אם ובנה
[בצד אחד זקנה מתפתלת מכאבים. בצד שני גבר שותה שיכר וצוחק.]
מספר [לקהל] הזקנה מתפתלת מכאבים ברמת-גן כי יש לה במקרה הטוב אַפֶּנדיציט, ובמקרה הרע – שלא נדע. יש לה בן אחד שאוהב אותה מאוד, הוא נמצא כרגע בלוס אנג'לס ושותה לו משקה בבַּאר.
זקנה [מתפתלת מכאבים] משה! אח, משה!
מספר משה זה בנה שיושב עכשיו וצוחק מבדיחה שסיפרה לו בחורה בשם לינדה.
גבר [צוחק] אח, לינדה, לינדה...
מספר והוא לא יודע, הטיפש, שבשעה שהוא צוחק ונהנה, אמו האהובה מתפתלת מכאבים שמי-יודע מה מקורם.
זקנה משה!... משה!...
גבר לינדה! אח, לינדה...
מספר שיהיה ברור: היא צועקת "משה", והאידיוט, בגלל שהוא רחוק, במקום לענות מייד "אמא" ולבכות, אומר "לינדה" וצוחק.
גבר לינדה!... לינדה!...
מספר הוא עוד יתחרט מאוד על זה, שכשאמו התפתלה מכאבים כמו תולעת קצוצה, הוא צחק לו בבַּאר אמריקאי עם איזו זנזונת אמריקאית בשם לינדה. הוא עוד יבכה על זה כשייוודע לו. כל החיים הנאלחים שלו הוא יסחב את זה על מצפונו. "כן", הוא יגיד לעצמו בשנים יבואו, "בדיוק כשאמי האהובה, זו שממש ילדה אותי וגידלה אותי במאמץ, גנחה לה פה מכאבי תופת, אני, עצמה ובשרה, משה האידיוט, צחקתי מבדיחה רקובה של איזו נקבה, לימוֹנָדָה, או מירַנְדָה או סֶקוּנְדָה, אפילו את שמה אני לא זוכר". ואמו ז"ל, שאותה הוא יזכור טוב מאוד וגם את שמה – שמה חֲנַנְיָדָה – תדקור אותו טוב-טוב מתוך קברה והבעה של ייסורים והתפוררות על פניה. אז כבר יהיה לו טוב, למטומטם, אז הוא כבר ילמד מה זה לצחוק כשלאמא לא טוב. "בטח", תגידו, "הוא היה רחוק, איך הוא יכול לדעת, הוא לא נביא, הוא לא ירמיהו, הוא משה, ואם הוא היה יודע אז בטח שהוא היה מפסיק מייד לצחוק מהבדיחה המטופשת של הבהמה הזאת, מתילדה או בּרוֹנכילדה, והיה לוקח מטוס ראשון לארץ ורץ כמו מטורף לאמו האהובה", ככה בטח תגידו, אבל זה לא נימוק, כי בן-אדם מוכרח תמיד להתכונן להכי גרוע ואסור לו לצחוק, בייחוד כשהוא יודע שיש לו אמא. סוף סוף ממי נעשתה חולנית אם לא ממנו, מרוב טיפול ודאגה למשה בנה יחידה? ומי תמך בו כספית, אפילו לנסיעה ללוס אנג'לס? אז ככה לשבת ולצחוק?! הפקרות?! משה יכול לשכוח מתירוצים, משה האידיוט צחק – משה האידיוט ישלם.
זקנה [זעקותיה נחלשות, כבר לא כואב לה כל-כך, היא נרגעת לאיטה] אח, משה ...משה...
[קמה, מזדקפת, פתאום עולה אפילו חיוך קטן על שפתיה.]
מספר ומה מתברר לפתע? שלא לא-עלינו ולא אַפֶּנדיציט, פשוט היו קצת גאזים, והזקנה נכנסה לפּאניקה וישר ראתה את מלאך המוות.
גבר [צחוקו נקטע לפתע, הוא אוחז בעווית בחזהו, בכאב ובפחד] אח, לינדה!! לינדה!!
מספר והבן הטוב, משה'לה, חוטף פתאום באמצע הצחוק שלו התקפת לב מחרידה, וקורא לעזרה לבּרוֹנכילדה ההיא כי אין לו שם אף אחת אחרת.
גבר לינדה!
זקנה [צוחקת בהקלה] אי, משה'לה... משה'לה...
מספר והיא לא יודעת, הזקנה המטומטמת, שבשעה שהיא מחייכת בתענוג "משה'לה, משה'לה", אז משה'לה שלה היקר והיחיד חוטף התקפת לב אמיתית בלוס אנג'לס, מוקף נוכרים, גויים, זנזונת בשם לימפה או גריפּה, והיא, האמא, נופחת צרורות עסיסיים וצוחקת, ואולי כשהיא נופחת גם הוא נופח, אבל לא גאזים מסריחים, לא, את נשמתו, כן, נשמתו, חשבת על זה פעם, ישישה מסוידת?! עכשיו את לא חושבת על זה, אבל כשייוודע לך, מטונפת, אז כבר תלמדי, לא תוכלי עד סוף ימייך לתקוע נפיחה בלי להיזכר שפעם, בשעה שתקעת להנאתך, בדיוק באותו רגע הלך משה'לה שלך, הלך, הלך, בודד, בלי אמא, בלי בית. את כל-כך טיפשה, את יודעת, כל-כך טיפשה, ואל תסתתרי לנו מתחת לתירוצים שגאזים מוכרחים לתקוע, אחרת מתים; אז מה? בגילך כבר יכולת להקריב את עצמך בשביל משה'לה, בנך, בשביל מה ילדת אותו, כלבה, בשביל להסריח כשבנך היחיד חוטף התקפה קריטית ותיכף יובל במצב אנוש לבית-חולים בשיקאגו, סליחה, בלוס אנג'לס?!
גבר [שהכאבים בחזהו מתפוגגים לאט לאט, באנחת רווחה] אח, לינדה... לינדה'לה...
מספר אבל למזלֵךְ, זקנה, למשה'לה הוקל פתאום; כנראה עלתה לו הבירה בקיבה, או משהו דומה, אולי צרבת או התחלה של אולקוס, ועכשיו עבר.
גבר [באנחת רווחה] הוי, לינדה...
זקנה [באנחת רווחה] אוי, משה'לה...
מספר כן, הפעם זה עבר להם בשלום, יש לכם יותר מזל משׂכל, דֶפֶקטיבים שכמותכם, אבל בפעם הבאה לא ילך לכם כל-כך בקלות, ולכן תיזהרו מאוד, אתה שלא תצחק עם הזונה שלך שם בבַּאר המפוקפק בלוס אנג'לס, ואת שלא תפריחי גאזים לאטמוספרה של רמת גן. יותר טוב שתחכו בשקט ובלי נוע לגרוע מכל. וכשהגרוע מכל יגיע, לא תצטרכו לחיות אחר-כך בייסורי מצפון שצחקתם או תקעתם כשליקירכם התפוצצו במרחקים הלב או המעיים. אבל לא נראה לי שיעזור לי הרבה, כולם טיפשים, כל האנושות, עושים כל מיני דברים בזמן שבמקומות אחרים קורים דברים, שאחר-כך, כשאלה שעשו כל מיני דברים שומעים עליהם, הם מתחרטים על כל השטויות שעשו, שברגע שעשו אותם הם נראים להם נורא חשובים, אבל אחר-כך, כשמעמידים אותם בהשוואה לאסונות שקרו ליקיריהם באותו זמן, הם נראים כמובן שטותיים, אידיוטיים, וגורמים לחרטה גדולה ומכרסמת עד סוף החיים.