון שקרו כמה דברים ואירעו מאורעות והשתבשו אורחות חיים תקינות, ראוי שנאחז קודם כל בבסיס המוכר, שנותן מעמד יציב לקיומי: אני שלך. ועוד טעם יש לי באמירה זו: שלא אצטער אחר-כך שמא אינפורמציה כלשהי נעלמה או נשכחה מידיעתך. ואוסיף: אַת האישה של חיי בכל צורה, אם לא בצורה הנעלה של שאיפתי מפעם, הרי בכל צורה אחרת שתבחרי. העיקר להיות במחיצתך. דעי לך: את מחמירה איתי מעבר למידה. אין צורך. אני שלך בין כה וכה, שום דבר לא ישנה זאת, זולת החלטתך שנמאסתי ושעלי להיות מגורש בחרפה. כן, שמעתי שזה היה עונשי המקורי, ואם כי נחרדתי, לא התפלאתי. להיות אדם כמוני, יש לכך מחיר. ולכן אינני מבקש ממך אלא את היחס הנאות והטבעי כלפַּי. אדם כמוני – והרשי לי להצטרף אלייך לרגע ולהתבונן בי מן הצד – החולם להיות ראוי לחיקך, אינו ראוי אלא להיענש קשות. על אחת כמה וכמה אם נוסיף את רגע ההיסוס שלי בחדר האמבטיה הפרטי שלך. אני מוחה כנגד עצמי ומודיע לך אוֹבּייקטיבית, שאדם כמוני יש להשחית. לו היה לי אומץ הייתי מתנדף מבעד לחרך בתריס. אך האומנם רק חוסר-אומץ כאן? אסור לפטור אותי בקלות. אסור לתת לי ללכת בהרגשה שחייתי כאן ויצאתי בזול. ואת, אף את, כיצד תוכלי לחיות ולדעת שאי-שם מתהלך לו גבר ראוי לעונשך שיצא ממך נקי? את מאוד יפה, את יודעת, ואינך משערת כמה יפה עוד יותר תהיי כשפני, לאחר העונש, יהיו משקל-נגד ליופייך, הרקע להפגנת הֲדָרֵךְ. אינני אומר לך זאת כדי להחניף, אינך זקוקה לחנופתי, ואם תתעקשי ותחליטי שהחנפתי, הנה סיבה נוספת להעניש אותי. אני דואג לך באמת. חייך לא יהיו ממש מלאים אם לא תוסיפי לביוגרפיה שלך את הַעֲנָשָתי, כמו יבשת אקזוטית שוויתרת לחלוטין על דריכה עליה. לפיכך אני קורא לך לחשוב על כל העניין מחדש..." – וכאן סיימה האישה את פרק רביצתה הנוכחי ותלשה דַפּיף נייר לקינוח, והגבר חש ששעת הנאומים מגיעה לקיצה, היושב-ראש היכה בפטיש סמוי ועליו להזדרז – "...וזכות גדולה נפלה בחלקי, שיהיה הטבע בעצמו כלי עונשין בדיני, ושהוא, הטבע, מייצר אצלך בלי משים מדי יום מחדש את חומר גזר-הדין, ולפחות מבחינה זו לא הוחמצה השעה, ומה שלא אירע היום, הנה יש לו תקנה, ולפחות מבחינה זו אפשר לומר שיש מחר ועוד מחר ועוד מחר, והשהות בידך לחשוב ולשנות את החלטתך. ועוד דבר אחרון עלי לומר לך: הלא צורך זה שלך עכשיו צורך טבעי הוא, וברגע עשייתו הוא נראה בעינייך כאילו אין ערוך לו, וכאילו הוא הדבר המרכזי והמהותי שבעולמך. והנה עד מהרה, דקה לאחר שתצאי מכאן, יהפוך למעשה חולף, שבא אחֵר תחתיו, ואף הוא מקבל לרגע את הזרקור המרכזי, ואף הוא נמוג, וכך נמוגים להם חליפוֹת החיים מעִנְיין למישנהו, כשכל אחד מקבל את ערכו לרגע עשייתו, וכולם ביחד, בהצטברות, אינם ולא כלום. גם אני תחתייך חולף ועובר. אבל שונה הוא מעמדך בעיני, שאת הרי לעולם אינך יוצאת לפועל בשבילי, אינך מתגשמת בחזקת מעשה, ולפיכך אינך שייכת לאף רגע מסוים, ולכן שייכת אַת לכל הרגעים כולם, ולכן עד סוף ימי תהיי במחשבתי, ולא אשכח אותך לרגע, וערכך לא יפחת בעיני לעולמים, וכדי לבסס זאת, כדאי לך להשאיר בעולם מישהו שיהיה על מישור מאוד נמוך תחתייך. אכן, חשבי על המהות, על מהותך חשבי. ולכן אני קורא לך לחשוב, ולסיכום אני אומר לך..." – וכאן כבר קמה האישה והרימה את תחתוניה והורידה את שולי כותונתה ויישרה אותם – "...לא לצורך רווח, לא לצורך מחילה, ולא לשם מניעת גירושי בחרפה מן הבית, אלא למען הנכונות והצְדָקָה הגיאומטרית של הדברים: טַנפי את פני באסלת בית-הכיסא הפרטי שלך!"
אין צורך לומר עד כמה מעשה זה של שַרְלטנוּת רטוֹרית הרע את מצבו. היא יצאה בלי לומר מילה. שעה ארוכה השתופף הגבר מעל שפת האסלה, וכמו טייל בודד על גדות אגם, השתהה ארוכות במבטו על מקווה המים, על הגושים הטבולים למחצה, חלקם מתפורר, וקרעי הנייר צפים ביניהם, וביניהם גם – זאת לא ראה, אך ידע – טבועה בבואתו. אחר-כך שטף את האסלה במים, ניקה וקירצף, והיתה לו שעה קטנה של תכלית ברורה. הוא רבץ למרגלות האסלה והתאמץ לנמנם, אך היה משולהב מדי. הוא חיכה שתחזור וידע שלא תחזור, שהיא כבר ישֵנה עכשיו. הוא שאף עמוקות, ברעדה, את האוויר הסמיך, שהלך והתפוגג, מבקש להטמיע בחזהו את הריחות בהענשה-עצמית זוטא. אך לא היתה לו נחמה ממש. עד הבוקר שכב בלב הולם והתחרט על מישגהו הגורלי, וחיכה לאור יום המחרת כמו אל להב לטוש של מַאֲכֶלֶת.
ורק מפּקידה לפקידה, כמו משקל-נגד להתמסרותו המוחלטת, צף בו גוש של מרי כלפי האם המענישה, ובייחוד כלפי עצמו. וכי מדוע אינו קם והולך משם?! – אינו יכול. עובדה היא שמשקולות עופרת קושרות אותו לבית הזה. כל עוד הוא כאן – מתנהל דין-ודברים, ויש לו שיח-ושיג עם המכוֹנָה המענה אותו; אבל אם ילך מכאן, תמשיך המכונה לענות אותו ביתר שׂאת, בריקנות מוחלטת. אין לו חיים בחוץ, מלבד חרטה על לכתו. בחרטה זו יהיה שבוי. והוא יענה את עצמו באכזריות גדולה משלה. לא, לא יוכל לשאת את היותו מודח מעל פניה.
פרק שמיני
למחרת באה הידידה כהרגלה לקפה של מנחה. התנהלה שיחה ערנית בין האם לידידה, הגבר הגיש קפה ועוגיות, הילדה קמה משנת אחר-הצהריים שלה, והיו ליבובים וחיבובים. על עניין הגבר לא דוּבּר. הוא התפתל מרוב סקרנות, חש בשלפוחיתו מרוב מתח, אך נראה שכל שאר העולם סביבו שלֵו וחי בטוב. נכון שמה שהוא בעל ממדים מפלצתיים בלילה מקבל את מידותיו הנכונות לאור היום, אך הגבר סירב להאמין שעד כדי כך התאפסו מצוקות הלילה הנורא שעבר עליו. הוא הסתכל בקודקודי הנשים. שם, בתוך עצמות הגולגולת, מתחת לשיפעת השיער המבהיק, שכנה אינפורמציה בקשר אליו שהוא אינו יודע אותה. אינפורמציה זו חשובה לו מכל דבר אחר בעולם, ובכל זאת אינה לרשותו. בינו לבין האינפורמציה חוצצות פנים יפות ועדינות. הפנים האלה אוכלות עוגות ושותות קפה. יופי מסעיר ומעליב חוצץ בינו לבין החשוב לו מכל, והוא ניצב כנגדו חסר-אונים. באופן מוזר חש באורח החזק ביותר דווקא בחוסר-אוניו, כאילו היה חוסר- אוניו השריר הכי מוצק בגופו.
"כמה אנרגיה מוּצאת כאן על השמדתי מבפנים!", געתה נפשו. עניין אבוד.
בעודו שוטף את הכלים בכיור, באה ונעמדה דמות נשית בשֵלה, נסמכה על הפריג'ידר והתבוננה בו במלאכתו, ראשה מורם ומבטה מופק מתחת לעפעפיים מושפלים למחצה במחווה של לאוּת פטרונית – הידידה. רגע ארוך הביטה בו, ואחר-כך אמרה:
"היא תטנף אותך הלילה, אחר-כך תגורש מן הבית, כך שלמעשה לא תהיה שום מחילה אחרי הטינוף. זה בעד קורות הלילה שהיה. כך הוחלט וכך יהיה". והחלה עוקרת עצמה ממקומה כביכול בעצלתיים, לצאת מן המטבח.
ובכן, אשר פחד ממנו קם והיה. עליו להיענש ללא טעם, כי ממילא יגורש אחר-כך. פניו חוורו. אומנם ידע זאת בלבו, אך עתה נאמרו המילים במפורש, והיה להן קיום נוקב. רשאי הוא לסרב. רשאי הוא גם לחדול משטיפת הכלים בזה הרגע, הלא אין לו עוד מה להרוויח כאן, יכול הוא לנגב את ידיו במגבת, ללכת לחדרו, לארוז את צרור מיטלטליו ולהסתלק לעולמים. אך הוא ידע, בוודאות שאין למעלה ממנה, שלא יפסיק את מלאכתו באמצע, ושימסור עצמו לטינוף, ואפילו לשווא. הוא השתוחח קדימה מחמת הלחץ בחזהו שגרמה לו ודאות זו על עצמו.
הידידה המשיכה לנעוץ בו עיניה. היא ראתה איך אינו מעז, והיתה עדה מהימנה לראייה מי הוא. הוא חש במבטה הפולח אותו, בלע את רוקו וכמעט בכה על אי-יכולתו לנטוש את הכיור. כל עמידתו אמרה התנצלות גדולה בפני הידידה הגדולה, על שאין הוא גברי דיו לחתוך קשרים וגורלות ולצאת אל המרחב.
היתה דממה גדולה לשתיים-שלוש דקות נוספות, שאחריה עקרה סוף-סוף הידידה ממקומה ויצאה את המטבח. הגבר סיים את שטיפת הכלים, ולבסוף ניקה היטב את הכיור עצמו. על אף הכל חש תענוג עקום על שהוא עוסק בלכלוך לכבוד אישה.
מחדר האורחים נשמעו חילופי דברים, שנעשו פתאום רמים וקשים, ולפתע פרצה הילדה בבכי. הגבר ניגב ידיו והלך אל מאחורי דלת חדר האורחים לצותת בסתר. מסתבר שקרה שם דבר בהחלט לא נעים: מן הסתם עוד קודם לכן כינסה האם את ידידתה וילדתה, וסיפרה להן על החלטתה הסופית לטנף את הגבר וגם לגרשו בחרפה. הילדה, כמו כל הילדים, ביקשה את רשותה של האם להיות זו שתבשר לו. הילדים החביבים האלה, תמיד הם רוצים להיות במרכז ההתעניינות, לספר את הבדיחות, למסור אינפורמציות חשובות, לפתוח מכתבים, העיקר שכל עין תינשא לעברם.
"אני, אני רוצה לספר לו!" אמרה הילדה בשקיקה של בּוֹלענוּת נעורים.
"אבל", אמרה האם, "האם אינך קטנה מדי לעניינים כאלה?" ושְׂחוֹק של חביבות וכניעה לגחמת הילדה על שפתיה. הילדה ראתה שהיא מנצחת, ואמרה;
"אמא, הלא את יודעת שרק בגללי התחיל הכל, ובגללי הוא נענש ומגורש!"
"את זה אינני מכחישה", שׂחקה האם בטוב-לב של נחת למשמע חִין-שׂכלה של הממזרה הקטנה, "אבל האם אין בכך תוספת מתיקות כשבגללך מתחוללים דברים גדולים בשעה שאת עצמך ישֵנה או משחקת ונמצאת כליל מעבר לטַייפוּן?"
"תני לי לספר, תני לי, תני לי!" המשיכה נקבה עקשנית קטנטונת זו, הראויה לכל כניעה ולו רק משום עקשנותה, ואומנם נעתרה לה האם. כי הרי זו ילדה, ונולדה, ובשר-מבשרה, ונכון שיש לה חלק בעניין, ובכלל, האִם נחוצות סיבות? ובייחוד, ולא במקום אחרון, שהזאטוטה מבקשת מתנה קטנה שאינה עולה פרוטה, כלום נכון הוא לסרב לה? ולבסוף: הרי יש פה גם עניין דידַקטי; מדוע לא להכין את הנקבה המתוקה כבר עתה לקראת החיים? וכאן הרי הזדמנות פז!
"טוב, טוב, את תבשרי!", חרצה לבסוף האם ומינתה אותה רשמית להיות המבשרת, וגם חשה שעשתה מעשה חינוכי נכון, משולב בטוב-לב כלפי יוצאת חלציה, בעיקר מול הידידה הלוטשת כלפיהן עיניים לא טובות. כי אכן, הידידה לא אהבה את המעמד, לא את פינוקי הילדה ולא את ויתורה של האם. אין זה עניין לילדוֹת. ילדה זו במיוחד, יש בה משהו מפונק, עצל. הידידה לא אהבה מפוּנקוֹת אחרות זולתה. רצון של נשים אחרות, בייחוד צעירות ממנה, לאותם שמלות וממתקים שהיא עצמה אוהבת, הרתיח את דמה. בערמומיות גדולה קמה ממקומה, הלכה למטבח והפטירה כלאחר-יד את הבשורה. אחר-כך חזרה לחדר האורחים, וכדי שיהיה לה מלוא הסיפוק לחזות מייד בחסימת הסיפוק של הילדה גילתה לאם ולבתה: "כבר בישרתי לו".
הילדה השתאתה רגע, הביטה באמה כמבקשת לדעת כיצד לנהוג, ומשראתה את התכרכמות פניה של האם, פרצה בבכי. בין האישה לידידה הוחלפו דברים קשים תחת ציפוי ענוג. הילדה בכתה עוד יותר, כי ראתה שיש כאן מקום להרחבת הדראמה. האם ניסתה לנחם אותה וללטפה, תוך הפניית מבט מאשים כלפי הידידה, והידידה אמרה שלא צריך לתת לילדים מה שהם רוצים. ועל כך הטיחה האם בהשתוממות אירונית: "אלא מה לתת להם, מה שאינם רוצים?" – "בדיוק כך!" השיבה הידידה, ועל השטות שבתשובתה ניסתה לכסות בהרמת הקול וברקיעת הרגל, וכיוון שרקעה ברגל מצאה אף היא צורך ויכולת להרחבת הדראמה של היפגעותה. במהירות רבה מצאה סימוכין לעלבון כלפיה: היא הלא חשבה שהאם תהיה לצידה ותעשה עימה קואליציה כנגד הדור הצעיר הדורס, כי הלא לשתיהן אינטרס משותף, לבלום ולדכא את גל הנקבות הפראיות הטריות הקם עליהן.
אך האם בחרה משום-מה בקואליציה משפחתית, מה שהבעיר עד להשחית את חמת הידידה, כי כשלא מוצאים סיבות, מייד יש התלכדויות משפחתיות! והיא, הידידה, הרי התכוונה לטוב, כי לא נראה לה חינוכי לתת לתינוקת לבשר בשורות הנוגעות לעסקי גבריוּת ונשיוּת, הדבר עלול לחבל בתומתה! על כך שיסעה אותה האישה, שדווקא משום כך, משום שילדה, כלום יאה לגנוב מידיה צעצוע פעוט שניתן לה? ועוד הוסיפה האם בפה קפוץ, שעל-כל-פנים לא הסמיכה אותה, את הידידה, לבשר בשורות לא-לה, והזכירה לה, בהזדמנות זאת, את ניסיונה מאמש להזמין את הגבר לביתה מאחורי גבה. "ובכלל, של מי הוא האיש הזה", שאלה האם בקפידה, "שלנו או שלך?"
כאן ניתקה הילדה מזרועות אמה המפייסת והסתערה בקול בוכים החוצה, אל חדרה, ואף הידידה קמה מכורסתה בחרי-אף, הלכה אל המפתן, שם תפסה בשתי ידיה בגבר המצוֹתת, שאת דבר הסתתרותו שם ידעו כולן, וזרקה בפניו:
"אני לא בישרתי לך כלום! עליך לעלות אל חדר הילדה ולקבל ממנה את הבשורה מחדש, וגם להיות מאוד מופתע, שמעת?"
הגבר הנהן ונהדף. זמן מועט אחר-כך פרשה הידידה לביתה באווירה עכורה ובטינה.
פרק תשיעי
בחדרה כבר הפסיקה הילדה להתייפח, ורק עיניה עוד נצצו. היא היתה שרועה על בטנה, מפנה עורף לעולם. כשנכנס הגבר לחדר, לאחר שהקיש בדלת, התכנסה עוד יותר לתוך עצמה, וגווה התקשת למולו כשהיא מחבקת את הכר שלה.
"וכאילו אני הוא שפגעתי בך!" קרא הגבר וניסה לשׂחוֹק. בנפשו היתה צינה קרושה והיה עליו להתאמץ מאוד כדי למצוא בעצמו די להט לשכנע את הילדה לשחק עימו את מישחק הבשורה.
הוא העטה על פניו את סבר הנעימות הרגיל, המוכן תמיד לפגישה עם ילדים, ויצא שוב החוצה, והקיש בדלת, ונכנס ואמר:
"שלום, שמעתי שיש לך איזו בשורה לבשר לי, ואני סקרן לדעת מהי".
אחוריה של הילדה היו מופנים אליו, חצאיתה הקצרה מופשלת למעלה וירכיה גלויות, ואף משהו משיפולי ישבנה. הוא הביט בהם בבת-שׂחוֹק קלושה וחשב, "אף אלה כבר שופעים ומבשילים, מפרישים כהלכה".
הילדה כבשה פניה בכר ולא אמרה דבר וגם לא הציצה לעברו. הוא חזר על אמירתו בקול פסקני מעט יותר:
"שלום, שמעתי שיש לך איזו בשורה לבשר לי, ואני סקרן לדעת מהי". וכיוון שגם הפעם לא היתה כל תגובה, כרע על המרבד שליד המיטה ונגע בזרועה. היא אספה ידה ממנו.
"את יודעת", פתח ואמר לה, והפעם בארשת פנים רצינית ובלא מתק שפתיים, "את יודעת את חומרת מצבי, את התנכרות אמך אלי ללא הסבר, את העונש שנועד לי אתמול, ושעקב מקרה-ביש לא יצא לפועל, ועתה בוטלה החנינה ואני נידון לטינוף ולגירוש גם יחד. חִשבי כמה נואש הוא מצבי, ובמצב זה אני בא אלייך ומבקש ממך שתתפייסי על רוגז שלא אני גרמתי לו, ומפציר בך שתואילי לבשר לי את הבשורה שאומנם אני כבר יודע אותה, אך עלי להעמיד פנים כאילו איני יודע – ואת מַפנה לי את עורפך. את חושבת שקל לי יותר מאשר לך לשׂחק את המשׂחק? עלייך להבין אותי. הרי זה עניין פשוט: שימי עצמך במקומי. את ילדה, אך גם אדם, ולא מוגזם לפנות אל הצד האנושי שבך ולבקש ממך בפעם השלישית או הרביעית שתסכימי לבשר לי את הבשורה שנתבקשת על-ידי אמך על טינוּפי ושילוּחי בחרפה מן הבית". ואגב כך קם על רגליו ופסע שוב אל הדלת, מפטיר, ספק לעצמו, "אף-על-פי שאני עצמי איני יודע למה אני עושה זאת".
כנשוכת נחש התהפכה הילדה, ששמעה הכל, על גבה, הזדקפה על המיטה והטיחה בפניו: "אוֹמַר לך מדוע אתה עושה זאת! כי אתה, בסתר לבך, מבקש לרכוש את לבי לצידך ולהעביר מעליך את רוע הגזירה! אינך באמת משלים עם גירושך! אתה חושב: אקנה בזול לב של ילדה, אזרוק לה עצם ישָנה! בשורה! מי בכלל מעוניין לבשר לך בשורות?". וקינחה בהתזת צחוק מאומץ בפניו.
הוא עמד עוד רגע. תמיד נהג לשהות עוד רגע לאחר שספג עלבון, תוהה או מקווה שמא לא היו הדברים מעולם, או שמא יילקחו בחזרה, או שמא יארע איזה נס אחֵר שיבטל את העלבון. מששהה דיו להבין ששום דבר לא ישתנה, קם על רגליו ופנה לצאת מן החדר.
"לאן?", שאלה הילדה בקול צורם.
"עוד יש לי עבודה לגמור, אחר-כך לארוז לקראת הגירוש ולהתכונן לטינוף".
"אבל מנַין לך כל אלה אם אינך יודע כלום ובאת לחדרי לקבל ממני בשורה?", שאלה הילדה וחיוך משובה מקסים על שפתיה.
הגבר נשא אליה מבטו. הוא ראה את ילדותה על פניה, את חלקת לחייה וצווארה, הוא ראה את הטוֹב שבה. בייחוד שׂם לב לרטיטה קטנה בין שפתה העליונה לאפה, רטיטה של התרחבות-הלב לפני בכי של התפייסות. אכן, התרצתה, ניצחו החוֹם והתוֹם. הנה היא מוכנה להתפייס עם העולם ולהעביר לו את הבשורה. גאות נעימה של קורת-רוח עלתה בקרבו, והוא כבר ראה את הילדה לצידו, מין קואליציה זוטא. היא תעזור לו, היא תתייצב עימו מול אמה, האֵם תראה שנוצר ביניהם זיק של הבנה, היא תטנף אותו, על כך אין ויכוח, אך תמחל לו לבסוף ולא תגרשו מן הבית. בחזונו כבר ראה עצמו עם כרס קטנה, יושב בכורסה מקץ שנים ומספר את הרפתקאות חייו לנכדו. תמיד זה כך, עדיין אין לנו אישה וכבר אנו רואים בחזוננו נכד, ותמיד אנו רואים אותו יושב לרגלינו ומקשיב בפה פעור לזיכרונותינו. ילד נבון, אוהב אותנו. ורוצה לשמוע עוד. שום דבר לא מעניין אותו בחיים אלא סבא. סבא, וסבא, ושוב סבא. ומי הסבא? – אנחנו!
הוא עמד מול הילדה, ומרוב נועם פתאומי הכניס יד אחת לבית-שחיו ומישש בהנאה. אחר-כך יצא מן החדר, ומייד סב על עקבותיו וחזר והקיש קלות בדלת ואמר: "שלום, שמעתי שיש לך איזו בשורה בשבילי, ואני סקרן לדעת מהי".
"החוצה, אידיוט!", אמרה לו בשקט ובקול מקפיא, בחיוך נבון ובעיניים נוצצות. אודם של בושה פשט על פניו במהירות, והוא יצא מן החדר. "אין ספק, הולכת ומתפתחת", אמר בלבו בהתפעלות בעל כורחו.
פרק עשירי
כל אותה שארית של אחר-הצהריים וגם בערב עשה הגבר מאמצים נואשים לשאת חן בעיני האישה והילדה. היתה זו מין תזזית של הכנות לקראת הטינוף הגדול של הלילה. כך מזדרז אדם אדוק, בנפש חפצה ובהתעוררות פנימית, לקראת טקס החג שלו. ההתרפסות עולה מדרגה, נעשית רוחנית יותר, נקייה יותר וצרופה. הוא עצמו לא ידע אם עדיין הוא מקווה בסתר לבו לזכות בעונש בלבד, בלי גירוש, כלומר להשיב את גלגל השיניים שן אחת קטנה אחורה. אך דומה שלא קיווה, דומה שהשלים, ומעתה ראה את היטנפותו כאפשרות יחידה ואחרונה לבוא במגע עם זו שאליה נכסף שנים כה רבות ונענה בהסתר פניה. ואם כך, באמת לא חשוב אם תמחל לו ואם לא, אדרבה, הלכלוך עצמו הוא המחילה והחנינה, הוא התשובה החיובית למשאלת הלב.
את מוֹתר יומו האחרון עם האם השתדל לבלות הרבה ככל האפשר במחיצתה. התפעמותו למראֶהָ הלכה וגברה ככל שהתקצר הזמן שעוד נותר לו, ולבסוף הגביהה השתאותו עד שנאלץ להתכווץ, לתפוס נפח מינימלי. הוא שירת והגיש, והשתדל לגחך בכל מאודו משנאמרה מילה ספק-מבדחת מפי האישה או הילדה. מובן שהיה עליו לגחך כך שלא יפריע, וזאת עשה על-ידי התכווצות נוספת של הגוף, העוויית גיחוך חריפה וכבישת הפה בכף היד להחנקת הקול. בפעולה מורכבת זו הצליח גם להפגין התפעלות נאותה וגם להפגין את החנקת ההתפעלות מטעמים של פחיתות ערכו. אומנם לא תמיד רואים את המגחך, בייחוד אם הוא עומד מאחור ואינו מוציא קול, אך מה לעשות, עניין של מזל הוא: אם זכה המתפעל שיראה אותו הנערץ בהתפעלותו – זכה, ואם לא – יצַפּה לפעם הבאה. פעם אחת כמעט היתה תקלה. הגבר הצטנף עד כדי כך שקיבל התכווצות שרירים בעקביו, התכווצותו הפכה לעווית, וכמעט שהיה מוציא גניחה מפיו אלמלא כרע-שכב על הריצפה והתגלגל במהירות החוצה. למזלו הטוב ראתה האישה את מהלך ההצטנפות, ההתכווצות והגלגול, מפיה הופק פיהוק ארוך של שיעמום מעליב כל-כך עד שהגבר המתגלגל החוצה כמעט מחא לה כף, ועל כל פנים נפנף לה בידו בתנועה קטנטונת מן הסף כקורא: "המשיכי, המשיכי!". ככה חלף היום.
לתדהמת הגבר לא שררה שום מתיחות בבית לקראת הצפוי. כל העולם היה שלֵו, האם והילדה נשמו כרגיל, כאילו כל האַפּוֹקָליפּסה העתידה להתחולל היא עניינו שלו הפנימי. כאילו לא עומדות הכרעות גורליות למבחן, וכאילו לא תגיע הלילה דראמה גדולה לשיאה. האֵם, אולי מיותר לומר, היתה יפה מתמיד, והבית נפלא וחמים ומעורר רצון להישאר ולגור בו עד-אין-קץ. כל חדר, כל פינה בו, היו כה מתוקים, וקראו לאדם לבוא ולהיספן בתוכם, ולנוח, לנוח, להיסגר מפני הסופות שבחוץ, להצטנף על ספה, להתכסות בשמיכה, לקרוא ספר לאור מנורה קטנה עם אהיל חום, והכל טוב, לבבי, הכל שקט, הכל מבטיח המשכיות ארוכה של אושר ונעימות.
הה, אישה, אמבטיה, ספר, תה, סוודר ופריג'ידר, ובפריג'ידר גבינה וזיתים ושְפְּרוֹטים – ומה חשקה כעת נפשנו בשְפְּרוֹטים מרוחים על פרוסת לחם עבה בחמאה! – ובמזָווה שוקולד – מה חשקה נפשנו לאחר השְפְּרוֹטים בחצי חפיסת שוקולד! ומה שהכי אהוב בשוקולד הוא שיש לך הרבה, שאינך מוגבל לקובייה אחת או שתיים, שאתה יכול לנגוס עוד ועוד, כמו לתוך פרוסה, ובכלל לא לפי הקו, לא, לפי קשת השיניים, ולהשאיר נגיסה! וכמה אנחנו אוהבים להתבונן בשארית פרוסת השוקולד בעוד אנו לועסים את העיסה השמנונית בפינו! – ועדיין לא הזכרנו את הקפה! הקפה הנפלא בבוקר! והעיתון! והכיסא המתנדנד! כל דבר שתניח עליו את מבטך מציף את עיניך בדמעות מרוב טוב! והאישה! הה, חזרנו אל האישה! אישה בחלוק, שבשרה עודנו רך וחם מן השינה, מין לביבת-משה-רבנו, אישה עצלה, מפונקת, יפה, עם חֵלק תחתון דשן, עם תמרוקים ומשחות, אישה פרועת-שיער, שפניה קצת תפוחות ומקומטות, ועיניה חורגות ואדומות משינה בריאה, אך עד מהרה יוחלק הכל, כל אביזריה יובאו על מקומם, והיא מפהקת, שׂבעה, אך כבר עם תיאבון חדש, אישה שמבקרת בבית-כיסא ובאמבטיה, אישה מתלבשת לאט, כי יש לה כל-כך הרבה בגדים עד שקשה לה לבחור, ובייחוד תחתונים – הה, תחתונים זעירים, קלים, מרפרפים, פרפרי אביב ופרפרי לילה של חיינו! – אישה עם להקות-להקות של תחתונים מעופפים, חגים סביב ראשו של הגבר ההמום, וכולם נועדו להימתח על ירכיים עתירות בשר, ולהימתח עוד יותר, תוך ספיגת לחלוחית מתמדת, בשעה שתשב האישה לשתות קפה ולאכול לחמנייה, ובשעה שתשב בבית-קפה עם רעותיה לפטפוט בוקר פעלתני נעלץ, ובשעה שתשב פה ותשב שם – הה, אישה יושבת, ג'ירוֹסקוֹפּ איתן בין נחשולי האוקיינוס של חיינו! – אישה נפלאה, זורחת, אישה ששטה לאט במסילתה כמו השמש בשמים, קורנת חום, נותנת טעם וחיים לגבר מצטמרר וחולני אובד בישימון.
פרק אחד-עשר
צווארו שעון בשקערורית שבדופן חזית האסלה, גופו על המרבד, ידיו פשוטות לצדדים וראשו בפנים, בקוער האסלה – כך שכב הגבר בחושך. מעליו ישבה האישה. אחוריה חצצו בינו לבין האור, שחדר קלושות בעד הרווח שבין שתי ירכיה.
בראותו את ישבנה נישא לעומתו ואחר-כך יורד עליו עד שהוא מונח מעל פניו בפישוק, וחריץ אחוריה נסמך אליו מאוד לדרגת השקפה שלכמותה לא זכה עד הנה, אחזה בו התרגשות עד למחנק. הרבה דברים לא יאומנו במהלך חייו של אדם, ועד שהוא נתקל בהם באופן אישי הוא נוטה לדחותם, וכשהם באים עליו הוא נתקף תדהמה, כי אכן, בסתר לבו לא האמין בקיומם. אינו מאמין למשל שאפשר באמת לדרוך על הירח, אינו מאמין במציאות המוות, בייחוד לא לגבי יקיריו, ולא כל שכן במותו שלו. ואחד הדברים הנשגבים מבינת הגבר היא ההשתרעות מתחת לישבן אישה על-מנת להיטנף. בכך, שלא כמו בירח, יש כל-כך הרבה אי-צדק, עד שהלב מתפוצץ לעצם המחשבה. כי איך זה ייתכן? איך לוקחים גבר מבוגר בעל אפשרויות פוטנציאליות להעשיר את האנושות, אדם שללא ספק, במאמץ, היה יכול להגיע להישגים בינוניים ומעלה, ומביאים אותו למצב שיקדיש ריכוז עצום ודקויות של מחשבה לתנועות פתיחה וסגירה של שריר טבעתי אחורי של אישה, ולו גם נהדרת? ואיך זה מראים לו, כהבטחה מוחשית מול עיניו, את הנתחים הכי נשאפים של האישה, ולפתע מטיחים בפניו את המצחין מכל העשוי לבקוע מתוך מעמקי הנשיות הפורחת? ועוד בפניו! בפניו ממש! ולמה?! הזה שכר אהבה?! והאין הוא אדם?! ומה כבר עשה? שלא האיר פנים שעה שהתלפפה פעם עם ילדתה?! וכל שנות מסירותו נשכחו כלא היו?!
זאת ועוד: לירח – הגַעתָ, נדהמתָ והתרגלתָ, ועד מהרה אתה כבר בן-בית, ותוך יומיים אין לך דבר טבעי יותר ושיגרתי מהירח. אכן, לַכֹּל ניתן להסתגל, לאוסטרליה, לירח, לכשפים בהודו, ורק הישבן, זה משהו! לא, אין מילים! פשוט אין מילים, ולמה לנסות להביע אם אי אפשר? צריך לחיות ולראות וליפול רועד על הברכיים ולטלטל את הראש באי-אמון מוחלט ולמות! לתדהמת הגבר לא היה גבול. מדי רגע פירכס בו איזה שריר פירכוס קצר, לא-רצוני. בריגשה שאינה יודעת לאות התנפץ בו גל אחר גל של תדהמה. הוא נדהם, וכבר אמר לעצמו, "בסדר, הבנתי!", ומתברר שלא הבין כלום, ושוב נדהם. אין להבין, אין להאמין, והלב הולם בכל פעם מחדש בהולם חסר רחמים עד לשיברון.
קרבי הגבר התגעשו ברגשות מסירות והשתייכות שאין למעלה מהם. לא ניתן היה לבזותו ולהפחית בערכו בדרך עילאית יותר. הוא היה קפוא ודרוך, ושכב בעיניים קרועות ובפה פעור לרווחה ככל האפשר, ובאפלולית המעיקה, הרווּיה בצחנה החמצמצה הרפה לעת-עתה, נשם נשימות עמוקות, מקוטעות מחמת התרגשות של ציפייה לבאות. שרירי פניו היו תפוסים בארשת המתח-ללא-נשוא של הנידון לקראת עונשו, מתח שהוא תערובת של ההכנה הנפשית לקראת ספיגת הכאב יחד עם סקרנות לראות מהצד איך סוף-סוף נעשה הדבר שעליו שמע כה רבות לפני-כן. פיו היה פעור, ועדיין לא במובהק לקליטת הזוהמה העתידה, אלא מחמת ריכוז של סקרנות. מתחת לַפּנים, ממרתפי הנפש הנפחדת, הכָּלָה, פרצה הקריאה הניחרת: "סוף-סוף!"
בין ירכיה המפושקות קמעא בקע אור קלוש אל תוככי האסלה, ובמקום פגישתן של הירכיים קמו ועמדו פרע כמה משערות ערוותה המקורזלות, פרצו החוצה מסבך התלתלים, כאומרות לגבר שמתחת: גם בין רגלי אישה מסודרת וקפדנית תמצא לא מעט כאוס. זוהי אישה הכוללת לא רק תחתונים מסודרים בארון, לא רק חיוכים מנומסים וליבובים, לא, ידידי, גם הר געש יימצא, גם תהום, גם הבלתי-צפוי.
אך אלה, למען האמת, מחשבות לעת-מצוא, ועכשיו לא היה לו כל עניין בשערות המקורזלות של הערווה. האור הקלוש האיר, אומנם לא ישירות, גם את מחוזותיה האחוריים. לשָם, לשָם הציפייה, משׂאת-הלב, לשָם מתרוצצות העיניים, מוצצות באי-אמון את הקסם המדכא. הוא לא ידע במה להתרכז, בבשר עגבותיה המלאות, או בחריץ הנפער בינותן, ובאופן אינסטינקטיבי החליט להתרכז בזה ובזה, ולהניח לעצמו להיקרע בפער הרגשי הנובע מן הניגוד שביניהם.
הוא חיכה. פיו היה פעור מתחת לחריץ אחוריה, והוא שקד על ייצובו של מירווח ראוי ביניהם. (אכן, רק זה חסר לו, שייגע בחוטמו או במצחו בשערה משערות ערוותה וידגדג אותה, וכך יפגין את קיומו בשעה שהיא זקוקה דווקא לפרטיות ולשלווה!) לא, על המירווח יש לשמור, אחרת יסתיים המהלך התקין של העונש בקטסטרוֹפה. על-כן הקפיד להפשיל ראשו לאחור ולמטה ככל שאיפשרה לו מפרקת צווארו, ושאף להגיע עמוק ככל האפשר לתחתית האסלה.
לגבר היה חבל מאוד שהאישה אינה רואה את תמונת פניו תחתיה. והלא חבל על העלבון! ובמחשבה שנייה, אולי כך גדול העלבון עוד יותר, כשהיא מעלעלת למעלה במגזין ואינה רואה, אדישה לחלוטין. אז החלה הציפייה ללב העונש. להיות נתון לשרירות פתיחתו וסגירתו של שריר טבעתי קטון בקצה מעיה של אישה נאהבת – איזה סיכום נוקב לכל חייו! נדמה שכל הולדתו וגידולו ופרשת חייו עד הֵנה כולם נוצרו למען רגע זה, וצלם פניו לא היה אלא תבנית גולמית, שעליה עתיד לילה אחד ישבנה של אישה נחשקת לצקת יציקת פיסול מקרי ושרירותי. לאישה זו זכות, המעוגנת באיזה חוק כמוס, לשנות את קלסתר פניו הזכור לו מילדותו, לעצב אותו כחֶפצה. הוא שימש, אם כן, דגם לסילוף פלסטי של צורתו שלו עצמו, ואת זה עתידה הפסלת הגאונית לעשות בלי מאמץ, בלי תוכנית ובלי תשומת-לב, כבדרך אגב, כך, כמעשה סילוקין של צרור אשפה הכרוך אצל המסלק בעונג, בריאות והיגיינה אישית.
הגבר לא ידע את נפשו מרוב צער. כן-כן, יש לטנף לשון זו שאמרה פעם "אמא" והעזה לרצות ממתקים, והתיימרה להיות נועדת לדברי שירה ולבטא מחשבות מופשטות. לא ידוע למה, אך ברור שיש לטנף עד תום! – והוא פער פיו לרווחה וכיוון אותו היטב.
מה נואלות היו פניו. כי אומנם עד הרגע האחרון, בתוך-תוכו, קינן איזה גוזל צייצני של אמונה שהיא לא תעשה לו זאת, שהיא תקום ותאמר, "צחקתי", שהיא תגוֹל מעליו את אחוריה הכבדים כמו אבן מעל פי הבאר, וקול אישה חָנוּן ומרנין יקרא: "הלא נוּסֵיתָ במסה! קוּם, נגאלת! אתה שלי לעולמים!"
פרק שנים-עשר
שיאה של החרפה לא היה כששכב שם בתוככי האסלה, פניו מרוחים וראשו מוקף חרסינה לבנה מרובבת כתמים חומים, כראשו הכרות של מי שניתן לכנותו "מיוסר" אלמלא היה מגוחך כל-כך; ואף לא בכך שלאחר שניגבה האישה את חריץ אחוריה, שמטה את קרעי הנייר המקומטים על פניו כלאחר-יד, "כלאחר-יד" שהניב גל מחודש של עלבון.
לא, השיא היה זה: כשקמה לעמוד על רגליה, והרכינה את פניה לראות את ראשו בתוך האסלה, ראתה אותו באותו רגע כשהוא מנסה להגביה ראש ומשרבב את שפתיו בניסיון לנשק את ישבנה. הניסיון היה חפוז וכמובן לא הצליח, מושב האסלה גדר בעדו ומייד שב ראשו לאחור, אבל היו בכך כה הרבה מסירות וכניעה – ושמא אף תודה – לאיבר שטינף אותו, שהאישה לא יכלה להתאפק מלהפיק חיוך קטן. הוא עצמו לא ידע מדוע עשה זאת, הלא כבר לא היה מה להשיג, הכל עבר, נגמר, ובכל זאת לא הניח לו לבו להימנע מעוד ניסיון אחד. היא חייכה בדומייה, הורידה למטה את שולי כותונתה, ויצאה מבלי לזַכּוֹת אותו במבט אחד נוסף. הוא חייך לעצמו חיוך בלתי-נשלט של כלימה.
לאחר כחצי שעה קם, רחץ את פניו, והלך לחדרו ולקח את מזוודתו, ועלה ועמד רגע מול דלת חדר השינה שלה. הוא הקשיב, לא שמע כלום, הקיש קלות בדלת, וכשלא היתה תגובה פתח אותה ונכנס על בהונות. היה לילה חם, אביבי, החלון היה פתוח, ריחות מתוקים של פרחים והדרים הגיעו מן החח עם רוח קלילה. האישה שכבה על בטנה ללא שמיכה, כותונתה מופשלת למעלה מחמת החום, וירכיה גלויות. הגבר התקרב אל המיטה. הוא לא ידע אם ישֵנה היא, ועל כל פנים חש צורך להגיד עוד משהו לפרידה:
"אני מוכרח לספר לך", פתח ואמר, "שהיה רגע שחשבתי שאת יכולה עוד לוותר. הצוהר האפל שלך נפתח מולי, ושוב נסגר, וכשנפתח שוב – קצֶה של גליל בצבץ. ברגע זה עוד יכולת למשוך אותו בחזרה. היתה דממה גדולה. כל העולם כאילו עצר את נשימתו: האם ישובו הדברים לקדמותם? היה נראֶה כאילו יבוא רגע גדול של חסד, וכבר הייתי כל-כך מאושר, ורציתי לצעוק: 'סלחְתְ! סלחְתְ!', גם אמרתי לך זאת מלמטה, אם כי בצעקה, בקול עמום, שמעת?" – לא היתה כל תגובה, האישה נשמה קצובות, והוא המשיך – "אך לא משכת. והגליל בצבץ עוד קצת. עד שכבר היה ברור: אין דרך חזרה! אבוד! אטונף עד תום!". הוא התנשם עמוקות תוך פירכוס של רעד. "ובאמת טינפת. כל-כך מר היה לי באותו רגע, כל-כך נעלבתי! נפלא! אני מתכוון לחוֹם שהציף אותי לאחר הכפור שדקר אותי לאחר האכזבה שלאחר התנפצות התקווה!" – והוא גיחך לסירבולו המחשבתי, "אַת היית ממש גדולה! לא האמנתי! איך לתאר?". דמעות עלו בעיניו, והוא בלע רוק פעם ופעמיים בגלל מחנק בגרונו, וניסה להתעשת. "והנה הכל עבר. כאילו כלום. מה זה טינוף? – מנקים וזהו". ושוב גיחוך שנקטע באמצעו. "ובעצם, לא נכון: שום דבר לא ינוקה. לא אהיה עוד האדם שהייתי, הכל עוקם כליל, לא נשאר דבר".
ופתאום, כאילו רק עתה נכנס לחדר, וכאילו לא אמר עד עתה כלום, וכלום לא קרה, התאמץ לשאול בטון עולץ: "אז מחר ארוחת בוקר כרגיל?"
"לא", ענתה האישה. הוא חייך, עד כדי כך כאב לו: היא השיבה לו חיוך, עד כדי כך נמאס עליה כאבו.
הגבר עמד בחוץ, אוחז את המזוודה בידו. עוד מעט יעלה השחר, ובאוויר היה השקט האחרון של הלילה, לפני סאון היום. האיש הביט בבית הדומם וחשב, "הנה המקום שבו תליתי פעם תקווה; מוּשׂא התקווֹת בבית – המְקַוֶוה עם התקווה בחוץ". הוא הסתובב אל הרחוב וחשב: "לאן הולכים ומה עושים – זאת עכשיו הבעיה".
אפילו בדממתו של הבית היתה איזו ציניות. האם והילדה ישנו מאחורי דלת מוגפת ושכשכו בענייני תת-ההכרה הפרטיים שלהן, או מי יודע במה, מכל מקום לא בו. הוא לא הוזמן. ודאי, הוא היה שמח לככב, לפחות בחלומן, אך ידע שלא יוכל להתפאר בכך. לככב ניתן לו – אם אומנם לכיכוב ייחשבו פרפוריו – בתיאטרון ההכרה העצמית המרופטת שלו, ושם בלבד. שאר האנושות היה נקי ממנו לחלוטין. אפילו המעשה האחרון של סגירת הדלת מאחוריו נעשה ללא עדים. הוא עזב בחשאי, כמעט במסתרים, כניגר ונעלם במחשכי הביוב מתוך גופן הבריא והנקי של שוכנות הבית.
להרף-עין ניסה עוד להתקומם ולפצות את מרי רוחו במחשבה: "מזלי הוא שאדם לא נעים אני, וכך קילקלתי להן לא מעט שעות של קורת-רוח. הבאתי, הבאתי נזק לעולם". אך המרי הקטן לא צלח בידו, והוא נטש אותו מייד אגב גיחוכון.
על-פי חוקי הפּרספּקטיבה – האדם המתרחק הולך ומתקצר לעיני המסתכל. כאן לא היה מי שיסתכל. ובכל זאת התקצר. ונדמה היה שלא חוקי הפּרספּקטיבה מקצרים כאן, אלא הדשדוש עצמו, שאדם מדשדש שנים כה רבות, דשדוש חסר-טעם על פני האדמה, הוא שמשייך אותו אט-אט מלמטה, מעקביו, והופך אותו לנסורת פורחת ברוח, וכך הוא מתקצר, על חלומותיו ומאווייו, עד שהוא נעלם כליל. תחתיו קמה והיתה ברחוב ריקנות, כמו המיה דקה ומתמשכת.
לסידני
כל העיניים נשואות לסידני, לקונגרס העולמי בגַסְטְרוֹ-אֶנטֶרוֹלוֹגיה. שם, בקונגרס העולמי, תשתתף גם האחות הִילְדֶה מגרמניה, שם היא תטייל ותראה את אלמוגי ה-Barrier Reef, את ה-Ayere Rock, את הפארק הלאומי של Kakadu, את בניין האופרה החדש של סידני, וכמובן, הנמל הנפלא; שם היא תתענג, האחות הִילְדֶה, העתידה לבצע את בדיקת האֶנְדוֹסקוֹפִּיָה דרך פי-הטבעת במעיו של הפּציינט קירְש חודשים ספורים לאחר-מכן, בהאנוֹבר. הפּציינט קירְש קשור אפוא במידה מסוימת לסידני. הוא לא ראה אותה ולא ביקר בה מעולם, וגם לא יבקר, אך זו שעתידה לערוך לו את הבדיקה ולסייע באיבחון מחלת הסרטן שממנה ימות תראה לפני-כן את סידני, תבקר במקומות הנפלאים שהזכרנו, ותאכל ארוחות נהדרות, שתעכל אותן היטב ותפריש אותן ממעיה הבריאים דרך שני חלקי עגבותיה אל תוך אסלה צחורה ונקייה. היא תנגב את פי-הטבעת ואף הוא יהיה אפוא נקי. ואילו הפּציינט קירְש רק לעת-עתה נקי, אך לא כך יהיה מאוחר יותר, בימיו האחרונים, כשלא ישלוט עוד בסוגרי פי-טבעתו, ובוודאי שלא יהיה נקי מאוחר עוד יותר, כשיהיה מת וקבור באדמה. כלומר, הבדיקה של האחות הִילְדֶה, עם כל היותה נכונה ומוצלחת, לא תציל את חייו. לשווא, מבחינתו, יטוסו מטוסים המביאים את באי הקונגרס לסידני. האחות הִילְדֶה תלמד משהו על דרכים יעילות לבצע את בדיקת הגַסְטְרוֹ-אֶנְדוֹסקוֹפִּיָה, אך לא תצליח להציל את חייו. גם אין זו מטרתה. מטרתה הישירה היא להשתלם בהחדרת הקנה הטלסקוֹפּי לפי-הטבעת, ולעת-עתה, כשתשהה בסידני, תהיה לה גם מטרה ליהנות מעיר-הנמל היפהפייה סידני. כשתשהה בסידני עדיין לא תכיר את הפּציינט קירְש, ומאוחר יותר, כשתכיר אותו והוא יתפתל מכאבים, תזכור את סידני בבירור. את סידני תזכור זמן רב לאחר שתשכח את קירְש. בתקופת הקונגרס, בשעה שהִילְדֶה תסייר בנמל של סידני, קירְש עדיין לא יתפתל מכאבים, אלא רק יחוש לחץ וכאבים עמומים לא מחוּוָרים. הוא יַפנה את מבטו לאחור בתום ישיבתו בבית-כיסא ולא יראה כלל את סידני. סידני לא תעניין אותו באותה שעה. הִילְדֶה דווקא תתעניין בסידני. אומנם גם היא לא תראה את סידני כשתקום מן האסלה ותתבונן לאחור, אך היא לא תצטרך לראות את סידני, כי היא תהיה בסידני. (ובמובן מסוים היא דווקא כן תראה את סידני, כי כל מה שנמצא בסידני הוא חלק מסידני.) פני קירְש יביעו חששות סתומים. חשש למחלה ממארת יתחיל לקנות שביתה במוחו. במוחה של הִילְדֶה לא יקנן חשש לסרטן אצל קירְש – מה גם שהיא עדיין כלל אינה מכירה אותו – ואף לא חשש לסרטן אצלה עצמה. מה שהאחות הִילְדֶה תראה מאחור תהיינה שאריות של כבש אוסטרלי משובח וטעים מסוג מארינוֹ, שאותו תאכל בארוחת הערב יום קודם. היא מאוד תיהנה מהארוחה. זהו אותו כבש, שבשעה שהאחות הִילְדֶה תשב יומיים קודם לכן מרוּוחת על מושבה במטוס לסידני, כששני פלגי ישבנה מפושקים מעט והשקע שביניהם מתרחב לכלל פעירה-למחצה של פי-הטבעת – ייאנק בפעיות הפחד האחרונות שלו בבית המטבחיים בסידני בטרם יישחט וייפרס לבשר אומצה עסיסית, ששאריותיה יבקעו מתוך אותו שקע פי-הטבעת של אותה הִילְדֶה. היא מאוד תיהנה מארוחת הערב, ולמחרת בבוקר תפריש חלקים מעוּבּדים לבלי-הַכֵּר של הכבש לאסלה הצחורה שמושבה חמים ביותר. לכבש לא יעזור שהוא עצמו אוסטרלי בעוד הִילְדֶה תיירת מגרמניה, כי לה בכל זאת יש יתרון עליו, שהיא אישה והוא כבש. הלוֹקאליוּת לא תגן עליו במקרה זה. בשרו, ששייריו יוטלו לאסלת בית-הכיסא דרך פי-הטבעת שלה, ייתן לה כוח להשתתף בקונגרס, ובכך יתרום בעקיפין להתפתחות הגַסְטְרוֹ-אֶנטֶרוֹלוֹגיה בעולם. הוא יעבור דרך פי-הטבעת שלה כדי שיוחש מזוֹר לפי-טבעותיהם של הרבה אנשים אחרים בעולם, אם כי הפּציינט קירְש כבר לא יזכה ליהנות מהחשת מזוֹר זו. קירְש לא יידע עד יומו האחרון שהוא קשור בעקיפין לסידני. הוא לא יירד לאדמה כשהוא רשאי להכריז בגאווה בפני שאר שוכני-עפר: "היה לי משהו עם סידני". הוא יוטל מת לתוך האדמה וישתוק. ייתכן שהאחות הִילְדֶה תיסע לקונגרס נוסף, לאו דווקא בסידני. אם אכן תשתתף בקונגרס נוסף, קרוב לוודאי שתעשה גם שם את צרכיה, ושוב בבריאות איתנה, כפי שתעשה קודם לכן, ובנעימות רבה ביותר, בעיר הנמל הנפלאה סידני.
אישה כועסת
ישבתי על אם הדרך, מתחת לעץ, והייתי רעב, ומשבאו אל פי חריץ גבינה ופרוסת לחם, אכלתי בהנאה, בתנועת לסתות נמרצת עם הרבה רוק בפה, ואף העזתי לעיין בקרע עיתון שהתגולל על הארץ לידי. אַת עברת על פני בשביל. אנו זרים זה לזה, לא היכרתיך קודם. אין צורך להכיר אותי מקודם כדי לשפוך עלי רוגז פתאומי. הרעמתי כבר נשים שונות בעצם היוֹתי. גבי המעוגל מעורר רצון לנעוץ בו משהו ולהזקיפו ברתיעה. הייתי כה רעב, כה להוט להשביע את רעבוני, ואילו אַת אינך סובלת גברים להוטים. גם אינך יכולה לשאת שמישהו רוצה גבינה ולא אותך.
ואומנם, היטב-היטב הוֹכַחת לי זאת. תחילה בעטת בנתח הגבינה שבידי, ואז נשאתי את עינַי למעלה, אלייך, בתמיהה. תמיהה זו הרעימה אותך מאוד, אך יותר התלקחת על שהתכופפתי להרים את הגבינה המתגוללת בעפר. שעדיין אני ממשיך עם הגבינה, אני עם הגבינה שלי. כשגהרתי אל הגבינה דרכת ברגלך על עורפי, מועכת את פנַי אל הגבינה והעפר גם יחד. הכעסתי אותך מאוד תוך זמן קצר. גרמתי לך עוגמת-נפש והתלקחות עצבית שעלולה אולי להזיק לבריאותך. ועל-כן, כשהעזתי עוד לנסות להרים את פני מעיסת הגבינה ועפר, אז, באמצע ההתרוממות, בעטת בעיטה נחרצת בעורפי בחרטום מגפך.
אני הייתי המום לרגע, מוחי זועזע – ודאי נראיתי מאוד טיפשי! – ואז, לאט-לאט, נשאתי אלייך שוב את עינַי, פעורות לרווחה, קמוֹת. אַת היבטת בי בחומרה מוצדקת. חייבת היית לצדוֹק, שהרי המעשה שלך כבר נעשה, ולמעשה כזה חייבים להצמיד ארשת חמורה; אבל האין זה מבדח שתיאלצי להעמיד פני חומרה רק מפני שעשית מעשה הנחשב חמוּר? ואת ידעת זאת, ועל-כן, כשהתמוטטתי קדימה ליפול על פנַי את נפילתי הסופית, שמעתי אותך פורצת בצחוק רם, שהיה אצור זמן-מה בכוח. לטורח היתה עלייך העמדת הפנים של מצייתת להִלכוֹת התנהגוּת, ולפיכך השתחררת, התפרקת. יותר מדי חימה גרמתי לך, ועתה חייב הייתי, עם נפילתי המגוחכת קדימה, לפרוע את חובי לך בפרישׂת כר נרחב של צחוק לפנייך.
בעיטתך האחרונה היתה כה עזה, שפלטתי את שיירי נגיסתי האחרונה, המתמוססת בפי, ומייד אחר-כך גהרתי והקאתי. המשכתי והקאתי עוד לאחר שכבר הייתי מרוקן, פני צָבוּ, ואני התנודדתי רגע על ברכַּי, מאבד את שיווי-משקלי מחמת שטף-דם פנימי שחלחל והתפשט במוחי. אז קרסתי אפיים ארצה, פי ואפי משוקעים בעפר, אתר-כך חרחרתי נחנק עד שנדמתי, ואַת הלכת משם כשאחורייך מפקיעים בעד שמלתך לעברי, אך אני כבר לא ראיתיך.
הביזיון הגדול
יצא לנו ביזיון גדול. רגע לפני שיָרתה בנו בעין אמרנו לה "אני אוהב אותך", בגיחוך מתרפס שלא עלה יפה. איננו יכולים לשאת את המחשבה. היא תעמוד מעלינו, חזקה מאיתנו, תשקיף על קלוננו מלמעלה, ותלך להתענג עם גברים אחרים. איננו יכולים כך. אנו מתענים. ואף אם המת עצמו לא חש בחרפתו לאחר מותו – וגם זה עוד לא הוכח – הנה יותיר את החרפה לרעיו הגברים הנכלמים, הבאים לרשת את צרור עלבונותיו.
היא ירתה בנו ברגליים פשוקות על-מנת להכאיב לנו עוד יותר, על-מנת להפגין שערוותה משויכת לזו שרצחה אותנו ויוצא שהשתתפה ברציחתנו. בנופלנו היא עומדת מעלינו, שנראה בעיניים עשֵשוֹת את מקום הסדק החריף אשר ממנו – גם ממנו – יוצא הרצח, הירייה המכאיבה והנוקבת, המתיזה חלקי גולגולת ומוח שלנו על הקיר שמנגד ושופכת את דמנו ואת חיינו כולם על הריצפה. כאילו אומר לנו הסדק החריף: "אני כביכול נקב, אך למעשה אני הוא החודר, אני הוא המבקיע אל תוכך ופוצע, ועל -כן אתה הוא הנקבה הפַּסיבית, ומעתה תהיה נקבה פַּסיבית ומתפוררת לעולמ-יעד, ואם תשאל 'לשם מה לָךְ אם-כך הסדק החריף, נקבה רוצחת?' אענה לך: 'לשם הֲגָרַת פסולת אל מישור פניך המתים!'"
"נוקבות, מפרישות, ולא חדירות!". במחשבה פוגעת זו קמות עינינו ואנו מתחילים לגסוס בחרחור התמרמרות עצום: למה גיחכנו בהתרפסות? רצינו להציל את חיינו, למנוע בעד הנקבה מלירות, ובכל זאת ירתה, והגיחוך המתרפס היה לשווא. יכולנו למות גברים קשוחים בשפתיים הדוקות; יכולנו, לוּ רק ידענו מלכתחילה, לנסות להתאמץ למתוח את שפתינו קצת לאחור ולמטה בארשת של בוז; או אפילו נניח בלי בוז, בהבעה כנה של חרדה ומתיחות. אלא שנפלנו בפח. הרמנו יד לסוכך על פנינו – הוי מה פַּתֵטי – ואגב כך הֶעֱוֵוינו אותם לחיוך, כמו למחוק בהינף קו אחד את השנאה מן הפנים, וקראנו "אבל אני אוהב אותך!", ובאמצע המילה "אותך" כבר פילח הקליע את העין. עתה נמות, ובמוח האישה יישאר זיכרון התרפסותנו. תזכור אותנו – אם תזכור, אבל כעת לבטח תזכור! – ותספר לידידותיה הכי טובות, והשפתיים שעל פניה יְיַצְגוּ וישַקפוּ בכבוד את חריץ ערוותה, ויִתְעַווּ בהעוויה קלילה, כמעט לא מוּחשת, של לעג (כי חריץ פי הערווה אינו יכול לגחך, יש לו מספיק משימות משל עצמו, והשפתיים חייבות איפוא לייצג אותו). אכן, בל יהא ספק בלבנו: חריץ פי הערווה הוא שותף שווה-זכויות בלעג, כלי ריקון מי-דלוחים המשלימים את הבוז הניתך על קודקודנו המנופץ.
ומה גדולים הקצף והאכזבה כשניווכח לדעת לפתע כי טעינו. לא נכון, לא רק שותף לניקוב ראשינו ולריקון פסולת על פנינו. לא, כי בעוד אנו שרועים שם על הארץ, מפעפעים התנשמויות אחרונות, והנה צילו של המאהב בפתח. עוד מעט ישתרע על המיטה עם האישה הרוצחת ויחדור אל תוכה. היא תתענג מאוד, היא תתמסר לו, יחסי גומלין מצוינים יירקמו בין שניהם. הדדיות הראויה לשַמֵש מופת. הרי הם צמד נאהבים. רוּמֵינוּ מרה. חשבנו שלכולנו רע, שכולנו לא נזכה לחדור אל החריץ, ובמשך הזמן תרצח את כולנו, והנה אפליה: היא לא רק רוצחת, יש לה גם פנים אחרות, היא מורכבת יותר, יודעת דבר או שניים על אהבה ועדינות. ויש כאלה החודרים, ושאותם אינן רוצחות כלל, רק אותנו רצחו, רק אותנו! יש גבר, אהוב-לבה, הוא ינוע עליה בעוצם תענוג עילאי, ישבנוֹ עולה ויורד, לעיתים גם נע לצדדים בתנועה מעגלית, הכל לפי צורך הגיווּן ולפי ההתקרבות למַסה הקריטית של ההתנפצות הסופית, ובתנועותיו המעגליות, ודווקא בהן, הוא כמסמן איזו התגרות חצופה כלפי שמים, פי-טבעתו לא פעור כלל, להיפך, מכוּוץ כאגרוף קמוץ מנגד לאזור הקדמי של מוקד תענוגו החריף, ויחד עם זה, ושוב מפתיע, כמה בשר יש בהם, באחוריו, לא שעירים כלל, תְפוּחים ולבנים ומלאים כוחות בוז ואַדנוּת, וצופנים בחובם הטחה היפּוֹתֵטית של הרבה חלאה. כמובן, הוא אינו אדון לאישה, לא, הם שווי-ערך, הם אוהבים, טוב להם יחד, גם נפשית, הם מעניקים ביחסי גומלין הנבנים על חורבננו.
האומנם על חורבננו? כי הנה, בעוד הכרתנו עוממת, כבר אין שמים לב אלינו כלל. אנו לתומנו חשבנו כי לאחד שירתה בנו, תעמוד מעלינו האישה הרוצחת לנצח, מפיקה חדוות מנצחים אינסופית, אבל לא, לא רק שלא לנצח, אף לחכות עוד רגע-שניים עד שתצא נשמת אפנו לא הואילה, וכבר היא כורכת ידיה סביב עורפו של הגבר האהוב, ומַפנה גבה אלינו, בעוד הוא מרים את שולי שמלתה. מתי נבין שאינן שואפות להכאיב לנו לנצח? שהן יורות, מציגות ערוותן, והולכות הלאה? מתי נבין סוף-סוף שהיא אוהבת את אהוב-לבה גם בלי קשר לרמיסתה אותנו? כן, מכאיבים לנו, אפילו קצת יותר מן הנחוץ, אך לא מעֵבר לכל שיעור. לא לעולמים יתעסקו בנו, שתלטנים-מלהיפך שכמותנו. חיי הנשים כוללים סערות גדולות שאינן מתחוללות על-ידנו. מאוחר מדי פולחת את הכרתנו ההבנה, כי כבר היא מוּאפלת, אנו שוקעים בחשיכה גמורה שאינה כוללת דיונים פנימיים שוצפים על אודות ערוות נשים.
מתי נבין? לעולם לא. לא נשלים. להזדווג – כן, שיזדווגו – עם זה, בפיקת גרון עולה ויורדת, כבר השלמנו – אך לפחות תוך הסתכלות בנו, תוך הפקת עונג מייסורינו! הרגו אותנו? – שייהנו על גופתנו! לא נשלים עם הזנחה, נתמרמר לאין-סוף, נקפוץ ונפרפר ונבכה עד כל תיקרה אפשרית! אלא שאיננו יכולים, כי ירו לנו בעין, וגם עם זאת איננו יכולים להשלים, שאיננו חופשיים עוד אפילו להתמרמר. כן, נאלצים אנו להשלים. כי למרות הכוחות העצומים של התמרמרותנו, יש כוחות חזקים מהם, כוחות כליון המוות השׂמים לאַל את כוח הרצון לזעוק לנצח. כוחות אלה מתייצבים במופגן לימין האישה הרוצחת. כך אפוא ניצחה אותנו ניצחון נוסף, שני ואחרון: גם הֵמיתה אותנו, וגם הֵמיתה את התמרמרותנו על שלא נהנתה די מהמתתנו. אישה רוצחת מזדווגת, הֲיָדעת שמשרתים אותך גם ברגע זה? אהה, תמיד הן מוקפות משרתים!
ובמילה הפוצעת "משרתים" אנו מתחילים לצנוח לאפלה הסופית, ועוד מספיקים להרגיש, ממש בבדל ההכרה האחרון, צער על שהמילה "משרתים" דווקא היא שתסיים את כל חיינו, כי הרי היו גם מילים אחרות, היו... עד כאן אנו מספיקים לחשוב, עד "היו...". ומה היו – את זה איננו מספיקים לחשוב. שהיו, למשל, עוגות וממתקים, ורעננות האוויר בבוקר, ושמש וקפה, ועוד מילים – את אלה, למרות פשטותן, כבר איננו מספיקים לחשוב, כי כוחות ההרס לא יחכו לנו בלי סוף. נורא, נורא למות עם המילה "משרתים" ועם בדל צער על שלא מַתנו עם מילים אחרות.
יתרונו של אף ארוך
ציוותה עליך האישה לשכב על גחונך בערוגת עפר תָחוּח בחצרה, פניך כלפי מטה, והציגה כף-רגלה על עורפך, לוחצת קלות. הֵירחת ריח רענן, חריף, של אדמה לחה. ראית רמשׂ קטון בין הרגבים. קצה האף נגע בעפר, שקע בו מעט, קצת גרגרים נשאפו לנחיריים, חשת דגדוג. כמעט התעטשת. ההרגשה אינה נוחה, שרירי העורף מתנגדים בהתכווצות קלה ללחצה הקל של כף-הרגל. שרירי הרגל של האישה העומדת מנצחים סוף-סוף את שרירי העורף. הנחיריים נסתמו בעפר. אך הפה עדיין באוויר, נושם, ויכול אף לחייך חיוך נעוֶוה, מאומץ, של מי שמקוֶוה שאם יחייך – יהפוך הכל לשעשוע. אבל חוץ מהרמשׂ אין עוד יצור חי בעולם הרואה את החיוך. יוצא שחייכת אל רמשׂ, עשית צחוק מעצמך ובוּישת בושה נוספת לשווא. יכולת למות לפחות בארשת פנים חמורה, וגם זה לשווא.
להרף-עין סרה מעל עורפך כף-הרגל, אך בטרם עלה בידך להשמיע צווחה של הכרת טובה ולהרים את ראשך, נחתה בשנית, הפעם ברקיעה איתנה, לא על עורפך, על הקודקוד עצמו, ועתה, בהעבירה את רוב כובדה אל רגל זו, היא רומסת אותך, כה נמרצת, כה החלטית, ומשקיעה את פניך כולם בעפר ואינה מרפה. אפך, פיך ועיניך טמונים באדמה. עיניך עצומות בכוח, אך פיך נותר פעור למחצה. אתה מלחך עפר לח בלשונך. האישה מנסה להביא למותך בהכפשה. אתה יכול לתאר לעצמך את קווי המיתאר של הרגל הרומסת אותך, את שוקיה וירכיה כששריריהם מאומצים: קיבורת השוק תפוחה מעט, סמכותית ביותר, הירך ופלח הישבן שמעליה מתוחים. שום דבר אינו רפה עתה בבשר עילאי זה.
אתה מתחיל לעלע עפר. מחשבותיך חגות סביב מאמצי הנשימה, כולך פּירכּוּסים מגוחכים, עד שתשקע באפלת מותך. כיוון שהיה לך אף ארוך, אָרכה הדרך מעת הנגיעה בקצהו עד שנסתם גם פיך שבריר שנייה יותר מאשר לוּ היה אפך קצר, הושפלת זמן ארוך יותר. בכך יוצא שְׂכַר האף הארוך בהפסדו, אלא אם כן תאמר שגם שבריר שנייה זה, שהרווחת, עולה על הקלון, וזכאים בני-האדם לעלות כל רגע ורגע מחייהם על דוכן המנצחים באולימפיאדה, לפרושׂ ידיהם לקהל המריע ולקבל מדליה: "ניצחנו! חיינו עוד מאית שנייה!"
דא עקא, שכאן אין קהל מריע, כאן כולם מנצחים, כולם עולים ומצטופפים על אותו דוכן; וכיוון שאי אפשר לעמוד כל החיים ולנפנף בידיים עם עוד שישה מיליארד אנשים אחרים על אותו דוכן (ואגב, מי יהיה אז הקהל המריע?), מוותרים על כך כולם. אך הזכות לנפנף בידיים שמורה, ובמובן זה זכאי היה בעל האף הארוך המשוקע בעפר לנפנף בידיו מאית שנייה יותר מאשר לוּ היה בעל אַפּוֹן סולד; רשאי היה ואף עשה זאת – לאות ניצחון? לנפנוף של פרידה מחיים שלא אהב? לאשליה של התעופפות באוויר החופשי, מעל הכל? או שמא לבקשה מתחננת אחרונה שתוסר מעליו הרגל הרומסת, ויוּרשה לו להמשיך לנשום עוד נשימה אחת ולחיות, לחיות עוד קצת, למִצער מאית שנייה נוספת?
למגבלות התדהמה האנושית
אין בכוחנו להדהים את מתינו.
בשעת צהריים נכנסנו הביתה ביעף, נרגשים מאוד מחמת בשורה משמחת אדירה שיש לנו לבשר לאבינו, פתחנו את הדלת, נכנסנו למטבח, והנה אבינו מרים ראשו לקראתנו מעל צלחתו אשר ממנה לגם מרק במצמוץ לא נלהב, פניו מכחילים, הוא תופס בצווארונו כמנסה להשתחרר מלפיתה דמיונית וצונח ארצה מן הכיסא, מאבד הכרתו ומת. כזאת יקרה לפעמים לאדם שלבו מַדְמים פתע ללא סיבה מזדקרת לעין, ואיננו.
קשה לנו להשלים. והרי אנו באנו עם בשורה כל-כך טובה! כה ציפה אבינו יחד עימנו כל השנים – ציפיות אחרות כבר לא היו לנו – שנזכה בפרס הגדול בהגרלה הארצית! והנה זכינו! זכינו במאה אלף דולר – אהה, כמה נורא! מת בלי לדעת! והרי לפני רגע חי, לפני רגע, לו היה שומע, היה צוהל – הן אדם היה, הן ידע אף הוא להשתעשע לעיתים במחשבה על דולר – ואולי אז לא היה מת; אך לוּ גם מת, מת היה עם טעם מאה אלף דולר!
אומנם כן, מבינים אנו היטב שמוות הוא מוות, ומשעה שנפטרת – אדיש אתה אפילו לזכיות בהגרלות, אפילו לזכייה בינונית של עשרת אלפים דולר; אך, רבותי, למאה אלף דולר?! הייתכן?! עד כדי כך המוות הוא מוות?! לא לא, ממאנים אנו להשלים. צועקים אנו: "אבא, אבא, רְאֵה מה הרווחנו! מאה אלף דולר! מאה אלף דולר!"
התדהמה, אם אל מנם תדהמה ייקָרֵא לארשת בה קפאו פני אבינו, אינה תדהמת הזכייה בהגרלה, אלא תדהמת מותו. אף אינה ממש תדהמה. מין הבעה שאינה שַלווה ואינה פליאה, אינה סימן שאלה ואינה סימן קריאה: השפה העליונה משוכה קצת למעלה, וגבה אחת מורמת – עירוב של תמיהוֹנת וסלידוֹנת של אדם קפדן.
"אבא!", אנו לואטים, "אבא, אבא!" – בֶּחזה לוחץ, אבן מעיקה, ושבעתיים בשל המאה-אלף להם לא זכה. לא זכה! לא הדהמנו את אבינו – הוא הדהים אותנו! כל חיינו ידע במרירות ובאבק בוז מי ומה אנחנו, הכזבנו את כל תקוותיו, ועתה, ברגע היחיד בו היה בכוחנו לשאת סוף-סוף פנים – לא נתן! נמלט! לא חָנוּן היה, לא סַלחן, העניש עד הסוף, השפיל עד דַכָּא, מת ומת ושוב מת. ומשנפתח הצער על עצמנו, מתחילים אנו אף לייבב. "אבא, אבא, מאה אלף!" מייבבים אנו, והוא – קפוא לו, האדון, חציו סלידוֹנת, חציו תמיהוֹנת.
אין בידנו להסב את הגלגל אחור. מה מכאיבה האמת! מה רוצים היינו לטלטל עולם ומלואו למען רגע אחד בו נילָפֵת בזרועות אבינו ואנו נאמר לו: "אבא, נַחֵש מה!", והוא ישתוק ולא ינחש, נמאס לו לנחש, הוא כבר יודע הכל, ואז נאמר: "אבא, ולוּ היינו מספרים לך שזכינו בהגרלה הארצית במאה אלף דולר?", ואבינו, אינו מאמין, יפטיר בתנועת ביטול "בֶּעעע!", מה שיחריף עוד יותר את דגדוג חדוותנו לקראת ההפתעה הסופית כשנראה לו את כרטיס ההגרלה! אַי, אבא, דרישתנו כה צנועה, "בֶּעעע!" ונגמור עם זה, ותשוב לנוח! הוי טבע, הוי שחקים, האם לא יוכלו מאה אלף דולר להוציא מאדם, ולוּ גם מת, "בֶּעעע!" אחד רפה?!
לא יוכלו. חרטתנו על חיינו בעיצומה. שגיאות וחרטות – הנה תולדותינו. "אבא, אבא!", פורצים אנו לפתע בזעקה רמה, מנסים לתקוף את המוות בעורמה: "הרווחנו עשרה מיליון דולר בהגרלה האמריקאית הגדולה!"
נו, לזאת לא ציפה המוות, סוֹחֵרצ'יק לא קטן בעצמו. מול עשרה מיליון דןלר לא נשאר אף הוא אדיש. ולרגע הימַמנוהו: עִפעֵף רטט בעֵין אבינו, רטיטה אחת, ולא יסף.
ובכן, הרווחנו רטיטת עפעף מעין אבינו המת. לא הרבה, לא ממש נחמה. בעצם, לא כלום. נס טיפשי. רטיטת עפעף אחת יותר, אחת פחות – לשם מה? חבל. ומה גם שיצא שרימינו. אמרנו עשרה מיליון וזכינו רק במאה אלף. עד רגעו האחרון, ואפילו מעט אחריו, רימינו את אבינו מולידנו.
פרפר לבן
אני פרפר לבן, עם כתם חום באמצע. לא ראשון אני. זכות גדולה היא להיות הראשון, זה שעליו נמרח נתח הזוהמה הגדול מכולם, שעוד נותר בו קורט חמימות. אך הראשון כבר נתלש, נמרח ונזרק למטה. אני הוא השני או השלישי, מחוּכּך היטב הלוך-וחזור על פי הנקב, קוֹרט זוהמה שטוח וכבר צונן דבק בי, מין כתם חום, ואגב כך אני אף מתקמט. תאמרו: זָקַנתי ברגע, איבדתי את נעורי. ואילו אני אומר: נוספה לי אישיות. שהרי אני מי שהנני רק מרגע שנתמרחתי וקומטתי. זה ייעודי, כאן שיא חיי.
האישה מוציאה את ידה האוחזת בי אל מחוץ לקוער האסלה על-מנת לראותני, לחזות מה וכמה דבק בי. אני אוהב את הרגע הזה, שבו ניבטות אלי פניה. עיניה סוקרות אותי בענייניות חמורה, בלי רגש, בלי קירבת לב. אני מתחלחל מחמת צינה. הנני עומד למבחן. אישה בוחנת אותי. לא שמחכֶּה לי עתיד גדול, אני אבוד ביו כך וכך. לפי הכתם תחליט האישה כמה פרפרים עוד תתלוש. בעצם אין זה מבחן, זוהי סקירה עובדתית.
והנה, סיימה האישה את סקירתה הקצרה, שירבבה ידה בחזרה פנימה, אל קוער האסלה מתחת לבשר אחוריה, והשליכתני מלמעלה, עוּף-פַּרפֵּר- הסתחרֵר-צָנוֹחַ אל התחתית. דרך לא ארוכה לי. מרחף אני למטה. זהו רגע שלא יישכח מזיכרוני. נשמטתי מתוך אצבעות ידה העדינות אך הקשות, שאותן אהבתי ללפף בהתמסרות. מלמטה אני רואה את שני חלקי הישבן המפוּשׂקים, והתהום שביניהם, המבטיחה כה רבות ומבשרת כה רעות, בשר האישה הנשאף, שבו אהבתי להיטמע מאהבה, שבו הושליתי לחשוב שאמצא מנוחה ונחמה; והנה – רימתה, רימתה, לא היתה כאן אהבה כלל! ואני, מלוכלך ומקומט מחמת ניסיון חיי הקצר והרע, מושלך עתה – וזו הפעם האחרונה לי באוויר החופשי – מגובה של כשלושים סנטימטר אל מקוֵוה המים הרדוד, פַּרפָּר, שוהה רגע בחלל החשוך כמעט לחלוטין, מגיע, צונח-נופל על ערימה, נדבק אליה, שולַי כבר טובלים במים, הם מחלחלים בי, אני נעשה שקוף, מתמרטט, מתפורר. אחרַי צונחים שלישי, רביעי, לעיתים חמישי, פרפרֵי-חלאה בני-רגע. הו כן, לו רק הייתי יחיד לה, אך מה שהוא בשבילי גורל יחיד, חד-פעמי, כל חיי כולם – הוא לה מעשה פשוט, דָבר יומיומי של מה-בכך, אחד ממיליון...
היא קמה. בעין גוססת אני מביט מלמטה, מן המים הדלוחים, אל שתי המהויות הממולאות בחלב התשוקה הנצחית, המתלכדות עתה מעלי בשנית, וחותמות ביניהן את הלוע הכביר, ווּלקָן ההכפשה המצמיתה. תיכף ישטפו אותי המים. לא אֶחזה בה עוד, לא אֶראה עוד נשים. אני אבוד. ולמרות הכל אהבתי להיות פה, אהבתי את נגיעתי בה, אך עוד יותר אהבתי את הרגע שבו הושלכתי ממנה באוויר, מוּדח מעל פניה, מרומה, יודע שהשתמשו בי וזרקו לנצח, ושלנצח לא אזכה עוד, ולעולם, לעולם לא יחדל הלעג בהתעופפי באוויר, מקומט, מזוהם, מרומה, ושבעצם, שטויות, אין אפילו לעג.
סריס סיני קטן
התמונה היא זו: חדר אורחים מרוהט בטוב טעם. על כיסא זקוף-מיסעד יושבת אישה נאה, לבושה בהידור, מאופרת ומסורקת בקפידה. לרגליה, למרות שהיא בביתה, נעליים גבוהות-עקב. כפות רגליה לבנות וארוכות. היא מוכנה לדיווּחים ולביקורת.
אל החדר נכנסת ילדה קטנה כבת תשע. פניה קטנים, עיניה צרות, שפתיה הדקות משוכות קצת לאחור, כמו תחילתו של חיוך מתמיד. היא עומדת עמידה מתחטאת מול האישה, ידיה שמוטות לצידי גופה, ומשפילה עיניה. האישה סוקרת אותה במבט בהיר וחונן. היא מצפה. הילדה מחייכת קצת, כמו לעצמה, כאילו יש עימה הפתעה נעימה לספר לאישה, מניעה ראשה פעמים אחדות כעומדת לפתוח בדיבור, אך אינה פותחת. היא מחייכת, וגומת-חן על לחיה האחת נגלית עם התרחבות חיוכה המבויש. לבסוף היא פותחת ואומרת:
"יש לי משהו לספר".
ושוב שהות-מה, ושוב חיוכים, ותנועת הגוף קדימה ואחורה כמנסה להתניע את הדיבור. האישה מאוד סבלנית ומאופקת. היא מחכה. זהו אחר-צהריים נעים של תחילת האביב. הילדה ממשיכה, פניה מסמיקים מעט תוך חיוך, ועיניה עודן מושפלות:
"הבוקר שברתי את קערת החרסינה של האגוזים".
וממשיכה לחייך ולהאדים, ומעיפה מדי פעם מבטים מתחטאים ובודקים כלפי האישה. האישה אינה כועסת, רק מעירה בשלווה גדולה:
"ככה זה כשממשיכים לאחוז קערות ביד אחת לאחר שנשברה כבר קערה קודמת לפני שבוע, וגם היא מפני שהוחזקה ביד אחת".
שעל כך מאדימה הילדה עוד יותר, מחייכת, כמעט צוחקת, כאילו הוקל לה שהאישה בכלל דיברה, ובמיוחד בשקט, לא בכעס, ופני הילדה הקטנים, פני סנאי קטן או עכבר, מתקמטים בחיוכים נוספים, עמוקים עוד יותר, והיא מוסיפה ואומרת:
"ויש לי לספר עוד משהו".
"עוד משהו?", שואלת האישה באיפוק רב. בייחוד ראוי אצלה לציון השקט, ונדמה שדיבורה נעשה אפילו שקט עוד יותר לאחר הבשורה.
"כן", משיבה הילדה, מתנדנדת עוד קצת מול האישה, מפיקה מבט אלכסוני מלמטה למעלה, ולבסוף, כמעט בלחישה: "גם הכוֹס".
"גם הכוֹס? לאחר שהוחזקה הקערה ביד אחת ונשברה?"
הילדה פורצת באיזו צהלה, כאילו הוקל לה, כאילו מצאה הומור בדברי האישה, סימן לחסד. היא מגחכת, ופניה מצטמקים שוב מחמת הצטחקות. האישה אינה סוטה משלוותה. היא יושבת זקופת-גו על כיסאה יְשַר-המיסעד. הילדה מצטחקת עוד קצת, מחייכת, ונושאת שוב מבט מתחת לריסיה אל עבר פני האישה ההדורה, היפה. לרגע שוררת שתיקה, ואז מוסיפה האישה:
"כשאוחזים כל דבר ביד אחת, שוברים הכל".
ושוב שתיקה. ואחריה, באותם שקט ושלווה:
"בְּחַר לך עונש".
היא אומרת "בְּחַר" ולא "בַּחֲרי", שכן אין זו ילדה כלל, אלא סיני זקן, שסורס בילדותו ונמכר למשרת אישי לאישה ולא גדל כראוי אלא נשאר כמין ילדה קטנה, הוא וצמתו הארוכה וקולו הדק. גומת-החן של הילדה אינה אלא קמט זיקנה עמוק, או שמא קמט צער. כבר אינו יעיל כל-כך, באמת נעשה כילד. בידיו הקטנות, הרועדות, הוא עוד מנסה לאחוז קערות יקרות על-מנת להעבירן משולחן לשולחן, שומט אותן והן נשברות. ועם כל ישישותו, הנה נותרה בו עוד מהתחטאות הילד הקטן העומד בפני אמו ומצטדק על צעצוע ששבר.
כמה נוגע ללב ועם זאת מַסְליד. שיירים פַּתֵטיים אלה של התפנקות ילדים לא יִצְלחו, יותר מעידים הם על הסתיידות של זיקנה מאשר על התרפסות שבשיקול-דעת. וכל החיוכים והצחוקים ונענועי הגוף המתחטאים של ילדה שצריכה להשתין, כל הרמת המבט המושפל מלמטה למעלה, הכל הרי היה לשווא. מעטֶה של שלווה כאן בחדר, כיסוי של רחמים למשהו שאין בו רחמים כלל. "בְּחר לך עונש", אמרה לו האישה, והמשיכה להתבונן בו בעיניים בהירות וצוננות. בין שפתיה הפשוקות מעט, כמו בבדל חיוך של התגרות, מבצבצות שיניה הבוהקות, מורות על יצר לא-כבוש כלל.
יכול הוא, לכאורה, כנאמר לו, לבחור לעצמו את העונש, לפטור עצמו בדבר של מה-בכך, אבל מפני שיודע הוא את לוח העונשים הנהוג בבית, ברור לו מראש שאין לו כל זכות בחירה. הגיע זמנו. ישיש הוא, שובר כלים, ידיו רועדות, לא יצלח עוד אלא לפַנוֹת את הדרך. הוא עומד עוד רגע מולה, הכרה איומה של הבלתי-נמנע פולחת במוחו האטום וצינה לופתת את קרביו, בבת-אחת הוא מתכווץ – עתה אין לטעות עוד, כאן ישיש מקומט למהדרין – את מקום הגיחוכים החנֵפים תופסת הבעת מצוקה אמיתית. אין עוד מקום לתחפושות. רק הפה עוד משוך מעט, הד לחיוכים הקודמים, או בבואה לפישׂוּק שפתיה הקל של האישה. היא אמרה "בְּחר לך", ועתה היא מחכה שיבחר. הסריס הזקן, המסור, עיניו לחות – לחלוחית של דמעת פרידה? של סיכום חיים שבוזבזו? – מרכין ראשו ויוצא מן החדר.
הסריס הזקן עומד בחדר השירותים של האישה. הוא מתייצב מול אסלתה הפרטית. זו עשויה חרסינה כחולה ומושבה מרופד פרווה. האסלה גדולה מאוד היום, או הוא שהתנמך, התכווץ מחולשה פתאומית, מאימת מה שעומד להתרגש עליו. הוא נמוך מגובה האסלה. אינו יכול להיכנס לשם בעצמו, מישהו חייב לעזור לו.
גובהו כעת אינו יותר משלושים סנטימטרים, מן הסתם מפני שכל לחלוחית נמצצה מגופו. ראשו גדול מכל גופו, כמעט שאין לו גוף בכלל, רק פניו גדולות יחסית, כדי שיהיה מקום לארשת העֱנוּת שעליהן. ארשת עֱנוּת תופסת מקום רב. הריהו כמעט כראש כרות, מן הראשים האינדיאניים המצומקים. מישהו, אחד המשרתים, תופסו לפתע מאחור מצווארו, מתחת ללסתותיו, מניפו באוויר ומטילו חיש-קל לתוך האסלה, בלא שהיות וטקסים מיותרים, והרי הוא כבר במים העכורים, שם צפים-שקועים עדיין ניירות ניגוב של האישה שלא נשטפו. שלא ברצונו פולט הסריס הזקן צווחה, וכמו שלא ברצונו פולט המשרת, זה שהטילו, געיית צחוק.
המים אינם מלוכלכים במיוחד, אך צינתם הפתאומית, בהתגלש הסריס בשיפוע האסלה החלקלק ובצניחתו לתוכם, וכן קרעי ניירות הניגוב המשומשים הדבקים אליו, מפיקים מפיו, לאחר צִווחת הנפילה, גניחה עזה וקצרה, כמין נשיפה. ריח עמום, לא חזק, של חומרי ניקוי ופֶרֶש נמהל בנשימתו. מעתה, מה שעומד על הפרק היא צורת המוות בלבד. על חיים כבר אין מה לדבר.
הטוב ביותר הוא לטבוע, להיעלם, לחכות לשצף המים אשר ישאו את גווייתו אל הביב. כך המוות מהיר, כך נפטרים מחיים ידועי מכאוב. אך מי חזק דיו לעמוד בכך? מי שסוֹרס בילדותו והפך למשרת אישי לאישה נכספת, שכל דמותה שימשה לו כעדות מוחשית לאי-יכולת נצחית; מי שהזדקן בתנאים אלה של כלימה, ועתה, בזיקנתו, הוא חומד שוב את חייו על כלימתם; מי שעמד רק לפני שעה קלה כילדה קטנה מתחטאת וחשב באמת ובתמים שחיוכיו המתחנפים עשויים להצילו מעונש על שבירת קערה וכוֹס – זה אינו יכול למות כאביר. תחילה הוא מפרפר במים, צוֹוח, מנסה לטפס על דופן האסלה החלקלק, בלי הצלחה. אינו יכול שלא לעורר גיחוך בעיני המשרת שהטילוֹ, הממשיך להתבונן בו מלמעלה בעיניים בורקות. אף זאת: מחאותיו וצעקותיו אינן משכנעות, הריהו כשחקן גרוע. מלחמה לו על חייו, ואינו יודע לעשותה כהלכה, כאילו מן הפה ולחוץ, גם זאת ממגבלות הזיקנה, שביטויי סבלה נראים רק כחיקוי לדבר האמיתי. איכשהו, בכוח פרפוריו, הוא צף עדיין על המים. ולפתע, כמו קודם, חודרת אל מוחו הכרה נוקבת, בהירה: יוכל להינצל רק אם ישתה את מי האסלה, עליו לעלע אל קרבו את הכל, המים, הניירות, ואף גושישים שנחו, עתה מסתבר, על קרקעית האסלה, וצָפו ועלו למעלה בכוח המערבולות שחולל. ברקע ניתן לחוש בנוכחותה הסמויה של האישה, בפיה הפשוק מעט ובשיניה המטילות מרות מוחלטת.
כך הוא עושה. הוא מעלע את המים עד תומם. המשרת, המתבונן בו מלמעלה בסקרנות כמעט מדעית, לוחץ על ברז השטיפה, ושצף מים חדש נופל על הסריס הזקן, ושוב הוא מיטלטל במערבולת, נזרק לפה ולשם, צוֹוח, נשנק, פולט מים, צולל, מפרפר בשרידי ידיו ורגליו, והסוף שהוא מצליח לצוף בשנית, נח קצת, ונאנח אנחה עמוקה, אנחת שבר, לפני שהוא מתחיל שוב לעלע את המים לאט ובקושי. המשרת מחייך לעצמו חיוך מסוים ויוצא. גם זה על-פי ההוראות: שמניחים לנאבק. שמי שרוצה למַצוֹת את התבזותו עד תום, מאפשרים לו. עניין של יומיים-שלושה לכל היותר עד שיישטף עם המים.
לעת-עתה מזומנת לו פגישה נוספת עם האישה. היא נכנסת לאחר שעה או שעתיים. אין לה עוד שיח-ושיג עימו, הוא כבר חרג מקהיליית משרתיה. היא יושבת מעליו. חשיכה כמעט מוחלטת אופפת אותו. בשבתה מעליו אינו צועק, אפילו על סף מותו, עד כדי כך מושרשת בו יראת-הכבוד שאליה אולף. בסבלנות הוא מקבל עליו את מה שניתך מלמעלה, בהכנעה, בעיניים עצומות ובראש מורכן שחציו טובל במים, כמתפלל בדבקות. קודקודו ופניו מזוהמים. הוא מנסה להתנדנד קצובות על המים, להתערסל, לחזור לאיזו תחושה של תינוק נרדם באיזה זרועות. אך בזרועות מי? הלא מגוחך. האישה קמה מעל האסלה, מרימה תחתוניה, מיישרת שולי שמלתה, ומסתובבת וצופה בו רגע בשלווה בעיניה הבהירות. הוא פוקח את עיניו ונושא אליה מבט, לא ניתן להגדירו אפילו כמתחנן, מבט עצוב של איש זקן ועייף ההולך למות. אין לה עוד עסק איתו. היא עוזבת אותו שם, בין חומרי זוהמה וקרעי ניירות ניגוב, אף אינה מורידה עליו את המים, מלאכה זו היא מניחה למשרת.
באמת, עניין של יומיים-שלושה. הסריס הזקן מתכווץ עוד יותר. מחמת השהייה במים עורו צפוד. ובכל אותם יומיים-שלושה – איזה מאבק, איזו השתוללות, הפקת כוחות אחרונים מגוף כָּלֶה! אין כאן תאוַות חיים מחודשת, כי אם הצורך הבלתי-נדלה להשלים את סאת התבזותו. להיענש! לחיות לשווא כדי להיענש לבסוף על שבירת כוס וקערה, להיענש על הכל, גם על ידיו הרוטטות, על הסֶניליוּת, על שהזדקן וחי, על שהיה איש כמוהו, ועל שהעז לחייך, ועל שבאור קלוש עשויים היו קמטיו להיחשב לגומת-חן. למצות עד תום!
אפילו כשהוא נכנע פעם ומתעלף, וכבר נישא עם שטף המים לקרקעית האסלה וגופו נתחב בצינור המפותל, אינו משכיל לרַפּוֹת את גופו ואינו מתגמש דיו לעבור בפיתול, וכך הוא נתקע, ושב וצף. באמת, מלחמה שכזו. האישה רואה אותו במשך יומיים נוספים. בכל פעם כשקמה, היא מסתכלת בו. פניה הולכות וגדלות, הופכות לאספקלריה מאירה ומכאיבה של קוצר-ידו להשיגה. ביום השלישי הוא מנסה, באיזו התפרצות אחרונה של טירוף, להלעיג על עצמו הלעגה אחרונה, פוער פיו כביכול לומר משהו, מין צוואה, מילת פרידה אולי, וכשהוא פותח את פיו נשאב לתוכו גושיש שלה וממלא אותו, ויוצא לו דיבור אחרון חנוק, מין קריאה סתומה. עם כל שלוותה אינה יכולה שלא לפשׂוֹק את פיה לקצת יותר מן הרגיל, בחיקוי קל.
עתה, לאחר שעשה כל שגיאה אפשרית, אין לו עוד מה להוסיף: קלונו מוּצה. הוא חובט לעיניה שתי חבטות נוספות במים, כמו מתחטא בפניה, רמז וזיכרון לחיוכי ההתחטאות שלו בשעה שהודיע לה על שבירת הקערה והכוס, בולע עוד קצת מים, מחרחר, ואחר-כך פרפורי מוות לא-רצוניים, אבל אף הם כמו המשך ישיר להופעת הנלעגוּת האחרונה שלו, כאילו כוּונוּ עדיין לרצונו, ולמעשה – לרצונה. בפעם הזאת כבר מתעקם גופו לפי פיתולי הצינור בלי שום עיכוב, נשטף עם המים להיכן שמוליכים אותו.
מכתב לגברת בפּריז או בליוֹן
את טסה לאירופה, לפּריז אל לליוֹן. נוטשת אותנו מאחורייך כמו שנוטשים חלאה. לפנות ערב כבר תהיי בזרועות מַרְסֶל, שתוך שבוע-שבועיים יינטש גם הוא. זה תפקיד כל הנקרים בדרכך.
זכוּר לי איך סיפרת פעם על צאתך לציד ארנבים ביער. ארנבון חצה את דרכך, עצר, הביט בך לשבריר שנייה, עיניכם נפגשו. האם ידע שהוא עתיד להפוך תוך יומיים לחלאתך? – מי יודע? אך את ידעת! תפקיד הארנבון היה להיוולד ואחר-כך למות תוך ייסורים קשים, על-מנת שיוכל להיפלט יומיים לאחר מכן מבין שתי ירכייך – המקום הכי נשאף עלי-אדמות בשבילנו ובשביל מַרְסֶל – כפסולתך האורגנית. יתר על כן: לשם כך היה על הארנבון לאבד את צלמו. הוא לא ייראה עוד לעיני העולם כפי שהעולם זוכר אותו.
באיזו רשות את עושה זאת? מניין מוקנית לך זכות זו, לקחת ארנבונים בכוח הזרוע, ולהפוך אותם לפליטות לכלוך שלך? איך תעזי להעביר אותנו דרך מעייך, לאחר כן אפילו לא לקבור, אלא להניח לנו להיגרף עם הביוב אל מעבה האדמה, בלי זכר, בלי מצבה? למה את מכאיבה לנו כל-כך? ולמה – אם כבר החלטת לצוד, להרוג ולאכול – את גם חייבת להעביר אותנו דרך סידרת האיברים הכי נחשקים שלך? אנו עוברים דרך שינייך, שם אנו נגרסים בין הטוחנות הלבנות, מתערבבים בריר שלך, נבלעים בוִושְטֵךְ, מתערבלים, וכגולת הכותרת של התהליך, נפלטים בין שני חלקי עגבותייך. ותגידי לנו, נהדרת שכמותך, למה את החלק הכי משפיל את שומרת דווקא לחלק הכי מפתה והכי מסעיר של נשיותך? מדוע נגזר עלינו להיפלט בתווך, בין שני הבשרים השופעים מכל? ומדוע כה סמוכים אנו לאזור תענוגותייך, שבו השתמשת בנו פעם, ומהערב גם במַרְסֶל, על-מנת שנגרום לך תענוגות ליליים מסעירים?
קשה לנו להשלים, אנו מאוד ממורמרים, קודחים מחימה וממוסריות. ראי מה את עושה: באנרגיה שאת שודדת מן הארנבון את משתמשת להתפיח את חזך ולהיאנח אנחות של תשוקה עם מלצרים פורטוגזיים, המשמשים אותך בתורנות – עד כדי כך נבזות וחוסר הגינות. לא נוכל להשלים! מה נעשה? לא הרבה, כנראה. נמחה בשקט, נכרסם את עצמנו. בדמיוננו אנו עומדים מתחת לחלונך ומוחים בלי קול, שלא להפריע את התעלסותך ואחר-כך את שנתך, ואַת אף אינך יודעת שאנו קיימים.
ויחד עם זה איננו יכולים שלא להודות כמה יפה את. ושיא יופייך – בסוף דרכו של הארנבון, כשאת נכנסת לחדר השירותים שלך, אדישה לחלוטין, יודעת שהאסלה תהיה שם כשתיכנסי, אין לך בזה כל פקפוק. ובאמת האסלה שם, מחכה לך פעורת-לוע על-מנת שתשבי עליה ותטיחי אל תוכה. מטעמים פְּרַקטיים, אך גם כסמל של בוז, אַת מסתובבת ומַפנה את אחורייך לאסלה. את מרימה את שולי שמלתך ומורידה מטה את תחתונייך עד לגובה ברכייך. זוהי מלאכה קצרה, שאינה מפרכת כלל, ולכן אינך זקוקה לפורטוגזי שיעשה זאת בשבילך. אחר-כך את יורדת ומתיישבת לך בתנוחה נאה של "שְקוּ לי כולכם!" על האסלה. אף לא טרחת להסתכל עליה שנית, עדי כדי בך את בטוחה שהיא תמשיך להיות שם גם כשתַפני אליה את אחורייך. את באמת כל-כך יפה כשאת בטוחה בעצמך עד כדי בך. הביטחון שלך ממלא אותנו, כמו את הארנבון והאסלה, בתחושת אפסיוּת עזה. אנו עצמנו מורתחים בזיעת חרדותינו ופקפוקינו. העולם שלך. זהו הרגע שבו חשה האסלה את כל נקלוּתה וחוסר-אוניה מולך. היא אינה יכולה למוש ממקומה. ישבנך מקפיא אותה במבטה של מדוּזה, ועם זאת אינה יכולה לשאת מעמד זה של קיום בחוסר-כבוד כה גדול רק על-מנת לספוג חרפה ועוד חרפה. בתוך החרסינה החלקה והצוננת תוססים כוחות התמרמרות עצומים בניסיונות התפרקות שאינם מועילים לה כלל. האטוֹמים שלה מרחישים בשומן עצמם. האסלה היא סמל תיסכולו של החומר. מתוך לועה הפעור בוקעת צווחה פנימית אדירה המופקת בתדרים שאינם מגיעים לאוזנייך, כך ששלוותך אינה מופרעת. את יכולה לשבת בשקט וללכלך. אנו שלך לנצח.
את כבר יושבת. בכלל, את מאוד יפה כשאת יושבת, כי אז את מועכת ישירות באיבר הכי נכסף את התבל. ובייחוד עכשיו, כשאיבר זה עירום לחלוטין, מפושק ישירות לנוכח העולם. כאילו את והעולם הסרתם את הכפפות ועתה הגעתם להתמודדות הסופית. "גיבורה גדולה נגד חסרי-אונים!", צועקים אנו וקצף על שפתינו. אכן, אין אנו מאוד יפים ברגע זה, מראֵנו אינו מעודד גברות צעירות ומקסימות להיענות עתה לחיזורינו, כששׂערנו הדליל פרוע, קצף על שפתינו ועינינו נוצצות בשיגעון. זו הצרה: או שעינינו נוצצות בתאווֹת נאלחות, או שהן עמומות ומוּכּוֹת מבושה. מתי נפיק מבט נבון, אירוני, מהפנט בסוגו, מתחת לתסרוקת יציבה? המצב מאוד מתוח. לָעולם אין סיכוי. העולם מובס. עולם אבוד.
כשרגלייך אסופות בתחילה זו לזו את זעה פעם ופעמיים למצוא לעצמך את תנוחת הישיבה הנוחה. אחר-כך את מפשקת קמעא את רגלייך ומרַווחת אותן. נוח לך מאוד. בידך מגזין או סיגריה. במגזין אַת רואה תמונות צבעוניות נהדרות של לוּקסוּס. אינך מתאמצת, כי עיתותייך בידייך ואת יכולה להרשות לעצמך לשבת ולתת למהלך העניינים להשתלשל מבלי ללחוץ ולדחוף. לך טוב. אינך במתח, אינך חרדה. ובעצם, למה שתהיי? בינך לבין מעייך יש הסכם בלתי-כתוב. כל ההסכם הוא בפירוש לטובתך: המעיים צריכים לעבוד, ואת – ליהנות. המעיים לא זכאים להתפטר. אין להם נופש. עליהם לעבוד כל חייך ולעכל ארנבונים ככל שתחפצי. ועם זאת – אינך משלמת להם פרוטה. גם אינך מודה להם. הם אסירי עבודת-פרך בצינוק בטנך, נישׂאים בעלטה לרצונך לפּריז, לליוֹן, מיטלטלים חסרי-אונים כשאת משתוללת במיטה עם מלצרים פורטוגזיים או עם מַרְסֶל, ותוך כך אינם מפסיקים לעבוד לרגע, ממשיכים למצוץ ארנבונים ולהפיק במעבה בטנך הרבה חלאה. אי, איזה עולם: מעיים, ארנבונים, אסלות, אנחנו – והכל לשירותך! את מאוד יפה כשאת כל-כך רגועה ובוטחת בפעילות מעייך. על פנייך ארשת סמכותית ביותר, המחייבת אותנו לציית. אין לנו כרגע לְמה לציית כי לא קיבלנו שום הוראה, אך מצבנו הנפשי הוא מצב של כליון-הנפש לכיווּן של ציות ומסירות. רע לנו מאוד כשאת כל-כך יפה ומניחה לנו לעמוד בחוץ ולחכות להוראות בלי אף הגה מצידך. אוזנינו כרויות למתרחש אצלך. אנו פגועים ומזיעים.
מעייך פועלים ולשים – לפקודות-קבע פנימיות – על-פי עקרון הנחש, ולא נפריז כלל אם נאמר שבבטנך חי ומתפתל נחש-עקלתון הבולע ומעכל ארנבונים. הארנבון נתון לשרירות לבו של נחש מעייך. הוא מיטלטל, נדחף בתוכו, ומתקדם אט-אט, אגב לישה מתמדת. והרי זו ציניות שאין כדוגמתה: ככל שהוא מתקרב שוב לאור היום, הוא מאבד את צלמו. הלידה-מחדש שלו היא בדיחה מרה. העסק אבוד. את ממשיכה לשבת בלי מאמץ ולדפדף במגזין, כאילו כל העסק לא נוגע לך. את עוסקת בנופים מרהיבים ונקיים, במסעדות; שמלות, מעילי פרווה, יערות ואגמים חולפים מול עינייך, רחובות שוקקים של ערי בירה, גברים ונשים אלגנטיים; וכל אותה שעה מישהו אחר אצלך למטה עוסק בעבודה המזוהמת, שכל-כולה נועדה למענך, אך את בוחרת להתעלם ממנה, או, מה שגרוע ומעליב עוד יותר, את מעמידה פנים כאילו את היא שעושה טובה לאלה המתאמצים לשרת אותך בעסקי זוהמה. אנו כל-כך נפגעים מן הציניות הזו – והרשי לנו להוסיף: הצביעות! אנו חשים כה עמוק בלעג הניתך עלינו! העולם שלך! אנו מחווירים מקנאה.
את ממשיכה לשבת. העניינים זוחלים ומתקדמים. מגיע הרגע המכריע, ההשפלה הגדולה ביותר בתולדות הארנבון בבטנך. מוטב שנפסיק עכשיו, כי אנחנו רוטטים מהתרגשות של אהבה. ואיננו יכולים עוד. לא, לא נוכל להפסיק. אנו ממשיכים. מגיע רגע ההשפלה הגדולה ביותר בתולדות חיי הארנבון בבטנך, הלא הוא רגע המעבר בנקיק המפורסם שבקצה המעי הגס, שאחריו הוא יוצא שוב ממוצאי גופך לאוויר העולם. כמה חיכה לרגע זה, כמה חלם עליו מאז בא אל פיך, הלא הוא רק ילד! כל הווייתו זעקה: "הַראו לי שוב את אוויר העולם, את אור השמש תְנוּ, את העולם שאהבתי, כרי הדשא, לרוץ בין העצים על האדמה הלחה המרופדת עלים!". אכן, לאדמה הלחה עוד מעט יחזור. את כביכול חוננת אותו ומשחררת אותו מאסוריו, אך אויה, איזו אירוניה דגולה! איזו לידה הפוכה מבטן האישה! רגע קצר של אור, ושוב – עלטה וצחנה. אך בל נקדים את המאלתר.
עם כל טבעיות הלידה של הארנבון בצלמו החדש, ועם כל אי-התאמצותך המהוללת, הנה אפילו אישה בריאה כמוך לא תוכל להימנע מלחץ קל. כן, רבותי, שרירך הטבעתי האחורי משמש כמלחציים המהדקים את הארנבון, מלטשים אותו, מעניקים לו את צורתו הסופית ודוחקים בו לצאת החוצה. הדחיקה גסה ובוטה. אַת מכריחה אותו לזחול בְּמקום צר ולוחץ. את מעבירה אותו במסה נוראה. מעייך לשו את העיסה חסרת-הצורה, ועתה הגיע תור המלחציים האינקוויזיטוריים שלך לשייפו לצורתו הגלילית. את לוחצת במלחציים של הומור וקַפּריזה את גוויותינו הרקובות. מלחציים אלה הם גולת הכותרת של עלבון חיינו. האם יש בכלל צורך להסביר? שם הרי המקום הלבן, הנפלא, השופע. אדנות גדולה קורנת מאזורים אלה של גופך. כיסופינו, שלנו ושל מַרְסֶל וכל המלצרים הפורטוגזיים, נוהרים בראש וראשונה אל מחוזות אלה. למראם או לזכרם מופקת מעומק קרבנו התגעשות משעבדת, שאין לנו שליטה עליה. אזורים אלה, עם כל היותם קהים ורכים, נועצים בנו קרס חד כמחט מלובנת במעבה בטננו, ואנו חשים שאנו רוצים להיות שלך ולעשות למענך הכל, הכל! ואת מיטיבה לדעת זאת. את מציבה לנגדנו את אחורייך ומסתכלת בנו מעבר לכתפך בעיניים פולחות. ודווקא מאזור זה, מבין שני הכדורים השופעים והשתלטניים האלה, בקונטרסט לעגני ומכאיב, את מפיקה אל מולנו את פסולתך. את משתמשת בארנבון כדוגמה וכסמל, את מדגימה לנו מה קורה למי שמעז להתקרב אלייך: בהומור חריף את נותנת לבצבוץ החום של הארנבון להציץ מבין אחורייך: לפֹה נכספת? – עכשיו תראה!
את התדהמה האוחזת בנו אין לתאר. התהליך ידוע ומוכר, ובכל זאת – תדהמה. כאילו נפלו עלינו השמים. איננו מאמינים: עד כדי כך?! לָקַחַת ארנבון כדי להפיק ממנו אנרגיה על-מנת להשתמש בה כדלק להתלוצצות ולבוז על אותו ארנבון עצמו?! הארנבון – אם אומנם עוד בשם ארנבון ייקרא! – נפלט מתוך גופך. הגוש הראשון קשה ומוצק, כמעט יבש, והוא גם הארוך שבכולם. הבאים אחריו רבים ודייסתיים יותר. לפעמים מוטח פרץ של עיסה דלילה ומימית. את ממשיכה לדפדף במגזין. לקראת צאת הגוש הראשון פנייך מַתפיחים ומאדימים מעט. מַאֲמצוֹן לפליטת הארנבון? כן, ומה בכך! מאמץ קל אינו גורע כלל מיופייך, אדרבה, תוספת סומק מעניקה לך חיוניות בשלה. עינייך לא נוצצות, כי לא מדובר כאן בתשוקה, הן שלֵוות ומרפרפות במגזין, רק פנייך מתפיחות, מתכרכמות לרגע, ושבות לצביונן הרגיל. יפה. העוקב אחר פנייך ויודע לקשר ביניהן לבין המתרחש בקצה מעייך, ימצא את ההֶקשר מקסים. חוטים כה דקים ויפים מחברים בין דברים שונים רבים כל-כך בעולמנו! לעיתים רחוקות, בהאדים פנייך, אף תיפלט מפיך ההברה המתמשכת מעט "אֶה!", וכה יפה הקריאה, כה מזלזלת, כה חסרת-משמעות, כה מיטיבה לבטא את חיי הארנבון ומותו! אנו המומים! אנו חשים שנולדנו לבקוע מתוכך אגב שמיעת "אֶה!" – ולמות!
אבל יש גדול ומזלזל מ"אֵה!", כי מפעם לפעם גם פורצת ממעייך נחרה עמומה, לעיתים מסתלסלת, של בוז. לא די שהפכת את הארנבון לגוש של פסולת אישית, אַת עוד מעזה ללוות את בקיעתו בקולות פָּרוֹדיה נלעגת היישר ממעבה אחורייך הלבנים, מחוז הכיסופים המסתיר בתוכו מרתפי עינויים ידועים לשימצה. ולפעמים, וכאילו במישנה-לעג, את מוציאה את הנחרה הפָּרוֹדית בקול מהוסה, כאם רַחוּמה המנסה להשתיק את עוללה: "סְסְסְ...", כביכול מנסה להרגיע את הארנבון האומלל. ומי משקיט? – האיבר המלהיט! סאטירה גסה! על חשבוננו! בתוך-תוכך את צוחקת, או גרוע מזה, אדישה לחלוטין. אנו מפרכסים מרוב תשוקה ועלבון. אנו צועקים "בּראבוֹ!" בלי קול כדי לא להפריע לך. אנו חשים שאנו שׂרוּעים לפנייך בפישוט ידיים ורגליים. עינינו עצומות. פנינו מכוּוצות מחמת ריכוז: אנו מתפלשים בתאוותנו, משתמשים בעלבון כבחומר בעירה מדיף עשן שחור וצחנת גומי. עד מתי נשכב, נרעיד, עבדים לתשוקתנו אלייך, ולא נתקומם להצלת ארנבונים?
את אדישה. את מסיימת. ישבת די והותר, מפעם לפעם עוד אחז במעייך גל של התכהתכווצות ועוד רקיק קטן נפלט החוצה. ולבסוף די. נגמר הארנבון. את תולשת פיסת נייר צחורה, מרימה פלג אחד של אחורייך ומשרבבת את ידך לאחור. יש לציין שברגע זה תנותתך מעוררת ביותר, כיוון שגבך מַקשית, גֵווך מתמתח וישבנך מאוד מובלט, מאוד מובלט. הארנבון הוא עתה דגימה קטנה, מימרח הסר-צורה, כמעט דו-ממדי, על פיסת נייר. הארנבון עוצר את נשימתו. עדיין יש לו תקוות, לַפֶּתי, והוא שואל את עצמו: מה את מתכוננת לעשות בנייר? והוא מקווה בכל לבו שתיישרי את פיסת הנייר ותשמרי אותה באלבום למזכרת. אכן כן, הארנבון לא רוצה למות מבלי להשאיר זכר. הוא בוכה ומרעיד מתשוקה שכך תעשי. כמו כולנו שואף הארנבון להשאיר חותם בעולם. הוא אומר: "פיסת נייר זו, כציור בצבעי שמן, היא התמונה המציגה כעת את בבואתי, כזה אני, לא אוכל להתכחש לדיוקני, מה לעשות, ואף-על-פי-כן רוצה אני עדיין שיזכרו אותי". התואילי להציג את תמונות דיוקנו האחרונות של הארנבון – ההולכות ודהות ומיטשטשות מפּיסה לפיסה – התואילי לסדרן באלבום ובכך להנציח, ולו גם סמלית, את זכרו? אנו עוצרים נשימתנו במתיחות עצומה לראות מה תעשי. את אינך מזכה את הנייר במבט, את פותחת את כף-ידך מתחת לאחורייך ומניחה לנייר הקמוט להסתחרר רגע ללא חן, לצנוח, וכבר הוא רטוב, כבר הוא מתפורר.
איך התערבב הכל לערימה אחת חסרת-צורה! איך נמחק כל זכר לחיים, ליער, לאוויר הצח, לשמים, לשאיפות, לצחוק, לחלומות! אכן, כאן היו חיים, ועתה לא נותר מהם דבר. והכל למענך, הכל כדי שלך יהיה כוח להתעלס עם מלצרים פורטוגזיים ועם מַרְסֶל, לפי בחירתך. אנו מחווירים מקנאה. אנו מתקמטים ומסתאבים בפיסות הנייר ההן. ומעל לכל, אנו עדיין נדהמים, פעורי-פה. לאחר שהרגת ארנבון והטמעת אותו אל תוכך, לא היה נאה לך שיישאר שמץ ממנו דבוק לאחורייך?! למה שאפת מייד ובלא שהיות להפריד אותו ממך כליל? עושה מאיתנו לכלוך ומתנכרת לנו רגע לאחר השימוש!
תחושה של התקוממות מוסרית מפעמת בנו כשאנו זוכרים היטב איך הסבת לשולחן האוכל שעליו נתחי הארנבון, וצחקת בשינייך הלבנות, מן הסתם בשל איזו הלצה אידיוטית של איזה מאהב צרפתי, או מחמת אושר ונעימות כלליים של אישה שיש לה תיאבון והיא מתבוננת, בקרינה גדולה של חיוך חמדני, בשולחן עמוס מטעמים. נשארה אפילו למזכרת תמונה שבה הצטלמת עם הטבח. כן, תמונות שלך לא חסרות, כל שטות מונצחת! הטבח רכן מעל כתפך, את כרכת יד בוטחת סביב עורפו בפטרונות ובנדיבות, וצחקת למצלמה. הוא רכן, לכן היה גבו כפוף. הוא היה הגבר ששירת אותך, איש לטיני נמוך, שחרחר, שניסה לחייך לריק. המון תיירות דשנות מסקנדינביה וממערב אירופה משתמשות בו לצילום מזכרת: "היינו ואכלנו". צבעיו הכהים משמשים קונטרסט יאה לשיער בהיר. לבד משָרְתוֹ אתכן במטבח ושַמְשוֹ כקישוט רקע אין הוא מעניין אתכן. עיניכן פוזלות אל נתחי הארנבון שבצלחת. אתן רוצות לאכול – זה מה שאתן רוצות. אתן מאוד יפות כשאינכן מתעניינות בכלום מלבד האוכל שלפניכן. העולם כולו, על שַׂגיאוּתוֹ ומוּרכּבוּתוֹ, אינו עסקכן. אנו חייבים לומר שיש בזה משהו מאוד מושך. אנו איתכן נגד העולם. אנו חשים, ובצדק, שהעולם, ואנו בתוכו, הוא של מי שבז לו ואינו מגלה בו שום עניין. הצלם שצילם אותך עם הטבח והשולחן הוא מלצר פורטוגזי אקראי. תפקיד הארוחה היה לספק לך און כדי להשתמש במלצר הפורטוגזי לשירותים מיניים. אנו שלך לעולמים. אנו מעפעפים באיטיות ובכובד כמי שמתקשה לתפוס משהו בשכלו.
כן! אנו רותחים! אנו קופצים באוויר כמטורפים! לא נעבור על כך בשתיקה, נחזור ונזעק. אנו מנתרים ניתורים קטנים באוויר, ידינו מתרוממות בתנועות עצבניות חסרות-תכלית, ושבים ועומדים על מקומנו כשהיינו. אנו עושים תנועות עווית קפיציות, מהירות, שאינן מהוות סכנה לאיש. אנו מעוררים גיחוך. והרשי לנו להעז ולומר לך משהו בסוד, ואל-נא תנטרי לנו על כך. בכלל, מוטב שתשכחי מייד מה שנאמר לך. מפעם לפעם צץ ועולה בנו מין חשק קונדסי להבקיע איכשהו מלמטה, מתחתית האסלה, בשעה שאת יושבת, ולתקוע במוקד אחורייך איזו מחט חדה או חץ מושחז. אז כבר היית קופצת באוויר, אז היית צורחת! אז לא היו כבר מגזינים עם פּרווֹת מפּריז וארשת אדישה מהורהרת, ולא אשת העולם ומאהבת נצלנית של מלצרים פורטוגזיים. היינו מראים לך מה זה לשבת ולהסריח. היינו מגישים את כף-ידנו לפינו אגב השתוחחות, על-מנת לכבוש את פרץ הצחוק שהיה בוקע מפינו, פרץ צחוק דקיק, ציחקוק סריסי של גברים לא-ראויים, שאין מוצא ליצריהם אלא בדקירות קטנות מלמטה ואחר-כך פורקן חריף של שמחה קטנה לאיד. היינו צוחקים בצורה מכוערת, כזקנוֹת בּלוֹת בלי שיניים, ומנסים להסתיר, מנסים להסתיר כי פוחדים, כי חיים על בהונות ורועדים כל הזמן! אך זוהי כמובן מחשבה זמנית, שאנו מתנערים ממנה כהרף-עין, ואנו מבקשים גם ממך להתנער ממנה, ולשכוח את הערת-האגב הכמוסה שלנו. לא תשכחי? – אומנם כן, צָפינו. לפחות תסלחי? – לא, גם לא תסלחי. תענישי? – ודאי! אח, זוהי מחשבת ליצנות שתעלה לנו ביוקר! איזו אישה! זוהמה ואינטריגה! חבל שסיפרנו לך.
את כה קלה כשאת קמה לאחר פליטת הארנבון, כה בריאה, אלגנטית, אישה רעה עם נחש-עקלתון בבטן, לב קמצני ועין צרה, שאיננו יכולים להעלים ממנה כלום מבלי להיענש. נראה שלא איכפת לך כלום, אך את רואה הכל. כבר קמת, כבר את מחוץ לחדר השירותים, שוקקת חיים, "הלאה, הלאה!" אומרת כל ישותך, כאילו מעולם לא עשית את צרכייך. תחושה נפלאה לאחר ריקון מעיים, מה? וכמעט שכחנו את גיזרתך! כה יפה! כה כזאת! כח נכנסת בקלות לתוך שמלות הדוקות! אישה קטלנית בעלת סירחון מהמם.
לאחר שהלכת אנו נותרים על ברכינו עם היעדרותך. ההיעדרות הזאת מוחשת לנו יותר מכל הקיים לפניה. אור השחר עולה ומתגבר על צוהב החשמל הדל, ונוצרת מין מהילה עכורה של אור לא נעים לעין. כמיהה גדולה לאהבה, לחום, הגיעה אל קיצה בצינה קרושה. כמה מטומטמת נראית הפסולת הצוננת הדוממת במים הקרים. אי, ארנבון לשעבר! אנחנו משעינים את לחיינו על שפת המושב הקר של האסלה שאותו חיממו פעם ירכייך. אנו כל-כך עייפים. עינינו בוערות וממצמצות מעייפות.
יום אחד נמות. הרבה לכלוך יאפוף אותנו, ואנו נהיה חסרי-אונים. את תבלי בפּריז אל בליוֹן. פנינו יהיו חיוורות מעלבון. את כה יפה כשאת עומדת מעלינו, שמלתך מתבדרת ברוח, ואנו מתחתייך, מופקרים לפסולתך המחלחלת. הזמן מאַכּל אותנו כחומצה לקראת היום הזה. ביום הזה נתאחד איתך בדרך היחידה הפתוחה לפנינו.
ונופלת לזרועות מַרְסֶל בפּריז או בליוֹן, אנו מאוהבים בך, שלך לעולמים.