ליל פרידה

1.

תמונה איש מסב לשולחן מטבח. על השולחן צלחת ריקה וכוס תה ריקה למחצה. מול פניו – כיסא הפוך על השולחן. הוא משעין, עגום, את פניו על ידיו, ללא ניע.

כותרת "ולמה הפסיקה לאהוב אותי – זו השאלה".

תמונה מבעד לפתח, במסדרון, נראים מדי פעם שולי שמלת אישה חולפת אנה ואנה. האיש עוצם ופוקח עיניו בעייפות.

2.

תמונה בחדר השינה של האישה. האישה מפורקדת על מיטתה, מבטה נעוץ בתיקרה, כולה ציפייה שהאיש ילך כבר. האיש מסיים להעביר את בגדיו ממדף בארון אל מזוודה פתוחה למרגלות המיטה. הוא מנסה להאריך בפעולותיו, להשתהות ככל האפשר. האישה אינה מעיפה לעברו מבט. האיש מחטט בארון, כמנסה למצוא משהו, לבסוף פונה לאישה.

כותרת "אני לא מוצא את הגרביים הירוקים שלי".

תמונה בתנועה נחרצת קמה האישה, ניגשת במהירות לאחת ממגירות הארון, שולפת מתוכה זוג גרביים ירוקים ומשליכה אותם לעבר האיש. הוא תופס אותם במעופם באוויר, מעלה חיוך מלאכותי על פניו.

כותרת "תמיד מוצאת הכל, תמיד יודעת הכל".

תמונה האישה, מנסה לחזור ולהשתרע על המיטה. האיש תופס בידה, מקרב אותה אליו.

כותרת "הסבירי לי, דברי אלי!"

תמונה האישה מביטה לעיניו, מבטה עוין ועייף. הוא מביט בה במבט נוקב, כמבקש לפלוח את סגור לבה. היא מפנה פניה ממנו אל הקיר, מצפה שירפה מידה.

כותרת "הכל כבר נאמר".

תמונה לאחר רגע ארוך הוא מרפה ממנה. היא חוזרת ומשתרעת על המיטה, מבטה נעוץ כקודם בתיקרה, מנענעת רגל אחת בקוצר-רוח. האיש מתבונן ברגלה המתנועעת, שוב מחפש את עיניה. היא ממשיכה לנעוץ עיניה בתיקרה. האיש קם, סוגר את המזוודה, הולך איתה לפתח, נעצר על המפתן, שוהה רגע.

כותרת "זוהי ההזדמנות האחרונה. בעוד רגע אהיה בחוץ".

תמונה האישה ממשיכה להביס בתיקרה. האיש עומד עוד רגע על המפתן, מסתובב, חוזר לקחת את המזוודה, משתרע-מצטנף על השטיח שליד המיטה. האישה מכבה את אור המנורה שלצידה.

3.

תמונה חדר השינה החשוך, רק אור פנס רחוב בוקע מבעד לחרכי התריס. האישה שרועה פרקדן על המיטה, עיניה עצומות. האיש מצונף על השטיח, גם הוא בעיניים פקוחות. הוא קם, יוצא בלאט על המסדרון. האישה פוקחת עיניה, ניכר שלא יָשנה כלל. היא מנענעת ברגלה בקוצר-רוח.

כותרת "ניסיון אחרון למצוא מסילה ללב האישה – קסם, חמלה, ושעשוע".

תמונה בפתח החדר מופיעה ידו של האיש אוחזת בנר.

כותרת "זוכרת את התחפושת שלי בנשף שבו היכרנו?"

תמונה האיש כולו מופיע בפתח. הוא מחופש לישישה מונגולית. הוא מתייצב מול האישה, מתהלך מולה, רוקד, מחקה זקנה המנסה לעלות על כיסא ואינה מצליחה. האישה אינה מגיבה, עיניה מזוגגות. הוא מסמיך פניו המאופרות אל פניה.

כותרת "ותמיד היה בא צחוק, ואחריו פיוס".

תמונה האישה עוצמת עיניה, דמעות זולגות מהן. פני האיש משתהות עוד רגע מול פניה, ואחר מתרחקות. הוא ניגש אל התריס, פותח אותו בצמצום. אור שחר בוקע. הוא רואה איש אחר, מוּדח, יוצא עם מזוודה מפתח אחד הבתים, נושא רגע עיניו אל הבית שממנו יצא, אחר הולך ומתרחק במורד הרחוב, עד שנעלם.

כותרת "השחר עולה – שעתם של המאהבים המוּדחים ללכת".

תמונה האיש סר מן החלון, לוקח את מזוודתו, וכפי שהוא, בבגדי הישישה המונגולית, יוצא מן החדר.

4.

תמונה האיש יוצא עם המזוודה מפתח הבית, מתרחק כמה צעדים ברחוב, מסתובב ומתבונן אל החלון שממנו השקיף קודם. נדמה לו שמשהו זז בחלון. הוא מרים מעט את ידו לברכת שלום, על פניו חיוך נכלם. במבט מן החדר אין איש ליד החלון, האישה ישנה על מיטתה, נושמת קצובות.

5.

תמונה האיש ממשיך ללכת ברחוב עם מזוודתו, לבוש ומאופר כזקנה מונגולית. בתחנת אוטובוס עומדת ישישה מונגולית ומחכה. האיש עוצר מולה, מביט בה במבט שואל.

כותרת "עוד מאהב שהוּדח?"

תמונה הישישה מביטה בו, מבטה חמור ומאשים. שפתיה נעות בלי הרף בתנועת לעיסה. האיש מביט בה מקרוב.

כותרת "והרי יש גם ישישות מונגוליות אמיתיות".

תמונה הישישה מַפנה לו עורף. האיש מתקרב אליה מגבה, מניח את מזוודתו, מתייצב מאחוריה בתור ליד התחנה. בזו אחר זו מצטרפות שלוש או ארבע ישישות מונגוליות נוספות לתחנה. פני כולן, והאיש בתוכן, צופות לעבר האטובוס העתיד לבוא.

משאית קטנה עוצרת ליד התחנה. שני פועלים יורדים ממנה, עוקרים במחי-יד את עמוד התחנה מן המדרכה, מעמיסים אותו על המשאית, חוזרים ועולים. המשאית נוסעת ונעלמת.

הישישות המונגוליות עומדות רגע אובדות עצות, אחר מוציאה הראשונה שבהן כעך עגול מתרמילה, אוחזת בו כבהגה, מתחילה לרוץ-לדדות כאילו היתה הנהג והאוטובוס גם יחד, אחריה בטור עורפי רצות כל הזקנות המונגוליות האחרות.

כותרת "סוף".