צ'ופק ואפצ'יק עושים מאמץ אנושי
[לפנות ערב. דירת צ'ופק. צ'ופק יושב דוֹמם בפנים אדומות. נכנס אפצ'יק.]
אפצ'יק צ'וֹפּק, למה הפנים שלך אדומות?
צ'ופק אני מתאמץ לחוש.
אפצ'יק מה?
צ'ופק צער על הגברת פְרַיילוֹף.
אפצ'יק על הוורידים ברגליים?
צ'ופק היא מתה הלילה. ועכשיו אני מתאמץ לבכות.
[פניו מאדימות עוד יותר. הוא עוצם עיניו. פתאום הוא פורץ בבכי.]
אפצ'יק אתה איש עם לב, צ'וֹפּק. בּראבוֹ! יש לך הרבה רגש. לקרוא לאמבולנס?
צ'ופק עוד לא.
[פאוזה. צ'ופק ממשיך לבכות, פתאום חדל.]
אפצ'יק, אתה זוכר שניסיתי פעם לבכות על אמי ולא הצלחתי?
אפצ'יק כן.
צ'ופק השתמשתי כעת בגברת פְרַיילוֹף בתור מנוף כדי לבכות על אמי.
אפצ'יק אין דבר. הגברת פְרַיילוֹף תבלע את זה.
צ'ופק רימיתי את הגברת פְרַיילוֹף.
אפצ'יק הגברת פְרַיילוֹף לא תדע.
צ'ופק אני יודע.
[פאוזה.]
אפצ'יק אולי אתה יכול להתאמץ לשכנע את עצמך שבכית על הגברת פְרַיילוֹף ולא על אמך?
צ'ופק אני יכול לנסות.
[פאוזה. עוצם עיניו ופניו מאדימות.]
אפצ'יק אתה מתאמץ?
צ'ופק כן.
[פאוזה. פניו מאדימות. פוקח עיניו, מביט עצוב באפצ'יק.]
אפצ'יק הצלחת?
צ'ופק [מהנהן] כן. בכיתי על הגברת פְרַיילוֹף.
אפצ'יק בּראבוֹ, צ'וֹפּק. אתה מאוד אנושי.
צ'ופק תוכל לשכוח שאמרתי לך קודם שבכיתי על אמי ולא על הגברת פְרַיילוֹף?
אפצ'יק אני כבר מתאמץ לשכוח.
[עוצם עיניו. פניו מאדימות. פאוזה.]
שכחתי.
צ'ופק מה?
אפצ'יק לא זוכר.
צ'ופק יפה. שנינו אנושיים.
אפצ'יק בוא נצא לקנות משהו מתוק אחרי המאמץ האנושי הזה.
צ'ופק לא. לא עכשיו. משהו כוסס בי. אני יודע מראש מה יקרה. אצא לקנות וַפְלָה, אתבונן סביבי, אחפש אישה, אראה מישהי, אצטער שאינה שלי, אוכל את הוַופְלָה, ארגיש אשם כלפי המתים, ושוב אכרסם את עצמי, ושוב וַפְלָה, ושוב אישה, ושוב מתים... אני עייף. אני מאוד רוצה לישון.
אפצ'יק הכל נכון. עכשיו בוא נצא לקנות איזו וַפְלָה-שוקולד לפני השינה.
צ'ופק כן.
[יוצאים.]