ידעת, גד, ידעת

[למה מאהיל האיש על עיניו?]

 

הדעת נותנת שמפני האור המסנוור. אך לא, מפני שמבוייש הוא. מישהי עזבה אותו. זו שאליה נמשך בכבל עבה של כליון-נפש. נטשה. אינו אהוב. ובגלל כליון-נפשו וציפייתו נמצצו ממנו כל כיסופיו והוא שומם. אין לו יכולת להניע את איבריו.

 

פעם התמתחנו בבוקר כך: הידיים לצדדים, נפרשות, נפרשות, כאילו אין גבול. ובאיזו חוצפה תמימה נפער הפה בקול נהמה לא-כבוש כלל: שלנו העולם! נולדנו לפהק! נולדנו להתמתח! נולדנו לנהום נהמות גסות!

האיש מצונף על מישכבו. ציפצוף מתמיד באוזנו, לחץ וערפל בראשו. אף הוא מנסה לפהק. קר לו מלילה בלי שינה, מנסה לפהק אגב צמרמורת, מעלע אוויר בהתאמצות, פיו נפער. לא מצליח הפיהוק, נסגר הפה ברטיטה, כזו שאחרי בכי. הוא קם בחזה שקוע. לא מתמתח. שואף לתפוס נפח מינימאלי בעולם. אל האמבטיה דשדש נדשדשה, בחזרה למיטה חזור נחזורה, ומכאן ואילך - ריקנות.

שמש צוחקת עולה, אוויר בחול נפתח לעומק. יום חדש קורא: קום להמשיך את ההתפתחות האנושית תוך יניקת צוף! לא יקום, לא יתפתח, לא יינוק. מאהיל על עיניו. בינו לבין שיפעת החיים מפרידה כף-יד צוננת. על מצחו נחה היד, מכסה על עיניו. תחושתו היא: מכאן עד יום מותי.

עם חשיבה הוא עוד מאהיל. ולמה? הלוא שקעה השמש הנלבבת, פג היום על תביעותיו. אף הערב המפתה באורות חשמל ונקבות צוחקות ומעשנות נגמר. והנה הלילה החשוך נח בכל כובדו, פרה מטומטמת, אינו תובע בלום. אז למה?

מפני החושך. כי תהום שחורה ללא קרקעית פעורה תחתיו והוא צונח. מה איומה הנפילה! מה אנושה תהיה החבטה! בחלל הריק מסתובב גופו במו על ציר. פעם ראשו למטה, רואה במהופך בעיניים כלות שולי שימלת אשה המציצה בו משפת התהום. בהתנפנף השימלה רואה הוא ברך ופיסת ירך. הוא מתרחק מירכיה. היא צופה בו בשיא חולשתו. היא גם תראה אותו ברגע התנפצו בקרקעית. הל/ליש עיניה כידה? אללי, אבל תשאיר סדק להציץ. היא תראה במותו והוא לא. בי הוא יהיה מנופץ, הסדיהכדה. הוא יגסוס, הוא לא יצ?ה בחזיון מותו. הוא יופקע מפרטיותו. הרגע שבו יתנפץ ראשו ומותו יותז - הרגע הכי חשוב והבי ניקלה בתולדותיו - לא יהיה שלו. של כל אחד אחר, רק לא שלו. לא צודק. רשאי אדם להתמרמר עד השמיים. עגום, עגום, ואין מיפלט. ומפני האימה, ומפני הקלון, ומפני שחונק ת העובדה, חונקת ביד גסה אחרונה - מאהיל האיש על עיניו בחושך.

במעט עולה השחר. הלילה מפנה מקומו לאפרוריות מטושטשת של תצלומים ישנים. זה העולם בעת. האיש על מיטתו. אחז בו נים קלוש, פתאום התעורר. לא יקום להשתין ויחזור לפרק השינה הנעים מכל, לשנת השחר המתוקה. לא, התעורר, ובבת-אחת הוטלה אבן בחזחו. ברור לו: לא יירדם שנית. ישכב בלב הולם ויעביר מול עיניו סיעות של חרדות לדאגל7/. וביחוד האבן בחזהו: ננטש, ננטש על-ידי זו שאהב. זיהה את עצם חייו עימה. החיים עצמם הצטיירו לו בדמותה. ואץ לו. הוא שובב על גבו. נואש אפילו ממראית עין של ניסיון להירדם. מאהיל בבף-ידו על עיניו. אגודלו מצד זה ואמתו מצד זה מהדקים בצדעיו, משני צידי עיניו. לוחץ על הגולגולת שתפסיק. איננו מבוייש עתה מפני האור, גם לא נלפת בחרדה מפני התחום. בך סתם מכסה היד את העיניים, אחר-כך מתקרבות האצבעות, לוחצות על העפעפיים הסגורים. לוחצות על גלגלי העין עד שנראים ריצודים צבעוניים. סתם בך בדי לעשות משהו. לעשות איזו תנועה בדי להיות פטור מלעשות תנועות אחרות אל לחשוב מחשבות. לרמות לרגע את הדין-וחשבון על החיים.

מאהיל על עיניו בתנועה מובנית. במה זמן תימשך? - לא חרבה. לבסוף הרי יקום לעיסוקיו, להיט לטי 7. אך לעת עתה, דומי נפשי, נוח גופי. נתאבן לנו קצת בתנוחה זו, תנוחת המסתתר, תנוחת הירא, המתבייש. תנוחת הבובה. שקוט, שקוט, נוח. אל תהיה.

 

ידעת, גד, ידעת

ומובנו למעשה: "צחקנו, זק! צחקנו!" והרי תשאלו איך ולמה ייאמר "ידעת, גד" אם רוצים לומר "צחקנו, זק"? ידוע שמלים רבות ממירות מלים אחרות מטעמים שונים. למשל, רוב האנשים, מטעמים מוכנים, מתרוצצים עם סכום או עם מיספר הממולמל כתוך מוחם, מעשה מוכני, שעות ארוכות וימים, כגון "מאתיים-אלף... מאתיים-אלף...", או "שש-אחת-אחתישבע-שלושיארבע", או מישפטים בעלי זיקה מישרדית, בדרן"כלל של סירוב, כדוגמת "אינני יכול, לצערי" - מילמולים שטבעם הוא כי ברגע בלתי צפוי לחלוטין, כמו בשעת מאמץ של אדם בבית-כיסא, הם מתמלטים מפיו לפתע סתם כך, ויוצא לו "מאתיים-אלף... מאתיים-אלף...", או "אינני יכול, לצערי", בליווי של ניד ראש משתאה. אך לא לאלה כוונתנו. גם אין אנו מתכוונים למלים אחרות, מיוחדות לכל איש ואיש, על-פי-רוב קישקוש, הנהגות במוחו במילמול דומם שעה שכלפי חוץ הוא משמיע מלים אחרות. למשל, פוגש איש מכר ברחוב, אומר "מה שלומך" ומשוחח קצת פוליטיקה וקצת רכלנות זוטרה, וכל אותה עת הוגה במוחו בלי חשך את הקישקוש "ספשפסביץ'". והלוא מצחיק ואף מעיק שאנו מדברים עם אדם נורמלי לכאורה, בעל עיניים מפיקות תבונה, ולמעשה לפנינו רובוט השבוי ב"קפש?סביץ"/ תארו לכם את אוכלוסיית עולמנו, שישה מיליארד בני- אנוש, משוחחים ונואמים על שומשומים וקומקומים, ולכאורה הכל טוב, ראוי ושפוי, והנה מתברר שמתחת לכל דיבורינו, במעמקינו, נהגים מיני קישקושים חסרי משמעות ופשר, "ספשפסביץ"/ "פלוץ-פלוץ גילי-גילי", "חות1ל תותלת" וכיו"ב. עולם מפחיד. אך צחוק הוא שפחדנו כל העת מרובוטים. (אך הדבר אינו פשוט כל-כך: גם שיכבת הקישקושים המיכאניים אינה אלא שיכבת-ביניים, והיא כקרום העוטף מורסה גדולה, שתפקידו להסות צעקה גדולה שמתחת למילמול. ואם נחשוב הלאה: צעקה זו, הנובעת מן המורסה, כלום אינה אף היא קישקוש, מין "ספש?סביץ"/ ביצה של הבל? אך די לנו בכך!)

מתכוונים אנו לזה: האיש נכנם הביתה, לבו הולם בכוח. לא מכבר הבטיחה לו אהובתו שאינה אוהבת אותו, והוא שרוי כעת באיזור הדימדומים של מי שהתבקש לקחת את חפציו מביתה ולהסתלק מחייה. ריח של עלבון כבד עומד באוויר. (עלינו גם לזכור כי האיש כבר נמצא בגיל שמתחילה בו הצטמקות הגולגולת, ואילו אצל האשה עוד לא התחילה שום הצטמקות.) האשה יורדת אליו מן הקומה השניה, לבושה חלוק-בית קצר, בעצם לא יותר ממגבת. כתמי סומק של תאווה עזה לא-משוככת טבועים בעור פניה וצווארה. ירכיה העירומות ניגלות עם רידתה במדרגות. הוא מתכוון לעלות למעלה, לקחת את מיזוודתו הארוזה כבר מאז הבוקר. האשה מורה לו על פינת חדר-המבוא: לא, אינו צריך לעלות, חסכו לו עבודה, הנה המיזוודה, הנה הדלת. לב האיש דופק עד גבול כוחו. קיווה לעוד שהות-מה, ונתבדה. המיזוודה, הדלת, הסוף. הנה, קח ולך. וזהו הרגע האחרון. הוא מומחה לרגעים אחרונים. וכה קרובה המיזוודה לדלת! הדם, פסיעה, וכבר בחוץ! ולו רק היתה לו כיברת-דרך לגרור את המיזוודה, ולו רק היה שוכח זוג גרביים, אולי עוד היה מרחב תימרון, אולי היו הדברים משתנים, הכל עוד היה אפשרי, פתוח...

בעיניים שעפעפיה! פתאום כבדים מאוד, מכסים כבר את חצי גלגליהעין כמבקשים להיעצם ויוצרים את ארשת העמימות והנכאות שבמבט, שולף הגבר מכיסו שני כרטיסי-קולנוע ומגיש לאשה. האשה לוקחת את הכרטיסים בשחוק קל ואומרת תודה. אכן, שירת אותה שירות אחרון. כי אחר-הצהריים, כשהלך לקחת את מפתח ביתו החדש, חדרון רווקים על גג בשיפולי העיר, שאלה אותו האשה אם יהיה מוכן, כשירות אחרון בחייהם המשותפים, להביא לה זוג כרטיסים שהזמינה בטלפון. לשמע הבקשה קפץ לבו של האיש בפירפור גיל: "עדיין רוצה בירי

עתה הוא לפניה, נותן לה את הכרטיסים. למעלה נשמע קול טפיפת רגליים, אחר-כך שאון מים שוצפים. אבל גם אילמלא שמע רעש מלמעלה, הנה, רק למראה האשה העטויה בחופזה במגבת וכתמי סומק-תאווה על פניה וצווארה, ברור שלמעלה כבר רובץ הגבר החדש, זה שאתו טוב לה, שאותו היא אוהבת, שבינו לביבה שוררת אהבה ממש. האשה מצטחקת במבוכה גנדרנית ותוקעת את הכרטיסים בתוך מיסגרת המראה שבחדר-המבוא, ואגב כך רואה את עצמה, את המגבת המכסה על מערומיה, שבמרכזם ערוותה הלחה, המשומנת, שממנה נשלף לא מכבר איברו הסמוק של זה שאתו טוב לה, ושמאחוריהם חריץ פייהטבעת שלה, שממנו, על דרך-המשל, וגם לא כל-כך על דרך-המשל, נפלט עתה הוא, האיש הישן, המעוך, אל ביב-החיים.

והבה הוא מרים את המיזוודה. היקרה נס, התאמר לו האשה "חכה"ן התוסיף "אני אוהבת אותך, אינני יכולה בלעדיך, למעלה רק מרחיש האינסטלטור, וכתמי הסומק על פני וצווארי הם מאלרגיה לשקדים שזללתי אתמול"ז לא, קורה ההיפך מנם, קורה הטבעי מכל: היא פותחת לפניו את הדלת ומחכה בקוצר-רוח שייצא, על-מנת שתוכל לשוב מהר למעלה, לזחול אל זרועות מאהבה, ששב מרוקן-שלפוחית אל המיטה, להשתרע בחיקו, לעשן סיגריה שלאחר שוך התאווה, ללגום כוס יין צונן ולעיין בשחוק קל ובראש מעורפל בזוג כרטיסייהקולנוע שהביא לה האיש. ראו, לא רק הזדווגות, גם תרבות תהיה לה הערב, יום מלא וגדוש.

עודו פוסע את הפסיעה האחת והיחידה אל המיפתן, וכפור באיבריו - וברגליים כבדות מאוד הוא סב על צירו ופונה בפנים מלבינים אל האשה המייחלת לסגור כבר את הדלת אחריו. פליטת קול ניחר בוקעת מפיו, אחריה כיעכוע לפילוס מוצאי הגרון, ומלת שאלה נשברת "ואתם?...", ואחריה דממה. ומתחת לשאלה "ואתם?..." הלאיגמורה לא מסתתר שום ספשפסביץ/ אלא השאלה הנוקבת, הספוגה שומן-עלבון עד לעצירת הנשימה; "ואתם שם למעלה, את ואהובך, כששכבתם במיטה, וכשננעץ איברו ופילח את שפתי ערוותך השוקקת, בעוד אני עומד שם בקור עמידה מפרכת וממושכת בתור לקופת-הקולנוע להוציא בשבילכם את הכרטיסים על-מנת שתתענגו הערב עינוג תרבותי - האם נזכרתם בי? ואם נזכרתם, האם צחקתם?" אלה מלותיו הפנימיות של האיש הנפלט. והאשה, ראה זה פלא, מבינה את המלים שמתחת לאנקתו הצרודה. כולה שקועה בתענוגות האהוב המזומנות לה למעלה, כולה קוצר"רוח אינסופי להיפלטותו של האיש מחייה, כולה ראש מעורפל ופנים- ירכיים מגורים, ובכל-זאת מבינה את ביטנת דבריו, את שיכבתם הפנימית, ואף מוצאת זמן לענות לו בקול: "ידעת, גד! ידעת!" שמשמעו: "צחקנו, גד! צחקנו!"

כה עמוקה, כה מורכבת תשובתה, הרבה כל-כך מקופל מתחת לשלוש המלים, ואין לנו אלא לנתחן. אומרת היא, למעשה: צחקנו, צחקנו כשנזכרנו בך, עומד למעננו מול אשנב קופת-הקולנוע ומשרת אותנו, בעוד אנו מתגלגלים בהנאה שפוכה במיטה, ובעוד גבר שאינו אתה ממשש בחלקי המובחרים. היטב אני מכאיבה לך בכך. ועוד יותר אני מכאיבה לך כשאינני אומרת לך זאת במפורש אלא כאילו מרחמת עליך וחוסכת ממך את הידיעה; ואינני אומרת 'צחקנו' אלא 'ידעת'. כלומר, גם היטבתי להכאיב לך, וגם אני יוצאת כביכול אנושית. היפרשתי אותך מחיי, אך פתחון-פה כלפי לא נתתי לך, והרי אכזריות כפולה, שאין מתירים לפסולת אפילו את זכות הגידוף כלפי החור שממנו הופרשה, אלא אחורי פרושים מעליך כמו חופה של רחמים. לא אניח לך לרחם על עצמך, לא אניח לך לעשות ממני מיפלצת, ואומר לך בלשון משתמעת, ודווקא, לשתי"פנים: "ידעת, גד! ידעת!"

כאילו הוכה בבטנו מתכווץ האיש, פוסע לאחור, היא טורקת את הדלת.

הוא סב לאחוריו אל פישפש החצר, אחוז סחרחורת, כל דמו נטש את פניו/ אלה מאפירים בצבע הנורא של כלות-כל-התקוות. ואף זאת: שמו אינו גד אלא זק. טעתה בשמו. מתחת ל"גד" אמרה לו: כבר אינני זוכרת את שמך, תזכיר לי מניין אני מכירה אותן, לק או ן-ג, או גד... כן, חבר, פעם שכנת על מדף בנפשי, ועכשיו הוסרת. והרי אני כחנות: פה מכרו מטריות: מעתה ימכרו נקניקיות.

בצאתו מן החצר אל הרחוב פוגע בו זוג תיירים קשישים, שחשוב להם מאוד לדעת היכן רחוב החבצלות. והאיש עונה: "בסוף הרחוב הזה תפנו שמאלה..." ומתחת לדבריו בוקע קולו האמיתי, הקול האומר, וחוזר ושונה, "ספשפסביץ/ ספשפסביץ"' - הלוא הוא הקרום היבש על המורסה המאלחת.

[מיכתב מסן-פרנציסקו: המאורס]

 

לכבוד עורכת המדור "אבירות והליכות", 'וויקלי כרוניקל/ עורכת נעלה,

 

במשך חמש שנים הייתי מאורס לבחורה נפלאה שאותה שירתי בנאמנות, אם כי לא הצלחתי לשעשעה כלל. היא היתה קפדנית וחמורתיסבר. לפני פגישתנו האחרונה שוחחנו בטלפון, ושאלתי אותה מה עלי לעשות שתהיה שמתה יותר במחיצתי.

כשבאתי בערב, לאחר העבודה, לבקרה, כמנהגי מדי יום, היתה מאוד לא מרוצה, וטענה שעליה ללכת לחדר-השינה שלה לנוח. החלטתי לא להטריד אותה, ויחד עם זה לעשות בינתיים משהו מועיל, ולפיכך יצאתי אל מירפסת השירותים שמאחורי המיטבח, פתחתי את ארון-הנעליים וציחצחתי את כל נעליה ומגפיה ציחצוח יסודי.

לאחר שסיימתי פסעתי על בהונות אל תדריהשינה - היא שכבה במיטתה ודיפדפה במגאזין תוך לגימת קפה - התייצבתי לפניה ודיווחתי לה על מעשי.

על כך ענתה ואמרה, "כעת, בשסיימת את הציחצוח, אתה יבול להסתלק סופית!"

נפגעתי עד עמקי נשמתי מיחסה אלי לאחר אירוסים כה ממושכים. פסעתי אל דלת-הבניסה ובבר עמדתי לצאת ולסרוק אותה מאחרי, כשלפתע הבזיקה במוחי המחשבה שמא היה באמירתה "כעת, כשסיימת את הציחצוח..." התרסה סרקאססית על כך שוודאי לא ממש סיימתי, לא עשיתי עבודה יסודית, ושציחצוח שטחי של נעליה לעולם לא יספק אותה, ושהיא חשה ממורמרת - 7אללי לא כלי מידת של צדק - ושיש אמת בטענותיה כלפי. מחשבה זו עינתה אותי מאוד, שכן לא רציתי ללכת משם בהרגשה ששברתי אירלסיס בני חמש שנים רק מתוך רשלנות פוגעת ומתוך אי-יבולת לעשות עבודה יסודית. חשתי שאם אומנם יש שמץ אפשרות לכ'זגלא ליחסה כלפי תקנה, הרי לעולם לא אסלח לעצמי אם לא אעשה זאת: ולחילופין, אם אלך עכשיו, לעולם תקנן בי אשמה על שאולי פגעתי באשה שאהבה אותי באמתי ובתמים, ואני הפניתי עורף.

חזרתי אי פלא אל פ/י רפס ת חדר-השירותים, ושבתי וציחצחתי ציחצוח יסודי ומעמיק את בל נעליה ומגפיה, מרחתי שוב במישחה, ושוב הברקתי ..מיברשת, ולאחר שעה ארוכה, בשכיליתי את המלאכה, הלכתי לחדר-השינה - היא כבר היתה מנומנמת למחצה - ודיווחתי לה על מעשי. "והפעם," כך הדגשתי, "סיימתי באמת את הציחצוח."

"והפעם," בך השיבה לי היא, ובלי הדגשה מיוחדת, רק בפנים חמורי- סבר, ובמו בת-הד לדברי, "אתה יכול להסתלק לנצח!" ואומנם הלכתי.

ברגע שנכנסתי לביתי תקפה אותי צינה של ודאות והבנתי ששגיתי, שאולי בכל-זאת פגעתי בה בהשתבחותי העצמית "והפעם באמת סיימתי..." באילו אפשר באמת, ביחסי אירוסים כה ממושכים בין גבר לאשה, "לסיים" משהו. התחושה שאולי פגעתי בה, ושלכן הגיבה כפי שהגיבה, לא הירפתה ממני, ואני כי ר סבתי את עצמי במשך כל הלילה, ל תפסתי שעשיתי את שגיאת חיי: היה עלי להישאר במירפסת השירותים ליד ארון-הנעליים ולא לזוז משם, ולהוכיח לה אחת ולתמיד שאני באמתיבאמת אוהב אותה. ללא ספק היה עלי לגלות יותר מסירות, ועל בל פנים, לא לנטוש את זירת המערכה של אירוסינו בקלותידעת נפשעת כליבך. ככל שחשבתי על כך, כן התחוור לי הדבר יותר ויותר.

נתקפתי צמרמורת וחום גבוה, לא ישנתי, בל הלילה קדחתי והתהפכתי, ולמחרת בבוקר טילפנתי אליה להתנצל ולקבוע פגישה מחודשת. היא טרקה את הטלפון בפני. מאז טילפנתי אליה אינספור פעמיים, אך ד\א מסרבת בבל תוקף לדאלת אלתי ואף לדבר אתי. אני מיואש. יעעי לי בבקשה מה אובל לעשות.

שלך, בתורה מראש, ד. איגראס, סן-פרנציסקו.

תשובת העורכת:

אתה שואל מה תובל לעשות - לא הרבה, לדאבוני. התנהגותך היתה אבזבה גדולה לארוסתך, במיוחד בקשר בה ממושך. אני משערת שגרמת לה לחשוב שנוצלה על-ידך במשך בל השנים וששיחקת איתה למען שעשועיך שלך. אהיה מאוד מופתעת אם תרצה לראותך שוב איי פעם. בכך שאתה מטלפן ומטריד אותה אינך אלא מוכיח שוב שאתה חושב רק על עצמך ולא עליה.

כל מה שנותר לך לעשות הוא לכתוב לה מיכתב ארוך ומתנצל, עם הסבר להבטחה בשבועה לתיקון דרכיך. כתוב שאתה מחכה לתשובתה. אם לא תבוא תשובה, ראה את יחסיך איחה כאבודים, ואז יהיה עליך לנסות להתארס עם אשה אחרת.

 

[מיכתב נוסף מסן-פרנציסקו: המאורס לשעבר]

      לעורכת שלום,

בהמשך למיכתבי מלפני שש שנים וחצי - מיכתבי אליה לא נענו. בכל שאני חושב על כך, ואומנם אינני חדל, כך נעשה לי ודאי יותר ויותר: חייב הייתי להישאר שם במירפסת-השירותים ליד ארון-הנעליים. לו הייתי נשאר - היה הבל אחרת. חייב הייתי להישאר. חייב הייתי. מחשבה זו מענה אלמי מאוד.

אמרתי "נעשה לי ודאי יותר די לד/ד" ואומנם ממש בך אני חש. שאלתי היא: במה "ודאי" עוד יבול הדבר להיעשות? האם אין גבול לתהליך הוודאות? לאן אגיע?

שלך, בתודה מראש, ד. אי;ראם, 0ן-פרנציסקו.

 

מודח לצמיתות

מאשיות קיומנו: התחנון מול האשה הממאנת. אח, כן, טקסי בקשת הסליחה שאנו עוברים בחיינו מול האשה! באישון לילה, לאחר שהרעמנו אותה די צורכנו, ולאחר שלא דיברה איתנו במשך כל היום, ועייפים הלכנו לישון בחדרים נפרדים, אין אנו מצליחים להירדם. לבנו נוקף בכאב. אנו יורדים ממיטתנו להשתין ולגמוע כוס מים. אנו פועלים מוכנית, כל נפשנו מרוכזת כעת סביב הלמות הלב. אנו מחשבים לשוב אל חדרנו, אל המיטה המתקפלת, אך לפתע, כשאין לשאת עוד את הכאב, אנו פונים אל חדרה של האשה ומנסים להיכנס. הדלת נעולה. כוחות אדירים חוסמים את דרכנו: אין רוצים בנו. האשה בפנים, ישנה, במצבר המטעין עצמו בכוחות מחודשים, נושמת קצובות ויונקת מן השלווה הקוסמית. לנו אין צינורות יניקה, אנו מפרפרים ונחנקים בחלל ריק. אנו מקימים רעש מול הדלת, אחר-כך מנענעים את הידית בכוח הולך וגובר. האשה אינה פותחת. היא שרויה כעת בעיצומו של טקס המיאון הגדול של האשה מול הפצרות הגבר. אנו מדברים קשות, צועקים ומאיימים, אך בתוך נפשנו כבר ניקווית השלולית הגדולה והשמנונית, העתידה לגאות עד מהרה, של התחנונים למחילה. הך וטראח, ועוד צעקה, ועוד טילטול של ידית הדלת, ומגיע הרגע הגדול. בתוך החדר נשמע קול האשה הפורצת בבכי. איננו יכולים עוד. אנו בועטים בדלת, כפיסי עץ נשברים-ניתזים מן המזוזה, ברגים ניתקים, המנעול נפתח. אנו חשים אל האשה, כביכול להושיעה מתוגתה, לאמצה אל לבנו ולהעמיד פנים שאנו מוכנים לסלוח לה.

להיפוך יוצרות זה לא תיתן האשה יד. היא במיטה, אנו קופצים לתוכה, מנסים לשרבב ראש אל חיקה. היא משתמטת מאיתנו ופונה אל הקיר. איננו מרפים, אנו מטלטלים, והפעם לא ידית של דלת, כי אם אשה. היא מתמידה במיאונה. בפנים איומים מגודל ההתרגשות אנו כורעים למרגלות המיטה, מניפים ידיים באוויר ברוב יאוש, דמעות חונקות את גרוננו, ועד מהרה אנו מתחילים לטלטל את עצמנו, משתנקים בבכיינו עד לעווית לא נשלטת, עד שאין לנו אוויר, ואז אנו מכים מצחנו בשטיח ומאיימים למות, עד שאנו חשים מאוד לא טוב, ואנו קוראים: "אין לי אוויר! לא טוב לי! אני מתעלף!" ואז אנו נופלים ומשתסחים פרקדן על הריצפה ללא ניע. סוף-סוף פונה האשה לעברנו, הצלחנו להצית בקירבה זיק. היא גוהרת מעלינו, אחר'כך הולכת למיטבח, מביאה לנו כוס מים וטיפות ולריאן, ותומכת בנו בכניסה מחודשת למיטה, מיטתה.

מאוחר יותר, לצידה, באפלה, מצמידים ראשנו אל חום צווארה, אנו לוחשים בלהט, "והרי את יודעת שאעשה כל מה שתרצי, את הרי יודעת. את הרי יודעת!" - "לא, אני לא יודעת," תענה לנו האשה בקול כמעט בלתי נשמע, כאילו הדיבור עדיין קשה לה, כאילו אינה שלמה לגמרי עם הפיוס, עד כדי כך עדינה היא, שבירה, ומתחשק להלום אגרוף קשה בשיניה ולגרום ונדאליזם בחלל הפה הרך שלה, "כן, נעשה, נעשה, נמלא אחר כל ההוראות," אנו מבטיחים ביקוד - "אבל איזה הוראות כאן?" שוחקת האשה בהשתוממות קלה, "הרי הכל לטובתך." - אכן, סוף-סוף שחוק ראשון, התרצתה, אנו שוב שלה. כל-כך נעים וטוב, היו חיים, דראמה, דלתות נשברות, דמעות מורתחות, לב שוצף, ועתה שמן ומרגוע, והיא סולחת, הנבלה. וכמה טוב היה כשהתחננו למחילה, היה כירסום מעיק בקרביים, כן, עינינו את עצמנו כדבעי בהכנה למתיקות הגדולה של המחילה מיד האשה. אנו מתכננים בלבנו חיים ארוכים זרועים בהרבה לילות כאלה. אנו משתעש-עים במחשבה להיות חולים, והיא תטפל בנו, ותהיה לה הרבה טירחה סביבנו, ואנו נשכב ונבדוק כמה גדול כוח סבלה, ואז, כמו תשובה ניצחת לכל מאמציה וטיפוליה, נמות לה פתאום ונשאיר אותה לבד, וכל טירחתה וכירכוריה סביבנו יהיו לשווא, ובנוסף לכל תהיה לה גם הרגשת אשמה כבדה על שלא עשתה בשבילנו די. כך ניפטר ממנה אנחנו, והיא לא תיפטר מאיתנו כלל. והיא תבכה: "איבדתי אדם נפלא'" ואנו נצחק מן הקבר: איזה נפלא פה על ראשה?! מי היה בכלל נפלא?! היינו חזירים! אבל מה איכפת לנו שתחשוב נפלא? אדרבא!

אלא שחוששים אנו שזה לא יקרה. סבלנותה כלפינו הולכת ופוקעת. יום אחד נהיה מודחים מעל פניה לצמיתות. היא לא תפנה אלינו גם כשנתעלף. אנו נתמוטט והיא תהיה במקום אחר, בזרועותיה גבר נפלא אחר. בדיוק ברגע מותנו היא עשויה לשמוע איזו בדיחה ולצחוק, וכך יצא שאנו מתים והיא צוחקת עם גברים שאינם אנחנו. את זה לא נוכל לעכל לעולם. מה פירוש גברים שאינם אנחנו? מה פירוש? את זה אין השכל תופס. לעיתים נדמה לנו שדעתנו מתבלעת מרוב ניסיון לחדור אל ההבנה. איננו יכולים. האשה תצחק, ולא איתנו. ואנו לא נהיה שם עוד, לא נהיה שם. כך יהיה. הרבה נשים יצחקו ויפליצו כשנמות, נשים שהיו אמורות לגהור עלינו ולהגשים אותנו בשעת ההמתנה לאמבולנס.

נשים, שפתותיכן, נשימותיכן, ולבסוף, ולא במקום אחרון, אחוריכן! חיים ארורים'

ב

ועל כן, לאחר ששברנו את הדלת והתפרצנו לחדרה, ולאחר שטמנו ראשנו בחיקה והתפייסנו, אנו רובצים באפלה. עת לישון. אך הלב ממשיך להלום בכוח. גושי תרעומת ממשיכים לבעבע. היא לא סלחה לנו, ואנו לא סלחנו לה. היטב אנו יודעים שכבר איבדנו אותה. אנו חוזים את התעקשותה הולכת וגוברת, את שריון האדישות שתעטה, עד להדחתנו הסופית. לא שכחנו גם את התבזותנו לרגליה, ואת אמירתנו הכנועה, "אעשה כל מה שתרצי." למה אמרנו?! יכולנו למות עקשנים! לא נמחל. אנו חידלי' אישים עם כבוד זול.

ומתעורר גירוי בלתי נשלט. בטון כבוש, כמעט בלחישה, אנו פותחים בדין-ודברים מחודש, תחילה בצורת שאלות קצרות, למה עשית כך, למה לא עשית כך, והיא עונה, לא ברוך, לא בהתמוססות מוחלטת כאשר ציפינו, לא, גם היא עוד דוקרנית. עד מהרה מתחלפות הלחישות בדיבורים רמים ובקול מתכתי. אנו מחליטים להיעלב ולחדול, ומפנים ראשנו הלאה ממנה. ואף היא מפנה ראשה אל הקיר. חמש דקות חולפות, וכבר נשמעת איוושת נשימותיה הקצובות. נרדמה לה, בעוד לבנו הולם בכוח ואנו בולעים בליעות-עלבון. ולא היתה נרדמת אילמלא היתה אדישה, אילמלא כבר ויתרה עלינו בלבה, כלומר - ההדחה קרובה משציפינו. אנו מחזירים ראשנו לעבר האשה. אנו מרימים את פלג גופנו העליון וגוהרים מעליה, לראות את הפנים השנואים, אלה שטוב יהיה להם בלעדינו. הנה פיה, הנה שפתיה, מפושקות קימעא. לאור פנס הרחוב החיוור, הבוקע בעד חרכי התריסים, אנו מבחינים בכל אלה, אן לא לפרטי פרטים, לא עד נקבוביות העור. ולכן היא יפה יותר. שפתיה דשנות, מכריזות על צדק וסיפוק עצמי ויכולת להיות בעולם בלעדינו. מפושקות קימעא, וביניהן מבצבצים קצות שיניה הלבנות, אלה שייחשפו עד תום בזרועות גברים אחרים. אף שיניים אלה מכריזות שאפשר בלעדינו. כל צורתה אומרת שלוות מנצחים. בתוך נפשנו גועש קול בוכים. אין לשאת את המצב! אנו נשתגע! יופי זה, נגדנו הוא נברא, להוותנו ולקלוננו.

אנו נוגעים בזרועה. אז סבה האשה על גבה, ומפנה פניה אלינו, ופוקחת את עיניה ומתבוננת בנו. מבטה בוחן. היא שותקת. אם יש לנו משהו לומר - שנאמר, כך דובבות עיניה, אם לא - שנניח לה. אין היא רוצה לשוחח איתנו. חשוב לה לישון. השינה חשובה לה מבריאותנו. לבנו מורתח, עוד מעט יישבר. אנו נמות והיא תצפה בנו. ואז היא עוצמת את עיניה, כרומזת שהגיפה את דלתות נפשה ואנו יכולים, מצידה, למות. כאן כושל כוח-סבלנו, סילון של דם מוזרק למוחנו. אדישות לועגת זו למותנו יש להשמיד. פתאום קופצת לעינינו גם פלומת השפמפם מעל לשפתה העליונה. אח, זו! ובבת- אחת, קופצים ידנו לאגרוף ומורידים אותה בכל כוחנו מלמעלה, אנו הולמים בפיה. נשמעת זעקת כאב איומה, קול שיניים מתרסקות, דם מציף את הפה. עשינו מעשה. וזאת הצרה, שאת הנעשה אין להשיב.

הודחנו, ודאי, אחוזי חלחלה קרה אנו פוסעים ברחוב, לפני הבית, אנה ואנה. והפעם, אנו יודעים, לא תהיה סליחה. ומה נוראה העובדה לאחר שנעשתה. כל הווייתנו מרוכזת עתה בחרטה על תנועה אחת שעשינו. אהה, לו רק לא היתה היד הולמת מלמעלה למטה על הפה! לו רק לא עשינו תנועה אחת זו! תנועה אחת לו רק לא עשינו! אבל עשינו. היתה תנועה. אנו מתרכזים, כמו באיזו השתוחחות פנימית, סביב התנועה הזאת היחידה, מנסים לצמצמה ככל האפשר, כאילו, אם נצליח לצמצם ולבודד אותה, יהיה גם קל יותר למחקה. אבל התנועה הולכת וגדלה, מתבדלת מתוך שלל מעשינו, מוארת באור מסנוור, חצופה, מתגרה לאין קץ. התנועה הזאת תחיה עוד זמן רב לאחר כלותנו. מתוך קור של צמרמורת אנו מתכווצים ומניעים ראשנו בתנועות קטנות, אוטומטיות, של שלילה.

ועוד צרה כאן, ובעצם שוב אותה צרה: יום אחד תירפא האשה, ליסתה לא תכאב, השפתיים יתאחו, את מקום השיניים השבורות יתפסו תותבות נאות מן הטבעיות. ברבות הימים היא תשכח את הלילה ההוא. לא נהיה ערד בתודעתה. היא תשב בחדר מואר ותצחק עם מישהו שאינו אנחנו.

ג

לילות שלמים אנו יושבים, רכונים אל שולחן-המיטבח, בחושך, אמת ידנו מונחת על לוח העץ, מצחנו שעון עליה. מפעם לפעם נשקע בתנומה קצרה, מפעם לפעם נקיץ ברתת, בחלוף בנו משב של ודאות קרה. אנו חושבים רק על דבר אחד. מחשבה פשוטה, לא מורכבת, וכמה כבר אפשר לחשוב אותה? אפשר, אפשר לאין קץ. אנו חוזרים עליה כמילמול השבעה: "איך הרסנו את חיינו••• איך הרסנו את חיינו..."

הצער כבר מאיתנו והלאה. המילמול מוכני, ושום דבר כבר לא מכאיב באמת. כי הנה חלפו ימי הסער והנפש קהתה.

עורק פקע במוחנו, או עלול לפקוע בכל רגע. לו רק ידעת כמה בקשה לעזרה היתה בחיבוקינו, הלוא את בריאותנו ביקשנו בך: כל אהבתנו לא היתה אלא הילפתות מבוהלת בשימלתך בציפיה לשבץ.

והלוא גם אנו היינו פעם, ואשה קבעה איתנו פגישה. שלום לכן, נשים ממהרות לעניינים דחופים, שלום עולם. לא ישובו החיים, לא ישובו.

היא יושבת בכורסתה העמוקה, ירכיה מפושקות, רגליה מורמות ומונחות על גבו, מלפפות את ראשו משבי צדדיו. חלקה התחתון עירום. פניו דבוקים לערוותה. ראש האשה נטוי לאחור, עיניה עצומות, היא טבולה בעינוג חריף. מפעם לפעם בוקעת נהמה מגרונה. מפעפ-לפעם מפסיק שומר-הראש, מעלע קצת אוויר, ושב למלאכתו. מובן שאין כאן עסק של שמירה, אינו שומר על כלום. אומנם אם ייכנס שודד מזויין לחדר, יקפוץ מייד על רגליו ויגן עליה, אך כבר ראינו שעיקר תפקידו לא בזה.

שעה חולפת. היא כבר רוותה, סימנה לו בידה, הוא מפרכס בלשונו כמה פירכוסים אחרונים וחדל. ברכיו דואבות. האשה, עדיין בכורסתה, מציגה רגליה על כתפיו, מעשנת סיגריה ומביטה בחלון. אפרורית יורדת בחוץ על הגן. היא רואה את השמיים. העולם פרוש לפניה. הוא עדיין על ארבעותיו, גרוי עד לקצות עצביו כמי שהכווהו באש, אסור לו להגיע לפורקן, שלא לכלות את האנרגיה המיועדת לצורכי שמירה. הוא מקרטע איפוא על ארבע, מלחית לשונו כמבקש לשמש וללקק עד קץ ימיו, אך אסור לו, נצטווה להפסיק. הוא עוצם את עיניו ומנסה לחשוב על כסף. הוא עורך בראשו כמה חשבונות. לאטילאט הוא נרגע. יורד עליו רפיון כללי, ערפל במוחו, עכירות. הוא פוקח עיניו בליאות.

שומר-הראש מתעטש. אם מפני שדיגדגה את נחיריו שערת ערווה מזדקרת, או אולי בשל קירבת חוטמו לאבק שעל השטיח, מתעטש אחת ושתיים ושלוש, גופו מיטלטל עם כל עטישה, מנדנד אף את ירכי האשה המוצגות עליו. עיניו נטועות למטה. אינו רואה דבר מלבד השטיח והערווה. כבדרך-אגב טופחת האשה בידה על עורפו להרגיעו מן העיטוש, בעוד עיניה מוסיפות לשוטט בחלון. קור ממלא את עצמותיו של שומר-הראש, מאוד היה רוצה לנמנם קצת, לתת למוחו לגלגל קרעי מראות, אולי להזות על הרפתקאות ילדותו. הרי פעם היה ילד, ולא התעטש על ארבע על שטיח מול ערוות אשה. עוד מעט יצטרך לקום, לדדות אל חדר-השירותים הקטן, לארגן מחדש את המבוזה בקידמת מכנסיו, ולחגור שוב את אקדחו. ביחוד מעיק הצורך להשתין. זהו צורך ששומרייראש משתדלים לדחותו ככל האפשר, ביחוד בחורף, והוא אומנם דוחה אותו לעת עתה. הוא עוצם עיניו בתשישות. מראות נזילים בצבעים אפורים מתחלפים במוחו מחמת רפיון שכלי. בעודו עומד כך על ארבע, וירכיה על גבו, נכנם משרת ומודיע לו הודעתי פיטורין. לא, אין הוא מפוטר בשל התנהגות נלוזה עם המעבידה, אלא במיסגרת ריענון הפרסונאל. לנימוק זה אין לו מה להגיד, אינו יכול להעלות כלל טענות-נגד, עליו להשלים. איבד הורמוני גבריות, ועתה אף את מקור מחייתו. ידה של האשה, שקודם, כשהתעטש, טפחה על עורפו, נאספת עתה בתנועה של "מה אפשר לעשות".

שומר-הראש

הוא קם ועומד על רגליו - את רגלי האשה הוריד בעדינות מעל גבו והציגן על השטיח - מתנודד רגע מחמת חולשה. שוב אינו זקוק לאקדחו. גם לא ייכנס כבר לחדר-השירותים הקטון, יתאפק עוד קצת, כבר אינו שייך לפה. רגלי האשה עדיין פשוקות, אן את ערוותה היא מכסה בשולי השימלה. כי אומנם כן, אינו עובד עוד אצלה, מודח לא רק ממישרתו, אלא אף ממעמדו האינטימי. חבל לו מאוד. כי שם, לרגליה, היו חיים, היה ביטחון. שם ספון היה בין שתי ירכיים חמות, ואוזניו, לחוצות בבשר פנים-רגליה, היו אטומות לשאונו של העולם שבחוץ. היתה לו, ללא ספק, פינה משלו. הוא יוצא מן החדר, וכעבור רגע יוצא מן הבית.

אחר חמש דקות הוא חוזר מן הרחוב, נכנס אל הגן שמאחורי הבית, והולך אל מתחת לחלון החדר. הוא מטפס על צינור המרזב, וכך, רגלו האחת על בליטה שבתפס-הצינור, הוא מתרומם ומציץ. האשה עוד יושבת בכורסתה, שום דבר לא השתנה בחדר, רק שבינתיים הודלק אור - בחוץ כבר האפיר מאוד, למעשה התחיל להחשיך. מבחוץ החדר אינו אותו חדר הזכור לו מבפנים. קודם היה זה חדר רגיל, ועתה, במבט מחוץ לחלון, יש בו כל-כך הרבה יופי, חום, מחוזיחפץ שהלב נוהה אליו, שאי אפשר בלעדיו. כן, בחדר הזה היה גם הוא פעם, לא לפני זמן רב, בסך-הכל חמש דקות. כמה נורא להיות מודח ממקום נפלא כל-כך. הוא מחייך לעצמו חיוך מתנצל של מוךך. לפני חמש דקות עוד היה שומר-ראש שתפקידו להדוף ראש כמו זה שלו, המציץ בחלון, והנה עתה הוא עצמו בעל הראש. האשה מן הסתם רואה את פניו - הוא אף אינו טורח להסתירם - אך אינה מראה שום סימנים של ראיה. חיוכו מתעקם: ראי מה הייתי קודם, ומה אני עכשיו. האשה מסתכלת ואינה זעה. בוודאי חסה עליו, אינה רוצה לפגוע בו, שהרי לו היתה נוהגת על*פי הכללים המחמירים, היתה מצווה על משרת שיגרשו, או לפחות יחסום את זגוגית-החלון בווילון. נראה שהודות ללב רך ולשיירי זכרונות טריים אינה רוצה לבייש אותו כליל.

הוא קופץ מן המרזב אל האדמה התחוחה. רגלו האחת, שעליו נשען כל העת, כואבת, וכפות ידיו שרוטות מן האחיזה הלא'נוחה באדן החיצוני של החלון. הוא עומד רגע, ראשו אל הקיר ופניו מוטות ארצה, אחר'כך, בתנופה פתאומית של ערגה, כורע על האדמה הלחה, תוקע פניו בקיר ומלקק אותו, כאומר: "היה לי אותך, ועתה - בחוץ, את כותלו." שחוק, וביזוי עצמי תוך נהמת כיסוף. הוא כל-כך מקווה שתוציא ראשה מהחלון לבדוק איפה הוא ותראה אותו במעמדו זה ותרעיף עליו משהו, הלוא בכל-זאת היה ביניהם דבר-מה!

בעוד הטעם החמצמץ והקר של הטיח בלשונו, הוא נשבע לעצמו שלא ירים את ראשו לראות אם היא שם, בחלון. "יקרה מה שיקרה," הוא אומר לעצמו, "אם תראה אותי -מה טוב, ואם לא -אקום ואלך." אך לאחר רגע אינו יכול עוד. כל-כך אינו יכול בלעדיה, בלי להיות משוייך לה, לחדר, לרגליה, לשטיח, עד שאגב לקיקה הוא מייד מפר את שבועתו, נושא עיניו למעלה ובודק אם היא רואה אותו. בחלון אין איש.

הוא קם מכריעתו, ברכיות מכנסיו מוכתמות בבוץ, נוסף לרטבובית הדביקה שבקידמת מכנסיו. הוא אדם לח וטחוב. עתה הוא אומר לעצמו: "אלך ואנסה שוב, לא יתכן שכך... לא יתכן שכך..." הוא סובב סביב הבית, מגיע שוב אל הכניסה-הראשית ומצלצל בפעמון הדלת. המשרת-הראשי פותח לו ושואל לרצונו בסבר-פנים ענייני. בחיוך מעוקם, חושף שיניים שאינן כל-כך בריאות, משיב שומריהראשילשעבר שהיה מבקש להחליף מלה עם הגברת. המשרת משיב שאינה פנויה. שומריהראשילשעבר מתעקש, אחר-כך מפציר, ולבסוף, בנימת קול חשאית, במעין אחוות משרתים, מתחנן. ללא הועיל. עתה הוא מרים קולו, מקווה שהגברת תשמע אותו ותבוא. לבסוף מתלבה נחישות החלטתו עד שהוא מסתער להתפרץ פנימה. על כך לופת אותו המשרת-הראשי הניצב בדרכו במין חיבוק, תופס ביד אחת בצווארונו מעורפו, מסובבו במקום, מטלטל אותו רגע להשגת תנופה, ומשליכו הלאה משם, החוצה.

"עד כדי כך!" משתאה שומריהראש אגב גיחוך עצמי מאוס, "בפחות מזה לא הואלתי להסתפק! עד כדי כך!" נד בהשתאות הנעלמת תוך דקה או שתיים, מפנה מקום לחרטה, אחריה לאיזו ריקנות שכל הנפש מכשכשת בה אנה ואנה בתנועה אוטומטית: "כן-כן... כן-כן..."

הייתי לזרא

הילדה קמה משנת אחר-הצהריים ונכנסה לחדר-האורחים, ממצמצת בעיניה בהסתגלות מחודשת לאור ולעולם ומחייכת חיוך רופס וסטאטי מתוך פיזור-דעת וחמיצות בפה ומתוך מתיקות גדולה וכובד דבשי שלאחר שינה עמוקה. ולמה לא לחייך? היא התקבלה בחדר-האורחים בעין יפה. חייכה אליה במאור-פנים אמה, אל היפהפיה הקטנה המקיצה משנתה: קיבל אותה בשחוק מפויים של שוחריטוב הגבר המשמש באותה שעה בהגשה בחדר, מוכן ומזומן להמשיך במלאכתו לשביעות-רצונה של האם.

הגבר, איש בעל פנים מחודדים ומתוחים מחמת שאיפות שלא יצאו לפועל, כיוון אליה את צידו השירותי, המוסך חיוך בעבודתו, ואילו בצידו השני, העמוק יותר, השקוע בתוך עצמו ומכוון כלפי התחתית, נותר פיו מקומט ומכווץ, טעון מרירות כלפי כל. אין ספק: יש לו טענות קשות נגד העולם, אלא שהורגל לשתוק. על כן היה חיוכו עשוי ולא מלא, והאם הבחינה במורת-רוח שאין שמחים ממש, שאין צוהלים בפועל למראה בתה הנכנסת לחדר בריאה ומלאה כל-כך, נורמלית, תפוחה מרוב שינה ועולה ומתפתחת לקראת העתיד כחלה בתנור. מרי רוחבי עמוק בעל שורשים עזים עלה בלב האם כלפי הגבר המשרת.

התנהלה שיחה בין האם לילדתה, שיחת רננים שכולה עליצות כפויה, חינחונים תינוקיים, מיני "פוצי" ו"פישליצי", המכסים על חשדנות, טינה, ומרירות רבה. הילדה סיגלה לעצמה התנהגות דומה לשל האם, בעיקר העמדתיפנים של עליצות, והאם היתה מרוצה מאוד ופניה הוארו. אח, הקופים הקטנים המרנינים את לבנו! הילדה השתדלה מאוד להפיק רצון מלפני האם ולהראות לה שהיא תלמידתה הנאמנה, ולפיכך הפריזה בגינוני חינחונים והעלתה מקרב אמה גלים של משטמה למראה ראי עקום זה. האם מחאה כף ואף צחקה כדי לתת עידוד ושבח לבתה, ובאפלולית נפשה ארבה לצעד מוטעה מצד הגבר. פני הגבר התעגמויהתארכו כפני סוס, ליסתו התחתונה השתרבבה קדימה במרי פנימי כלפי העליצות המזוייפת. הוא חש ששתי נשים אלה חיות בתוך בועה ורדרדה בעוד לבו מלא קצף מורתח על העולם. האם ראתה את התקוממותו הסמויה וליבתה בסתר את חמתה. הגבר ניסה להתפקע מצחוק למישמע אמירה מפתיעה של הילדה, אך לא יצא לו צחוק מעומק הלב, לא ממש. האם תלתה עיניים גדולות ובהירות באוויר וצברה בתוכה חימה לוחשת. היתה מועקה גדולה.

לפתע פרצה הילדה בבכי. היא התאמצה יותר מדי לשאת חן, עד שלא יכלה לכלכל עוד את מיטען נפשה, ויצאה לה התפרצות. האם אספה אותה אל חיקה ברחמים גדולים, הילדה היתה רכה ועוד נשמר בה חום המיטה, והיו נעימות ומתיקות עד לבחילה. הילדה תירצה את בכיה בכך שחלמה חלום-ביעותים על ילדים הודים מיסכנים, ומובן מאליו שילדה רגישה כמוה, המתעוררת מסיוט, תמצא לה מוצא ומיפלט בחיק אם. כשדיברה על הילדים ההודים ותיארה את הזוועות שעברו עליהם בחלומה, נכמרו עוד יותר רחמיה על עצמה, והיא געתה בבכי מחודש. האם ניענעה אותה ועשתה מאמץ גדול להשתתף בצער בתה, ולרחם על הילדה המרחמת על ההודים ולנחמה, אם כי ידעה שהכל רק התאמצות של תפנוקים, וכי תחת מסווה הרחמנות על ההודים מנסה הילדה למשוך בכות תשואות חן-חן לעצמה. ובכל-זאת גיפפה את הילדה בעוז והטביעה בבשרה נשיקות ממצמצות, ואגב כך הציצה לעבר הגבר, לראות את תגובתו על האנושיות וחום-הלב של ילדתה. ואומנם עמד הגבר והתאמץ לרחם על הילדה. הילדה אף הצליחה להפיק דימעה מעיני האם הבהירות, הנוחות להתרגש ולדמוע, והגבר התאמץ לרחם גם על האם. היתה באוויר התאמצות גדולה.

לפתע נדמה לאם שהגבר מביט בהן במבט יהיר ומאשים, ומייד קפצה כל רתיחתה עליו כלפי מעלה, והיא שנאה אותו מעומק לבה על שהוא מפר את האידיליה הקטנה של אם ובת בין-הערביים. היא חשה נבגדת על-ידי משרת חצוף זה, וביחוד ראתה את בתה כקורבן חסר-ישע של אכזריותו. היא לא עשתה כלום, אלא זאת, שמאותו רגע חדלה לענות לו ולפניותיו, ואף לא הסבה ראשה אליו כשפנה אליה. פשוט חדלה לדבר אתו. כל זה נעשה בשקט ובטבעיות גדולה מאוד ובלי טקסים מיוחדים.

פרק שני

הגבר נעלב. כלפי חוץ לא נראה דבר, מלבד חיוורון-מה והידוק השפתיים לאות התנכרות לעולם, אך מיותר להוסיף שבפנימיותו קפץ כדור לולייני של התרסה והיכה בכל קירות נפשו. הוא לא הבין על מה חדלה לפתע לדבר אתו. החל תהליך ארוך של חיבוטי נפש ללא נשוא.

הוא ישב בחדרו על מיטתו והקדיש עצמו לעלבון. מתחת לרצף המרירות המתמשך של חייו התחוללו מדי כמה דקות קירטועים של הנפש המנתרת, ובכל פעם כמו מחדש, ומשתוממת על מה שעוללו לה. בין הקירטועים היו דממה קרושה והלמות לב עמוקה של אי-שקט. הוא היה עייף מארד, אך לא יכול להירדם. לפנותיבוקר שקע בנים-ולא'נים, ולפתע התעורר מחמת הולם לב, והנפש שוב קפצה באוויר כצפרדע, שואלת "למה?!'/ ושבה וטבלה בביצתה המעובה.

בסתר לבו חיכה שתבוא להתנצל. היא לא באה. בערב בא אליה מאהב, מחדר-השינה שלה נשמע צחוק רם, אחר-כך היו אנחות כבושות. שקקו חיים. היתה גם ארוחה דשנה לאוד נדות, נלגמו ליקרים. היא היתה קצת מסוחררת, מבושמת, וכשנכנס לפנות את הכלים מחדר-האוכל, פנתה לעברו וכמעט שדיברה, והוא כבר חשב שהנה הגיע רגע הפיוס, וכבר התמלאו עיניו דימעות תודה, והוא חש שהוא שלה לנצח, אך מייד הוסרה בת-שחוקה משפתיה, פניה התקשו, והיא הסבה מבטה ממנו. כן, כמעט שגתה בגלל הליקרים, אך ברגע האחרון תיקנה. עד כדי כך.

אחר-כך שקע הבית הגדול בדיממת תרדמה, שהיא כה נעימה לישנים וכה מעיקה על הערים. ישנו האם וילדתה, היה להן נעים, שתיהן החליפו כוח בשנתן, כמו הכנה חשאית לקראת יום חדש של בילויים ועונג, שבו יטלו את המיטב שבעולם, ינצלוהו, ויותירו מאחוריהן שאריות ופסולת. והוא היה ער, ולבו הלם בכוח. אכן כן, היה גם עניין המוות. עניין זה צץ ועולה תמיד ביחד עם בעיה אחרת. בסוף נמות. קודם הוא, הרבה אחריו האם הצעירה ממנו בשנים, ולבסוף, זמן רב לאחר מכן - הילדה. ילדה רכה זו תחיה אחריו, תדע נסיעות, צחוק, מאהבים. אולי בחייה כבר ימצאו את התרופה לחיי נצח והיא תזכה לא למות לעולם. כמה עגום העולם ולא צודק! אומנם גם הוא עודנו חי בעוד אחרים מתו, אבל חייו היו רעים. רעים! ואילו היא תחיה חיים נהדרים, היא תיהנה, יהיה לה טוב! וככל שהעמיק לנבור באי-הצדק, כן חש כאב נוקב יותר בחזהו. הוא התקשה לנשום מחמת העוול. הוא מאוד חרד עתה, דווקא עתה, מפני התקפתילב. מה נורא למות ברגע זה! הרי זה שיא ההשפלה: להיות מוטל חסריחיים תחתן, והן תוספנה לחיות, והוא יירקב באדמה, והן תצחקנה, והוא לא יהיה, והן תפרשנה מישבניהן פסולת העתידה להתמזג עם כדוריהארץ, אותו כדור שעמו תתמזג אף גופתו שלו. הוא ופסולת אחוריהן ישמשו יחד מלט לכדוריהארץ, שעליו הן עתידות לדרוך עוד הרבה שנים. מחשבות ללא נשוא. וזו הבעיה, שאין דרך לחדול מהן אלא אם מתים, ולמות עתה הוא פוחד! ומה עושים? עסק אבוד. היתה חמרמרות גדולה של המעיים, יחד עם בושה על שהוא משועבד למחשבות נאלחות כאלה. עליו העולם ועל כתפיו. וקשה לו לנשום. לא תימצא לו מנוחה עד שימותו בולם.

והוא הרי כל-כך שאף להינתק מן הזוטות הדביקות של חייו, לחיות חיים אחרים, ראויים, שנושמים בהם אוויר טהור בטבעיות' ללמוד צרפתית... את, לא, לא צרפתית, זו מכאיבה מדי, מזכירה נשים אלגאנטיות, צוחקות בזרועות מאהבים צרפתיים! אבל אסטרונומיה! מטאפיזיקה! לנסוק לגבהים, בראיה צלולה, לדאות למרחבים, לא עוד עינוי והשפלה עצמית, למעלה, הרתק למעלה, לקור, לאובייקטיביות! אהה, אובייקטיביות, אובייקטיביות קרחונית, מתי ישיק אלייך הגבר את מצחו החם, הדלקתי? אך הבלהות אלה היו קלושות ורגעיות, ואיזה רפיון ירד עליו כל יום. תנו לו רק לחטט חיטוט מוכר, חמים; לנבור בתוך איזה פצע ישן-נושן ללא תכלית. כמה אומללה היא הנפש המכה בעור התוף מבפנים ואין שומע לה בחוץ, ועד מהרה מהסה אותה אף בעל הנפש עצמו בכל מיני הבלויות וזרויות.

בסתר לבו חיכה לה שתבוא להתנצל, להתפייס. ועוד יותר בסתר לבו הרי ידע שלא תבוא. ובכל-זאת ציפה. כל הלילה עבר עליו בציפיה דרוכה, שניסה להתכחש לה, ניסה לשכנע עצמו בשיכנוע פנימי עמוק שהוא שלו, שווה-נפש, שהוא ישן. הוא ניסה לנשום נשימות סדירות, אך מדי פעם היתה לו בליעת רוק מתוך עלבון עצום שאין להדבירו, והוא ניענע ראשו בתוך הכר להשקיעו בגומה נוחה, ושוב ניסה לנשום סדירות, אחר"כך התהפך על צידו השני, מנסה למצוא לגופו ולנפשו את התנוחה האידיאלית, שתודות לה יישן שנת-תינוקות מחלימה ואחריה יקום אדם טהור וחדש.

פרק שלישי

בבוקר היה הגבר סחוט. אור היום הכאיב לו משום שהאיר עולם מלא צבעים ואפשרויות שלא לו נועד. מוחו צף בערפל אפור. במרוצת הבוקר חלף פעמים אחדות על פני האם, אף השתדל לחלוף יותר מכפי הנחוץ, אך היא לא פנתה לעברו ולא דיברה אליו מלה. בשעת ארוחת-הבוקר פנה אליה וניסה לשאול אותה בטון מעשי משהו בדבר הניקיון במיטבח. בתגובה נטלה את ספל הקפה שלה ללגימה, והמשיכה להתבונן ניכחה בלי אומר. קור פתאומי פילח בקרביו: העניין רציני, העניין עלול להסתיים בגירוש. הוא היה המום. כך, מן הסתם, מגיע אותו רגע בחייו של חולה אנוש, שבו, בנגיעת גליד קרח בלבו, חודרת אליו ההכרה הנוראה, הוודאית, כי לא יקום עוד מחוליו, וכי ימות. לפנות"ערב באה לקפה של חמש ידידתה של האשה. הידידה היתה אשה נמרצת, בעלת הדרת-כבוד מרכזית, שערה ארוך ושופע ומסורק לאחור, ולשם היא מסלקת אותו, כשהוא גולש לפנים, בתנועות חדות ביותר, בעוד היא עצמה מסתערת קדימה, צוחקת בקולניות מופרזת ומדברת באיבחות היגוי דרמאטיות בהחלט. זוהי אשה, שבהיכנסה לחדר אנו חשים בנקיפתילב של מורא מחשש למשהו לא טוב. כשעתיים בילתה הידידה עם האם, אף החליפה כמה מלות תיפלות של חיבה ורצון עם הילדה, שהגיחה לחדר להפגנת חינניות ולנשיאתיחן בעיני אורחים, ושבה לחדר מירבצה. רוב זמן הביקור השתעתה הידידה בנוחיות גדולה על הספה, שתתה שני ספלי קפה וטעמה ברצון גדול מן העוגיות שהגיש הגבר, ושוחחה בטון שקט, כמידת יכולתה, שיחה של עמקות על בטן שבעה עם האם. היתה הרבה קורת-רוח בחדר-האורחים. הגבר הגיש ויצא, שוב נכנם, אסף את הכלים המלוכלכים ויצא.

לפני לכתה סרה הידידה והציצה כבדרך-אגב למיטבח. הגבר, שעוד קודם לכן סיים לשטוף את הכלים, התהלך אותה שעה אנה-ואנה, מתוך אי-שקט גדול, בין המקרר לתנור, שתי פסיעות קטנות לכל כיוון, וגם לעג לעצמו על טיול זה של בין-ערביים שהוא מטייל. הידידה נעמדה ונעצה בו מבט חודר, ארוך מן הרגיל, בלי לומר מלה, כמו על-מנת לשמר בזכרונה מראה קוריוזי. הגבר חש שהוא אבן מתמעט, כמו על-פי הזמנה, ומציג לפניה לראווה את כלימתו. לאחר ששבעה מן הסתם את המראה, ושוב, בלי לומר מלה ובלי בירכת שלום, יצאה. פתאום, בהבלחה, חש שהושגה מין אינטימיות בינו לבין הידידה, ובהחלטה הרפתקנית נועזת רץ החוצה להדביק אותה. רגע אחד צעד ברחוב דומם, אחריה, מוחו כבר ממולא מחדש בחששות מדכאים, ולפתע הדביק אותה, הלך עוד צעדים אחדים לצידה, ואז, בבת-אחת, היטה את פלג גופו העליון לפניה כדי שתראה אותו, ובעיניו תחינה לקבלת אישור לפתוח בשיחה. על פניה חלפה הבעה של קוצר-רוח, אך בעיניה הבריק ברק, בעת-היא ממשיכה ללכת, ולפתע פתח במהירות, שלא לעכב אשה כמוה, באיזו הקדמה נרגשת, ושוב חלפה הבעה של קוצר-רוח על פניה, וכבר עמדה ליד מכוניתה ופתחה את הדלת.

"הפסיקה לדבר אתי, ואין מושג למה!" פרצה נהמה מגרונו.

"ואתה הרי יודע למה!" קראה, ממש גערה בו, בחומרה. הוא השפיל את מבטו. הוא אכן ידע. ועוד: גם היא כבר יודעת, זאת-אומרת, דיברו עליו. ועוד: כבר גוערת בו, כבר מתירה לעצמה היתרים בקשר אליו, זאת-אומרת, עד כדי כך שפל מעמדו. הוא הסב פניו הצידה ושאל בקול נמוך אם תוכל לעזור לו. היא הסתכלה בו ממושכות עוד רגע, עיניה בוחנות כליות ולב, עד שחש עצמו עירום לפניה. (למען האמת, לא חדרה במבטה כלום ונשארה גם לאחר המבט טיפשה כשהיתה. כי הן הלוא מתבוננות בנו כאילו חשפו את צפונותינו, ולנו לא נותר אלא להתוודות; ובעצם אין במבטן יותר מן המבט עצמו. הן מאוד מפחידות אותנו כשהן מצמצמות את עיגולי עיניהן עד לסדק צר של רוע, כביכול מנסות לרכז את ארסן לקרן פולחת, בכך הן מצטיינות ביותר: אנו פוערים פה כאידיוטים לתעצומות כושר הבחנתן הפסיכולוגית; ואז הן מסתובבות אלינו ומשמיעות נביחה; ואז אנו משמיעים ציחקוק של כלימה; ועל כך ניענש קשות.)

הידידה כילתה להביט בו, נכנסה למכוניתה וטרקה את הדלת. לא טרחה אפילו להשיב לו, כך יאה,

בשעת ערב מאוחרת, כמעט בלילה, שקע הגבר במיטתו בנים-לאינים, ופתאום התעורר בחטף וראה דמות אשה עומדת מעליו בחשכת חדרו. תחילה פירכס לבו: "היא, היא! מתפייסת! מתרצה!" וכמעט צעק: "ידעתי שתבואי!" הדמות הדליקה את האור, והנה הידידה הנמרצת, גבותיה מורמות בחומרת איויעוררין של בשורות מחרידות.

"העניין לא פשוט. היא לא מוכנה. היא לא תוותר. ובצדק. לא מוכנה לשמוע. מתכוננת להעמיד אותך במקום הראוי. התאמצתי והפצרתי. לא למענך, למענה. היא לא מוכנה. היא לא תוותר. היה קשה. שיחה ארוכה. לא מוכנה. לא בקלות." "אבל מוכנה?!"

"לא בקלות. לא, לא בקלות תצא מן העניין." וכאן הפסיקה, ומבטה קודר וממושך. לב הגבר, שנבעת עם תחילת הדיבורים, וניתר לפתע משימחה לאחר ההודעה "לא בקלות", שוב שקע בכפור של חרדה לבאות. הוא תלה מבט בשפתי הידידה, וזו חתמה שפתיה והתבוננה בו, ביושב על מיטתו ומחכה בכליון-הנפש למוצא פיה. היא העומדת לומר לו מה יהיה, והוא מחכה לשמוע על עתידו ממנה, מחכים לשפתיה שתיפתחנה, והיא אינה פותחת אותן אלא לרצונה,

הגבר ניסה לפתות את הידידה להפיק אינפורמציה. הוא אמר: "אבקש סליחה ככל שאידרש."

הידידה הטיחה פרץ צחוק של בוז, הן על המחשבה שהעונש יהיה קל כלי כך, והן על הניסיון הכושל למשוך אותה בלשונה ולגרום לה שתמשיך לדבר. ומייד לאחר הצחוק קמה בתוכה חימה עזה על חוצפת הגבר, שניסה להערים עליה ולדלות ממנה אינפורמציה בטרם יעלה הרצון מלפניה, והיא הסתובבה ויצאה מן החדר. הגבר היה המום. הוא ידע ששגה, ושעתה עליו להתחנן לא בפני האם, אלא קודם כל בפני הידידה.

וכך חלף לו לילה שני. לא נפתרה הבעיה, רק נוספה חדשה. הגבר שכב על מיטתו ולא עצם עין. עתה שקע בעניין מוכר אחר: החרטה. הנה, בהישג-ידו היה הפתרון, ולו רק היה מחכה בסבלנות, היה שומע מפי הידידה את החלטת האשה, אך הוא אצה לו הדרך, ניסה להערים, ועתה הוכה. יש ללא ספק מקום לחרטה נוקבת.

פרק רביעי

למחרת, שוב באה הידידה לקפה של חמש, ושעה שהגיש את הקפה בחדר-האורחים, פנה אליה הגבר וביקש את סליחתה. הידידה, וגם האם, לא יכלו להימנע מחיוך קל על שפתותיהן. עוד אתמול, כנראה, כבר שוחחו בטלפון, כבר סיפרו אשה לרעותה הכל. הגבר היה גלוי לפניהן. הוא הסמיק. היתה ציפיה דרוכה. הידידה לא ענתה לו, מחקה בהתנהגותה את האם. האם לא אהבה זאת.

בלב האם זע רגש חריף של איבה אל הידידה שגונבת לה את שיטות התנהגותה כלפי גברים ממרים. הידידה חשה בכך, ורגש גאווה התפיח מעט את חזה כנגד האם הרואה את הסירוב לדבר עם גבר כמונופול. היא שנאה את האם על כוחה כלפי גבר זה. אומנם גם לה היו גברים שנהגה לא לקבר אליהם מפקידה לפקידה, אך לא היה לה גבר זה. לא היה שום דבר מיוחד בגבר זה, מלבד שהיה שייך לאם ולא לידידה, ועל כן חשה הידידה חיסרון. לפיכך החליטה להפגין יתרון-כוח של עצמאות בכך שתהפוך את התנהגותה ותגלה רכות-לב פתאומית כלפי הגבר. הדבר אירע כך: לאחר שעמד ותלה בה עיניים מצפות ונוגות, והתבונן בדומיה מעציבה איך היא לוגמת קפה ולועסת עוגה, ולאחר שפרש םוף-םוף והלך לחדרו - חיכה שם הגבר בהלמות-לב לבואה. היא לא נכנסה אליו, לא, עד כדי כך אין הוא רשאי לצפות; אבל כשיצאה ללכת לביתה, והוא קם ורץ אחריה, והשיג אותה ליד מכוניתה, ושב וביקש את סליחתה - החליטה לענות לו. הרכות היתה בעצם נכונותה לענות, ואילו התשובה עצמה עדיין היתה מצופה קשיות רבה:

"מצאת לך מקום לבקש סליחה!" התגוללה עליו, כמעט היכתה אותו. "בוא אלי הערב בשמונה"וחצי!" ונכנסה למכונית וטרקה את הדלת בפניו.

בשמונה כבר סיים הגבר את עבודות-הבית והיה מוכן ליציאה, לסור אל הידידה ולשאוב ממנה את שארית האינפורמציה על מצבו ועתידו. הוא עמד ולבש מעיל קצר, קצר וצר מדי, והתאמץ לאתוז בשני דשי המעיל ולחברם זה לזה בכפתור. לא בנקל עלה לו הדבר, כי אומנם הלעיט עצמו ביומיים האחרונים במאכלים בצקיים ושומניים, כמו לסתום איזה חלל מוצץ בבטנו, ועכשיו הוא מטלטל לפניו כרם קטנה ממולאה במועקה. כל עת הכנותיו ליציאה תססה בו מעין חומצתיות לא נעימה, והוא חש כאילו איבריו מבצעים את פעולות ההכנה כמו בהתנגדות פנימית. לפתע, כשהצליח לחבר במאמץ את שני דשי המעיל בכפתור רפוי, פלחה במוחו הכרה מאיימת כי מה שהוא עומד לעשות אינו טוב, אינו טוב, נועז יותר מדי, מפוקפק. אגב כך פקע גם הכפתור. כי אכן, איך תתפרש בעיני האם הליכתו אל הידידה בלי רשות אם לא כמעשה של בוגדנות, חתרנות וניסיון להקמת קואליציה נגדהי הלוא כאן פעולה הנראית על פניה העריקה! ואפילו יתרץ אחר-כך את הליכתו כניסיון לתקן את יחסיו עם האם - הלוא הכל נועד רק למענה! - מכל מקום התמונה אינה נאה, אינה נאה, אינה אומרת כבוד, יש בה רבב שומני גדול ומכוער: הולך לביתה של אשה אחרת, אשה מן העבר האחר, ואם לא ממש אוייבת בפועל, הלוא לפחות עויינת, את זאת כבר היטיב לראות מזמן.

פתאום נעשה לו קר על השגיאה הגורלית שעמד לעשות, כמי שפסע על שפת תהום ולא ידע, ורק אחר-כך, משנאמר לו, עורו מצטמרר לפתע. אין לו ספק: ההליכה אל הידידה היתה עולה לו בגירוש מתוך חרפה. מי יודע אם לא היו מחליפים את המנעול מייד עם צאתו!

רגע אחד נשם עמוקות והשתבח בלבו על תעוזת המחשבה שהצילה אותו, ברגע האחרון ממש, ממעשה של אובדן. רגש ספונטאני של חמימות ומסירות כלפי האם הציף אותו מייד לאחר ההשתבחות העצמית, ובאופן טבעי. הו, לו רק היתה עדה לניסיון שעמד בו, לנאמנותו כלפיה! איך כמעט יצא למטרת בירוריאינפורמציה על סליחה שהיא עומדת לסלוח לו - מטרה לגיטימית לכל הדיעות - ולבסוף התאפק ונשאר, נשאר באפלה, באי"ידיעה, הקריב הרבה רק על-מנת שלא יעיב עליו צל צילו של חשד-שווא במעשה בוגדנות פוטנציאלי, עד כדי כך! והיא אף אינה יודעת! ויום אחד ימות והיא לא תדע! כל-כך הרבה דברים קטנים עומדים לזכותו ואיש בעולם אינו יודע, ואפילו אם יידעו, יפהקו וילכו לישון.

אחר-כך הצטנן מעט, וראה שמצבו נותר ללא שינוי, כלומר: לא טוב. אל הידידה אינו הולך, והאם ממשיכה לא לדבר אתו. אינפורמציה מסויימת, הנתונה בידי הידידה, לא תגיע אליו, והוא אובד-עצות. הוא שכב על מיטתו ועיניו לחות מרחמים עצמיים על מצוקתו. וכל אותו זמן הציץ בשעונו וראה איך הזמן עובר, ופגישה גורלית עתידה להיות מוחמצת, וככל שהתקרבה השעה גברו בו פיקפוקיו, שמא בכל-זאת היה עליו ללכת ולפתור באחת את בעייתו. עד שמונה-וחצי פיקפק, ובשמונהיוחצי בדיוק, משאיחר את המועד, ידע לפתע בבהירות שאין למעלה ממנה: היה עליו ללכת! שגיאה גורלית שלא הלך! עתה יישאר בערפל קודר, האם אינה מדברת אתו, אף הידידה תחדל, כיוון שלא סר אליה לפקודתה. הוא איבד את עולמו.

משמונה-וחצי התל אצלו איפוא תהליך של חרטה על שלא הלך. הוא שכב על המיטה בחושך, לובש מעיל פקוע, וזוויות שפתיו משוכות כלפי מטה במרירות שאין לה תקנה, כמכריז: תקווה כבר לא תבצבץ לה על שפתיים אלה.

בתשע נפתחה דלת חדרו בלי נקישה, ודמות אשה קטנה בכתונתילילה לבנה עמדה בפתח, שערותיה הארוכות פזורות על כתפיה. הילדה ניצבה מעליו כמו מלאך קטן בלבן, ואמרה לו בקול מתוק של טרם שינה:

"אמא ידעה הכל. על הזמנתך לביקור אצל ידידתה, ועל כך שלא הלכת. אמא ראתה שנשארת נאמן לה בכל מיקרה, שאתה שלה כמו הבית והרהיטים, במובן החיובי. אתה תחכה לה עם הראש בתוך אסלת בית-השימוש, ואמא תעשה את מה שהיא צריכה. אז תמשיך להיות שלה כמו פעם."

היתה דממה. הילדה הדליקה את האור, ועמדה וצפתה בו, ולא גרעה עין מפניו. על מראה שכזה לא היתה מוכנה לוותר, על פני אדם מוכה לפתע, לראות מה עובר עליו, ואיך מצטייר העלבון על פניו, מה בעצם מתרחש בהם ומאחוריהם, ההעוויות הקטנות ללא שליטה, קצות הפה הרוטטים, העיניים הדומעות לפתע, ולעיתים, ולפתע, התקמטות כללית של הפנים, ופריצה בבכי גדול, בכי ילדותי, כשכל ארשת הפנים משתנה ללא-הכר ונוצרות מסיכות מעניינות, בדרך-כלל מסיכות גרוטסקיות מן המזרח-הרחוק. ועוד סיבה היתה לה לא לגרוע עין מפניו: היא חיכתה לתשובה. היה עליו להחליט מייד ובמקום. לא לו זכות-היתר לחכוך בדעתו, לעכל את עלבונו, לא כאן המקום להתפנקות, באן אין זמן, כאן מכים בהלם ומחכים לתגובה מיידית. עיניה של הילדה הבריקו ממאמץ להסתכל היטב בגבר בלי לאבד שום ניע בארשת פניו. הוא נשא אליה את פניו וראה את עיניה הנוצצות, ומייד, כאילו הוכה, השפיל את מבטו ולא אמר מלה. "פוחד ממני!" חשבה הילדה ברצון, ומין גירוי מחליא חרק בנפשה. היא

קפצה פסיעה אחת קדימה, שערותיה ושולי כותונתה מתנפנפים, פניה מאדימים וכל סיברה מתכעד:

"מי אתה! מי אתה שתשתוק ותחשוב שתהרהר בדברי אמא לא היתה מוכנה לשמוע על פחות מגירוש בחרפה," - לב הגבר קפא - "אבל לבסוף מצאה במאמץ נקודה רכה והסכימה לחנינה! היא תטנף אותך, על זה אין שום ויכוח! תטנף באסלה! זה לא עומד לשום מיקוח!" "מי מתמקח?" קרא הגבר ביאוש.

"עיפעוף אחד של טרוניה ואתה מתנדף מכאן כמו פליטת אוויר לחלל!" "מי מעפעף?" קרא הגבר, והוסיף בחיל, "מתי לבואי" "היא מאוד שבעה כעת. בוא בעוד חצי שעה." בך ענתה לו מיידית, הסתובבה, כיבתה את האור ויצאה בלי לסגור את הדלת.

"ילדה נפלאה," חשב הגבר, "ממש רואים איך היא מבשילה לאשה." היה ברור שהילדה, ממש ברגעים אלו, שרויה בהתפתחות גדולה, ואין פלא, הלוא היא מפטמת את עצמה כהלכה במזונה הטבעי, מזון-מלכו-ת שלה, צעקות מתוך צדק מוחלט על גבר נפשע.

אחר-כך היה המום. לא כך תיאר לעצמו את תמונת ההתפייסות. הוא ראה בחזונו, אין צריך לומר, חיבוקים ונשיקות, ואף דמעות, ראה זרועות נכרכות סביב צווארו, ושני אנשים נופלים זה על זה ובוכים על כל הזמן שבוזבז לשווא, על כל חייהם, על היוולדם לעולם כה עגום, אך גם כה עצום, בוכים מפני שטוב ונעים ומשחרר לבכות, והלב מתרכך כספוג, ונעים, כל-כך נעים ונפלא... הנפש כלתה רגע למשהו אחר, קירטעה עוד קירטוע וחדלה. היתה דממה מאובנת.

אך עוד מצא בעצמו מקום להיעלב גם על כך שכיבתה את האור בעוד הוא יושב בחדר. כאילו היה רהיט שאין מבזבזים עליו חשמל. הוא חייך בחושך חיוך קטן, בלתי נראה, אובד, של כלימה.

פרק חמישי

אין הדברים קלים ופשוטים כל-כך. אדם חושב: אלך, אתבזה, אעבור מהר את מיכסת הטינוף שלי, ואשיב את חיי לקדמותם. אך לא כך זה נעשה, ועל כל פנים, לא במהרה. על האדם להתענות הרבה, הזמן קופא בשעות כאלה, והעניינים מתמשכים במריטת עצבים נוראה. הוא עמד בחדר-האמבטיה הפרטי שלה, הכולל גם אסלה. בדופן האסלה, מלפנים, כך ראה, היתה שקערורית, כאילו נחרצה במיוחד על-מנת להכניס לתוכה את הצוואר מתחת למושב ולשרבב את הראש פנימה בלא להפריע ליושב. (האומנם תוכנן הכל מראש, מיום שנבנה הבית?)

היא לא באה מקץ חצי שעה. אין לדעת אם ניסתה את סבלנותו, או שנרדמה. מן הסתם נרדמה לה, מרחפת מעל הדברים, שיכחה מתוקה אופפת את מוחה, בעוד הוא מחכה נרגש ופגוע בחדר קטן, אינו מוצא לעצמו תנוחה, לא מחמת צימצום השטח, מחמת התרגשות עד ללא נשוא.

"מה שפחדתי ממנו כל חיי עומד להתגשם!" אמר הגבר לעצמו. בסרעפת היתה רטיטה גדולה. כלפי חוץ הפיק מיני הברות סתמיות לכבוש את התרגשותו, וכל אותה עת המשיכה ודיברה נפשו אגב נענועים קטנים של הראש לשלילה: "אינני מאמין! אינני מאמין! איך אפשר?! איפה שמענו על כך?!"

"אך צחוק הוא!" פרצה נהמה בלב הגבר. אבל בתוך תוכו המשיכה וכססה ציפיה ערמומית, רבת נכונות, לאשר עומד להתרחש. היתה אנרגיה גדולה של מתיחות בחלל האוויר. ידיו ופניו היו לחים ושמנוניים מזיעה ומהפקת הורמונים של תשוקה. "זוהי ההרפתקה הגדולה של חיי!" אמר הגבר בלבו, ובראשו הינהן בתוקף באפלה, כמי שכבר מתכונן להדוף ביקורת לגלגנית העלולה לבוא עליו מצד קהל עויין סמוי, והוא מתעקש כנגדם בעקשנות: "כרכן! כן-כן!"

אחר-כך ירדה עליו עייפות כבדה והכניעה אותו תחתיה. הוא ישב על הריצפה למרגלות האסלה, נשען בעורפו על שפתה ושקע בנים-לא-נים שסוע, ושוב ננער לפתע מנימנומו בהולם לב ובהפתעה מחודשת, ושוב עינתה אותו הציפיה, ושוב הזיע והפריש שמנוניות לקראת ההרפתקה הגדולה, הבלתי אפשרית, ושוב חל בו תהליך כבישה, והוא הביע אי-אמון בעומד להתחולל, ושוב נכנע והאמין בלב מורתח וערמומי, והינהן בראשו בכל תוקף "כן-כן! כן-כן!" ושוב שקע בנים-לא-נים.

אפילו פעם אחת, במשך כל הציפיה הארוכה, לא כלתה נפשו להתרומם מעל חדר-האמבטיה, אל השמיים הפתוחים, לחיים אחרים. לא, לכך יש עוד זמן, כעת הוא עסוק. ובתוכו לחש לו עוד קול אחד, חרישי: לא רק עכשיו, גם בעתיד, ועד יום מותך, לא יהיו חיים אחרים. נימי הנפש יוסיפו להרעיד מתוך עלבון, גירסה רוחנית לחיטוט באקזמה בין אצבעות הרגל, חיטוט לאין קץ. ולא יהיה עוד בוקר רענן ומלא שקיקה לקראת העולם במו פעם, לא תשוב עוד השימחה על קרן שמש בחלון, על הטבילה הראשונה בעונה בים: הכל דהה. נותרת עס בליל נוטף על סנטרך, ומפעם לפעם איזה פרץ צחוק לא נעים, כמו ניקוז דק בדקירת מחט, הנסתם מחדש.

ועוד יותר במעמקים כירסמה בו בחשאי איזו טינה נואשת, המלווה אותו כל חייו, טינת הילד המרים כתפו ומשפיל עיניו: "לא אסלח לכם לעולמים!',

פרק שישי

חדר-האמבטיה הוא מקום מוזר, שונה משאר חדרי הבית, כולו אומר חומרניות בוהקת. זהו חדר אורבאני, מזכיר את העיר ניוי-ורק בזעיר אנפץ, ביחוד את מנהאטן: אריחים וחלקי מתכת בוהקים מעורבים בשלל מראות וחלונות! על המדפים בקבוקונים ושפופרות עומדים זה לצד זה במיניאטורות של גורדי-שחקים; ומעל לכל - האווירה; אווירה שיש בה, כמו בניו-יורק עצמה, תערובת לא מוסברת של ציחצות עילי והזנחה תחתית, ריחות בשמים אקזוטיים וצינורות סחי וצחנה, ציפיה כבושה לחיים אקסטאטיים של גירוי ויצר, חיים של סדום ופריצות, נשים עירומות מהבילות ומפזזות, המותירות תחתיהן אכזבה גדולה של מישקעים שומניים, שיער תלוש, קרעי צמר-גפן מזוהם, עד שבסופו של דבר משתוקקים לפתוח צוהר, לצאת למרחבי הטבע, למידבריות אריזונה, לקרחוני אלסקה.

שלושה אביזרים עיקריים מאכלסים את חדר-האמבטיה -משפחת רהיטים לבנה בדרך-כלל, או לעיתים ורודה - שלושה רהיטי-קוער עשויים חרסינה חלקה: הלוא הם אמאיאמבטיה, ילדה-כיור, ואבא'אסלה. האמבטיה והכיור נורמליים ונראים טוב ונכון, רק האבא נראה אידיוט. מה מוזרה היא האסלה, נראית כפה פעור משתומם של טיפש, שבגרונו מיקווה ריר שקוף - מוכן תמיד לבלוע.

כששמע הגבר קול צעדים חרישי במסדרון, ננער, התהפך קדימה, ועמד על ארבע לצד האסלה בחדר-האמבטיה הפרטי של האם. היא נכנסה והביטה בו בלי עניין. עיניים חומות בארובות עמוקות, מקרינות איזה טון כבוש של תוגה, מעל לשפתיים דשנות, המביעות מעל לכל את העובדה שאינן צריכות אותך - כך נראתה כשפתחה את הדלת באור קלוש והשקיפה עליו. אין לומר שהסתכלה עליו, אלא שהיה בחוג ראייתה. היא התייצבה מול האסלה, הסתובבה כשאחוריה כלפיו, והרימה בשתי ידיה את שולי כתונת-הלילה שלה עד לגובה מותניה, ושם אחזה בהם בשתי כפות ידיה העדינות, והביטה לאחור מעבר לכתפה אל הגבר הכורע, והוא נשא אליה מלמטהילמעלה מבט שואל.

האם חיכה למוצא פיה? והלוא ידע מה עליו לעשות! זוויות שפתיה נמתחו מתיחה קטנה, כמעט לא מוחשת, לצדדים, והוא ראה את מה שהסתמן באפלולית כחיוך דק, ספק לעצמה, ומצא בזה סימן מעודד. אולי חייכה לעצמה כי ראתה שהכל מתנהל כתיקנו לפי רצונה, ושגבר זה עושה מה שנצטווה על-ידה, בתיווך ילדתה. בחיוך הסיפוק חל עיקום קטון של בוז.

ולפתע נדמה לו שאף קרצה לו בעינה. כל-כך הרבה משובה ושימחתיחיים פרצו ממנה לפתע, אם כי באיפוק היאה, כשניענעה לו בהבלטה קלה את אגך ירכיה וישבנה. מייד הבין שהצטווה להוריד את תחתוניה למסה, בעוד היא אוחזת בשולי כותונתה מלמעלה. זאת עשה במהירות ובעדינות אירקץ, בלב מפרפר ובפנים סמוקים, אך גם באיזו התרוננות של רצון טוב. כי, איך לומר זאת, 9?ק חיוכה, ספק קריצתה, החיוניות ששפעה ממנה - כל אלה כה היטיבו את האווירה, וקודם כל מפני שהביאו איזו תנועה בתוך קפאון הציפיה של חדר-האמבטיה. לפתע נראה הכל בעל מידות אנושיות, והוא אדם, והיא אדם, וכולם שוחרי-טוב, חוננים, מתייחסים זה לזה. כמה חום היה במבטה הלגלגני כלפיו. גל עצום של סערת-נפש ורצון להתמסרות מוחלטת גאה בו, שוב קמו והיו חיים, ניו-יורק זוטא התעוררה, סאנה, הבטיחה, אשה נכנסה, מה גם בכתונתילילה, אשה יפה, אשה עם הבטחות להעניש אך גם לסלוח, אשה המעניקה בסיס לקיום, אמונה, רצון להתקדם, להשתגע, להיות, אשה הצופנת בחובה, כמו אמריקה כולה, הבטחה גדולה של אושר. וביחוד היה בהופעתה משהו המרמז לו: לא יקרה כלום, רק בדקנו, רק ניסינו והתלוצצנו, יהיה טוב, נעים, הלוא כולנו נולדנו ילדים, תנו לנו ממתק וקומדיה מצחיקה, ונתגלגל מצחוק ונלך לישון עם חיוך. כמה פשוט העולם!

כשהוריד את התחתונים עד קרסוליה, ובעודו כורע ברך מאחוריה, ניגלו לעיניו שתי עגבותיה הדשנות והממולאות - הלבנות, כמסתבר, משאר גווה - וביניהן החריץ המוארך, המעמיק, המפלג אותן באופן כה נכון, כה מסעיר, לשניים. ואף בתוך החריץ, אף בו היתה טמונה הבטחה כמוסה ניוי-ורקית, אומנם מסוג אחר. לבו של הגבר פירפר בין שתי ההבטחות: קריצת העין השובבה מול החריץ המעמיק, אורות ניו-יורק מול אפלת ביביה. הוא היה דרוך לרגליה.

והשאלה היא מה עושים עכשיו: האם לטמון את הראש באסלה, כפי דרישתה המקורית, או בהסתמך על חיוכה וקריצתה המשובבים, להבין שאין צורך, ולהמשיך לעמוד על ארבע לצד האסלה? לגבר היה ברור שמתהווה פה עתה רגע של חסד, שאכן יש לכרוע על ארבע, להרכין ראש צנוע לצד האסלה, ליד ירכה, נוגע-לא-נוגע, בעוד היא יושבת ומרוקנת את מעיה, וראשו קופץ קצת, כמבוהל מחמת מתיחות עצבים גדולה, עם כל טפיחה בתוך המים, והיא מחייכת מלמעלה בחיוך חונן, וטופחת על עורפו כמו להרגיעו בתנועה של בעלות מוחלטת. הגבר כבר הקדים בדמיונות ושיעשע את לבו במחשבה על הטפיחות בעורפו. מתוקה היא הטפיחה בעורף, אם כי, לכשנדקדק, נמצא בה מין קוצרירוח, ולכן מתוקה ממנה שבעתיים הטפיחה של יד הנוגעת בעורף ומשתהה עליה קצת אגב החלקה, מעין ליטוף, שאז יש השתהות של רגש חם מצד הגברת. ביחוד יפה תהיה ההשתהות בשעה שבוקע נתח מחריץ אחוריה, כי הרי אז פוסקת כל פעילות של האדם מלבד אימוץ שרירי הבטן, וכמה נאה יהיה ליד להשתהות אז על עורפו ואולי אפילו למולל את פלומת עורפו, עד שייצא הגליל כליל ויטפח על פני המים, ואז תטפח קלות פעם ופעמיים על עורפו - מעין בבואה לטפיחה במים - ולבו יקפוץ בקירבו מגאווה על הצלחתה הכבירה בהפקת צרכיה, ושוב תרים ידה, וחוזר חלילה. כזה היה חזונו.

רגע אחד הסתכל עליה מלמטה למעלה במבט שואל, וכבר חזר אל ארבעותיו ודידה דידוי קטן ועמד סמוך לאסלה, מחכה שתשב. היא לא ישבה. היא המשיכה לעמוד עוד רגע, אחר-כך הרימה ידיה והניחה אותן על מותניה בתנוחת ציפיה של קוצר-רוח, ונשמה נשימה עמוקה מן הרגיל, כאומרת: "עד מתי אחכה!"

הגבר תפס ששגה, שפיענח לא נכון את שעת-הרצון, כלל לא היתה שעת-רצון, ועליו לתקן מייד את משוגתו. תיכף ניתר קדימה, נפל לאחוריו פרקדן, עורפו בתוך שקערורית הדופן וראשו בתוך האסלה, והוריד מעליו את מיסגרת המושב האליפטית כשפניו באמצע, ואף הגדיל ופער את פיו, כמנסה לבטא בכל דרך אפשרית את התמסרותו ונכונותו. אך לרוע המזל אירע מעשהו בדיוק כשפקעה סבלנותה של האשה, היא לא חשבה לחכות אפילו רגע אחד בשעה שהיא נצרכת לנקביה, והיא הרימה את תחתוניה בתנועה נמרצת וחסרת רחמים.

הגבר המבוהל קרא: "אני כאן!" וידיו פשוטות לצדדים, וראשו שמוט בתוך האסלה כאילו היתה מפרקתו שבורה - אך לשווא. האם בבר יצאה מחדר-האמבטיה וטרקה אחריה את הדלת בזעף, בקבוקון בושם הצטלצל על המדף ליד הראי, ושבה והיתה דממה מעיקה, והעיר ניו-יורק הראתה שוב את פניה הקשים. לבו של הגבר שקע בקירבו בחרדה על ההחמצה הגדולה של הזדמנות חייו האחרונה.

עוד כשתי דקות שכב בציפיה שיקרה נם, והיא תשוב ותראה עד כמה נכון הוא לעונש, ותשב מעליו, והחיים יאירו לו. היא לא שבה. מראש ידע זאת, הוא הרי הכיר אותה. הוא קם ממקומו. שרירי צווארו כאבו, כאבו גם ברכיו. מפיו פרצה אנחה של כאב ואובדן, והוא חש במהירות מחדר-האמבטיה הפרטי של האם לחפש אותה.

פרק שביעי

"תני לי להכניס את הראש!" צעק הגבר צעקה לוחשת. הוא עמד על ברכיו לצד האסלה בחדר-האמבטיה הכללי, שערו הדליל פרוע ועיניו נוצצות בתאווה שאינה יודעת רסן - התחנן וניסה לדחוק את ראשו בין שתי ירכיה, אומנם בלי לגעת בהן, עלימנת שלא להפריע לה חלילה ובכך להגביר עוד יותר את איבתה, ולפיכך יצא שחבט את גולגולתו בדופן החרסינה בלבד, "לא הוגן שתדוני אותי על-פי רגע של היסום. ואפילו היסוס לא היה כאן, היה רגע של רפיון, רפיון! לא ארצה לאבד את הזדמנות חיי בגלל רגע אחד של היסודהדעת. ואומנם לא היה פה יותר משבריר רגע, שבסופו זינקתי מהר והפכתי את ראשי והייתי מוכן לעונש. ואת זה אני רוצה! את העונש תני! כל מה שתחליטי אחר-כך נתון בידייך, אני ליותר מן העונש המקורי אינני שואף! להיענש ודי!"

היא היתה לא חנונה. היא כביכול ישבה ועילעלה במגאזין ולא הקדישה לו מבט. כמו הופר האיזון, חלפה שעת הרצון, החיוך, הקריצה, ומעתה הוא נחשב לא רק למי שסירב להיענש בעונש שהושת עליו רשמית, ושהודיע, וגם זה רשמי, שהוא מסכים לו, ובהפרת אמון זאת חשף עצמו כאדם נאלח, לא מהימן, כוזב, שמקומו לא יכירנו בשירות משקיבית הגון; יתר-עליכן, הוא נחשב כמי שגרם לה להתאפק, סיכל את תוכניתה לשבת בנחת לצרכיה בחדר-האמבטיה הפרטי שלה, כלומר, גרס לה ליקויים בריאותיים פוטנציאליים, פגיעה ברכוש, הסגת-גבול, ובעצם מה לא! כעסה עליו כה התנפח עד שלמעשה ניתק ממנה כבלון מלא, פקע מתוכה והתנדף, ועתה כבר היתה מעבר לרעש, מעבר לגבר הזה, הוא כבר למעשה נמחק אצלה. היא נבגדה, היא לא תיתן ידה לניסיון נוסף, וזה מוחלט.

כל זאת ידע הגבר. ויחד עם זה לא האמין. הוא חיכה עוד רגע על ארבעותיו בראש מושפל ושמע את הטפיחות הכבדות במים, שקודם חזה בדמיונו בד בבד עם טפיחות ידה בעורפו, ועתה היו מעין בת-קול של מחוז כיסופים נחשק, שאליו לא יזכה להגיע לעולם. רגע ארוך שתק, ואחר-כך פתח שוב בדיבור, הפעם בקול לא בכייני, חותר ליציבות, מנסה להסתיר את הרעד בלי הצלחה. בלי הצלחה ניסה גם לחפות על עילועי הגרון התכופים שלו: "אולי מיותר לומר לך, ובכל-זאת, כיוון שקרו כמה דברים ואירעו מאורעות והשתבשו אורחות-חיים תקינות, ראוי שנאחז קודם כל בבסיס המוכר, שנותן מעמד יציב לקיומי: אני שלך. ועוד טעם יש לי באמירה זו: שלא אצטער אתריכך שמא אינפורמציה כלשהי נעלמה או נשכחה מידיעתך. ואוסיף: את האשה של חיי בכל צורה, אם לא בצורה הנעלה של שאיפתי מפעם, הרי בכל צורה אחרת שתבחרי. העיקר להיות במחיצתך. דעי לך: את מחמירה אתי מעבר למידה. אין צורך. אני שלך בין כה וכה, שום דבר לא ישנה זאת, זולת החלטתך שנמאסתי ושעלי להיות מגורש בחרפה. כן, שמעתי שזה היה עונשי המקורי, ואם כי נחרדתי, לא התפלאתי. להיות אדם כמוני, יש לכך מחיר. ולכן אינני מבקש ממך אלא את היחס הנאות והטבעי כלפי. אדם כמוני - והרשי לי להצטרף אלייך לרגע ולהתבונן בי מן הצד - החולם להיות ראוי לחיקך, אינו ראוי אלא להיענש קשות. על אחת כמה וכמה אם נוסיף את רגע ההיסוס שלי בחדר-האמבטיה הפרטי שלך. אני מוחה כנגד עצמי ומודיע לך אובייקטיבית, שאדם כמוני יש להשחית. לו היה לי אומץ הייתי מתנדף מבעד לחרך בתריס. אך האומנם רק חוסר אומץ כאן? אסור לפטור אותי בקלות. אסור לתת לי ללכת בהרגשה שחייתי כאן ויצאתי בזול. ואת, אף את, כיצד תוכלי לחיות ולדעת שאי-שם מתהלך לו גבר ראוי לעונשך שיצא ממך נקי? את מאוד יפה, את יודעת, ואינך משערת כמה יפה עוד יותר תהיי כשפני, לאחר העונש, יהיו מישקל-נגד ליופייך, הרקע להפגנת הדרך. אינני אומר לך זאת כדי להחניף, אינך זקוקה לחנופתי, ואם תתעקשי ותחליטי שהחנפתי, הנה סיבה נוספת להעניש אותי. אני דואג לך באמת. חייך לא יהיו ממש מלאים אם לא תוסיפי לביוגרפיה שלך את הענשתי, כמו יבשת אקזוטית שוויתרת לחלוטין על דריכה עליה. לפיכך אני קורא לך לחשוב על כל העניין מחדש..." - וכאן סיימה האשה את פרק רביצתה הנוכחי ותלשה ן-פיף נייר לקינוח, והגבר חש ששעת הנאומים מגיעה לקיצה, היושביראש היכה בפטיש סמוי ועליו להזדרז - "...וזכות גדולה נפלה בחלקי, שיהיה הטבע בעצמו כלי עונשין בדיני, ושהוא, הטבע, מייצר אצלן בלי משים מדי יום מחדש את חומר גזריהדין, ולפחות מבחינה זו לא הוחמצה השעה, ומה שלא אירע היום, הנה יש לו תקנה, ולפחות מבחינה זו אפשר לומר שיש מחר ועוד מחר ועוד מחר, והשהות בידך לחשוב ולשנות את החלטתך. ועוד דבר אחרון עלי לומר לך: הלוא צורך זה שלך עכשיו צורך טבעי הוא, וברגע עשייתו הוא נראה בעינייך כאילו אין ערוך לו, וכאילו הוא הדבר המרכזי והמהותי שבעולמך. והנה עד מהרה, דקה לאחר שתצאי מכאן, יהפוך למעשה חולף, שבא אחר תחתיו, ואף הוא מקבל לרגע את הזרקור המרכזי, ואף הוא נמוג, וכך נמוגים להם חליפות החיים מעניין למישנהו, כשכל אחד מקבל את ערכו לרגע עשייתו, וכולם ביחד, בהצטברות, אינם ולא כלום. גם אני תחתייך חולף ועובר. אבל שונה הוא מעמדך בעיני, שאת הרי לעולם אינך יוצאתילפועל בשבילי, אינך מתגשמת בחזקת מעשה, ולפיכך אינך שייכת לאף רגע מסויים, ולכן שייכת את לכל הרגעים כולם, ולכן עד סוף ימי תהיי במחשבתי, ולא אשכח אותך לרגע, וערכך לא יפחת בעיני לעולמים, וכדי לבסס זאת, כדאי לך להשאיר בעולם מישהו שיהיה על מישור מאוד נמוך תחתייך. אכן, חישבי על המהות, על מהותך חישבי. ולכן אני קורא לך לחשוב, ולסיכום אני אומר לך..." - וכאן כבר קמה האשה והרימה את תחתוניה והורידה את שולי כותונתה וישרה אותם - "...לא לצורך רווח, לא לצורך מחילה, ולא לשם מניעת גירושי בחרפה מן הבית, אלא למען הנכונות והצן-קןה הגיאומטרית של הדברים: טנפי את פני באסלת בית-הכיסא הפרטי שלך!"

אין צורך לומר עד כמה מעשה זה, של שרלטנות ריטורית, הרע את מצבו. היא יצאה בלי לומר מלה. שעה ארוכה השתופף הגבר מעל שפת האסלה, וכמו טייל בודד על גדות אגם, השתהה ארוכות במבטו על מיקווה המים, על הגושים הטבולים למחצה, חלקם מתפורר, וקרעי הנייר צפים ביניהם, וביניהם גם - זאת לא ראה, אך ידע - טבועה בבואתו. אתר-כך שטף את האסלה במים, ניקה וקירצף, והיתה לו שעה קטנה של תכלית ברורה. הוא רבץ למרגלות האסלה והתאמץ לנמנם, אך היה משולהב מדי. הוא חיכה שתחזור וידע שלא תחזור, שהיא כבר ישנה עכשיו. הוא שאף עמוקות, ברעדה, את האוויר הסמיך, שהלך והתפוגג, מבקש להטמיע בחזהו את הריחות בהענשה-עצמית זוטא. אך לא היתה לו נחמה ממש. עד הבוקר שכב בלב הולם והתחרט על מישגהו הגורלי, וחיכה לאור יום המחרת כמו אל להב לטוש של מאכלת.

ורק מפקידה לפקידה, כמו מישקלינגד להתמסרותו המוחלטת, צף בו גוש של מרי כלפי האם המענישה, וביחוד כלפי עצמו. וכי מדוע אינו קם והולך משם?! - אינו יכול. עובדה היא שמישקולות עופרת קושרות אותו לבית הזה. כל עוד הוא כאן - מתנהל דידודברים, ויש לו שיח-ושיג עם המכונה המענה אותו; אבל אם ילך מכאן, תמשיך המכונה לענות אותו ביתר שאת, בריקנות מוחלטת. אין לו חיים בחוץ, מלבד חרטה על לכתו. בחרטה זו יהיה שבוי. והוא יענה את עצמו באכזריות גדולה משלה. לא, לא יוכל לשאת את היותו מודח מעל פניה.

פרק שמיני

למחרת באה הידידה כהרגלה לקפה של מינחה. התנהלה שיחה עירנית בין האם לידידה, הגבר הגיש קפה ועוגיות, הילדה קמה משנת אחר-הצהריים שלה, והיו ליבובים וחיבובים. על עניין הגבר לא דובר. הוא התפתל מרוב סקרנות, חש בשלפוחיתו מרוב מתח, אך נראה שכל שאר העולם סביבו שליו וחי בטוב. נכון שמה שהוא בעל ממדים מיפלצתיים בלילה, מקבל את מידותיו הנכונות לאור היום, אך הגבר סירב להאמין שעד כדי כך התאפסו מצוקות הלילה הנורא שעבר עליו. הוא הסתכל בקודקודי הנשים. שם, בתוך עצמות הגולגולת, מתחת לשיפעת השיער המבהיק, שכנה אינפורמציה בקשר אליו שהוא אינו יודע אותה. אינפורמציה זו חשובה לו מכל דבר אחר בעולם, ובכל-זאת אינה לרשותו. בינו לבין האינפורמציה חוצצות פנים יפות ועדינות. הפנים האלה אוכלות עוגות ושותות קפה. יופי מסעיר ומעליב חוצץ בינו לבין החשוב לו מכל, והוא ניצב כנגדו חסריאונים. באופן מוזר חש באורח החזק ביותר דווקא בחוסר-אוניו, כאילו היה חוסר' אוניו השריר הכי מוצק בגופו. "כמה אנרגיה מוצאת כאן על השמדתי מבפנים!" געתה נפשו. עניין אבוד. בעודו שוטף את הכלים בכיור, באה ונעמדה דמות נשית בשלה, נסמכה על הפריג'ידר והתבוננה בו במלאכתו, ראשה מורם ומבטה מופק מתחת לעפעפיים מושפלים למחצה במחווה של ליאות פטרונית - הידידה. רגע ארוך הביטה בו, ואתריכך אמרה:

"היא תטנף אותך הלילה, אחר-כך תגורש מן הבית, כך שלמעשה לא תהיה שום מחילה אחרי הטינוף. זה בעד קורות הלילה שהיה. כך הוחלט וכך יהיה." והחלה עוקרת עצמה ממקומה כביכול בעצלתיים, לצאת מן המיטבח.

ובכן, אשר פחד ממנו קם והיה. עליו להיענש ללא טעם, כי ממילא יגורש אחר-כו. פניו חוורו. אומנם ידע זאת בלבו, אך עתה נאמרו המלים במפורש, והיה להן קיום נוקב. רשאי הוא לסרב. רשאי הוא גם לחדול משטיפת הכלים בזה הרגע, הלוא אין לו עוד מה להרוויח כאן, יכול הוא לנגב את ידיו במגבת, ללכת לחדרו, לארוז את צרור מיטלטליו ולהסתלק לעולמים. אך הוא ידע, בוודאות שאין למעלה ממנה, שלא יפסיק את מלאכתו באמצע, ושימסור עצמו לטינוף, ואפילו לשווא. הוא השתוחח קדימה מחמת הלחץ בחזהו שגרמה לו ודאות זו על עצמו.

הידידה המשיכה לנעוץ בו עיניה. היא ראתה איך אינו מעז, והיתה עדה מהימנה לראיה מי הוא. הוא חש במבטה הפולח אותו, בלע את רוקו וכמעט בכה על אי-יכולתו לנטוש את הכיור. כל עמידתו אמרה התנצלות גדולה בפני הידידה הגדולה, על שאין הוא גברי דיו לחתוך קשרים וגורלות ולצאת אל המרחב.

היתה דממה גדולה לשתיים-שלוש דקות נוספות, שאחריה עקרה סוף-םוף הידידה ממקומה ויצאה את המיטבח, הגבר סיים את שטיפת הכלים, ולבסוף ניקה היטב את הכיור עצמו. על אף הכל חש תענוג עקום על שהוא עוסק בליכלוך לכבוד אשה.

מחדר-האורחים נשמעו חילופי דברים, שנעשו פתאום רמים וקשים, ולפתע פרצה הילדה בבכי. הגבר ניגב ידיו והלך אל מאחורי דלת חדר-האורחים לצותת בסתר. מסתבר שקרה שם דבר בהחלט לא נעים: מן הסתם עוד קודם לכן כינסה האם את ידידתה וילדתה, וסיפרה להן על החלטתה הסופית לטנף את הגבר וגם לגרשו בחרפה. הילדה, כמו כל הילדים, ביקשה את רשותה של האם להיות זו שתבשר לו. הילדים החביבים האלה, תמיד הם רוצים להיות במרכז ההתעניינות, לספר את הבדיחות, למסור אינפורמציות חשובות, לפתוח מיכתבים, העיקר שכל עין תינשא לעברם. "אני, אני רוצה לספר לו!" אמרה הילדה בשקיקה של בולענות-נעורים. "אבל," אמרה האם, "האם אינך קטנה מדי לעניינים כאלה?" ושחוק של חביבות וכניעה לגחמת הילדה על שפתיה. הילדה ראתה שהיא מנצחת, ואמרה;

"אמא, הלוא את יודעת שרק בגללי התחיל הכל, ובגללי הוא נענש ומגורש!"

"את זה אינני מכחישה," שחקה האם בטוב-לב של נתת להישמע חין-שבלה של הממזרה הקטנה, "אבל האם אין בכך תוספת מתיקות כשבגללן מתחוללים דברים גדולים בשעה שאת עצמך ישנה או משחקת ונמצאת כליל מעבר לטייפון?"

"תני לי לספר, תני לי, תני ליי" המשיכה נקבה עקשנית קטנטונת זו, הראויה לכל כניעה ולו רק משום עקשנותה, ואומנם נעתרה לה האם. כי הרי זו ילדה, ונולדה, ובשר-מבשרה, ונכון שיש לה חלק בעניין, ובכלל, האם נחוצות סיבות? וביחוד, ולא במקום אחרון, שהזאטוטה מבקשת מתנה קטנה שאינה עולה פרוטה, כלום נכון הוא לסרב לה? ולבסוף: הרי יש פה גם עניין דידאקטי; מדוע לא להכין את הנקבה המתוקה כבר עתה לקראת החיים? וכאן הרי הזדמנות פז!

"טוב, טוב, את תבשרי!" חרצה לבסוף האם ומינתה אותה רשמית להיות המבשרת, וגם חשה שעשתה מעשה חינוכי נכון, משולב בטוב-לב כלפי יוצאת חלציה, בעיקר מול הידידה הלוטשת כלפיהן עיניים לא טובות. כי אכן, הידידה לא אהבה את המעמד, לא את פינוקי הילדה ולא את ויתורה של האם. אין זה עניין לילדות. ילדה זו במיוחד, יש בה משהו מפונק, עצל. הידידה לא אהבה מפונקות אחרות זולתה. רצון של נשים אחרות, ביחוד צעירות ממנה, לאותם שמלות וממתקים שהיא עצמה אוהבת, הרתיח את דמה. בערמומיות גדולה קמה ממקומה, הלכה למיטבח והפטירה כלאחרייד את הבשורה. אחריכן* חזרה לחדר-האורחים, וכדי שיהיה לה מלוא הסיפוק לחזות מייד בחסימת הסיפוק של הילדה גילתה לאם ולבתה: "כבר בישרתי לו."

הילדה השתאתה רגע, הביטה באמה כמבקשת לדעת כיצד לנהוג, ומשראתה את התכרכמות פניה של האם, פרצה בבכי. בין האשה לידידה הוחלפו דברים קשים תחת ציפוי ענוג. הילדה בכתה עוד יותר, כי ראתה שיש כאן מקום להרחבת הדראמה. האם ניסתה לנחם אותה וללטפה, תוך הפניית מבט מאשים בלפי הידידה, והידידה אמרה שלא צריך לתת לילדים מה שהם רוצים. ועל כך הטיחה האם בהשתוממות אירונית: "אלא מה לתת להם, מה שאינם רוצים?', "בדיוק כך!" השיבה הידידה, ועל השטות שבתשובתה ניסתה לכסות בהרמת הקול וברקיעת הרגל, וכיוון שרקעה ברגל מצאה אף היא צורך ויכולת להרחבת הדראמה של היפגעותה. במהירות רבה מצאה סימוכין לעלבון כלפיה: היא הלוא חשבה שהאם תהיה לצידה ותעשה עימה קואליציה כנגד הדור הצעיר הדורס, כי הלוא לשתיהן אינטרס משותף, לבלום ולדכא את גל הנקבות הפראיות הטריות הקם עליהן.

אך האם בחרה משום-מה בקואליציה משפחתית, מה שהבעיר עד להשחית את חמת הידידה, כי כשלא מוצאים סיבות, מייד יש התלכדויות משפחתיות! והיא, הידידה, הרי התכוונה לטוב, כי לא נראה לה חינוכי לתת לתינוקת לבשר בשורות הנוגעות לעיסקי גבריות ונשיות, הדבר עלול לחבל בתומתה! על כך שיסעה אותה האשה, שדווקא משום כן, משום שילדה, כלום יאה לגנוב מידיה צעצוע פעוט שניתן לה? ועוד הוסיפה האם בפה קפוץ, שעל"כל-פנים לא הסמיכה אותה, את הידידה, לבשר בשורות לא לה, והזכירה לה, בהזדמנות זאת, את נסיונה מאמש להזמין את הגבר לביתה מאחורי גבה. "ובכלל, של מי הוא האיש הזה," שאלה האם בקפידה, "שלנו או שלך?"

כאן ניתקה הילדה מזרועות אמה המפייסת והסתערה בקול בוכים החוצה, אל חדרה, ואף הידידה קמה מכורסתה בחרי-אף, הלכה אל המיפתן, שם תפסה בשתי ידיה בגבר המצותת, שאת דבר הסתתרותו שם ידעו כולן, וזרקה בפניו:

"אני לא בישרתי לך כלום! עליך לעלות אל חדר הילדה ולקבל ממנה את הבשורה מחדש, וגם להיות מאוד מופתע, שמעת?"

הגבר הינהן ונהדף. זמן מועט אחר-כך פרשה הידידה לביתה באווירה עכורה ובטינה.

פרק תשיעי

בחדרה כבר הפסיקה הילדה להתייפח, ורק עיניה עוד נצצו. היא היתה שרועה על בטנה, מפנה עורף לעולם. כשנכנס הגבר לחדר, לאחר שהקיש בדלת, התכנסה עוד יותר לתוך עצמה, וגווה התקשת למולו כשהיא מחבקת את הכר שלה.

"וכאילו אני הוא שפגעתי בן!" קרא הגבר וניסה לשחוק. בנפשו היתה צינה קרושה והיה עליו להתאמץ מאוד כדי למצוא בעצמו די להט לשכנע את הילדה לשחק עמו את מישחק הבשורה.

הוא העטה על פניו את סבר הנעימות הרגיל, המוכן תמיד לפגישה עם ילדים, ויצא שוב החוצה, והקיש בדלת, ונכנס ואמר: "שלום, שמעתי שיש לך איזו בשורה לבשר לי, ואני סקרן לדעת מהי." אחוריה של הילדה היו מופנים אליו, חצאיתה הקצרה מופשלת למעלה וירכיה גלויות, ואף משהו משיפולי ישבנה. הוא הביט בהם בבת-שחוק קלושה וחשב, "אף אלה כבר שופעים ומבשילים, מפרישים כהלכה."

הילדה כבשה פניה בכר ולא אמרה דבר וגם לא הציצה לעברו. הוא חזר על אמירתו בקול פסקני מעט יותר:

"שלום, שמעתי שיש לך איזו בשורה לבשר לי, ואני סקרן לדעת מהי." וכיוון שגם הפעם לא היתה כל תגובה, כרע על המרבד שליד המיטה ונגע בזרועה. היא אספה ידה ממנו.

"את יודעת," פתח ואמר לה, והפעם בארשת פנים רצינית ובלא מתק שפתיים, "את יודעת את חומרת מצבי, את התנכרות אמך אלי ללא הסבר, את העונש שנועד לי אתמול, ושעקב מיקרה-ביש לא יצא לפועל, ועתה בוטלה החנינה ואני נידון לטינוף ולגירוש גם יחד. חישבי כמה נואש הוא מצבי, ובמצב זה אני בא אלייך ומבקש ממך שתתפייסי על רוגז שלא אני גרמתי לו, ומפציר בך שתואילי לבשר לי את הבשורה שאומנם אני כבר יודע אותה, אך עלי להעמיד פנים כאילו איני יודע - ואת מפנה לי את עורפך. את חושבת שקל לי יותר מאשר לך לשחק את המישחקי עלייך להבין אותי. הרי זה עניין פשוט: שימי עצמך במקומי. את ילדה, אך גם אדם, ולא מוגזם לפנות אל הצד האנושי שבך ולבקש ממך בפעם השלישית או הרביעית שתסכימי לבשר לי את הבשורה שנתבקשת על-ידי אמך על טינופי ושילוחי בחרפה מן הבית." ואגב כך קם על רגליו ופסע שוב אל הדלת, מפטיר, ספק לעצמו, "אף-עליפי שאני עצמי איני יודע למה אני עושה זאת."

כנשוכת נחש התהפכה הילדה, ששמעה הכל, על גבה, הזדקפה על המיסה והטיחה בפניו: "אומר לך מדוע אתה עושה זאת! כי אתה, בסתר לבך, מבקש לרכוש את לבי לצדך ולהעביר מעליך את רוע הגזירה! אינך באמת משלים עם גירושך! אתה חושב: אקנה בזול לב של ילדה, אזרוק לה עצם ישנה! בשורה! מי בכלל מעוניין לבשר לך בשורות?" וקינחה בהתזת צחוק מאומץ בפניו.

הוא עמד עוד רגע. תמיד נהג לשהות עוד רגע לאחר שספג עלבון, תוהה או מקווה שמא לא היו הדברים מעולם, או שמא יילקחו בחזרה, או שמא יארע איזה נם אחר שיבטל את העלבון. מששהה דיו להבין ששום דבר לא ישתנה, קם על רגליו ופנה לצאת מן החדר. "לאן?" שאלה הילדה בקול צורם.

"עוד יש לי עבודה לגמור, אחר-כך לארוז לקראת הגירוש ולהתכונן לטינוף."

"אבל מניין לך כל אלה אם אינך יודע כלום ובאת לחדרי לקבל ממני בשורה?" שאלה הילדה וחיוך משובה מקסים על שפתיה. הגבר נשא אליה מבטו. הוא ראה את ילדותה על פניה, את חלקת לחייה

וצווארה, הוא ראה את הטוב שבה. ביחוד שם לב לרטיטה קטנה בין שפתה העליונה לאפה, רטיטה של התרהבות-הלב לפני בכי של התפייסות. אכן, התרצתה, ניצחו החום והתום. הנה היא מוכנה להתפייס עם העולם ולהעביר לו את הבשורה. גיאות נעימה של קורת-רות עלתה בקירבו, והוא כבר ראה את הילדה לצידו, מין קואליציה זוטא. היא תעזור לו, היא תתייצב עמו מול אמה, האם תראה שנוצר ביניהם זיק של הבנה, היא תטנף אותו, על כך אין ויכוח, אך תמחל לו לבסוף ולא תגרשו מן הבית. בחזונו כבר ראה עצמו עם כרס קטנה, יושב בכורסה מקץ שנים ומספר את הרפתקאות חייו לנכדו. תמיד זה כך, עדיין אין לנו אשה וכבר אנו רואים בחזוננו נכד, ותמיד אנו רואים אותו יושב לרגלינו ומקשיב בפה פעור לזכרונותינו. ילד נבון, אוהב אותנו. ורוצה לשמוע עוד. שום דבר לא מעניין אותו בחיים אלא סבא. סבא, וסבא, ושוב סבא. ומי הסבא? - אנחנו!

הוא עמד מול הילדה, ומרוב נועם פתאומי הכניס יד אחת לבית-שחיו ומישש בהנאה. אחר-כך יצא מן החדר, ומייד סב על עיקבותיו וחזר והקיש קלות בדלת ואמר: "שלום, שמעתי שיש לך איזו בשורה בשבילי, ואני סקרן לדעת מהי." "החוצה, אידיוט!" אמרה לו בשקט ובקול מקפיא, בחיוך נבון ובעיניים נוצצות. אודם של בושה פשט על פניו במהירות, והוא יצא מן החדר. "אין ספק, הולכת ומתפתחת," אמר בלבו בהתפעלות בעל כורחו.

פרק עשירי

כל אותה שארית של אחר-הצהריים וגם בערב עשה הגבר מאמצים נואשים לשאת חן בעיני האשה והילדה. היתה זו מין תזזית של הכנות לקראת הטינוף הגדול של הלילה. כך מזדרז אדם אדוק, בנפש חפצה ובהתעוררות פנימית, לקראת טקס החג שלו. ההתרפסות עולה מדרגה, נעשית רוחנית יותר, נקיה יותר וצרופה. הוא עצמו לא ידע אם עדיין הוא מקווה בסתר לבו לזכות בעונש בלבד, בלי גירוש, כלומר להשיב את גלגל- השיניים שן אחת קטנה אחורה. אך דומה שלא קיווה, דומה שהשלים, ומעתה ראה את היטנפותו כאפשרות יחידה ואחרונה לבוא במגע עם זו שאליה נכסף שנים כה רבות ונענה בהסתר פניה. ואם כך, באמת לא חשוב אם תמחל לו ואם לא, אדרבא, הליכלוך עצמו הוא המחילה והחנינה, הוא התשובה החיובית למישאלת-הלב. את מותר יומו האחרון עם האם השתדל לבלות הרבה ככל האפשר במחיצתה. התפעמותו למראיה הלכה וגברה ככל שהתקצר הזמן שעוד נותר לו, ולבסוף הגביהה השתאותו עד שנאלץ להתכווץ, לתפוס נפח מינימאלי. הוא שירת והגיש, והשתדל לגחך בכל מאודו משנאמרה מלה ספקימבדחת מפי האשה או הילדה. מובן שהיה עליו לגחך כך שלא יפריע, וזאת עשה על-ידי התכווצות נוספת של הגוף, העוויית גיחוך חריפה וכבישת הפה בכף היד להחנקת הקול. בפעולה מורכבת זו הצליח גם להפגין התפעלות נאותה וגם להפגין את החנקת ההתפעלות מטעמים של פחיתות ערכו. אומנם לא תמיד רואים את המגחך, ביחוד אם הוא עומד מאחור ואינו מוציא קול, אך מה לעשות, עניין של מזל הוא: אם זכה המתפעל שיראה אותו הנערץ בהתפעלו' תו - זכה, ואם לא -יצפה לפעם הבאה. פעם אחת כמעט היתה תקלה. הגבר הצטנף עד כדי כך שקיבל התכווצות שרירים בעקביו, התכווצותו הפכה לעוית, וכמעט שהיה מוציא גניחה מפיו אילמלא כרע-שכב על הריצפה והתגלגל במהירות החוצה. למזלו הטוב ראתה האשה את מהלך ההצטנפות, ההתכווצות והגילגול, מפיה הופק פיהוק ארוך של שיעמום מעליב כל-כך עד שהגבר המתגלגל החוצה כמעט מחא לה כף, ועל כל פנים ניפנף לה בידו בתנועה קטנטונת מן הסף כקורא: "המשיכי, המשיכי!" ככה חלף היום.

לתדהמת הגבר לא שררה שום מתיחות בבית לקראת הצפוי. כל העולם היה שליו, האם והילדה נשמו כרגיל, כאילו כל האפוקליפסה העתידה להתחולל היא עניינו שלו הפנימי. כאילו לא עומדות הכרעות גורליות למיבחן, וכאילו לא תגיע הלילה דראמה גדולה לשיאה. האם, אולי מיותר לומר, היתה יפה מתמיד, והבית נפלא וחמים ומעורר רצון להישאר ולגור בו עד אין קץ. כל חדר, כל פינה בו, היו כה מתוקים, וקראו לאדם לבוא ולהיספן בתוכם, ולנוח, לנוח, להיסגר מפני הסופות שבחוץ, להצטנף על ספה, להתכסות בשמיכה, לקרוא ספר לאור מנורה קטנה עם אהיל חום, והכל טוב, לבבי, הכל שקט, הכל מבטיח המשכיות ארוכה של אושר ונעימות.

הה, אשה, אמבטיה, ספר, תה, סוודר ופריג'ידר, ובפריג'ידר גבינה וזיתים ושפרוטים - ומה חשקה כעת נפשנו בשפרוטים מרוחים על פרוסת לחם עבה בחמאה! - ובמזווה שוקולד - מה חשקה נפשנו לאחר השפרוטים בחצי חפיסת שוקולד! ומה שהכי אהוב בשוקולד הוא שיש לך הרבה, שאינך מוגבל לקוביה אתת או שתיים, שאתה יכול לנגוס עוד ועוד, כמו לתוך פרוסה, ובכלל לא לפי הקו, לא, לפי קשת השיניים, ולהשאיר נגיסה! וכמה אנחנו אוהבים להתבונן בשארית פרוסת השוקולד בעוד אנו לועסים את העיסה השמנונית בפינו! - ועדיין לא הזכרנו את הקפה! הקפה הנפלא בבוקר!

והעיתון! והכיסא המתנדנד! כל דבר שתניח עליו את מבטך מציף את עיניך בדמעות מדוב טוב! והאשה! הה' חזרנו אל האשה! אשה בחלוק, שבשרה עודנו רך וחם מן השינה, מין לביבת-משהירבנו, אשה עצלה, מפונקת, יפה, עם חלק תחתון דשן, עם תמרוקים ומשחות, אשה פרועת שיער, שפניה קצת תפוחים ומקומטים, ועיניה חורגות ואדומות משינה בריאה, אך עד מהרה יוחלק הכל, בל אביזריה יובאו על מקומם, והיא מפהקת, שבעה, אך כבר עם תיאבון חדש, אשה שמבקרת בבית-כיסא ובאמבטיה, אשה מתלבשת לאט, כי יש לה כל-כך הרבה בגדים עד שקשה לה לבחור, וביחוד תחתונים - הה, תחתונים זעירים, קלים, מרפרפים, פרפרי אביב ופרפרי לילה של חיינו! - אשה עם להקות-להקות של תחתונים מעופפים, חגים סביב ראשו של הגבר ההמום, וכולם נועדו להימתח על ירכיים עתירות בשר, ולהימתח עוד יותר, תוך ספיגת לחלוחית מתמדת, בשעה שתשב האשה לשתות קפה ולאכול לחמניה, ובשעה שתשב בבית-קפה עם רעותיה לפיטפוט בוקר פעלתני נעלץ, ובשעה שתשב פה ותשב שם - הה, אשה יושבת, ג'ירוסקופ איתן בין נחשולי האוקיינוס של חיינו! - אשה נפלאה, זורחת, אשה ששטה לאט במסילתה כמו השמש בשמיים, קורנת חום, נותנת טעם וחיים לגבר מצטמרר וחולני אובד בישימון.

פרק אחד-עשר

צווארו שעון בשקערורית שבדופן חזית האסלה, גופו על המרבד, ידיו פשוטות לצדדים וראשו בפנים, בקוער האסלה - כך שכב הגבר בחושך. מעליו ישבה האשה. אחוריה חצצו בינו לבין האור, שחדר קלושות בעד הרווח שבין שתי ירכיה.

בראותו את ישבנה נישא לעומתו ואחר-כך יורד עליו עד שהוא מונח מעל פניו בפישוק, וחריץ אחוריה נסמך אליו מאוד לדרגת השקפה שלכמותה לא זכה עד הנה, אחזה בו התרגשות עד למחנק. הרבה דברים לא יאומנו במהלך חייו של אדם, ועד שהוא נתקל בהם באופן אישי הוא נוטה לדחותם, וכשהם באים עליו הוא נתקף תדהמה, כי אכן, בסתר לבו לא האמין בקיומם. אינו מאמין למשל שאפשר באמת לדרוך על הירח, אינו מאמין במציאות המוות, ביחוד לא לגבי יקיריו, ולא כל שכן במותו שלו. ואחד הדברים הנשגבים מבינת הגבר היא ההשתרעות מתחת לישבן אשה על-מנת להיטנף. בכך, שלא כמו בירח, יש כל-כך הרבה אייצדק, עד שהלב מתפוצץ לעצם המחשבה. כי איך זה יתכן? איך לוקחים גבר מבוגר בעל אפשרויות פוטנציא- ליות להעשיר את האנושות, אדם שללא ספק, במאמץ, היה יכול להגיע להישגים בינוניים ומעלה, ומביאים אותו למצב שיקדיש ריכוז עצום ודקויות של מחשבה לתנועות פתיחה וסגירה של שריר טבעתי אחורי של אשה, ולו גם נהדרת? ואיך זה מראים לו, כהבטחה מוחשית מול עיניו, את הנתחים הכי נשאפים של האשה, ולפתע מטיחים בפניו את המצחין מכל העשוי לבקוע מתוך מעמקי הנשיות הפורחת? ועוד בפניו! בפניו ממש! ולמה?! הזה שכר אהבה?! והאין הוא אדם?! ומה כבר עשה? שלא האיר פנים שעה שהתלפפה פעם עם ילדתה?! וכל שנות מסירותו נשכחו כלא היוי!

זאת ועוד: לירח - הגעת, נדהמת והתרגלת, ועד מהרה אתה כבר בן-בית, ותוך יומיים אין לך דבר טבעי יותר ושיגרתי מהירח. אכן, לכל ניתן להסתגל, לאוסטרליה, לירח, לכשפים בהודו, ורק הישבן, זה משהו! לא, אין מלים! פשוט אין מלים, ולמה לנסות להביע אם אי אפשר? צריך לחיות ולראות וליפול רועד על הברכיים ולטלטל את הראש באייאמון מוחלט ולמות! לתדהמת הגבר לא היה גבול. מדי רגע פירכם בו איזה שריר פירכוס קצר, לא רצוני. בריגשה שאינה יודעת ליאות התנפץ בו גל אחר גל של תדהמה. הוא נדהם, וכבר אמר לעצמו, "בסדר, הבנתי!" ומתברר שלא הבין כלום, ושוב נדהם. אין להבין, אין להאמין, והלב הולם בכל פעם מחדש בהולם חסר רחמים עד לשיכרון.

קרבי הגבר התגעשו ברגשות מסירות והשתייכות שאין למעלה מהם. לא ניתן היה לבזותו ולהפחית בערכו בדרך עילאית יותר. הוא היה קפוא ודרוך, ושכב בעיניים קרועות ובפה פעור-לרווחה ככל האפשר, ובאפלולית המעיקה, הרוויה בצחנה החמצמצה הרפה לעת עתה, נשם נשימות עמוקות, מקוטעות מחמת התרגשות של ציפיה לבאות. שרירי פניו היו תפוסים בארשת המתחיללאינשוא של הנידון לקראת עונשו, מתח שהוא תערובת של ההכנה הנפשית לקראת ספיגת הכאב יחד עם סקרנות לראות מהצד איך סוף-סוף נעשה הדבר שעליו שמע כה רבות לפני כן. פיו היה פעור, ועדיין לא במובהק לקליטת הזוהמה העתידה, אלא מחמת ריכוז של סקרנות. מתחת לפנים, ממרתפי הנפש הנפחדת, הכלה, פרצה הקריאה הניתרת: "םוף-םוף!" בין ירכיה המפושקות קימעא בקע אור קלוש אל תוככי האסלה, ובמקום פגישתן של הירכיים קמו ועמדו פרע כמה משערות ערוותה המקורזלות, פרצו החוצה מסבך התלתלים, כאומרות לגבר שמתחת: גם בין רגלי אשה מסודרת וקפדנית תמצא לא מעט כאוס. זוהי אשה הכוללת לא רק תחתונים מסודרים בארון, לא רק חיוכים מנומסים וליבובים, לא, ידידי, גם הר-געש יימצא, גם תהום, גם הבלתי-צפוי.

אן אלה, למען האמת, מחשבות לעתימצוא, ועכשיו לא היה לו כל עניין בשערות המקורזלות של הערווה. האור הקלוש האיר, אומנם לא ישירות, גם את מחוזותיה האחוריים. לשם, לשם הציפיה, משאת-הלב, לשם מתרוצצות העיניים, מוצצות באי-אמון את הקסם המדכא. הוא לא ידע במה להתרכז, בבשר עגבותיה המלאות, או בחריץ הנפער בינותן, ובאופן אינסטינקטיבי החלים להתרכז בזה ובזה, ולהניח לעצמו להיקרע בפער הרגשי הנובע מן הניגוד שביניהם.

הוא חיכה. פיו היה פעור מתחת לחריץ אחוריה, והוא שקד על יצובו של מירווח ראוי ביניהם. (אכן, רק זה חסר לו, שיגע בחוטמו או במצחו בשערה משערות ערוותה וידגדג אותה, וכך יפגין את קיומו בשעה שהיא זקוקה דווקא לפרטיות ולשלווה!) לא, על המירווח יש לשמור, אחרת יסתיים המהלך התקין של העונש בקטסטרופה. על כן הקפיד להפשיל ראשו לאחור ולמטה ככל שאיפשרה לו מפרקת צווארו, ושאף להגיע עמוק ככל האפשר לתחתית האסלה.

לגבר היה חבל מאוד שהאשה אינה רואה את תמונת פניו תחתיה. והלוא חבל על העלבון! ובמחשבה שניה, אולי כך גדול העלבון עוד יותר, כשהיא מעלעלת למעלה במגאזין ואינה רואה, אדישה לחלוטין. אז החלה הציפיה ללב העונש. להיות נתון לשרירות פתיחתו וסגירתו של שריר טבעתי קטון בקצה מעיה של אשה נאהבת - איזה סיכום נוקב לכל חייו! נדמה שכל הולדתו וגידולו ופרשת חייו עד הנה כולם נוצרו למען רגע זה, וצלם פניו לא היה אלא תבנית גולמית, שעליה עתיד לילה אחד ישבנה של אשה נחשקת לצקת יציקת פיסול מיקרי ושרירותי. לאשה זו זכות, המעוגנת באיזה חוק כמום, לשנות את קלסתר פניו הזכור לו מילדותו, לעצב אותו כחפצה. הוא שימש, אם כן, דגם לסילוף פלסטי של צורתו שלו עצמו, ואת זה עתידה הפסלת הגאונית לעשות בלי מאמץ, בלי תוכנית ובלי תשומת-לב, כבדרך-אגב, כך, כמעשה-סילוקין של צרור אשפה הכרוך אצל המסלק בעונג, בריאות והיגיינה אישית.

הגבר לא ידע את נפשו מרוב צער. כן-כן, יש לטנף לשון זו שאמרה פעם 'אמא/ והעזה לרצות ממתקים, והתיימרה להיות נועדת לדברי שירה ולבטא מחשבות מופשטות. לא ידוע למה, אך ברור שיש לטנף עד תום! - והוא פער פיו לרווחה וכיוון אותו היטב.

מה נואלים היו פניו. כי אומנם עד הרגע האחרון, בתוך תוכו, קינן איזה גוזל צייצני של אמונה שהיא לא תעשה לו זאת, שהיא תקום ותאמר, "צחקתי," שהיא תגול מעליו את אחוריה הכבדים כמו אבן מעל פי הבאר, וקול אשה חנון ומרנין יקרא: "הלוא ניסית במסה! קום, נגאלת! אתה שלי לעולמים!"

פרק שנים-עשר

שיאה של החרפה לא היה כששכב שם בתוככי האסלה, פניו מרוחים וראשו מוקף חרסינה לבנה מרובבת כתמים חומים, כראשו הכרות של מי שניתן לכנותו "מיוסר" אילמלא היה מגוחך כל-כך: ואף לא בכך שלאחר שניגבה האשה את חריץ אחוריה, שמטה את קרעי הנייר המקומטים על פניו כלאחר-יד, יכלאחר*יד' שהניב גל מחודש של עלבון.

לא, השיא היה זה: כשקמה לעמוד על רגליה, והרכינה את פניה לראות את ראשו בתוך האסלה, ראתה אותו באותו רגע כשהוא מנסה להגביה ראש ומשרבב את שפתיו בניסיון לנשק את ישבנה. הניסיון היה חפוז וכמובן לא הצליח, מושב האסלה גדר בעדו ומייד שב ראשו לאחור, אבל היו בכך כה הרבה מסירות וכניעה - ושמא אף תודה - לאיבר שטינף אותו, שהאשה לא יכלה להתאפק מלהפיק חיוך קטן. הוא עצמו לא ידע מדוע עשה זאת, הלוא כבר לא היה מה להשיג, הכל עבר, נגמר, ובבל-זאת לא הניח לו לבו להימנע מעוד ניסיון אחד. היא חייכה בדומיה, הורידה למטה את שולי כותונתה, ויצאה מבלי לזכות אותו במבט אחד נוסף. הוא חייך לעצמו חיוך בלתי-נשלט של כלימה.

לאחר כחצי שעה קם, רחץ את פניו, והלך לחדרו ולקח את מיזוודתו, ועלה ועמד רגע מול דלת חדר-השינה שלה. הוא הקשיב, לא שמע כלום, הקיש קלות בדלת, וכשלא היתה תגובה פתח אותה ונכנס על בהונות. היה לילה חם, אביבי, החלון היה פתוח, ריחות מתוקים של פרחים והדרים הגיעו מן החח עם רוח קלילה. האשה שכבה על בטנה ללא שמיכה, כותונתה מופשלת למעלה מחמת החום, וירכיה גלויות. הגבר התקרב אל המיטה. הוא לא ידע אם ישנה היא, ועל כל פנים חש צורך להגיד עוד משהו לפרידה:

"אני מוכרח לספר לך," פתח ואמר, "שהיה רגע שחשבתי שאת יכולה עוד לוותר. הצוהר האפל שלך נפתח מולי, ושוב נסגר, וכשנפתח שוב - קצה של גליל ביצבץ. ברגע זה עוד יכולת למשוך אותו בחזרה. היתה דממה גדולה.

כל העולם כאילו עצר את נשימתו: האם ישובו הדברים לקדמותם? היה נראה כאילו יבוא רגע גדול של חסד, וכבר הייתי כל-כך מאושר, ורציתי לצעוק: 'סלחת! סלחת!', גם אמדתי לך זאת מלמטה, אם כי בצעקה, בקול עמום, שמעת?" - לא היתה כל תגובה, האשה נשמה קצובות, והוא המשיך - "אך לא משכת. והגליל ביצבץ עוד קצת. עד שכבר היה ברור: אץ דרך חזרה! אבוד! אטונף עד תום!" הוא התנשם עמוקות תוך פירכוס של רעד, "ובאמת טינפת. כל-כך מר היה לי באותו רגע, כל-כך נעלבתי! נפלא! אני מתכוון לחום שהציף אותי לאחר הכפור שדקר אותי לאחר האכזבה שלאחר התנפצות התקווה!" - והוא גיחך לסירבולו המחשבתי, "את היית ממש גדולה! לא האמנתי! איך לתאר?" דמעות עלו בעיניו, והוא בלע רוק פעם ופעמיים בגלל מחנק בגרונו, וניסה להתעשת, "והנה הכל עבר. כאילו כלום. מה זה טינוף? - מנקים וזהו." ושוב גיחוך שנקטע באמצעו, "ובעצם, לא נכון: שום דבר לא ינוקה. לא אהיה עוד האדם שהייתי, הכל עוקם כליל, לא נשאר דבר."

ופתאום, כאילו רק עתה נכנס לחדר, וכאילו לא אמר עד עתה כלום, וכלום לא קרה, התאמץ לשאול בטון עולץ: "אז מחר ארוחת-בוקר כרגיל?"

"לא," ענתה האשה. הוא חייך, עד כדי כך כאב לו: היא השיבה לו חיוך, עד כדי כך נמאס עליה כאבו.

הגבר עמד בחוץ, אוחז את המיזוודה בידו. עוד מעט יעלה השחר, ובאוויר היה השקט האחרון של הלילה, לפני סאון היום. האיש הביט בבית הדומם וחשב, "הנה המקום שבו תליתי פעם תקווה; מושא התקוות בבית - חמקוה עם התקווה בחוץ." הוא הסתובב אל הרחוב וחשב: "לאן הולכים ומה עושים - זאת עכשיו הבעיה."

אפילו בדיממתו של הבית היתה איזו ציניות. האם והילדה ישנו מאחורי דלת מוגפת ושיכשכו בענייני תת-ההכרה הפרטיים שלהן, או מי יודע במה, מכל מקום לא בו. הוא לא הוזמן. ודאי, הוא היה שמח לככב, לפחות בחלומן, אך ידע שלא יוכל להתפאר בכך. לככב ניתן לו - אם אומנם לכיכוב ייחשבו פירפוריו - בתיאטרון ההברהיהעצמית המרופטת שלו, ושם בלבד. שאר האנושות היה נקי ממנו לחלוטין. אפילו המעשה האחרון של סגירת הדלת מאחוריו נעשה ללא עדים. הוא עזב בחשאי, כמעט במיסתרים, כניגר ונעלם במחשכי הביוב מתוך גופן הבריא והנקי של שוכנות הבית.

להרף-עין ניסה עוד להתקומם ולפצות את מרי רוחו במחשבה: "מזלי הוא שאדם לא נעים אני, וכך קילקלתי להן לא מעט שעות של קורת-רוח. הבאתי,

הבאתי נזק לעולם." אך המרי הקטן לא צלח בידו, והוא נטש אותו מייד אגב גיחוכון.

על-פי חוקי הפרספקטיבה - האדם המתרחק הולך ומתקצר לעיני המסתכל. כאן לא היה מי שיסתכל. ובכל-זאת התקצר. ונדמה היה שלא חוקי הפרספקטיבה מקצרים כאן, אלא הדישדוש עצמו, שאדם מדשדש שנים כה רבות, דישדוש חסר טעם על פני האדמה, הוא שמשייך אותו אט-אט מלמטה, מעקביו, והופך אותו לנסורת פורחת ברוח, וכך הוא מתקצר, על חלומותיו ומאווייו, עד שהוא נעלם כליל. תחתיו קמה והיתה ברחוב ריקנות, במו המיה דקה ומתמשכת.

לסידני

כל העיניים נשואות לסידני, לקונגרס העולמי בגאסטרו-אנ?זרולוג;ה. שם, בקונגרס העולמי, תשתתף גם האחות הילדה מגרמניה, שם היא תטייל ותראה את אלמוגי ^Barrier Reef את ^Ayere Rock, את הפארק הלאומי של Kakadu, את בניין האופרה החדש של סידני, וכמובן, הנמל הנפלא; שם היא תתענג, האחות הילדה, העתידה לבצע את בדיקת האנדוסקונדה דרך פי-הטבעת במעיו של הפציינט קין-ש חודשים ספורים לאחר-מכן, בהאנובר. הפציינט קירש קשור איפוא במידה מסויימת לסידני. הוא לא ראה אותה ולא ביקר בה מעולם, וגם לא יבקר, אך זו שעתידה לערוך לו את הבדיקה ולסייע באיבחון מחלת הסרטן שממנה ימות תראה לפני כן את סידני, תבקר במקומות הנפלאים שהזכרנו, ותאכל ארוחות נהדרות, שתעכל אותן היטב ותפריש אותן ממעיה הבריאים דרך שני חלקי עגבותיה אל תוך אסלה צחורה ונקיה. היא תנגב את פי-הטבעת ואף הוא יהיה איפוא נקי. ואילו הפציינט קירש רק לעת עתה נקי, אך לא כך יהיה מאוחר יותר, בימיו האחרונים, כשלא ישלוט עוד בסוגרי פי-טבעתו, ובוודאי שלא יהיה נקי מאוחר עוד יותר, כשיהיה מת וקבור באדמה. כלומר, הבדיקה של האחות הילדה, עם כל היותה נכונה ומוצלחת, לא תציל את חייו. לשווא, מבחינתו, יטוסו מטוסים המביאים את באי הקונגרס לסידני. האחות הילדה

תלמד משהו על דרבים יעילות לבצע את בדיקת הגאסטרו-אנדוסקופיה, אן לא תצליח להציל את חייו. גם אין זו מטרתה. מטרתה הישירה היא להשתלם בהחדרת הקנה הטלסקופי לפייהטבעת, ולעת עתה, כשתשהה בסידני, תהיה לה גם מטרה ליהנות מעיר-הנמל היפהפיה סידני. כשתשהה בסידני עדיין לא תכיר את הפציינט קירש, ומאוחר יותר, כשתכיר אותו והוא יתפתל מכאבים, תזכור את סידני בבירור. את סידני תזכור זמן רב לאחר שתשכח את קירש. בתקופת הקונגרס, בשעה שהילדה תסייר בנמל של סידני, קירש עדיין לא יתפתל מכאבים, אלא רק יחוש לחץ וכאבים עמומים לא מחוורים. הוא יפנה את מבטו לאחור בתום ישיבתו בבית-כיסא ולא יראה כלל את סידני. סידני לא תעניין אותו באותה שעה. הילדה דווקא תתעניין בסידני. אומנם גם היא לא תראה את סידני כשתקום מן האסלה ותתבונן לאחור, אך היא לא תצטרך לראות את סידני, כי היא תהיה בסידני. (ובמובן מסויים היא דווקא כן תראה את סידני, כי כל מה שנמצא בסידני הוא חלק מסידני.) פני קירש יביעו חששות סתומים. חשש למחלה ממארת יתחיל לקנות שביתה במוחו. במוחה של הילדה לא יקנן חשש לסרטן אצל קירש - מה גם שהיא עדיין כלל אינה מכירה אותו - ואף לא חשש לסרטן אצלה עצמה. מה שהאחות הילדה תראה מאחור תהיינה שאריות של כבש אוסטרלי משובח וטעים מסוג מארינו, שאותו תאכל בארוחת-הערב יום קודם. היא מאוד תיהנה מהארוחה. זהו אותו כבש, שבשעה שהאחות הילדה תשב יומיים קודם לכן מרווחת על מושבה במטוס לסידני, כששני פלגי ישבנה מפושקים מעט והשקע שביניהם מתרחב לכלל פעירה-למחצה של פי"הטבעת - ייאנק בפעיות הפחד האחרונות שלו בבית-המיטבתיים בסידני בטרם יישחט וייפרס לבשר אומצה עסיסית, ששאריותיה יבקעו מתוך אותו שקע פי-הטבעת של אותה הילדה. היא מאוד תיהנה מארוחת-הערב, ולמחרת בבוקר תפריש חלקים מעובדים לבלי'הכר של הכבש לאסלה הצחורה שמושבה חמים ביותר. לכבש לא יעזור שהוא עצמו אוסטרלי בעוד הילדה תיירת מגרמניה, כי לה בכל-זאת יש יתרון עליו, שהיא אשה והוא כבש. הלוקאליות לא תגן עליו במיקרה זה. בשרו, ששייריו יוטלו לאסלת בית-הכיסא דרך פי'הטבעת שלה, יתן לה כוח להשתתף בקונגרס, ובכך יתרום בעקיפין להתפתחות הגאסטרו-אנטרולוגיה בעולם. הוא יעבור דרך פי-הטבעת שלה כדי שיוחש מזור לפי-טבעותיהם של הרבה אנשים אחרים בעולם, אם כי הפציינט קירש כבר לא יזכה ליהנות מהחשת מזור זו. קירש לא יידע עד יומו האחרון שהוא קשור בעקיפין לסידני. הוא לא ירד לאדמה כשהוא רשאי להכריז בגאווה בפני שאר שוכני' עפר: "היה לי משהו עם סידני." הוא יוטל מת לתוך האדמה וישתוק. יתכן שהאחות הילדה תיסע לקונגרס נוסף, לאו דווקא בסידני. אם אכן תשתתף בקונגרס נוסף, קרוב לוודאי שתעשה גם שם את צרכיה, ושוב בבריאות איתנה, כפי שתעשה קודם לכן, ובנעימות רבה ביותר, בעיריהנמל הנפלאה סידני.

ישבתי על אם-הדרך, מתחת לעץ, והייתי רעב, ומשבאו אל פי חריץ גבינה ופרוסת לחם, אכלתי בהנאה, בתנועת לסתות נמרצת עם הרבה רוק בפה, ואף העזתי לעיין בקרע עיתון שהתגולל על הארץ לידי. את עברת על פני בשביל. אנו זרים זה לזה, לא היכרתיך קודם. אין צורך להכיר אותי מקודם כדי לשפוך עלי רוגז פתאומי. הרעמתי כבר נשים שונות בעצם היותי. גבי המעוגל מעורר רצון לנעוץ בו משהו ולהזקיפו ברתיעה. הייתי כה רעב, כה להוט להשביע את רעבוני, ואילו את אינך סובלת גברים להוטים. גם אינך יכולה לשאת שמישהו רוצה גבינה ולא אותך.

ואומנם, היטביהיטב הוכחת לי זאת. תחילה בעטת בנתח הגבינה שבידי, ואז נשאתי את עיני למעלה, אלייך, בתמיהה. תמיהה זו הרעימה אותך מאוד, אך יותר התלקחת על שהתכופפתי להרים את הגבינה המתגוללת בעפר. שעדיין אני ממשיך עם הגבינה, אני עם הגבינה שלי. כשגהרתי אל הגבינה דרכת ברגלך על עורפי, מועכת את פני אל הגבינה והעפר גם יחד. הכעסתי אותך מאוד תוך זמן קצר. גרמתי לך עוגמת-נפש והתלקחות עצבית שעלולה אולי להזיק לבריאותך. ועל בן, כשהעזתי עוד לנסות להרים את פני מעיסת הגבינהיועפר, אז, באמצע ההתרוממות, בעטת בעיטה נחרצת בעורפי בחרטום מגפך.

אני הייתי המום לרגע, מותי זועזע - ודאי נראיתי מאוד טיפשי! - ואז, לאטילאט, נשאתי אלייך שוב את עיני, פעורות-לרווחה, קמות. את היבטת בי בחומרה מוצדקת. חייבת היית לצדוק, שהרי המעשה שלך כבר נעשה, ולמעשה כזה חייבים להצמיד ארשת חמורה; אבל האין זה מבדח שתיאלצי להעמיד פנייחומרה רק מפני שעשית מעשה הנחשב חמור? ואת ידעת זאת, ועל כן, כשהתמוטטתי קדימה ליפול על פני את נפילתי הסופית, שמעתי אותך פורצת בצחוק רם, שהיה אצור זמן'מה בכוח. לטורח היתה עלייך העמדת-הפנים של מצייתת להילכות-התנהגות, ולפיכך השתחררת, התפרקת. יותר מדי חימה גרמתי לך, ועתה חייב הייתי, עם נפילתי המגוחכת קדימה, לפרוע את חובי לך בפרישת כר נרחב של צחוק לפנייך.

אשה כועסת

בעיטתך האחרונה היתה כה עזה, שפלטתי את שיירי נגיסתי האחרונה, המתמוססת בפי, ומייד אחר-כך גהרתי והיקאתי. המשכתי והיקאתי עוד לאחר שכבר הייתי מרוקן, פני צבו, ואני התנודדתי רגע על ברכי, מאבד את שיווי-מישקלי מחמת שטף-דם פנימי שחילחל והתפשט במוחי. אז קרסתי אפיים ארצה, פי ואפי משוקעים בעפר, אתר-כך חירחרתי נחנק עד שנדמתי, ואת הלכת משם כשאחורייך מפקיעים בעד שימלתך לעברי, אך אני כבר לא ראיתיך.

הביזיון הגדול

יצא לנו ביזיון גדול. רגע לפני שירתה בנו בעין אמרנו לה "אני אוהב אותך," בגיחוך מתרפס שלא עלה יפה. איננו יכולים לשאת את המחשבה. היא תעמוד מעלינו, חזקה מאיתנו, תשקיף על קלוננו מלמעלה, ותלך להתענג עם גברים אחרים. איננו יכולים כך. אנו מתענים. ואף אם המת עצמו לא חש בחרפתו לאחר מותו - וגם זה עוד לא הוכח - הנה יותיר את החרפה לרעיו הגברים הנכלמים, הבאים לרשת את צרור עלבונותיו.

היא ירתה בנו ברגליים פשוקות על-מנת להכאיב לנו עוד יותר, על-מנת להפגין שערוותה משוייכת לזו שרצחה אותנו ויוצא שהשתתפה ברציחתנו. בנופלנו היא עומדת מעלינו, שנראה בעיניים עששות את מקום הסדק החריף אשר ממנו - גם ממנו - יוצא הרצח, היריה המכאיבה והנוקבת, המתיזה חלקי גולגולת ומוח שלנו על הקיר שמנגד ושופכת את דמנו ואת חיינו כולם על הריצפה. כאילו אומר לנו הסדק החריף: "אני כביכול נקב, אך למעשה אני הוא החודר, אני הוא המבקיע אל תוכך ופוצע, ועל כן אתה הוא הנקבה הפאסיבית, ומעתה תהיה נקבה פאסיבית ומתפוררת לעולמייעד, ואם תשאל 'לשם מה לך אס-כך הסדק החריף, נקבה רוצחת?' אענה לך: 'לשם הגרת פסולת אל מישור פניך המתים!"'

"נוקבות, מפרישות ולא חדירות'" במחשבה פוגעת זו קמות עינינו ואנו מתחילים לגסוס בחירחור התמרמרות עצום: למה גיחכנו בהתרפסות? רצינו להציל את חיינו, למנוע בעד הנקבה מלירות, ובכל-זאת ירתה, והגיחוך המתרפס היה לשווא. יכולנו למות גברים קשוחים בשפתיים הדוקות; יכולנו, לו רק ידענו מלכתחילה, לנסות להתאמץ למתוח את שפתינו קצת לאחור ולמטה בארשת של בוז: או אפילו נניח בלי בוז, בהבעה כנה של חרדה ומתיחות. אלא שנפלנו בפח. הרמנו יד לסוכך על פנינו - הוי מה פאתטי - ואגב כך העווינו אותם לחיוך, כמו למחוק בהינף קו אחד את השינאה מן הפנים, וקראנו "אבל אני אוהב אותך!" ובאמצע המלה "אותך' כבר פילח הקליע את העין. עתה נמות, ובמוח האשה יישאר זכרון התרפסותנו. תזכור אותנו - אם תזכור, אבל כעת לבטח תזכור! - ותספר לידידותיה הכי טובות, והשפתיים שעל פניה ייצגו וישקפו בכבוד את חריץ ערוותה, ויתעוו בהעוויה קלילה, כמעט לא מוחשת, של לעג (כי חריץ פי הערווה אינו יכול לגחך, יש לו מספיק משימות משל עצמו, והשפתיים חייבות איפוא לייצג אותו.) אכן, בל יהא ספק בלבנו: חריץ פי הערווה הוא שותף שווה-זכויות בלעג, כלי ריקון מי-דלוחים המשלימים את הבוז הניתך על קודקודנו המנופץ.

ומה גדולים הקצף והאכזבה כשניווכח לדעת לפתע כי טעינו. לא נכון, לא רק שותף לניקוב ראשינו ולריקון פסולת על פנינו. לא, כי בעוד אנו שרועים שם על הארץ, מפעפעים התנשמויות אחרונות, והנה צילו של המאהב בפתח. עוד מעט ישתרע על המיטה עם האשה הרוצחת ויחדור אל תוכה. היא תתענג מאוד, היא תתמסר לו, יחסי"גומלין מצויינים יירקמו בין שניהם. הדדיות הראויה לשמש מופת. הרי הם צמד נאהבים. רומינו מרה. חשבנו שלכולנו רע, שכולנו לא נזכה לחדור אל החריץ, ובמשך הזמן תרצח את כולנו, והנה אפליה: היא לא רק רוצחת, יש לה גם פנים אחרות, היא מורכבת יותר, יודעת דבר או שניים על אהבה ועדינות. ויש כאלה החודרים, ושאותם אינן רוצחות כלל, רק אותנו רצחו, רק אותנו! יש גבר, אהובילבה, הוא ינוע עליה בעוצם תענוג עילאי, ישבנו עולה ויורד, לעיתים גם נע לצדדים בתנועה מעגלית, הכל לפי צורך הגיוון ולפי ההתקרבות למאסה הקריטית של ההתנפצות הסופית, ובתנועותיו המעגליות, ודווקא בהן, הוא כמסמן איזו התגרות חצופה כלפי שמיים, פי-טבעתו לא פעור כלל, להיפך, מכווץ כאגרוף קמוץ מנגד לאיזור הקדמי של מוקד תענוגו החריף, ויחד עם זה, ושוב מפתיע, כמה בשר יש בהם, באחוריו, לא שעירים כלל, תפוחים ולבנים ומלאים כוחות בוז ואדנות, וצופנים בחובם הטחה היפותיטית של הרבה חלאה. כמובן, הוא אינו אדון לאשה, לא, הם שווי'ערך, הם אוהבים, טוב להם יחד, גם נפשית, הם מעניקים ביחסי-גומלין הנבנים על חורבננו.

האומנם על חורבננו? כי הנה, בעוד הכרתנו עוממת, כבר אין שמים לב אלינו כלל. אנו לתומנו חשבנו כי לאחד שירתה בנו, תעמוד מעלינו האשה הרוצחת לנצח, מפיקה חדוותימנצחים אינסופית, אבל לא, לא רק שלא לנצח, אף לחכות עוד רגע-שניים עד שתצא נשמת אפנו לא הואילה, וכבר היא כורכת ידיה סביב עורפו של הגבר האהוב, ומפנה גבה אלינו, בעוד הוא מרים את שולי שימלתה. מתי נבין שאינן שואפות להכאיב לנו לנצח? שהן יורות, מציגות ערוותן, והולכות הלאה? מתי נבין סוף-סוף שהיא אוהבת את אהוב-לבה גם בלי קשר לרמיסתה אותנו? כן, מכאיבים לנו, אפילו קצת יותר מן הנחוץ, אך לא מעבר לכל שיעור. לא לעולמים יתעסקו בנו, שתלטנים-מלהיפך שכמותנו. חיי הנשים כוללים סערות גדולות שאינן מתחוללות על- ידנו. מאוחר מדי פולחת את הכרתנו ההבנה, כי כבר היא מואפלת, אנו שוקעים בתשיכה גמורה שאינה כוללת דיונים פנימיים שוצפים על אודות ערוות נשים.

מתי נבין? לעולם לא. לא נשלים. להזדווג - כן, שיזדווגו - עם זה, בפיקת-גרון עולה-ויורדת, כבר השלמנו - אך לפחות תוך הסתכלות בנו, תוך הפקת עונג מיסורינו! הרגו אותנו? - שייהנו על גופתנו! לא נשלים עם הזנחה, נתמרמר לאין-סוף, נקפוץ ונפרפר ונבכה עד כל תיקרה אפשרית! אלא שאיננו יכולים, כי ירו לנו בעין, וגם עם זאת איננו יכולים להשלים, שאיננו חופשיים עוד אפילו להתמרמר. כן, נאלצים אנו להשלים. כי למרות הכוחות העצומים של התמרמרותנו, יש כוחות חזקים מהם, כוחות כליון-המוות השמים לאל את כוח הרצון לזעוק לנצח. כוחות אלה מתייצבים במופגן לימין האשה הרוצחת. כך איפוא, ניצחה אותנו ניצחון נוסף, שני ואחרון: גם המיתה אותנו, וגם המיתה את התמרמרותנו על שלא נהנתה די מהמתתנו. אשה רוצחת מזדווגת, הידעת שמשרתים אותך גם ברגע זה? אהה, תמיד הן מוקפות משרתים!

ובמלה הפוצעת "משרתים" אנו מתחילים לצנוח לאפלה הסופית, ועוד מספיקים להרגיש, ממש בבדל-ההכרה האחרון, צער על שהמלה "משרתים'/ דווקא היא שתסיים את כל חיינו, כי הרי היו גם מלים אחרות, היו... עד כאן אנו מספיקים לחשוב, עד "היו...". ומה היו - את זה איננו מספיקים לחשוב. שהיו, למשל, עוגות וממתקים, ורעננות האוויר בבוקר, ושמש וקפה, ועוד מלים - את אלה, למרות פשטותן, כבר איננו מספיקים לחשוב, כי כוחות ההרס לא יחכו לנו בלי סוף. נורא, נורא למות עם המלה "משרתים" ועם בדל-צער על שלא מתנו עם מלים אחרות.

ציוותה עליך האשה לשכב על גחונך בערוגת עפר תחוח בחצרה, פניך כלפי מטה, והציגה כף-רגלה על עורפך, לוחצת קלות. הירחת ריח רענן, חריף, של אדמה לחה. ראית רמש קטון בין הרגבים. קצה האף נגע בעפר, שקע בו מעט, קצת גרגרים נשאפו לנחיריים, חשת דיגדוג. כמעט התעטשת. ההרגשה אינה נוחה, שרירי העורף מתנגדים בהתכווצות קלה ללחצה הקל של כף-הרגל. שרירי הרגל של האשה העומדת מנצחים סוף-סוף את שרירי העורף. הנחיריים נסתמו בעפר. אך הפה עדיין באוויר, נושם, ויכול אף לחייך חיוך נעווה, מאומץ, של מי שמקווה שאם יחייך - יהפוך הכל לשעשוע. אבל חוץ מהרמש אין עוד יצור חי בעולם הרואה את החיוך. יוצא שחייכת אל רמש, עשית צחוק מעצמך ובויישת בושה נוספת לשווא. יכולת למות לפחות בארשת פנים חמורה, וגם זה לשווא.

להרף-עץ סרה מעל עורפך כף-הרגל, אך בטרם עלה בידך להשמיע צווחה של הכרת-טובה ולהרים את ראשך, נחתה בשנית, הפעם ברקיעה איתנה, לא על עורפך, על הקודקוד עצמו, ועתה, בהעבירה את רוב כובדה אל רגל זו, היא רומסת אותך, כה נמרצת, כה החלטית, ומשקיעה את פניך כולם בעפר ואינה מרפה. אפך, פיך ועיניך טמונים באדמה. עיניך עצומות בכוח, אך פיך נותר פעור למחצה. אתה מלחך עפר לח בלשונך. האשה מנסה להביא למותך בהכפשה. אתה יכול לתאר לעצמך את קווי המיתאר של הרגל הרומסת אותך, את שוקיה וירכיה כששריריהם מאומצים: קיבורת-השוק תפוחה מעט, סמכותית ביותר, הירך ופלח הישבן שמעליה מתוחים. שום דבר אינו רפה עתה בבשר עילאי זה.

יתרונו של אף ארוך

אתה מתחיל לעלע עפר. מחשבותיך חגות סביב מאמצי הנשימה, כולך פירכוסים מגוחכים, עד שתשקע באפלת מותך. כיוון שהיה לך אף ארוך, ארכה הדרך מעת הנגיעה בקצהו עד שנסתם גם פיך שבריר שניה יותר מאשר לו היה אפך קצר, הושפלת זמן ארוך יותר. בכך יוצא שכר האף הארוך בהפסדו, אלא אם כן תאמר שגם שבריר שניה זה, שהרווחת, עולה על הקלון, וזכאים בני-האדם לעלות כל רגע ורגע מחייהם על דוכן המנצחים באולימפיאדה, לפרוש ידיהם לקהל המריע ולקבל מדליה: "ניצחנו! חיינו עוד מאית-שניה!"

דא עקא, שכאן אין קהל מריע, כאן כולם מנצחים, כולם עולים ומצטופפים על אותו דוכן? וכיוון שאי אפשר לעמוד כל החיים ולנפנף בידיים עם עוד שישה מיליארד אנשים אתרים על אותו דוכן (ואגב, מי יהיה אז הקהל המריע?), מוותרים על כך כולם. אך הזכות לנפנף בידיים שמורה, ובמובן זה זכאי היה בעל האף הארוך המשוקע בעפר לנפנף בידיו מאית-שניה יותר מאשר לו היה בעל אפון סולד; רשאי היה ואף עשה זאת - לאות ניצחון? לניפנוף של פרידה מחיים שלא אהב? לאשליה של התעופפות באוויר החופשי, מעל הכל? או שמא לבקשה מתחננת אחרונה שתוסר מעליו הרגל הרומסת, ויורשה לו להמשיך לנשום עוד נשימה אחת ולחיות, לחיות עוד קצת, למיצער מאית-שניה נוספת?

[למיגבלות התדהמה האנושית]

 

אין בכוחנו להדהים את מתינו. בשעת עד,דיים נכנסנו הביתה ביעף, נרגשים מאוד מחמת בשורה משמחת אדירה שיש לנו לבשר לאבינו, פתחנו את הדלת, נכנסנו למיטבח, והנה אבינו מרים ראשו לקראתנו מעל צלחתו אשר ממנה לגם מרק במיצמוץ לא נלהב, פניו מכחילים, הוא תופס בצווארונו כמנסה להשתחרר מלפיתה

 

דמיונית וצתת ארצה מן הכיסא, מאבד הכרתו למת. כזאת יקרה לפעמים לאדם שלבו מדמים פתע ללא סיבה מזדקרת לעין, ואיננו.

קשה לגל להשלים. והרי אנו באנו עם בשורה כל-כך טובה! כה ציפה אבינו יהד ע ימנו כל השנים - ציפיות אחרות כבד לא היו לנו - שנזכה בפרס הגדול כהגרלה הארעית' והנה זכינו! זכינו במאהיאלף דולר - אהה, כמה נורא! מת בלי לדעת! והרי לפני רגע חי, לפני רגע, לו היה שומע, היה צוהל - הן אדם היה, הן ידע אף הוא להשתעשע לעיתים במחשבה על דדלד - דאללי אז לא היה מת, אך לו גם מת, מת היה עם טעם מאהיאלף דולר!

אומנם כן, מבינים אנו היטב שמוות הוא מוות, ומשעה שנפטרת - אדיש אתה אפילו לזכיות בהגרלות, אפילו לזכיה בינונית של עשרתיאלפים דולר; אך, דבלת/ למאה יאלף דולר?! היתכן?! עד כדי כך המוות הוא מוות?! לא לא, ממאנים אנו להשלים. צועקים אנו: "אבא, אבא, ראה מה הרווחנו! מאה' אלף דולר! מאהיאלף דולר!"

התדהמה, אם אל מנם תדהמה יק,ן-א לארשת בה קפאו פני אבינו, אינה תדהמת הזכיה בהגרלה, אלא תדהמת מותו. אף אינה ממש תדהמה. מין הבעה שאינה שלווה ואינה פליאה, אינה ם-מן-שאלה ואינה סימן-קריאה: השפה העליונה משוכה קצת למעלה, וגבה אחת מורמת - עירוב של תמיהלנת וסלידונתשל אדם קפדן.

"אבא'." אנו לואטים, "אבא, אבא!" - בחזה לוחץ, אבן מעיקה, ושבעתיים כשל המאה' אלף להם לא זכה. לא זכה! לא הדהמנו את אבינו - הוא הדהים אותנו! כל חיינו ידע במרירות ובאבק בוז מי ומה אנחנו, הבזבנו את כל תקוותיו, ועתה, ברגע היחיד בו היה בכוחנו לשאת סוף-סוף פנים - לא נתן! נמלט! לא חנון היה, לא סלחן, העניש עד הסוף, השפיל עד דכא, מת ומת ושוב מת. ומשנפתח הצער על עצמנו, מתחילים אנו אף לייבב. "אבא, אבא, מאהיאלף!" מייבבים אנו, והוא - קפוא לו, האדון, חציו סל יד ל;ת, חציו תמיהת ת.

אין בידנו להסב את הגלגל אחור. מה מכאיבה האמת! מה רוצים היינו לטלטל עולם ומלואו למען ר;ע אחד בו נילפת בזרועות אבינו ואנו נאמר לו: "אבא, נחש מה!" והוא ישתוק ללא ינחש, נמאס לו לנחש, הוא כבר יודע הכל, ואז נאמר: "אבא, ולו היינו מספרים לך שזכינו כהגרלה הארצית במאהיאלף דולר?" ואבינו, אינו מאמין, יעשיר כתנלעת ביטול "בעעע!", מה שיחריף עוד יותר את דיגדוג חדוותנו לקראת ההפתעה הסופית כשתראה לו את כרטיס ההגרלה! אי, אבא, דרישתנו כה צנועה, "בעעע!" תגמור עם זד,, ותשוב לנוח! הוי טבע, הוי שחקים, האם לא יוכלו מאה-אלף דללר לד,לעיא מאדם, ולוגם מת, "בעעע!" אחד רפה?!

לא יוכלו. חרטתנו על חיינו בעיצומה. שגיאות וחרסות - הנה תולדותינו. "אבא, אבא!" פורצים אנו לפתע בזעקה רמה, מנסים לתקוף את המוות בעורמה: "הרווחנו עשרהימיליון דולר בהגרלה האמריקאית הגדולה!"

נו, לזאת לא ציפה המוות, סוחרצייק לא קטן בעצמו. מול עשרהימיליון דל ל ר לא נשאר אף הוא אדיש. ולרגע הממנוהו: עפעף רטט בעין אבינו, רטיטה אחת, ולא יסף.

ובבן, הרווחנו רטיטת עפעף מעין אבינו המת. לא הרבה, לא ממש נחמה. בעצם, לא בלום. נס טיפשי. רטיטת עפעף אחת יותר, אחת פחות - לשם מה? חבל. ומה גם שיצא שרימינו. אמרנו עשרהימיליון וזכינו רק במאהיאלף. עד רגעו האחרון, ואפילו מעט אחריו, רימינו את אבינו מולידנו,

פרפר לבן

אני פרפר לבן, עם כתם חום באמצע. לא ראשון אני. זכות גדולה היא להיות הראשון, זה שעליו נמרח נתח הזוהמה הגדול מכולם, שעוד נותר בו קורט חמימות. אך הראשון כבר נתלש, נמרח ונזרק למטה. אבי הוא השני או השלישי, מחוכך היטב הלוך-וחזור על פי הנקב, קורט זוהמה שטוח וכבר צונן דבק בי, מין כתם חום, ואגב כך אני אף מתקמט. זקנתי ברגע, איבדתי את נעורי. ואילו אני אומר: התוספה לי שהרי אני מי שהנני רק מרגע שנתמרחתי וקומטתי. זה יעודי, כאן

מוציאה את ידה האוחזת בי אל מחוץ לקוער האסלה עלימנת לחזות מה וכמה דבק בי. אני אוהב את הרגע הזה, שבו ניבטות אלי פניה. עיניה סוקרות אותי בענייניות חמורה, בלי רגש, בלי קירבת לב. אני מתחלחל מחמת צינה. הנני עומד למיבחן. אשה בוחנת אותי. לא שמחכה לי עתיד גדול, אני אבוד ביו כר וכך. לפי הכתם תחליט האשה כמה פרפרים עוד תתלוש. בעצם אין זה מיבחן, זוהי סקירה עובדתית.

 

תאמרו: אישיות. שיא חיי. האשה לראותני

והנה, סיימה האשה את סקירתה הקצרה, שירבבה ידה בחזרה פנימה, אל קוער האסלה מתחת לבשר אחוריה, והשליכתני מלמעלה, עוף-פרפר- הסתחרריצנוח אל התחתית. דרך לא ארוכה לי. מרחף אני למטה. זהו רגע שלא יישכח מזכרוני. נשמטתי מתוך אצבעות ידה העדינות אך הקשות, שאותן אהבתי ללפף בהתמסרות. מלמטה אני רואה את שני חלקי הישבן המפושקים, והתהום שביניהם, המבטיחה כה רבות ומבשרת כה רעות, בשר האשה הנשאף, שבו אהבתי להיטמע מאהבה, שבו הושליתי לחשוב שאמצא מנוחה ונחמה; והנה - רימתה, רימתה, לא היתה כאן אהבה כלל! ואני, מלוכלך ומקומט מחמת נסיון חיי הקצר והרע, מושלך עתה - וזו הפעם האחרונה לי באוויר החופשי - מגובה של כשלושים סנטימטר אל מיקווה-המים הרדוד, פרפר, שוהה רגע בחלל החשוך כמעט לחלוטין, מגיע, צונח-נופל על ערימה, נדבק אליה, שולי כבר טובלים במים, הם מחלחלים בי, אני נעשה שקוף, מתמרטט, מתפורר. אחרי צונחים שלישי, רביעי, לעיתים חמישי, פרפרי-חלאה בני רגע. הו כן, לו רק הייתי יחיד לה, אך מה שהוא בשבילי גורל יחיד, חדיפעמי, כל חיי כולם - הוא לה מעשה פשוט, דבר יומיומי של מהיבכך, אחד ממיליון...

היא קמה. בעין גוססת אני מביט מלמטה, מן המים הדלוחים, אל שתי המהויות הממולאות בחלב התשוקה הנצחית, המתלכדות עתה מעלי בשנית, וחותמות ביניהן את הלוע הכביר, וולקאן ההכפשה המצמיתה. תיכף ישטפו אותי המים. לא אחזה בה עוד, לא אראה עוד נשים. אני אבוד. ולמרות הכל אהבתי להיות פה, אהבתי את נגיעתי בה, אך עוד יותר אהבתי את הרגע שבו הושלכתי ממנה באוויר, מודח מעל פניה, מרומה, יודע שהשתמשו בי וזרקו לנצח, ושלנצח לא אזכה עוד, ולעולם, לעולם לא יחדל הלעג בהתעופפי באוויר, מקומט, מזוהם, מרומה, ושבעצם, שטויות, אין אפילו לעג.

התמונה היא זו: חדר-אורחים מרוהט בטוב טעם. על כיסא זקוף-מיסעד יושבת אשה נאה, לבושה בהידור, מאופרת ומסורקת בקפידה. לרגליה, למרות שהיא בביתה, נעליים גבוהות-עקב. כפות רגליה לבנות וארוכות. היא מוכנה לדיווחים ולביקורת. אל החדר נכנסת ילדה קטנה כבת תשע. פניה קטנים, עיניה צרות, שפתיה הדקות משוכות קצת לאחור, כמו תחילתו של חיוך מתמיד. היא עומדת עמידה מתחטאת מול האשה, ידיה שמוטות לצידי גופה, ומשפילה עיניה. האשה סוקרת אותה במבט בהיר וחונן. היא מצפה. הילדה מחייכת קצת, כמו לעצמה, כאילו יש עימה הפתעה נעימה לספר לאשה, מניעה ראשה פעמים אחדות כעומדת לפתוח בדיבור, אך אינה פותחת. היא מחייכת, וגומת-חן על לחיה האחת ניגלית עם התרחבות חיוכה המבוייש. לבסוף היא פותחת ואומרת: "יש לי משהו לספר."

ושוב שהותימה, ושוב חיוכים, ותנועת הגוף קדימה ואחורה כמנסה להתניע את הדיבור. האשה מאוד סבלנית ומאופקת. היא מחכה. זהו אחר-צהריים נעים של תחילת האביב. הילדה ממשיכה, פניה מסמיקים מעט תוך חיוך, ועיניה עודן מושפלות: "הבוקר שברתי את קערת-החרסינה של האגוזים." וממשיכה לחייך ולהאדים, ומעיפה מדי פעם מבטים מתחטאים ובודקים כלפי האשה. האשה אינה כועסת, רק מעירה בשלווה גדולה:

"ככה זה כשממשיכים לאחוז קערות ביד אחת לאחר שנשברה כבר קערה קודמת לפני שבוע, וגם היא מפני שהוחזקה ביד אחת."

שעל כך מאדימה הילדה עוד יותר, מחייכת, כמעט צוחקת, כאילו הוקל לה שהאשה בכלל דיברה, ובמיוחד בשקט, לא בכעס, ופני הילדה הקטנים, פני סנאי קטן או עכבר, מתקמטים בחיוכים נוספים, עמוקים עוד יותר, והיא מוסיפה ואומרת: "ויש לי לספר עוד משהו."

"עוד משהו?" שואלת האשה באיפוק רב. ביחוד ראוי אצלה לציון השקט, ונדמה שדיבורה נעשה אפילו שקט עוד יותר לאחר הבשורה.

"כן," משיבה הילדה, מתנדנדת עוד קצת מול האשה, מפיקה מבט אלכסוני מלמטה למעלה, ולבסוף, כמעט בלחישה: "גם הכוס."

סריס סיני קטן

"גם הכרם? לאחר שהוחזקה הקערה ביד אחת ונשברה?" הילדה פורצת באיזו צהלה, כאילו הוקל לה, כאילו מצאה הומור בדברי האשה, סימן לחסד. היא מגחכת, ופניה מצטמקים שוב מחמת הצטחקות. האשה אינה סוטה משלוותה. היא יושבת זקופת גו על כיסאה ישר-המיסעד. הילדה מצטחקת עוד קצת, מחייכת, ונושאת שוב מבט מתחת לריסיה אל עבר פני האשה ההדורה, היפה. לרגע שוררת שתיקה, ואז מוסיפה האשה: "כשאוחזים כל דבר ביד אחת, שוברים הכל." ושוב שתיקה. ואחריה, באותם שקט ושלווה: "בחר לך עונש."

היא אומרת "בחר" ולא "בחרי", שכן אין זו ילדה כלל, אלא סיני זקן, שסורס בילדותו ונמכר למשרתיאישי לאשה ולא גדל כראוי אלא נשאר כמין ילדה קטנה, הוא וצמתו הארוכה וקולו הדק. גומת-החן של הילדה אינה אלא קמט זיקנה עמוק, או שמא קמט צער. כבר אינו יעיל כל-כך, באמת נעשה כילד. בידיו הקטנות, הרועדות, הוא עוד מנסה לאחוז קערות יקרות עלימנת להעבירן משולחן לשולחן, שומט אותן והן נשברות. ועם כל ישישותו, הנה נותרה בו עוד מהתחטאות הילד הקטן העומד בפני אמו ומצטדק על צעצוע ששבר.

כמה נוגע ללב ועם זאת מסליד. שיירים פאתטיים אלה של התפנקות ילדים לא יצלחו, יותר מעידים הם על הסתיידות של זיקנה מאשר על התרפסות שבשיקולידעת. וכל החיוכים והצחוקים ונענועי הגוף המתחטאים של ילדה שצריכה להשתין, כל הרמת המבט המושפל מלמטה למעלה, הכל הרי היה לשווא. מעטה של שלווה כאן בחדר, כיסוי של רחמים למשהו שאין בו רחמים כלל. "בחר לך עונש," אמרה לו האשה, והמשיכה להתבונן בו בעיניים בהירות וצוננות. בין שפתיה הפשוקות מעט, כמו בבדל-חיוך של התגרות, מבצבצות שיניה הבוהקות, מורות על יצר לא-כבוש כלל.

יכול הוא, לכאורה, כנאמר לו, לבחור לעצמו את העונש, לפטור עצמו בדבר של-מהיבכך, אבל מפני שיודע הוא את לוח העונשים הנהוג בבית, ברור לו מראש שאין לו כל זכות בחירה. הגיע זמנו. ישיש הוא, שובר כלים, ידיו רועדות, לא יצלח עוד אלא לפנות את הדרך. הוא עומד עוד רגע מולה, הכרה איומה של הבלתי-נמנע פולחת במוחו האטום וצינה לופתת את קרביו, בבת-אחת הוא מתכווץ - עתה אין לטעות עוד, כאן ישיש מקומט למהדרין - את מקום הגיחוכים החנפים תופסת הבעת מצוקה אמיתית. אין עוד מקום לתחפושות. רק הפה עוד משוך מעט, הד לחיוכים הקודמים, או בבואה לפישוק שפתיה הקל של האשה. היא אמרה "בחר לו," ועתה היא מחכה שיבחר. הסרים הזקן, המסור, עיניו לחות - לחלוחית של דימעת פרידה? של סיכום חיים שבוזבזו? - מרכין ראשו ויוצא מן החדר.

הסריס הזקן עומד בחדר-השירותים של האשה. הוא מתייצב מול אסלתה הפרטית. זו עשויה חרסינה כחולה ומושבה מרופד פרווה. האסלה גדולה מאוד היום, או הוא שהתנמך, התכווץ מחולשה פתאומית, מאימת מה שעומד להתרגש עליו. הוא נמוך מגובה האסלה. אינו יכול להיכנס לשם בעצמו, מישהו חייב לעזור לו.

גובהו כעת אינו יותר משלושים סנטימטרים, מן הסתם מפני שכל לחלוחית נמצצה מגופו. ראשו גדול מכל גופו, כמעט שאין לו גוף בכלל, רק פניו גדולים יחסית, כדי שיהיה מקום לארשת הענות שעליהם. ארשת ענות תופסת מקום רב. הריהו כמעט כראש כרות, מן הראשים האינדיאניים המצומקים. מישהו, אחד המשרתים, תופסו לפתע מאחור מצווארו, מתחת ללסתותיו, מניפו באוויר ומטילו חיש-קל לתוך האסלה, בלא שהיות וטקסים מיותרים, והרי הוא כבר במים העכורים, שם צפים-שקועים עדיין ניירות ניגוב של האשה שלא נשטפו. שלא ברצונו פולט הסריס הזקן צווחה, וכמו שלא ברצונו פולט המשרת, זה שהטילו, געיית צחוק.

המים אינם מלוכלכים במיוחד, אן צינתם הפתאומית, בהתגלש הסריס בשיפוע האסלה החלקלק ובצניחתו לתוכם, וכן קרעי ניירות הניגוב המשומשים הדבקים אליו, מפיקים מפיו, לאחר ציווחת הנפילה, גניחה עזה וקצרה, כמין נשיפה. ריח עמום, לא חזק, של חומרי-ניקוי ופרש נמהל בנשימתו. מעתה, מה שעומד על הפרק היא צורת המוות בלבד. על חיים כבר אין מה לדבר.

הטוב ביותר הוא לטבוע, להיעלם, לחכות לשצף המים אשר ישאו את גווייתו אל הביב. כך המוות מהיר, כך נפטרים מחיים ידועי מכאוב. אך מי חזק דיו לעמוד בכך? מי שסורס בילדותו והפך למשרת-אישי לאשה נכספת, שכל דמותה שימשה לו כעדות מוחשית לאי-יכולת נצחית; מי שהזדקן בתנאים אלה של כלימה, ועתה, בזיקנתו, הוא חומד שוב את חייו על כלימתם: מי שעמד רק לפני שעה קלה כילדה קטנה מתחטאת וחשב באמת-ובתמים שחיוכיו המתחנפים עשויים להצילו מעונש על שבירת קערה וכוס - זה אינו יכול למות כאביר. תחילה הוא מפרפר במים, צווח, מנסה לטפס על דופן האסלה החלקלק, בלי הצלחה. אינו יכול שלא לעורר גיחוך בעיני המשרת שהטילו, הממשיך להתבונן בו מלמעלה בעיניים בורקות. אף זאת: מחאותיו וצעקותיו אינם משכנעים, הריהו כשחקן גרוע. מלחמה לו על חייו, ואינו יודע לעשותה כהלכה, כאילו מן הפה ולחוץ, גם זאת ממיגבלות הזיקנה שביטויי סבלה נראים רק כחיקוי לדבר האמיתי. איכשהו, בכוח פירפוריו, הוא צף עדיין על המים. ולפתע, כמו קודם, חודרת אל מוחו הכרה נוקבת, בהירה: יוכל להינצל רק אם ישתה את מי האסלה, עליו לעלע אל קירבו את הכל, המים, הניירות, ואף גושישים שנחו, עתה מסתבר, על קרקעית האסלה, וצפו ועלו למעלה בכוח המערבולות שחולל. ברקע ניתן לחוש בנוכחותה הסמויה של האשה, בפיה הפשוק מעט ובשיניה המטילות מרות מוחלטת.

כך הוא עושה. הוא מעלע את המים עד תומם. המשרת, המתבונן בו מלמעלה בסקרנות כמעט מדעית, לוחץ על ברז השטיפה, ושצף מים חדש נופל על הסריס הזקן, ושוב הוא מיטלטל במערבולת, נזרק לפה ולשם, צווח, נשנק, פולט מים, צולל, מפרפר בשרידי ידיו ורגליו, והסוף שהוא מצליח לצוף בשנית, נח קצת, ונאנח אנחה עמוקה, אנחת שבר, לפני שהוא מתחיל שוב לעלע את המים לאט ובקושי. המשרת מחייך לעצמו חיוך מסויים ויוצא. גם זה עליפי ההוראות: שמניחים לנאבק. שמי שרוצה למצות את התבזותו עד תום, מאפשרים לו. עניין של יומייס-שלושה לכל היותר עד שיישטף עם המים.

לעת עתה מזומנת לו פגישה נוספת עם האשה. היא נכנסת לאתר שעה או שעתיים. אין לה עוד שיח ושיג עימו, הוא כבר חרג מקהיליית משרתיה. היא יושבת מעליו. חשיכה כמעט מוחלטת אופפת אותו. בשבתה מעליו אינו צועק, אפילו על סף מותו, עד כדי כך מושרשת בו יראת-הכבוד שאליה אולף. בסבלנות הוא מקבל עליו את מה שניתך מלמעלה, בהכנעה, בעיניים עצומות ובראש מורכן שחציו טובל במים, כמתפלל בדבקות. קודקודו ופניו מזוהמים. הוא מנסה להתנדנד קצובות על המים, להתערסל, לחזור לאיזו תחושה של תינוק נרדם באיזה זרועות. אך בזרועות מי? הלוא מגוחך. האשה קמה מעל האסלה, מרימה תחתוניה, מיישרת שולי שימלתה, ומסתובבת וצופה בו רגע בשלווה בעיניה הבהירות. הוא פוקח את עיניו ונושא אליה מבט, לא ניתן להגדירו אפילו כמתחנן, מבט עצוב של איש זקן ועייף ההולך למות. אין לה עוד עסק אתו. היא עוזבת אותו שם, בין חומרי זוהמה וקרעי ניירות ניגוב, אף אינה מורידה עליו את המים, מלאכה זו היא מניחה למשרת.

באמת, עניין של יומיים-שלושה. הסרים הזקן מתכווץ עוד יותר. מחמת השהיה במים עורו צפוד. ובכל אותם יומיים-שלושה - איזה מאבק, איזו השתוללות, הפקת כוחות אחרונים מגוף כלה! אין כאן תאוות-חיים מחודשת, כי אם הצורך הבלתי-נדלה להשלים את סאת התבזותו. להיענש! לחיות לשווא כדי להיענש לבסוף על שבירת כוס וקערה, להיענש על הכל, גם על ידיו הרוטטות, על הסניליות, על שהזדקן וחי, על שהיה איש כמוהו, ועל שהעז לחייך, ועל שבאור קלוש עשויים היו קמטיו להיחשב לגומת-חן. למצות עד תום!

אפילו כשהוא נכנע פעם ומתעלף, וכבר נישא עם שטף המים לקרקעית האסלה וגופו נתחב בצינור המפותל, אינו משכיל לן-פות את גופו ואינו מתגמש דיו לעבור בפיתול, וכך הוא נתקע, ושב וצף. באמת, מלחמה שכזו. האשה רואה אותו במשך יומיים בוספים. בכל פעם כשקמה, היא מסתכלת בו. פניה הולכים וגדלים, הופכים לאספקלריה מאירה ומכאיבה של קוצר-ידו להשיגה. ביום השלישי הוא מנסה, באיזו התפרצות אחרונה של טירוף, להלעיג על עצמו הלעגה אחרונה, פוער פיו כביכול לומר משהו, מין צוואה, מלת פרידה אולי, וכשהוא פותח את פיו נשאב לתוכו גושיש שלה וממלא אותו, ויוצא לו דיבור אחרון חנוק, מין קריאה סתומה. עם כל שלוותה אינה יכולה שלא לפשוק את פיה לקצת יותר מן הרגיל, בחיקוי קל.

עתה, לאחר שעשה כל שגיאה אפשרית, אין לו עוד מה להוסיף: קלונו מוצה. הוא חובט לעיניה שתי חבטות נוספות במים, כמו מתחטא בפניה, רמז וזיכרון לחיוכי ההתחטאות שלו בשעה שהודיע לה על שבירת הקערה והכום, בולע עוד קצת מים, מחרחר, ואחריבך פירפורי מוות לא רצוניים, אבל אף הם במו המשך ישיר להופעת הנלעגות האחרונה שלו, כאילו כוונו עדיין לרצונו, ולמעשה - לרצונה. בפעם הזאת כבר מתעקם גופו לפי פיתולי הצינור בלי שום עיכוב, נשטף עם המים להיכן שמוליכים אותו.

[מיכתב לגברת בפאריז או בליון]

 

את טסה לאירופה, לפאריז אל ללילן. נוטשת אותנו מאחורייך כמו שנוטשים חלאה. לפנותיערב כבר תהיי בזרועות מלקל, שתוך שבועישבועיים יינטש גם הוא. זה תפקיד כל הנקרים בדרכך.

 

זכור לי איך סיפרת פעם על צאתך לציד ארנבים ביער. ארנבון חצה את דרכך, עצר, הביט בך לשבריר שניה, עיניכם נפגשו. האם ידע שהוא עתיד להפוך תוך יומיים לחלאתך? - מי יודע? אך את ידעת! תפקיד הארנבון היה להילללד לאחד-כך למות תוך יסורים קשים, עלימנת שיוכל להיפלט יומיים לאתר מכן מבין שתי ירכייך - המקום הכי נשאף עלי אדמות בשבילנו ובשביל מרסל - כפסולתך האורגאנית. יתר על כן: לשם בך היה על הארנבון לאבד את צלמו. הוא לא ייראה עוד לעיני העולם כפי שהעולם זוכר אותו.

באיזו רשות את עושה זאת? מניין מוקנית לך זכות זו, לקחת ארנבונים בכוח הזרוע, ולהפוך אותם לפליטות ליבלוך שלך? איך תעזי להעביר אותנו דרך מעייך, לאחריכן אפילו לא לקבור, אלא להניח לנו להיגרף עם הביוב אל מעבה האדמה, בלי זכר, בלי מציבה? למה את מכאיבה לנו כליבך? ולמה- אם כבר החלטת לצוד, להרוג ולאכול - את גם חייבת להעביר אותנו דרך סידרת האיברים הכי נחשקים שלך? אנו עוברים דרך שינייך, שם אנו נגרסים בין הטוחנות הלבנות, מתערבבים בריר שלך, נבלעים בווישטך, מתערבלים, וכגולת-הכותרת של התהליך, נפלטים בין שני חלקי עגבותייך. ותגידי לנו, נהדרת שכמותך, למה את החלק הבי משפיל את שומרת דווקא לחלק הכי מפתה והכי מסעיר של נשיותך? מדוע נגזר עלינו להיפלט בתווך, בין שני הבשרים השופעים מכל? ומדוע כה סמוכים אנו לאיזור תענוגותייך, שבו השתמשת בנו פעם, ומהערב גם במרסל, עלימנת שנגרום לך תענוגות ליליים מסעירים?

קשה לנו להשלים, אנו מאוד ממורמרים, קודחים מחימה וממוסריות. ראי מה את עושה: באנרגיה שאת שודדת מן הארנבון את משתמשת ל התפיח את חזך ולהיאנח אנחות של תשוקה עם מלצרים פורטוגזיים, המשמשים אותך בתורנות - עד כדי כך ניבזות וחוסר הגינות. לא נובל להשלים! מה נעשה? לא הרבה, בנראה. נמחה בשקט, נברסם את עצמנו. בדמיוננו אנו עומדים מתחת לחלונך ומוחים בלי קול, שלא להפריע את התעלסותך ואחר-כך את שנתך, ואת אף אינך יודעת שאנו קיימים. ויחד עם זה איננו יבולים שלא להודות במה יפה את. ושיא יופייך - בסוף דרכו של הארנבון, כשאת נכנסת לחדר-השירותים שלך, אדישה לחלוטין, י לדעת שהאסלה תהיה שם בשתיבנסי, אין לך בזה בל פיקפוק. ובאמת האסלה שם, מחכה לך פעורת לוע עלימנת שתשבי עליה ותטיחי אל תלכד,. מטעמים פראקטיים, אך גם כסמל של בוז, את מסתובבת ומפנה את אחורייך לאסלה. את מרימה את שולי שימלתך ומורידר, מטה את תחתונייך עד לגובה ברכייך. זוהי מלאכה קצרה, שאינה מפרכת כלל, ולכן אינך זקוקה לפורטוגזי שיעשה זאת בשבילך. אחדי כך את יורדת ומתיישבת לך בתנוחה נאה של "שקו לי כולכם!" על האסלה. אף לא טרחת להסתכל עליה שנית, עדי בדי בך את בטוחה שהיא תמשיך להיות שם גם כשתפני אליה את אחורייך. את באמת כל-כך יפה כשאת בטוחה בעצמך עד בדי בך. הביטחון שלך ממלא אותנו, כמו את הארנבון והאסלה, בתחושת אפסי ל ת עזה. אנו עצמנו מורתחים בזיעת חרדותינו ופיקפוקינו. העולם שלך. זהו הרגע שבו חשה האסלה את כל ניקלותה וחוסריאוניה מולך. היא אינה יבולה למוש ממקומה. ישבנך מקפיא אותה במבטה של מדוזה, ועם זאת אינה יכולה לשאת מעמד זה של קיום בחוסריבבוד כה גדול רק עלימנת לספוג חרפה ועוד חרפה. בתוך החרסינה החלקה והצוננת תוססים כוחות התמרמרות עצומים בנסיונות התפרקות שאינם מועילים לה בלל. האטומים שלה מרחישים בשומן עצמם. האסלה היא סמל מי סכל ל ל של החומר. מתוך לועה הפעור בוקעת צווחה פנימית אדירה המופקת בתדרים שאינם מגיעים לאוזנייך, בך ששלוותך אינה מופרעת. את יכולה לשבת בשקט וללכלך. אנו שלך לנצח.

את כבר יושבת. בכלל, את מאוד יפה כשאת יושבת, כי אז את מועכת ישירות באיבר הכי נכסף את התבל. וביחוד עכשיו, כשאיבר זה עירום לחלוטין, מפושק ישירות לנוכח העולם. באילו את והעולם הסרתם את הכפפות ועתה הגעתם להתמודדות הסופית. י'גיבורה גדולה נגד חסרי' אונים!" צועקים אנו וקצף על שפתינו. אכן, אין אנו מאוד יפים ברגע זה, מראנו אינו מעודד גברות צעירות ומקסימות להיענות עתה לחיזורינו, בששערנו הדליל פרוע, קצף על שפתינו ועינינו נוצצות בשיגעון. זו הצרה: או שעינינו נוצצות בתאוות נאלחות, או שהן עמומות ומוכות מבושה. מתי נפיק מבט נבון, אירוני, מהפנט בסוגו, מתחת לתסרוקת יציבה? העצב עאלז מתוח. לעולם אין סיכוי. העולם מובס. עללע אבלד.

כשרגלייך אסופות בתחילה זו לזו את זעה פעם ופעמיים למצוא לעצמך את תנוחת הישיבה הנוחה. אחר-כך את מפשקת קימעא את רגלייך ומרווחת אותן. נוח לך מאוד. בידך מגאזין או סיגריה. במגאזין את רואה תמונות צבעוניות נהדרות של לוקסוס. אינך מתאמצת, כי עיתותייך בידייך ואת יבולה להרשות לעצמך לשבת ולתת למהלך-העניינים להשתלשל מבלי ללחוץ ולדחוף. לך טוב. אינך במתח, אינך תרדה. ובעצם, למה שתהיי? בינך לבין מעייך יש הסכם בלתי-כתוב. כל ההסכם הוא בפירוש לטובתך: המעיים צריכים לעבוד, ואת - ליהנות. המעיים לא זכאים להתפטר. אין להם נופש. עליהם לעבת• כל חייך ולעכל ארנבונים ככל שתחפצי. ועם זאת - אינך משלמת להם פרוטה. גם אינך מודה להם. הם אסירי עבודת-פרך בצינוק בטנך, נישאים בעלטה לרצונך לפאריז, לליון, מיטלטלים חסרי-אתים כשאת משתוללת במיטה עם מלצרים פורטוגזיים או עם מרסל, ותוך כך אינם מפסיקים לעבv לרגע, ממשיכים למצוץ ארנבונים ולהפיק במעבה בטנך הרבה חלאה. אי, איזה עולם: מעיים, ארנבונים, אסלות, אנחנו - והכל לשירותך! את מאוד יפה כשאת כל-כך רגועה ובוטחת בפעילות מעייך. על פנייך ארשת סמכותית ביותר, המחייבת אותנו לציית. אין לנו ברגע למה לציית כי לא קיבלנו שום הוראה, אך מצבנו הנפשי הוא מצב של בליון-הנפש לכיוון של ציות ומסירות. רע לנו מאוד כשאת כל-כך יפה ומניחה לגו לעמוד בחוץ ולחכות להוראות בלי אף הגה מצידך. אוזנינו כרויות למתרחש אצלך. אנו פגועים ומזיעים.

מעייך פועלים ולשים - לפקודות-קבע פנימיות - על-פי עקרון הנחש, ולא נפריז בלל אם נאמר שבבטנך חי ומתפתל נחש-עקלתון הבולע ומעכל ארנבונים. הארנבון נתון לשרירות לבו של נחש מעייך. הוא מיטלטל, נדחף בתוכו, ומתקדם אטיאט, אגב לישה מתמדת. והרי זו ציניות שאין כדוגמתה: ככל שהוא מתקרב שוב לאוריהיום, הוא מאבד את צלמו. הלידה-מחדש שלו היא בדיחה מרה. העסק אבוד. את ממשיכה לשבת בלי מאמץ ולדפדף במגאזין, כאילו כל העסק לא נוגע לך. את עוסקת בנופים מרהיבים ונקיים, במיסעדות; שמלות, מעילייפרווה, יערות ואגמים חולפים מול עינייך, רחובות שוקקים של ערייבירה, גברים ונשים אלגאנטיים; וכל אותה שעה מישהו אחר אצלך למטה עוסק בעבודה המזוהמת, שכליכולה נועדה למענך, אך את בוחרת להתעלם ממנה, או, מה שגרוע ומעליב עוד יותר, את מעמידה פנים כאילו את היא שעושה טובה לאלה המתאמצים לשרת אז תך בעי סקי זוהמה. אנו כל-כך נפגעים מן הציניות הזו - והרשי לנו להוסיף: הצביעות! אנו חשים כה עמוק בלעג הניתך עלינו! העולם שלך! אנו מחווירים מקינאה.

את ממשיכה לשבת. העניינים זוחלים ומתקדמים. מגיע הרגע המכריע, ההשפלה הגדולה ביותר בתולדות הארנבון בבטנך. מוטב שנפסיק עכשיו, כי אנחנו רוטטים מהתרגשות של אהבה. ואיננו יכולים עוד. לא, לא נוכל להפסיק. אנו ממשיכים. מגיע רגע ההשפלה הגדולה ביותר בתולדות חיי הארנבון בבטנך, הלוא הוא רגע המעבר בנקיק המפורסם שבקצה המעי הגס, שאחריו הוא יוצא שוב ממוצאי גופך לאוויר העולם. כמה חיכה לרגע זה, כמה חלם עליו מאז בא אל פיך, הלוא הוא רק ילד! כל הווייתו זעקה: "הראו לי שוב את אוויר העולם, את אור השמש תנו, את העולם שאהבתי, כרי הדשא, לרוץ בין העצים על האדמה הלחה המרופדת עלים!" אכן, לאדמה הלחה עוד מעט יחזור. את כביכול חוננת אותו ומשחררת אותו מאסוריו, אך אויה, איזו אירוניה דגולה! איזו לידה הפוכה מבטן האשה! רגע קצר של אור, ושוב - עלטה וצחנה. אך בל נקדים את ד,מאלתר.

עם כל טבעיות הלידה של הארנבון בצלמו החדש, ועם כל אי-התאמצותך המהוללת, הנה אפילו אשה בריאה כמוך לא תוכל להימנע מלחץ קל. כן, דבלת/ שרירך הטבעתי האחורי משמש במלחציים המהדקים את הארנבון, מלטשים אותו, מעניקים לו את צורתו הסופית ודוחקים בו לצאת החוצה. הדחיקה גסה ובוטה. את מכריחה אותו לזחול במקום צר ולוחץ. את מעבידה אותו במסה נוראה. מעייך לשו את העיסה חסרת הצורה, ועתה הגיע תור המלחציים האינקוויזיטוריים שלך לשייפו לצורתו הגלילית. את לוחצת במלחציים של הומור וקאפריזה את גוויותינו הרקובות. מלחציים אלה הם גולת הכותרת של עלבון חיינו. האם יש בכלל צורך להסביר? שם הרי המקום הלבן, הנפלא, השופע. אדנות גדולה קורנת מאיזורים אלה של גופך. כיסופינו, שלנו ושל מרסל וכל המלצרים הפורטוגזיים, נוהרים בראש וראשונה אל מחוזות אלה. למראם או לזכרם מופקת מעומק קירבנו התגעשלת משעבדת, שאין לנו שליטה עליה. איזורים אלה, עם כל היותם קהים ורכים, נועצים בנו קרס חד במחט מלובנת במעבה בטננו, ואנו חשים שאנו רוצים להיות שלך ולעשות למענך הכל, הבל! ואת מיטיבה לדעת זאת. את מציבה לנגדנו את אחורייך ומסתכלת בנו מעבר לכתפך בעיניים פולחות. ודווקא מאיזור זה, מבין שני הכדורים השופעים והשתלטניים האלה, בקונטרסט לעגני ומכאיב, את מפיקה אל מולנו את פסולתך. את משתמשת בארנבון כדוגמא וכסמל, את מדגימה לנו מה קורה למי שמעז להתקרב אלייך: בהומור חריף את נותנת לכיצבוץ החום של הארנבון להציץ מבין אחורייך: לפה נכספת? - עכשיו תראה!

את התדהמה האוחזת בנו אין לתאר. התהליך ידוע למלכד, לבכל-זאת - תדהמה. באילו נפלו עלינו השמיים. איננו מאמינים: עד כדי כך?! לקחת אד J בל; בדי להפיק ממנו אנרגיה עלימנת להשתמש בה כדלק להתלוצצות ולבוז על אותו ארנבון עצמו?! הארנבון - אם אומנם עוד בשם ארנבון ייקרא! - נפלט מתוך גופך. הגוש הראשון קשה ומוצק, במעט יבש, והוא גם הארוך שבכולם. הבאים אחריו רבים לזייסתייס יותר. לפעמים מוטח פרץ של עיסה דלילה ומיימית. את ממשיבה לדפדף במגאזין. לקראת צאת הגוש הראשון פנייך מתפיחים ומאדימים מעט. מאמצון לפליטת הארנבון? כן, ומה בכך! מאמץ קל אינו גורע כלל מיופייך, אדרבא, תוספת סומק מעניקה לך חיוניות בשלה. עינייך לא נוצצות, בי לא מדובר כאן בתשוקה, הן שלוות ומרפרפות במגאזין, רק פנייך מתפיתים, מתכרכמים לרגע, ושבים לצביונם הרגיל. יפה. העוקב אתר פנייך וי לד ע לקשר ביניהם לבין המתרחש בקצה מעייך, ימצא את חחקשר מקסים. חוטים בה דקים ויפים מחברים בין דברים שונים רבים בליבך בעולמנו! לעיתים רחוקות, כד,אדי ס פנייך, אף ת יפלט מפיך ההברה המתמשכת מעט "אה!" וכה יפה הקריאה, כה מזלזלת, כה חסרת משמעות, כה מיטיבה לבטא את חיי הארנבון ומותו! אנו המומים! אנו חשים שנולדנו לבקוע מתוכך אגב שמיעת "אה!" - ולמות!

אבל יש גדול ומזלזל מ"אה!", כי מפעם לפעם גם פורצת ממעייך נחרה עמומה, לעיתים מסתלסלת, של בלז. לא די שהפכת את הארנבון לגוש של פסולת אישית, את עוד מעזה ללוות את בקיעתו בקולות פאדלדיד, נלעגת הישר ממעבה אחורייך הלבנים, מחוז הכיסופים המסתיר בתוכו מרתפי עינויים ידועים לשימצה. ולפעמים, וכאילו במישנה לעג, את מוציאה את הנחרה הפארודית בקול מהוסה, כאם רחומה המנסה להשתיק את עוללה: "pop...'/ כביבול מנסה להרגיע את הארנבון האומלל. ומי משקיט? - האיבר המלהיט! סאטירה גסה! על חשבוננו! בתוך-תוכך את צוחקת, אל גרוע מזה, אדישה לחלוטין. אנו מפרכסים מרוב תשוקה ועלבון. אנו צועקים "בראבו!" בלי קול כדי לא להפריע לך. אנו חשים שאנו שרועים לפנייך בפישוט ידיים ורגליים. עינינו עצומות. פנינו מכווצים מחמת ריכוז: אנו מתפלשים בתאוותנו, משתמשים בעלבון כבחומר בעירה מדיף עשן שחור וצחנת גומי. עד מתי נשכב, נרעיד, עבדים לתשוקתנו אלייך, ולא נתקומם להצלת ארנבונים?

את אדישה. את מסיימת. ישבת די והותר, מפעם לפעם עוד אחז במעייך גל של התכללזנלת ועוד רקיק קטן נפלט החוצה. ולבסוף די. נגמר הארנבון. את תולשת פיסת-נייר צחורה, מרימה פלג אחד של אחורייך ומשרבבת את ידך לאחור. יש לציין שברגע זה תנותתך מעוררת ביותר, כיוון שגבך מקשית, גווך מתמתח וישבנך מאוד מובלט, מאוד מובלט. הארנבון הוא עתה ד גי עד' קטנה, מימרה הסר צורה, במעט דויממדי, על פיסת נייר. הארנבון עוצר את נשימתו. עדיין יש לו תקוות, לפתי, והוא שואל את עצמו: מה את מתבוננת לעשות בנייר? והוא מקווה בבל לבו שתיישרי את פיסת הנייר ותשמרי אותה באלבום למזברת. אבן בן, הארנבון לא רוצה למות מבלי להשאיר זכר. הוא בובה ומרעיד מתשוקה שבך תעשי. במו כל ל גל שואף הארנבון להשאיר חותם בעולם. הלא אלעד; "פיסת נייר זו, בציור בצבעי שמן, היא התמונה המציגה בעת את בבואתי, בזה אני, לא אובל להתכחש לדיוקני, מה לעשות, ואף-על' פי-כן רוצה אני עדיין שיזכרו אותי." התואילי להציג את תמונות-דיוקנו האחרונות של הארנבון - ההולכות ודהות ומיטשטשות מפיסה לפיסה - התואילי לסדרן באלבום ובכך להנציח, ולו גם סמלית, את זכרו? אנו עוצרים נשימתנו במתיחות עצומה לראות מה תעשי. את אינך מזכה את הנייר במבט, את פותחת את כף ידך מתחת לאחורייך ומניחה לנייר הקמוט להסתחרר רגע ללאיחן, לצנוח, ובבר הוא רטוב, כבר הוא מתפורר.

איך התערבב הכל לערימה אחת חסרת צורה! איך נמחק בל זכר לחיים, ליער, לאוויר הצח, לשמיים, לשאיפות, לצחוק, לחלומות! אכן, באן היו חיים, ועתה לא נותר מהם דבר. והבל למענך, הכל כדי שלך יהיה כוח להתעלס עם מלצרים פורטוגזיים ועם מרסל, לפי בחירתך. אנו מחווירים מקינאה. אנו מתקמטים ומסתאבים בפיסות-הנייר ההן. ומעל לכל, אנו עדיין נדהמים, פעורייפה. לאחר שהרגת ארנבון והטמעת אותו אל תוכך, לא היה נאה לך שיישאר שמץ ממנו דבוק לאתורייך?! למה שאפת מייד ובלא שהיות להפריד אותו ממך כליל? עושה מאיתנו ליכלוך ומתנכרת לנו רגע לאחר השימוש!

תחושה של התקוממות מוסרית מפעמת בנו כשאנו זוכרים היטב איך היסבת לשולהן-האובל שעליו נתחי הארנבון, וצחקת בשינייך הלבנות, מן הסתם בשל איזו הלצה אידיוטית של איזה מאהב צרפתי, או מחמת אושר ונעימות כלליים של אשה שיש לה תיאבון והיא מתבוננת, בקרינה גדולה של חיוך חמדני, בשולחן עמוס מטעמים. נשארה אפילו למזכרת תמונה שבה הצטלמת עם הטבח. בן, תמונות שלך לא חסרות, בל שטות מונצחת! הטבח רבן מעל כתפך, את כרבת יד בוטחת סביב עורפו בפטרונות ובנדיבות, וצחקת למצלמה. הוא רבן, לבן היה גבו כפוף. הוא היה הגבר ששירת אותך, איש לאטיני נמוך, שחרחר, שניסה לחייך לריק. המון תיירות דשנות מסקנדינביה וממערביאירופה משתמשות בו לצילום-מזברת: "היינו ואכלנו." צבעיו הכהים משמשים קונטראסט יאה לשיער בהיר. לכד משרתו אתכן במיטבה ושמשו כקישוט-רקע אין הוא מעניין אתכן. עיניכן פוזלות אל נתחי הארנבון שבצלחת. אתן רוצות לאכול - זה מה שאתן רוצות. אתן מאוד יפות כשאינכן מתעניינות בכלום מלבד האוכל שלפניכן. העולם כולו, על שניאותו ומורכבותו, אינו עיסקכן. אנו חייבים לומר שיש בזה משהו מאח מושך. אנו איתכן נגד העולם. אנו חשים, ובצדק, שהעולם, ואנו בתוכו, הוא של מי שבז לו ואינו מגלה בו שום עניין. הצלם שצילם אותך עם הטבח והשולחן הוא מלצר פורטוגזי אקראי. תפקיד הארוחה היה לספק לך און כדי להשתמש במלצר הפורטוגזי לשירותים מיניים. אנו שלך לעולמים. אנו מעפעפים באיטיות ובכובד כמי שמתקשה לתפוס משהו בשכלו.

כן! אנו רותחים! אנו קופצים באוויר כמטורפים! לא נעבור על כך בשתיקה, נחזור ונזעק. אנו מנתרים ניתורים קטנים באוויר, ידינו מתרוממות בתנועות עצבניות חסרות תכלית, ושבים ועומדים על מקומנו כשהיינו. אנו עושים תנועות עווית קפיציות, מהירות, שאינן מהוות סכנה לאיש. אנו מעוררים גיחוך. והרשי לנו להעז ולומר לך משהו בסדד, ואל נא תנטרי לנו על כך. בכלל, מוטב שתשכחי מייד מה שנאמר לך. מפעם לפעם צץ ועולה בנו מין חשק קונדסי להבקיע איכשהו מלמטה, מתחתית האסלה, בשעה שאת יושבת, ולתקוע במוקד אחורייך איזו מחט חדה או חץ מושחז. אז כבר היית קופצת באוויר, אז היית צורחת! אז לא היו בבר מגאזינים עם פרוות מפאריז וארשת אדישה מהורהרת, ולא אשת העולם ומאהבת נצלנית של מלצרים פורטוגזיים. היינו מראים לך מה זה לשבת ולהסריח. היינו מגישים את כף' ידנו לפינו אגב השתוחחות, עלימנת לכבוש את פרץ הצחוק שהיה בוקע מפינו, פרץ צחוק דקיק, ציחקוק סריסי של גברים לא ראויים, שאין מוצא ליצריהם אלא בדקירות קטנות מלמטה ואחר-כך פורקן חריף של שימחה קטנה לאיד. היינו צוחקים בצורה מכוערת, בזקנות בלות בלי שיניים ומנסים להסתיר, מנסים להסתיר כי פוחדים, כי חיים על בהונות ורועדים כל הזמן! אך זוהי כמובן מחשבה זמנית, שאנו מתנערים ממנה כהרף-עין, ואנו מבקשים גם ממך להתנער ממנה, ולשבות את הערת-האגב הכמוסה שלנו. לא תשבחי? - אומנם בן, צפינו. לפחות תסלחי? - לא, גם לא תסלחי. תענישי? - ודאי! אח, זוהי מחשבת ליצנות שתעלה לנו ביוקר! איזו אשה! זוהמה ואינסריגה! חבל שסיפרנו לך.

את כה קלה כשאת קמה לאתר פליטת הארנבון, כה בריאה, אלגאנטית, אשה רעה עם נחשיעקלתון בבטן, לב קמצני ועין צרה, שאיננו יכולים להעלים ממנה כלום מבלי להיענש. נראה שלא איכפת לך כלום, אך את רואה ד,בל. ככד קמת, ככר את מחוץ לחדר-השירותים, שוקקת חיים, "הלאה, הלאה!" אומרת כל ישותך, כאילו מעולם לא עשית את צרכייך. תחושה נפלאה לאחר ריקון מעיים, מה? וכמעט שכחנו את גיזרתך! כה יפה! כה כזאת! כח נכנסת בקלרת לחרך שמלות הדוקות! אשה קטלנית בעלת סרחון מהמם.

לאחר שהלכת אנו נותרים על ברכינו עם היעדרך. ההיעדרות הזאת מוחשת לנו יותר מכל הקיים לפניה. אור השחר עולה ומתגבר על צוהב החשמל הדל, ונוצרת מין מהילה עכורה של אדר לא נעים לעין. כמיהה גדולה לאהבה, לחום, הגיער, אל קיצה בצינה קרושה. כמה מטומטמת נראית הפסולת הצוננת הדוממת במים הקרים. אי, ארנבון לשעבר! אנחנו משעינים את לחיינו על שפת המושב הקר של האסלה שאותו חיממו פעם ירכייך. אנו כל-כך עייפים. עינינו בוערות וממצמצות מעייפות.

יום אחד נמות. הרבה ליכלוך יאפוף אותנו, ואנו נהיה חסרייאונים. את תבלי בפאריז אל בלילן. פנינו יהיו חיוורים מעלבון. את כה יפה כשאת עומדת מעלינו, שימלתך מתבדרת ברוח, ואנו מתחתייך, מופקרים לפסולתך המחלחלת. הזמן מאכל אותנו בחומצת לקראת היום הזה. ביום הזה נתאחד איתך בדרך היחידה הפתוחה לפנינו. ונופלת לזרועות מרסל בפאריז או בליון, אנו מאוהבים בך, שלך לעולמים.