כתבים

ההולך על חבל דק

1.

תמונה בית. ערב. שולחן ועליו ארוחה לשניים. איש ואשה מסובים. האשה מכונסת בעצמה, כועסת. האיש יושב נפחד על קצה הכיסא.

כותרת "יחסי הכוחות בין רצונה שאשאר לבין רצונה שאלך הגיעו לשוויון. מעתה, כל צעד קטן מוטעה שאעשה עלול להטות את כפות המאזניים לעבר סילוקי לצמיתות. אני הולך על חבל דק".

תמונה האיש נוטל לעצמו מנה קטנה בחששנות מופלגת. תנועותיו איטיות ומהוססות, כמי שירא למשוך תשומת לב. האשה שקועה בצלחתה, אינה מרימה פניה. האיש אוכל קמצוץ. רגע נראה כאילו הוא עומד לשמוט מזלג לריצפה, אך הוא מצליח לתפוס אותו לפני נופלו, מביט בחשש אל האשה. היא אינה מרימה עיניה. האיש עומד לנגוס. האשה מרימה עיניה. ידו של האיש קופאת.

כותרת "היא מאוד לא אוהבת את צורת הלעיסה שלי".

תמונה האיש מניח חרש את המזלג. ידו נשלחת לשחק במלחייה, קופאת.

כותרת "היא מאוד לא אוהבת את האופן שבו אני משחק במלחייה".

תמונה האיש אומלל מאוד, מחפש לעשות משהו, אך עוצר עצמו על סף כל תנועה. רגע הוא זע בכיסאו, חושב לקום, מייד בולם עצמו וחוזר ומתיישב, משלב כפותיו ומביט דומם לצלחתו, פלגי זיעה יורדים על מצחו.

כותרת "וגם את זה אינה אוהבת".

תמונה האשה מסיימת לאכול, קמה ללא אומר ויוצאת, ארשת ריחוק וחסידות על פניה.

 

2.

תמונה יותר מאוחר. האיש עולה במדרגות על בהונות, פותח את דלת חדר השינה.

כותרת "עת לפנק את האשה לפני השינה".

תמונה האיש על מפתן חדר השינה, האשה, יושבת על מיטתה. האיש נכנס בזהירות מופלגת, על בהונות, ידיו מרחפות לצדדים, כרקדן באלט, נזהר שלא להיתקל ולא להיכשל. הוא מגיע אל האשה מאחור, אוסף בעדינות את שערה למעלה, פורם את הכפתורים העליונים של שמלתה, מחליק על עורפה, כתפיה, מעסה אותם בעדינות. אגב כך הוא נושא מבט עצוב, מתגעגע, אל החלון.

כותרת "היתד, תקופה שיכולתי להרשות לעצמי לעשות גם שגיאה או שתיים".

תמונה האיש נאנח חרש וממשיך לעסות את כתפי האשה. פני האשה ערים ודרוכים. לפתע היא מרתיעה כתפיה ממגעו. ידי האיש קופאות רגע באוויר.

כותרת "היא גם מאוד לא אוהבת את מגע ידי המזיעות".

תמונה האיש משפשף את כפותיו באבקת טלק, אחר שב לעסות את כתפיה. לפתע מצלצל הטלפון על השידה שלצד המיטה. ידי האיש קופאות על כתפי האשה. האשה מרימה את השפופרת ועונה. האיש מתות. האשה מעבירה את השפופרת לאיש.

כותרת "בשבילך".

תמונה האיש משיב לאשה במבט חדור אשמה, נוטל את השפופרת, עונה ומאזין.

מטבח בדירת דודו ודודתו הזקנים של האיש. שולחן ערוך, ארוחה שהופסקה באמצע. הדודה מוטלת על הריצפה, כיסאה הפוך, הדוד סופק כפיים, מבוהל.

האיש מאזין לטלפון, עוגה קצרות, שוב מאזין, עונה, ומניח את השפופרת. האשה תובעת במבטה הסבר. האיש משפיל מבטו.

כותרת "הדוד מודיע שהדודה התעלפה פתאום. היא במצב קשה".

תמונה האיש מביט בעיניים מפיקות שאלה ותחינה אל האשה. היא חמורת סבר. האיש מביט בה שוב, מחכה לעזרה ממנה. היא מפנה את פניה ממנו והלאה, כמחכה שימשיך בעיסוי. הוא מרים ידיו כמתבונן להמשיך, עוצר.

כותרת "חשבתי… חשבתי שאולי נכון מצירי – ואל תיפגעי – לגשת אל הדודה".

תמונה האשה, מפנה לעברו מבט בוחן כליות ולב.

כותרת "לך ואל תחזור מאוחר!"

תמונה האיש מהנהן בראשו בהסכמה, פונה לצאת, אך עדיין מרגיש אשם, הוא סב לאחור, ושוב פונה אליה בהבעת תחנונים.

כותרת "אני מקווה שלא תכעסי… תביני… זוהי דודתי היחידה…"

תמונה פני האשה מביעים קוצר-רוח, פוטרת אותו בתנועת יד.

כותרת "לך כבר, ותוציא בדרך את קלופצ'יקי"

תמונה האיש חש לצאת על בהונות, פורח לו כזאטוט שקיבל חופשה, כמעט מפיל אגרטל בדרך, יורד למטה, מוציא לגינה את הפודל קלופצ'יק, והולך לדרכו במורד הרחוב.

תמונה מאוחר יותר. לילה. האיש חוזר אל הבית, נעצר מול הפתח, נושם עמוקות.

כותרת "למזלי, הדודה באמת במצב קשה, איבדה את ההכרה ונלקחה לבית-חולים".

תמונה רחוב, אמבולנס, לילה. הדודה מוטלת על אלונקה, חסרת הכרה, מחוברת למכשירי עירוי, מוכנסת לאמבולנס. הדוד מכרכר מאחור, אובד עצות.

האיש נכנס הביתה, על פניו הבעה של אדם שהצדק איתו, ועולה במדרגות לחדר השינה, פותח את הדלת חרש, מתקרב על בהונות. האשה שרועה במיטה בכתונת לילה, קוראת ספר. היא מפנה את פניה בחומרה אל האיש. הוא מזדקף קוממיות, אפילו בגאווה, בהבעה של מי שאם יינזף – יהיה זה שלא בצדק.

כותרת "הדודה במצב קשה. איבדה את ההכרה. נלקחה לבית-חולים".

תמונה האשה מכבה את אור המנורה שלצד המיטה. האיש ממהר לפשוט בגדיו.

האשה מתבוננת בו בעיניים פקוחות. הוא מחליק במהירות למיטה.

כותרת "הכנסת את קלופצ'יק?"

תמונה האיש קופא.

כותרת "שגיאה!"

תמונה האשה מדליקה את אור המנורה, מתרוממת על הכר, מרעימה על האיש.

כותרת "כמה פעמים אמרתי לך?!"

תמונה האיש משפיל עיניו בכלימה.

כותרת "ושוב הפנים האלה שלך!"

תמונה האיש אינו יודע מה לעשות עם עצמו.

כותרת "היא מאוד לא אוהבת את האופן שבו אני משפיל את המבט".

תמונה האיש חש לצאת מן המיסה. האשה עוקבת אחריו במבטו, לפתע היא מתרככת, פורשת יד לעומתו כקוראת לו לשוב.

כותרת "ודאי עבר עליך יום קשה. אני יכולה להבין אותך".

תמונה האיש אינו מאמין למשמע אוזניו. ביבבה קצרה של פינוק הוא מתנפל אל המיטה, אל זרועותיה של האשה, ומתכרבל לו שם. האשה, טופחת על עורפו ומחליקה על שערו. האיש מצטנף בחיקה, מבקש למצות את רגע החסד.

כותרת "הרווחתי לילה! והכל הודות לדודה!"

תמונה לילה, חדר בבית-חולים. הדודה מחוברת למכשירי הנשמה, אחות עומדת

מעליה, הדוד מנמנם על כיסא לצידה.

תמונה האיש ממשיך להצטנף ולהתחכך כחתלתול בחיק האשה.

כותרת "טוב להיות אדם, לאהוב, להיאהב! החיים יפים!"

תמונה האיש מתגלגל במיטה כתינוק, אינו יודע גבול להשתוללותו, אך למעשה דואג יפה שלא לעבור את הגבול. האשה טופחת טפיחה סמכותית על בטנו.

כותרת "די!"

תמונה האיש נרגע בבת-אחת, מתכונן לישון. הוא מוצא לראשו את התנוחה הנעימה ביותר על הכר, חיוך רווחה על שפתיו. האשה מביטה בו מן הצד בעיניים פקוחות, הבעת מיאוס על פניה. היא מטלטלת את כתפו.

כותרת "שכחת את קלופצ'יק".

תמונה האיש פוקח את עיניו, מלאות הצטדקות, התפנקות. האשה מביטה בו בפנים חמורות. האיש קם מן המיטה, חש שמבע פניו מושך עליו שינאה מן האשה. היא מלווה את יציאתו במבט חסר חמלה.

 

4.

תמונה ערב. האיש והאשה יושבים לשולחן האוכל. ושוב יושבת האשה כועסת ומכונסת, והאיש, על קצה הכיסא, נפחד. הוא זע בעצבנות, אינו יודע מה לעשות עם עצמו, לבסוף אינו יכול עוד, קם ממקומו.

כותרת "אטלפן אל הדודה לשאול מה שלומה".

תמונה פני האשה, הכועסת, משיבה לו.

כותרת "הדודה במצב יציב כבר שלושה ימים!"

תמונה האיש חוזר ויושב במקומו. האשה אינה גורעת ממנו עין.

כותרת "אם אתה כבר חייב לקום, מוטב שתלך להוציא את קלופצ'יק".

תמונה האיש קם נזוף ממקומו, פונה לצאת. בעומדו על המפתן מצלצל הטלפון. הוא עוצר. האשה, מרימה את השפופרת, משיבה, מסמנת לאיש שהשיחה היא בשבילו. האיש ניגש אל הטלפון, עונה ומאזין.

בית-החולים, ערב, הדודה על מיטתה, פוקחת עיניה, כבר אינה מחוברת למכשירי ההנשמה. הדוד עומד לצידה, מושיט לה כוס תה.

האיש מאזין לשפופרת, מחייך חיוך מאומץ ומגיח אותה, פונה לאשה.

כותרת "הדורה חזרה להכרה".

תמונה פני האשה המחייכת אליו חיוך מאומץ.

כותרת "איחולי. עכשיו תוציא את קלופצ'יק".

תמונה האיש יוצא, פותח את הדלת המובילה לגינה, מוציא את הפודל, חוזר לחדר האוכל, שוב הולך על בהונות כרקדן באלט, חש שהמצב מסוכן, מתקרב לשולחן, מתיישב על קצה הכיסא. האשה מסתכלת בו במשטמה.

כותרת "אין טעם שתישאר".

תמונה האיש קם בבת-אחת, מופתע, נעלב.

כותרת "מה עשיתי?!"

תמונה פני האשה המניעה בראשה נחרצות לשלילה.

כותרת "לא עשית כלום. פשוט אין עוד טעם שתישאר".

תמונה האיש יוצא מן החדר.

 

5.

תמונה ערב, בחדר השיגה. האשה כבר במיטה בכתונת לילה. האיש מסיים לארוז מזוודה. הוא מתייצב מול האשה.

כותרת "להכניס את קלופצ'יק לפני שאני הולך?"

תמונה האשה, מהנהנת. האיש יוצא מן החדר, הפעם כבר אינו הולך על בהונות, אלא שפוף ומוכה. הוא יורד, פותח את הדלת המובילה לגינה, מכניס את הפודל, חוזר ועולה, מתייצב רגע מול האשה, גוהר עליה, מביט בה במבט מפציר. היא עוצמת עיניה בחוסר-סבלנות. הוא מנשק קלות על לחיה, מרים את המזוודה ומתחיל לצאת. לפני הגיעו לדלת מצלצל הטלפון. האשה מרימה את השפופרת, מאזינה רגע, מסמנת לו שהשיחה היא בשבילו. האיש ניגש ואוחז בשפופרת, עונה ומאזין.

ערב בחדר בית-החולים. גופת הדודה על המיטה, מכוסה סדין לבן. הדוד יושב על הכיסא, ראשו מוטה אחור, מתעלף. אחות מזה מים על פניו. האיש מניח ללא אומר את השפופרת, עומד רגע, אחר ניגש וצופה בחלון, גבו אל האשה.

כותרת "הדודה מתה".

תמונה האשה, קופצת שפתיה בעקשנות, ממשיכה לשכב בעיניים פקוחות ולהביט נכחה. האיש ממשיך לעמוד בחלון ולהביט אל שמי הלילה.

כותרת "לו היתה הבשורה מגיעה לפני שאמרה לי ללכת, ודאי הייתי מרוויח עוד לילה או שניים".

תמונה בדמיונו של האיש: הוא נופל אפיים על המיטה, כובש פניו בכר, מתייפח. האשה גוהרת עליו, פניה קשות, אך למראה בכיו וגופו המיטלטל נכמרים רחמיה, היא מלטפת את ראשו, מנשקת אותו בחום, מנסה להרגיעו. הוא נופל לזרועותיה, והיא מחבקת אותו חיבוק אמיץ.

כותרת "אבל הבשורה הגיעה לאחר שאמרה, ועכשיו אין עוד דרך חזרה".

תמונה האיש ממשיך לעמוד ולהשקיף בחלון. אחר-כך ניגש למזוודתו, מרים אותה, ויוצא מן החדר בשתיקה, בעוד האשה מביטה בשפתיים קפוצות בתיקרה. האיש יורד, מגיע לכניסה. הפודל נכרך על רגלו, והוא מנער אותו בהנפת רגל חסרת סבלנות, ויוצא. הוא צועד והמזוודה בידו במורד הרחוב.

כותרת "סוף".