המחכה בתחנת האוטובוס

איש אני מחכה בתחנת אוטובוס. נכון, אני מחכה לאוטובוס 45. אבל יחד עם זה אני גם מחכה, באופן כללי יותר, לדעת ממה אמות. ואם אזדקן. ועם אֵילו נשים אפגש עוד בחיי. אני חושב שאוטובוס 45 יגיע. אני יודע שגם המוות יגיע פעם. אני חדור תקווה גדולה שאוטובוס 45 יגיע לפני המוות, ושאוכל לחכות בחיי לעוד הרבה אוטובוסים 45 לפני שיבוא המוות הגואל ויגאל אותי מייסורי ההמתנה היומיומית המטונפת לאוטובוס 45. כל בוקר אני משתין כעשרת אלפים תאי מוח שלי שמתו והתפרקו למחזור הדם. יש לי כבר המון עשרות אלפי תאי מוח כאלה. אני מאוד מקווה להזדקן ולהשתין עוד הרבה שנים עשרת אלפים תאי מוח כל בוקר. כמובן שחוץ מהציפייה לאוטובוס 45 ולמוות אני גם מחכה לראות בשבת את בתי יוֹמְפָּלֶה, שגם היא משתינה זה זמן רב את מנת עשרת אלפי תאי המוח שלה, אם כי בפיגור-מה אחרי. כשאני אומר שאני מחכה לראות את בתי, אינני מתכוון לאף שלה, גם לא לשיניה כמובן, ולא לאוזניה, לשערה ולצווארה, לגופה ולקולה, לקולה אני אלרגי במיוחד. מובן שאינני מחכה גם לשמוע מה יש לה להגיד לי, היא גם לא אומרת לי כלום. ב"לראות את בתי יוֹמְפָּלֶה" הכוונה שיהיה איזה משהו מוכר ולא מסוכן שזז לי מול העיניים, ואינו אישתי ואינו טלוויזיה, והמשהו פולט כמה פעמים "אבא", אוכל ומשתין, ועד שפונים כה וכה המשהו מסתלק, הרגנו ערב. אני מאור סקרן לדעת כמה מוצאי שבתות תעזור לי בתי יוֹמְפָּלֶה להרוג לפני שאמות או אגמור להשתין את המוח שלי. בינתיים אני מחכה בקוצר-רוח לאוטובוס 45 שיבוא כבר ויקצר את הזמן שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי בתחנה, ויאריך את הזמן שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי בבית. אני רואה שאוטובוס 45 מגיע. אני מוחק מחיי עוד ציפייה קטנה לאוטובוס 45, ועולה אליו עם הציפייה למוות, לבתי יוֹמְפָּלֶה במוצאי שבת, ולתחרות של השבוע הבא בין השתנת המוח ואוטובוס 45.