הפלת אישה מכיסא

מאוד נסערנו כשכינתה אותנו האישה כמה פעמים, ועוד בנוכחותנו, "אוּלצֶר ידידנו", וכדי למנוע ספק עוד הגדילה ותירגמה אותנו ל"ידידנו כִּיב".

היא ישבה בחדר האורחים לשיחת קפה עם ידידתה הטובה, ואנו התהלכנו מחווירים מעלבון לאור בין הערביים, אצבעות ידינו המזיעות מתפתלות אלה באלה מאחורי גבנו, ואנו אובדי עצות. שיחת האישה עם ידידתה היתה חרישית, ומבחינה מוזיקלית התנהלה בנועם רב, אלא שהתוכן היה "אוּלצר ידידנו" ו"ידידנו כִּיב", ושוב "אוּלצר ידידנו", ושוב "ידידנו כִּיב", ולבסוף, למנוע ספק שבספק, כינתה אותנו האשה בפשטות "החבר אוּלקוּס".

אנו עצרנו ממהלכנו, עמדנו נטועים רגע ליד החלון, מנסים לנשום נשימה סדירה תוך הלמות-לב פראית, ולפתע הסתובבנו, קפצנו לעבר האישה ודחפנו אותה בכתפה מן הכיסא. היא פרשׂה ידיה לצדדים, מנסה להשיג איזון, ושמא להתעופף באוויר, נפלה הצידה אל הריצפה, ואגב כך פלטה צווחה, מפינו נפלט ציחקוקון, והידידה קמה ממקומה, מבטה מזרה אימים לעברנו, וזרועותיה מושטות להקים את הנופלת.

מה עשינו! עוד הספקנו לשמוע את האישה גונחת גניחות כאב, זרועה האחת, הנחבטת, אסופה אל גופה, והיא מתאמצת לקום. משב כפור היכה בקרבינו. מה עשינו! אולי שברנו את האישה, ואולי דימום פנימי עד מוות, משמע הפכנו לרוצחים, ואנו כה יראים מחידוש עונש המוות בארצנו ומן העמידה הרוטטת מול התליין! באימה עקרנו רגלינו ורצנו אל בית-הכיסא, שם נעלנו את הדלת וישבנו על קצה מכסה האסלה, מליטים פנינו בידינו. מבחוץ הגיעו קולות, פסיעות האישה וידידתה, הולכות אל האמבטיה ובחזרה, מלמולים מהוסים, אחר-כך שקט, ושוב טפיפת צעדים מחדר לחדר.

פחדינו הגדולים סרו מאיתנו: האישה לא מתה ולא נשברה, גם לא התקלקלה בכלל. האישה היא כרגיל. עוד מעט יהיו כל החיים כרגיל. אנו נשב עוד קצת בבית-הכיסא לשם עונש, ובעוד שעה או שעתיים תבוא האישה ותדפוק קלות בדלת, ואנו נצא בהבעת פנים של אדם צדקני וידוע-סבל האומרת "נענשתי די!", ונדע כי בישיבתנו בחושך, בקיטון הצר של בית-הכיסא, ריצינו, ריצינו את עונשנו, יהיה טוב, יהיה פיוס, דמעות יזרמו כמו תה רותח, וטוב יהיה לחיות, ונכון, וכהלכה!

לעת עתה ישבנו בחשיכה ההולכת ומתעצמת, ובקרבינו אותו כירסום מענה ומענג של מועקת הריב, אותו כאב נעים שאנו מכאיבים לאישה, ושעימו גם אנו מתייסרים, תוך ידיעה שהנה-הנה בַּקצה מנצנץ כבר הפיוס. היו עוד קצת טפיפות רגליים, ולבסוף טריקת דלת הכניסה: הלכה האורחת הידידה, נותרה האישה. טוב יהיה אם תבוא האישה עד מהרה ותקיש בדלת; אך טוב גם, ושמא עדיף, שתלך לישון, ואנו נצא בעוד שעה מבית-הכיסא ונמצא אותה נוחרת, אז נדע שהעולם שב למסלולו, ולמחרת בבוקר – הוי יום חדש! – נקיץ לצד האישה, אולי נתכווץ בהתפנקות, או אולי היא תתכווץ בהתפנקות, ואנו נתהפך על הגב ונטלטל את ידינו ורגלינו באוויר במשובה כעוללים, והאישה תשׂחק, והפשע שעוללנו כבר יירד בדרגה וייחשב לתעלול קונדסי, ושוב האישה תשׂחק. (אומנם לא שכחנו את "החבר אוּלקוּס", אך נִשְׁמְרֶנוּ להזדמנות אחרת.)

האישה לא הקישה בדלת. ישבנו עוד שעה בחושך, הזענו וחששנו, ולבסוף יצאנו. פסענו חרש אל חדר האורחים הריק והמסודר, אחר-כך על בהונות אל חדר השינה, בחושך, וגהרנו אל המיטה. היא היתה ריקה. האישה לא היתה, והעדרה רבץ כמו ענן כבד ומחליא בחלל הבית.

לבנו ניבא רע. והרע הגיע. בעשר בבוקר כבר היתה מעטפה לבנה ומוארכת בתיבת הדואר, ובתוכה מכתב רשמי מאת האדון עורך-הדין מר שידלוביץ'. קיבתנו וסרעפתנו צופו שיכבת כפור. אכן, נחתה עלינו בכל כובדה המציאות, נחתם פרק בחיינו. לא עוד הענשות ביתיות, בכיות ופיוסים, מעצרים בחשיכה בבית-כיסא ושיחרורים עולצים, לא עוד ישיבה על קצה האסלה בפָנים מולטות עד שתחוס האישה, לא, פרק זה נחתם סופית, והעולם האמיתי הגיח, נושא עימו בסופת עלעול משרדי פרקליטים, מזכירוֹת, ניירות, מכתבים והתראות, אנשים כמו שידלוֹביץ' ושידלוֹביץ' עצמו, בוגרים ורציניים, אנשים ההולכים למסעדות יקרות ושותים ויסקי, מקיימים התדיינויות והתייעצויות, התראות ואיומים, ישיבות בתי-משפט ובהם שופטים – ואף הם שידלוֹביצ'ים למיניהם, ומסעדות וויסקי – אנשים עם עיניים עייפות שראו כבר הכל, גם אותנו, ואין להם חמלה כלל, רק כעכועי גרון ושנינויות ומשקפיים ועטים-נובעים ופנקסים וחותמות ועניבות, לא נוכל לדגדג אותם על מנת שיתרַצו, לא נוכל לשכב פרקדן על שולחנותיהם ולקרטע בידינו וברגלינו כצבים הפוכים על מנת להפיק רצון מלפניהם, אהה, משהתהדקו שפתי הצבת שוב לא ירפו... לא ישובו הימים שהיו! עידן הקרח נושב אלינו בבת-אחת מבין קפלי מכתבו של שידלוֹביץ'.

יושבים אנו על שפת האסלה, פנינו מולטות בידינו. פעם חיכינו פה לאישה. ועתה – לא כלום. הבית לא הופך לאונייה ולא מפליג להודו, לא חולף על פני איים עם נשים מוּלָטיוֹת ודקלים ועצי קוקוס. לא. פשוט יושבים על שפת האסלה, הה, אפּילוֹג נצחי זה של כל עלילותינו!