המתים המקווים
למעשה כבר מתים, אך עדיין מלאי תקווה, הם מוכנסים לתאי הקירור הצרים באגף המתים. הם אומרים לעצמם, כמו משתעשעים בגֶחָל עוֹמֵם, "אה, לאיזה מין מקום חדש הובילו אותנו, אולי מכניסים אותנו למכשיר טיפולי מיוחד, שם יקרינו לתוכנו אנרגיות חדשות בתדירויות גבוהות, שירפאו אותנו ממחלתנו האנושה! מעניין אם הטיפול מכאיב, אומרים שלא, מעניין כמה זמן הוא אורך, מעניין אם הוא יצליח, כה סקרנים אנו, וכה מקווים, כה מקווים!"
הם אינם יודעים, או בעצם אינם רוצים לדעת, שהטיפול בהם הסתיים. "איך הסתיים?!", עתידים הם לזעוק במרירות עצומה, "כל-כך מהר?! כבר ויתרו עלינו?! הפקרות?! מה, לא ממשיכים להנשים אותנו עד אין קץ?! יקירינו מרימים ידיים כה מהר?! הייתכן שציפו למותנו בסתר-לבם?! ואם אומנם אמר לכם הרופא – הו יקירינו הרוצחים – שמַתְנוּ, למה לא נכנסתם לבדוק בעצמכם?! למה האמנתם?! למה לא הזעקתם חוות-דעת נוספת מאמריקה?! הלא אם היה מדובר בכסף, הייתם בודקים שבעים-ושבע פעמים, סופרים וממששים, ושוב מחשבים ומצרפים צירופים, ואילו כאן – התבשרתם, התייפחתם, ו...הוֹפּ לבור?!". כל זאת עתידים המתים לשאול בקול צרחני נוקב, בתדירויות גבוהות ביותר, על שפת הבור. ולעת עתה, עם הכנסתם לתאי ההקפאה, הם מצייצים, אף זאת בתדירויות גבוהות ביותר, בחלחלת גיל: "מעניין מאוד! מעניין מאוד! זהו טיפול הקרנתי חדש, אומרים שמשוודיה, ומה הסיכויים?! הסיכויים, הסיכויים?"
עם התגברות הקור לממדים מקפיאים, ועם חלוף הזמן ללא תנועה, ללא תמורה, מתחוורת להם האמת: אין זה מכשיר רפואי פלאי חדש, כי אם הפריג'ידר הישן והטוב, זה שבחייהם שמו בו ירקות ובשר וחלב לשמור על טריותם, זה שהיו פותחים אותו ביד בטוחה לבדוק מה בתוכו, בעוד ידם השנייה טופחת טפיחות של נועם על בטנם; ועתה הם עצמם בתוכו, ואין עוד סקרנות, ואין טפיחות על הבטן. מה נורא הוא הזמזום המתמשך של המנוע המקפיא את גופותינו!
כמו כותרת דרמטית בעיתון, דרמטית כל-כך עד שהיא חורגת מגבולות הנייר שעליו היא מודפסת וחלק מהאותיות מעופף באוויר ליד שולי העיתון, כך מבצבצת תקוַות המתים מתוך הפריג'ידר, מקיפה אותו כמו כילה מוכתמת. וכך גם חורגת האכזבה מתוך הבור, ועומדת, תלויה מלמעלה כמו ענן נפוח. איננו מוקפים בנשמות, אנו מוקפים בצווחות דקות של שאלות נוקבות מפי מתינו. אנו נמלטים אל צפצוף החדשות, ומנסים להתעניין בהן מאוד.