הדלת
פרק ראשון: פתיחה שיגרתית ליום ציפייה
תמונה מסדרון אפלולי שבקצהו אור מן החוץ. פינת המתנה מול דלת.
הדלת ישָנה, מקולפת צבע, ועליה פיסת קרטון מודבקת: "תשובות".
כותרת "המרפאה למחלות אנושות. תשובות סופיות לבדיקות".
תמונה מקצהו המואר של המסדרון מתחילים להיכנס אנשים, רובם קשישים, מדשדשים בכבדות, חלקם נתמכים בידי קרובי משפחה. הם מתיישבים על הספסלים.
שעון קיר מעל הדלת מורה על השעה שמונה.
מקצהו המואר של המסדרון נכנס אדם, פוסע בקושי. הוא כבן שישים, חולה מאוד. זהו מר שְמֶרְץ. הוא עוצר בפינת ההמתנה, סוקר את הנוכחים האחרים, מוצא לו מקום על ספסל ויושב. הדלת סגורה.
שעון הקיר מורה על שמונה ועשרה.
הפציינטים יושבים קצרי-רוח, אחד נאנח, אחד מנענע ברכיו. שְמֶרְץ יושב, כתפיו מכונסות, ראשו מושפל, מביט בריצפה. פציינט רגזן מציץ בשעונו, מניע ראשו במורת-רוח.
מקצהו המואר של המסדרון צועדת דמות כבדה בצעדים נמרצים.
כותרת "האחות התורנית".
תמונה אחות כבדת-גוף, בריאה וסמוקה, מתקרבת, לא מביטה כלל בממתינים אלא ניגשת ישר לדלת. כולם, פרט לשְמֶרְץ, קמים וצובאים עליה. היא פונה אליהם בכעס.
כותרת "הרופאים עוד לא הגיעו. נא לשבת!"
תמונה הרגזן מציץ בשעונו. כמו בתיאום עימו נזכרת האחות במשהו, מתרוממת על בהונותיה אל שעון הקיר ומזיזה את המחוג המורה על שמונה ורבע בחזרה לשמונה.
הפציינטים מביסים במעשה ללא אומר.
האחות הכבדה פותחת את הדלת, נכנסת וסורקת אותה אחריה. ידית הדלת נשמטת ותלויה רפויה בחור.
כולם מתיישבים בחזרה במקומותיהם. ממתינים. הזמן עובר.
מקצהו של המסדרון מתקרבת בקול פסיעות נמרצות דמות קטנה ורזה.
כותרת "האחות הראשית".
תמונה האחות הראשית, גוצה וכחושה, מתקרבת לדלת, אינה מעיפה עין בפציינטים. הם קמים לקראתה, היא מפטירה בכעס.
כותרת "הרופאים עוד לא הגיעו. נא לשבת!"
תמונה האחות הראשית פונה לפתוח את הדלת, נזכרת במשהו, מתבוננת בשעון שמעליה המורה על שמונה ורבע. היא פותחת את הדלת, נכנסת, יוצאת עם שרפרף קטן, עולה עליו ומזיזה את מחוגי השעון לשמונה. ברדתה מן השרפרף היא רואה את הרגזן מקיש על שעונו בעצבנות, ובתגובה הפגנתית היא עולה שוב על השרפרף, מזיזה את המחוגים משמונה לרבע לשמונה, יורדת, נוטלת את השרפרף, נכנסת וטורקת את הדלת אחריה.
כל הפציינטים מתיישבים, רחש התמרמרות עובר בהם כלפי הפציינט הרגזן.
שני רופאים צעירים, בחלוקים לבנים, צועדים נמרצות מן החלק המואר של המסדרון. הם מפטפטים בעליצות. כל הפציינטים, פרט לשְמֶרְץ, קמים לעומתם. הרופאים נכנסים וטורקים את הדלת אחריהם.
מקצהו המואר של המסדרון בא ומתקרב הרופא הראשי, גוץ נמרץ וזעפן, ומאחוריו שני אסיסטנטים צעירים.
כל הפציינטים, פרט לשְמֶרְץ, קמים וצובאים עליו. הוא אינו מאט, אלא ממשיך נמרצות אל הדלת הסגורה, הנפתחת מבפנים כמו בתיאום מראש, ונבלע בפנים עם האסיסטנטים.
הדלת אינה נסגרת. בפתח עומדת האחות הכבדה, ידיה על מותניה, כמו חומה בצורה מול הפציינטים. הם נסוגים ומתיישבים בהכנעה במקומותיהם. לידה מופיעה בפתח האחות הראשית, בידה גליון נייר. הפציינטים קמים.
הרופא הראשי מופיע בפתח, חוטף מיד האחות הראשית את גליון הנייר ומורה לכולם בתנועה נרגזת להתיישב. כל הפציינטים נסוגים ומתיישבים בהכנעה.
הרופא הראשי והאחות הראשית נבלעים בחדר, והאחות הכבדה טורקת את הדלת ונותרת אף היא בפנים החדר.
פרק שני: ייסורי המתנה
תמונה פניו של שְמֶרְץ. מבטו מושפל. הוא נושא עיניו לאט לאט מכף ידו הגרומה אל הריצפה, משם אל הדלת, נועץ מבטו בידית הדלת.
כותרת "מר שְמֶרְץ חולה מאוד. נפשו מיטלטלת בין התקווה הקלושה שהוא עתיד להבריא…"
תמונה שְמֶרְץ מקיש קלות בריצפה בחרטום נעלו לקצב איזו מנגינה ישנה.
כותרת "…לבין הוודאות המוחלטת שמצבו אנוש".
תמונה נעלו השנייה של שְמֶרְץ מוטלת על צידה כבר-מינן על כף רגלו המכופפת.
כותרת "גזר-הדין לחיים או למוות מאחורי הדלת".
תמונה עיני הפציינטים כולם נשואות אל הדלת. ידית הדלת זזה קצת כתוצאה מתנועה מבפנים, וכולם נמתחים, כמובנים לזינוק. הידית נשמטת – וכולם מתרפים. וחוזר חלילה.
כותרת "בזיכרונו של שְמֶרְץ עולות דלתות משכבר הימים".
תמונה שְמֶרְץ, צעיר בארבעים שנה, רודף אחרי אישה ברחוב.
הוא מידפק על דלת נעולה, מנסה לפתוח אותה, לשווא, מתחנן שיפתחו לו.
שְמֶרְץ, צעיר בארבעים שנה, נרדף על-ידי אישה ברחוב. שְמֶרְץ טורק דלת בפני האישה הרודפת.
שְמֶרְץ פותח וסוגר דלתות, נכנס, בכל פעם עם אישה אחרת, יוצא לבד.
שְמֶרְץ פותח וסוגר אותה דלת, בכל פעם עם אותה אישה, ובכל פעם שניהם מבוגרים יותר.
נוסף ילד אחד.
שלושה ילדים נוספים.
שני ילדים נפחתים.
שְמֶרְץ עם האישה, שניהם מבוגרים.
שְמֶרְץ לבד, הדלת בלה וחורקת.
שְמֶרְץ מצידה החיצוני של הדלת.
שְמֶרְץ מצידה הפנימי של הדלת.
כותרת "מצד זה או מצד זה – תמיד נדמה שנשארת בחוץ".
תמונה ושוב פני שְמֶרְץ המתבונן בדלת חדר המרפאה. הפציינטים עוקבים אחרי תנודות ידית הדלת.
מקצהו המואר של המסדרון אץ-רץ צלם עמוס מצלמות ואחריו עיתונאי. הם מתקרבים לחבורת הממתינים.
כותרת "הכנת כתבה לעיתון על מצב ההמתנה בארצנו".
תמונה הצלם מצלם את הממתינים, מבקש מהם להצטופף ומארגן אותם לקבוצה. אחד מהם, כמתבקש בצילומים, מחייך. העיתונאי ניגש אליו ומבקש ממנו להסיר את החיוך מעל פניו. צילום של אנשים חולים, רציניים וממתינים.
העיתונאי והצלם נעלמים בעומק המסדרון.
דלת החדר נפתחת, האחות התורנית עומדת על המפתן.
כולם דרוכים.
היא קוראת שם בקול.
פציינטית ישישה, כחושה וחסרת כוח, בוטשת ברגליה במאמץ לקום, מצליחה, מדדה פנימה.
האחות התורנית טורקת את הדלת אחריה.
פני שְמֶרְץ המתבונן אל ידית הדלת.
פרק שלישי: שרשרת המצפים
כותרת "אך גיבורנו בכל זאת אינו בודד בעולם. יש אנשים הרוצים שיחיה".
תמונה מקצהו המואר של המסדרון מתקרב מר רוּבְּל, אדם בגיל העמידה, מוצק, בעל זקן, ואחריו בתו הגיבנת, זְלוֹטי, בחורה נכלמת כבת שלושים.
כותרת "האדון רוּבְּל הלווה לו לפני שנים כסף, ששוֹויוֹ היום, עם הריבית, חמישים אלף דולר. אדון שְמֶרְץ עדיין לא החזיר את ההלוואה. אם שְמֶרְץ יחיה – יש סיכוי שיחזיר…"
תמונה פני רוּבְּל המתקרב אל שְמֶרְץ, פנים ערמומיות, מגלגלות סכומים. שפתיו ממלמלות כל הזמן בחישובי חשבונות.
כותרת "...ומאידך, אם שְמֶרְץ ימות – אבד הסיכוי שההלוואה תוחזר, ובתו של מר רוּבְּל, זְלוֹטי, לא תקבל נדוניה ולא תוכל להתחתן".
תמונה פניה העגומות של זְלוֹטי, המסתתרת מאחורי אביה, רוּבְּל.
כותרת "החתן המיועד פְרַנְק מחכה למטה בקוצר-רוח".
תמונה למטה, ברחוב, מתחת לחלון המרפאה, יושב על אופנוע החונה בשולי המדרכה החתן המיועד פְרַנְק, בחור מקריח ומזיע כבן ארבעים, נושא מבטים עצבניים למעלה, אל החלון.
כותרת "אם אין חמישים אלף דולר, החתן המיועד פְרַנְק פורש מן המירוץ, מחכה לו אלטרנטיבה".
תמונה רוּבְּל וזְלוֹטי מתקרבים לפינת ההמתנה. שְמֶרְץ רואה אותם. רוּבְּל מנסה להיות עדין מאוד, מתנהג כאילו עניין לו עם אדם העשוי זכוכית שבירה.
כותרת "אדון שְמֶרְץ, בתי ואני דואגים מאוד לבריאותך".
תמונה שְמֶרְץ מורה על חזהו ובטנו לאות שיש לו שם כאבים. רוּבְּל נבהל, סופק כפותיו.
כותרת "אתה כל-כך מדאיג אותנו, אדון שְמֶרְץ".
תמונה רוּבְּל מנסה לעטות על פניו ארשת צוחקת, עליצה.
כותרת "אבל זה לא-כלום… זה יעבור… והתשובה הסופית לבדיקות מתי?"
תמונה בתגובה פולח כאב חד את חזהו של שְמֶרְץ. הוא מצביע בייאוש לעבר הדלת.
באותו רגע נשמעת צפירת האופנוע מבחוץ.
רוּבְּל מורה לזְלוֹטי לגשת לחלון שבקצה המואר של המסדרון ולאותת לפְרַנְק שיחכה.
זְלוֹטי חשה לחלון, משרבבת ראשה החוצה. מלמטה שואל פְרַנְק בתנועת יד למצב העניינים.
זְלוֹטי מאותתת לו שצריך עדיין לחכות.
דלת החדר נפתחת. הפציינטית הישישה יוצאת, מבטה כבוי.
הצלם צץ מעומק המסדרון, חש אליה, מבקש ממנה לעצור על המפתן, קורא בתנועת יד לתוך החדר לאחיות לבוא ולהצטרף לתצלום.
האחות הכבדה והאחות הראשית מתייצבות משני צידיה של הישישה. פני כולן חמורות, כיאה לחומרת המעמד.
הצלם מסיים.
הישישה מהדסת לאיטה לאורך המסדרון, הצלם והעיתונאי מלווים אותה.
האחות הכבדה קוראת שֵם מגליון הנייר שבידה.
אחד הפציינטים קם ממקומו ונכנס. הדלת נטרקת אחריו.
פרק רביעי: התאווה לחיים
תמונה רוּבְּל עומד שעוּן על הקיר במרחק-מה מן הפציינטים הממתינים. ליד החלון עומדת זְלוֹטי, מביטה פעם למטה, לבדוק אם פְרַנְק לא ברח, ופעם פנימה, לראות אם כבר הגיע תורו של שְמֶרְץ. לפתע קופץ שְמֶרְץ ממקומו, אץ אל רוּבְּל, פורש זרועותיו בהתרגשות.
כותרת "אני כל-כך רוצה לחיות!"
תמונה שְמֶרְץ נופל בהתפרצות של בכי לזרועות רוּבְּל. רוּבְּל מאמצו בכוח, מתחיל אף הוא לבכות בהתרגשות.
כותרת "אתה תחיה! אתה מוכרח לחיות!"
תמונה פניו הנרגשות של שְמֶרְץ.
כותרת "אחיה ואחזיר לך הכל! עד הפרוטה האחרונה!"
תמונה פני זְלוֹטי המתרגשות בהתקרבה אל השניים. היא מצטרפת לחיבוק. פני שְמֶרְץ מוצפות דמעות.
כותרת "יש בני-אדם בעולם! אני מאמין גדול באדם!"
תמונה כל השלושה מחובקים, מתנדנדים בקצב. לרגע נדמה כי יפתחו בריקוד.
מלמטה נשמעת צפירת האופנוע.
זְלוֹטי ניתקת משני הגברים, רצה אל החלון, מאותתת שוב לפְרַנְק שיתאזר בסבלנות.
למטה, ברחוב, מסתובב פְרַנְק חסר מנוחה ליד האופנוע שלו.
במסדרון ניתקים שְמֶרְץ ורוּבְּל מחיבוקם, מביטים בעיניים דומעות זה בזה. פני שְמֶרְץ המתבונן ברוּבְּל במבט שואל.
כותרת "אתה מבטיח לי שאחיה?"
תמונה פני רוּבְּל המהנהן נמרצות.
פני שְמֶרְץ הדומע. חיוך מהוסס צף על שפתיו. הוא פורץ שוב בבכי ונופל על צוואר רוּבְּל.
רוּבְּל שולח מבט אובד עצות אל זְלוֹטי.
פרק חמישי: תקרית ביניים
תמונה דלת החדר במרפאה נפתחת, יוצא פציינט, מבטו עגמומי.
הוא מתחיל לדשדש במסדרון לכיוון היציאה.
האחות הכבדה מציצה מן הסף, מגבעתו של הפציינט בידה. היא קוראת אחריו.
כותרת "שכחת את הכובע!"
תמונה הפציינט כבד-שמיעה, וממשיך ללכת.
האחות עומדת רגע עם המגבעת בידה, ולפתע משליכה אותה אחריו כמו דיסקוס.
המגבעת נוחתת על הריצפה.
האחות קוראת מן הגליון בשמו של פציינט נוסף, הוא קם ונכנס, הדלת נטרקת.
אם רגזנית גוררת אחריה במסדרון ילדה קטנה כבת שלוש.
הילדה מושכת כל הזמן בשמלתה, מסמנת לה שהיא צריכה לנקביה.
האם מנסה להתעלם מאיתותיה, ממשיכה למשוך אותה, אך הילדה בשלה.
האם רואה את המגבעת, מתייאשת מהטרדות הילדה, מרימה אותה ומושיבה אותה על המגבעת כמו על סיר.
הילדה עושה צרכיה לתוך המגבעת, מסיימת, קמה, ונעלמת עם האם.
הפציינט ששכח את המגבעת חוזר, מדשדש לאורך המסדרון, מגיע למגבעת, מתבונן בה, אינו מבין איך הגיעה לשם, מתכופף בדי עמל, מרים אותה, רואה מה שבתוכה. זהו הקש האחרון, הוא פורץ בבכי.
שתי אחיות עוברות על פניו, עוצרות, רואות את בכיו, את המגבעת שבידו ואת מה שבתוכה, מביטות זו בזו בהבנה, שולחות לעברו מבט חמור.
כותרת "לא שולט?! למוסד לתשושים!"
תמונה שתי האחיות גוררות אותו משם.
פרק שישי: התנגשות
תמונה רוּבְּל מביט בשְמֶרְץ, פניו אורות, הוא מלא יוזמה.
כותרת "עלינו לדעת מייד את תוצאות הבדיקה שלך. אני מכיר אישית את האחות הראשית. היא תכניס אותך מחוץ לתור".
תמונה שְמֶרְץ מגיע ראשו לשלילה בבהלה.
כותרת "לא לא! אני האחרון בתור, והייתי רוצה ליהנות עוד כמה דקות מהספק!"
תמונה רוּבְּל מרים ידיו כאומר "מה לעשות", ממשיך להתהלך אנה ואנה בעצבנות, מציץ מבעד לחלון, רואה את פְרַנְק ליד אופנועו.
למטה, ברחוב, מתהלך פְרַנְק, מביט מפעם לפעם למעלה, אל החלון. ניכר בו שהוא מאבד את סבלנותו.
אישה מעכסת חולפת ברחוב על פני פְרַנְק, והוא עוקב אחרי נדנוד אחוריה בעניין.
רוּבְּל מסתכל בו מלמעלה, ארשת פניו מודאגת.
כותרת "עלולים לאבד את פְרַנְק בכל רגע. עלינו להיכנס ולקבל תשובה מייד!"
תמונה רוּבְּל חוזר ופונה אל פינת ההמתנה, מניף ידיו באוויר כלפי שְמֶרְץ כאומר "כלה ונחרצה מעימי!"
הוא ניגש לדלת, מקיש עליה בהחלטיות. האחות הכבדה פותחת.
הוא רומז לה שהוא דורש לראות את האחות הראשית.
האחות הכבדה קוראת לאחות הראשית, וזו מופיעה בפתח, פניה חמורות.
רוּבְּל מעלה על שפתיו חיוך המיועד לה.
כותרת "אני גיסו של בן-דודך שְווינְטוֹךְ".
תמונה האחות הראשית נועצת בו מבט חודר, נזכרת, מעלה על שפתיה חיוך רפה.
רוּבְּל מפתח עימה שיחה קלה של זיכרונות, והיא מהנהנת כל הזמן למשמע דבריו. הוא מספר לה משהו בתנועת יד, ואגב כך מסמיך גופו לשלה, וידו ממשיכה את הסיפור ברפרוף על גבה ואחוריה. היא משיבה לו בתנועות יד דומות, ההופכות להחלקה על לחיו וזקנו. הוא לוחש לפתע על אוזנה.
כותרת "מכיר טוב מאוד שלי מחכה פה בקוצר-רוח לתוצאות הבדיקה".
תמונה רוּבְּל מורה בסתר על שְמֶרְץ.
האחות הראשית מהנהנת בראשה.
רוּבְּל מלקק ליקוק חפוז באליית אוזנה וניתק ממנה.
האחות הראשית נכנסת לחדר, חוזרת עם האחות הכבדה. זו גוררת אחריה את הפציינט שנכנס רגע לפני-כן ומוציאה אותו החוצה כשמכנסיו משולשלים מטה.
הפציינט מנסה להתנגד, מנופף בידיו בטרוניה.
האחות הראשית מורה לו לשבת בפינת ההמתנה ולחכות.
הפציינט מתנגד ומנסה שוב להיכנס פנימה.
האחות הכבדה ניגשת אליו, מציגה רגל אחת שלה בין רגליו על מכנסיו ומסמרת אותו למקומו, ואז היא הודפת אותו אחור, והוא נופל לישיבה על הספסל.
האחות הראשית מורה באצבע לשְמֶרְץ להיכנס.
שְמֶרְץ מגביה כתף במיאון.
רוּבְּל מפציר בו אף הוא להיכנס. שְמֶרְץ ממשיך להתנגד.
רוּבְּל תופס בידו ומנסה לגרור אותו.
שְמֶרְץ מגלה התנגדות עזה ונחלץ מידו.
רוּבְּל רומז לאחות הראשית לבוא לעזור לו.
האחות הראשית מורה לאחות הכבדה, וזו יחד עם רוּבְּל גוררים את שְמֶרְץ, מצליחים להביא אותו עד לסף, שם הוא נאחז בדופנות הדלת וזועק.
כותרת "לא לדעת! לא לדעת! עוד לא!"
תמונה למשמע ההמולה יוצא הרופא הראשי אל המפתן, רואה את הנעשה, ומורה לאחות בתנועות יד נרגזות להרפות משְמֶרְץ.
האחות הכבדה ורוּבְּל מרפים משְמֶרְץ, והוא שב במהירות למקומו על הספסל.
האחות הכבדה ניגשת אל הפציינט בעל המכנסיים המשולשלים, מרימה אותו בדש חולצתו וגוררת אותו פנימה לתוך החדר.
הדלת נטרקת מאחריו.
שְמֶרְץ ורוּבְּל לוטשים עיניהם זה אל זה קצרי נשימה.
מבחוץ נשמעת צפירת האופנוע.
רוּבְּל מורה לזְלוֹטי לרוץ ולהרגיע את פְרַנְק.
זְלוֹטי אצה לחלון, רואה מלמעלה את פְרַנְק משוחח עם אישה בשלה כבת ארבעים.
היא פולטת צעקה.
רוּבְּל חש לחלון, רואה את הנעשה, רץ במסדרון לכיוון המדרגות, יוצא מפתח הבניין, מתייצב בין פְרַנְק ובין האישה, גוער בפְרַנְק, פונה לאישה, מצביע על פְרַנְק ואחר-כך על זְלוֹטי העומדת בחלון למעלה בתנועות עצבניות.
כותרת "הוא שלה!"
תמונה האישה אינה מבינה מה הוא רוצה.
כותרת "שאלתי אותו איפה רחוב השלום".
תמונה רוּבְּל נובח על האישה.
כותרת "רחוב השלום – בתחת האדום!"
תמונה האישה נבהלת, מורה באצבע על רקתה ונסה משם.
פְרַנְק צועק על רוּבְּל.
כותרת "כמה זמן אחכה?! השיער שלי מלבין!"
תמונה על-מנת להוכיח לרוּבְּל את דבריו הוא מתהלך וקופץ אנה ואנה בהפגנה ומורט בשערותיו. רוּבְּל מטיח מולו.
כותרת "חמש-עשרה שנה אני מנסה לחתן אותה, אתה חושב שלי קל לחכות?!"
תמונה פְרַנְק עומד מול רוּבְּל, עיניו לטושות, משוגע מחימה, רוצה לקרוע את רוּבְּל כדג, מחפש פורקן לכעסו, מתכופף וחולץ במהירות נעל אחת של רוּבְּל ומשליך אותה אל הכביש היישר לתוך ארגז של משאית-זבל נוסעת.
רוּבְּל זועק לעבר הנהג, זה עוצר את המשאית.
רוּבְּל צולע בנעל אחת אל ארגז המשאית, מתחיל לפשפש באשפה בחימה שפוכה, פניו מאדימות.
הוא מרים מארגז האשפה תילי-תילים של זבל, אך אינו מצליח למצוא את הנעל. ברוב חמתו הוא קופץ לתוך ארגז האשפה, מבוסס בה כמשוגע.
כותרת "קחו גם אותי! קחו גם אותי ודי!"
תמונה נהג המשאית יורד ממושבו ליד ההגה, עולה אל הארגז, עצבני מאוד.
כותרת "מה זה פה, כל אחד יקפוץ לי לארגז וירצה להיות זבל! החוצה!"
תמונה נהג המשאית תופס ברוּבְּל ומגלגלו ארצה בכעס, חוזר למושבו ונוסע משם.
רוּבְּל רץ-מדדה בלי נעל אחת בחזרה לתוך המרפאה.
פְרַנְק ממשיך ללכת אנה ואנה ליד אופנועו.
רוּבְּל עומד שוב בפינת ההמתנה, מביט בשְמֶרְץ.
זְלוֹטי מביטה בשניהם, עיניה אדומות מבכי.
פציינט יוצא מן החדר והולך.
פרק שביעי: ושוב ציפייה
תמונה שעון הקיר מורה על עשר.
הרופאים והאחיות יוצאים ברעש גדול ובעליצות מן החדר, הולכים בקבוצות.
כותרת "הפסקת תה".
תמונה הם מתרחקים בקצה המסדרון.
נעלו האחת של שְמֶרְץ מתופפת על הריצפה, השנייה מוטלת על צידה.
רוּבְּל מתפתל, חש בשלפוחיתו.
זְלוֹטי חשה גירוד בגבנון. היא מנסה להגיע בידה למקום הגירוד מלמעלה, מלמטה, מהצד, ללא הצלחה.
שעון הקיר מורה על עשר ורבע.
האחות הראשית חוזרת לבדה במסדרון, נכנסת לחדר, יוצאת עם שרפרף, מטפסת עליו, מזיזה את מחוגי השעון לעשר, יורדת, מחזירה את השרפרף לחדר, יוצאת והולכת לאורך המסדרון ונעלמת בקצהו.
זְלוֹטי עדיין מנסה להתגרד. היא ניגשת לרוּבְּל, מבקשת ממנו לגרד בגבה, מפנה אליו את הגבנון. רוּבְּל הודף אותה מעליו בכעס. היא ניגשת אל זווית הקיר, מחככת גבה במרץ מתחת לתמונה של אישיות מפורסמת התלויה מעליה. פיה פעור מעט, היא גונחת חרש בהנאה מן הפורקן.
שעון הקיר מורה על עשר וחצי.
פמליית הרופאים והאחיות חוזרת במסדרון, כולם עדיין לועסים משהו, מפטפטים בערנות. הם נכנסים לחדר.
האחות הראשית נכנסת אחרונה, יוצאת מייד, מעיפה מבט מאיים אל שעון הקיר, אחר-כך מבט מאיים אל הפציינטים, ונכנסת לחדר.
הפציינטים מביטים אין-אומר בידית הדלת.
הדלת נפתחת, האחות עומדת בפתח, קוראת שֵם של פציינט מגליון הנייר שבידה.
אחד הפציינטים קם ונכנס. הדלת נטרקת.
למסה, ברחוב, יושב פְרַנְק על המדרכה, נשען אל קיר אחד הבתים.
למעלה, בפינת ההמתנה, מורה שעון הקיר על שתים-עשרה.
מלבד שְמֶרְץ נותר עוד פציינט אחד, המצמיד כל העת לאוזנו רדיו טרנזיסטור.
פציינט יוצא מן החדר, אחריו האחות הכבדה, עומדת על המפתן וקוראת שם מתוך גליון הנייר שבידה.
הפציינט עם הרדיו קם בכעס, פונה לשְמֶרְץ.
כותרת "בדיוק לפני החדשות! אתה מוכן להקשיב במקומי אם הלידה של יורש-העצר הבלגי עברה בשלום?"
תמונה הוא מוסר את הרדיו לשְמֶרְץ, נכנס פנימה, אחריו האחות.
הדלת נטרקת.
שְמֶרְץ מסמיך את הרדיו לאוזנו.
שעון הקיר מורה על שתים-עשרה ורבע.
שני סניטרים עם אלונקה חשים מקצה המסדרון, נכנסים בבהילות לחדר מבלי לסגור את הדלת, ולאחר התרחשות קדחתנית בפנים, הם יוצאים, הפעם נושאים באלונקה את גופתו של הפציינט בעל הרדיו.
שְמֶרְץ, מבועת, קם ממקומו. הסניטרים חולפים על פניו.
שְמֶרְץ נזכר ברדיו, מגיף אותו אחריהם, הם ממשיכים ללכת ונעלמים בקצה המסדרון.
רוּבְּל חוטף מידו של שְמֶרְץ את הרדיו ומשליכו בכעס ארצה.
האם והילדה חולפות שוב במסדרון כלעומת שבאו. הילדה מרימה את הרדיו ומנסה להכניס אותו לפיה. האם חוטפת מידיה את הרדיו בכעס ומשליכה אותו החוצה דרך החלון. הרדיו נופל על ראשו של אחד הסניטרים נושאי האלונקה. הוא שומט מידיו את ידיות האלונקה ותופס בראשו, הרדיו מוטל על המדרכה והקריין ממשיך לדבר מתוכו.
כותרת "…לאחר סיבוכים קשים הסתיימה הלידה, למלכה וליורש-העצר הבלגי שלום".
פרק שמיני: רגעים אחרונים של חסד
תמונה בפינת ההמתנה נותרו רק שְמֶרְץ, רוּבְּל וזְלוֹטי.
שריריו של שְמֶרְץ מתוחים, הזיעה ניגרת מפניו.
רוּבְּל וזְלוֹטי, כל אחד לעצמו, אף הם קפואים ומתוחים.
שעון הקיר מורה על אחת.
פמליית הרופאים והאחיות יוצאת מן החדר ברעש ובעליצות.
כותרת "הפסקת צהריים".
תמונה הפמליה מתרחקת בקצה המסדרון.
נעלו האחת של שְמֶרְץ מתנדנדת, נעלו השנייה מוטלת על צידה.
שעון הקיר מורה על אחת וחצי.
פמליית הרופאים והאחיות חוזרת, הפעם שקטים יותר, כבדים יותר, קצת מנומנמים.
כולם נכנסים לחדר, הדלת נטרקת.
שְמֶרְץ מביט מתוח בידית הדלת.
הדלת נפתחת, רופא יוצא, הולך במסדרון.
מפעם לפעם נכנס ויוצא מישהו, הכל על מי מנוחות.
שעון הקיר מורה על שתיים.
שְמֶרְץ אינו יכול להתאפק, ניגש ומקיש בדלת.
אין תשובה. הוא מקיש בשנית. אין תשובה.
רוּבְּל קופץ והולם בדלת בכוח.
הדלת נפתחת במהירות, מופיעה האחות הכבדה בזעם.
שְמֶרְץ מורה על עצמו.
כותרת "מה איתי?!"
תמונה האחות הכבדה מורה לו בכעס שיישב ויחכה, טורקת את הדלת בפניו, שוב פותחת אותה, ניצבת עם גליון הנייר בידה, מחפשת את שמו של שְמֶרְץ, אינה מוצאת, מנידה ראשה לשלילה.
כותרת "יש לך הפניה?"
תמונה שְמֶרְץ מוציא מכיסו פתק ומוסר לה.
היא מורה לו לחכות, נכנסת פנימה וטורקת את הדלת.
כעבור רגע היא יוצאת ומתרחקת בקצה המסדרון ונעלמת.
שְמֶרְץ ממשיך לחכות.
רופאים ואחיות נכנסים ויוצאים, יותר יוצאים מנכנסים, ונעלמים בקצה המסדרון.
שעון הקיר מורה על שתיים וחצי.
שְמֶרְץ קם ומקיש בדלת. אין תשובה.
רוּבְּל קופץ והולם בדלת בכוח.
הדלת נפתחת מייד והאחות הראשית עומדת בפתח, כועסת.
שְמֶרְץ מורה על עצמו,
האחות נכנסת, חוזרת עם גליון הנייר, מחפשת את שמו של שְמֶרְץ, אינה מוצאת, מנידה ראשה לשלילה.
כותרת "יש לך הפניה?"
תמונה פני שְמֶרְץ מתעווים בכעס.
כותרת "נתתי לאחות השנייה".
תמונה פני האחות הראשית המתבוננת בו במבט צונן.
כותרת "האחות השנייה כבר הלכה הביתה".
תמונה שְמֶרְץ תופס את ראשו בידיו בזעם אין-אונים.
רוּבְּל קופץ אל האחות, מנסה לחבק ולמזמז אותה. היא מכה בכף ידו, הודפת אותו מעליה, נכנסת פנימה וסורקת את הדלת, יוצאת אחרי רגע.
כותרת "אולי ההפניה נשארה במשרד".
תמונה האחות הראשית מתרחקת לאורך המסדרון ונעלמת בקצהו.
שְמֶרְץ מחכה, הפעם ליד הדלת, מביט מקרוב בידית.
זְלוֹטי מתרוצצת בייאוש במסדרון.
מלמטה נשמע קול מנוע אופנוע נדלק.
זְלוֹטי רצה אל החלון, צופה מלמעלה בפְרַנְק היושב על אופנועו ומביט למעלה, אל החלון.
זְלוֹטי מסמנת לו בידה שיחכה עוד קצת, פורצת בבכי.
שעון הקיר מורה על שלוש.
מפעם לפעם יוצאים רופא או אחות מן החדר, נעלמים בקצה המסדרון.
שעון הקיר מורה על רבע לארבע.
שְמֶרְץ מקיש על הדלת, פעם, פעמיים, שלוש, לבסוף פותח בזהירות את הדלת. החדר ריק מרופאים ואחיות. רק המנקה שוטפת את הריצפה. היא מרימה אליו את פניה.
כותרת "כולם הלכו, הלכו".
תמונה המנקה מסיימת לשטוף את הריצפה מול עיניו המשתאות של שְמֶרְץ, לוקחת שרפרף, יוצאת איתו למסדרון, עולה עליו, מזיזה את מחוגי שעון הקיר מרבע לארבע לארבע, חוזרת לחדר, מניחה את השרפרף, לוקחת את כלי הניקוי, יוצאת מן החדר ונועלת אחריה את הדלת.
היא נעלמת בקצה המסדרון.
שְמֶרְץ עומד קפוא, מעיף מבט עגום ברוּבְּל.
רוּבְּל מעיף מבט עייף בזְלוֹטי. היא משפילה את ראשה והוא כורך זרועו סביב צווארה.
כותרת "מחר בשמונה".
תמונה שניהם מתרחקים לאורך המסדרון, נעלמים.
רוּבְּל וזְלוֹטי יוצאים מן הבניין, מתקרבים לפְרַנְק, מביטים ללא אומר. .
כותרת "מחר בשמונה".
תמונה פְרַנְק מניע ללא אומר את אופנועו ונוסע משם בדהרה.
בפינת ההמתנה עומד שְמֶרְץ אובד עצות. הוא עוצם את עיניו.
עיתונאית וצלמת אצים-רצים לאורך המסדרון, נעצרים מול שְמֶרְץ.
כותרת "הכנת כתבה לשבועון נשים על הבדידות בארצנו".
תמונה הצלמת מבזיקה פעם, פעמיים, במצלמתה, מצלמת את שְמֶרְץ.
העיתונאית והצלמת חוזרות כלעומת שבאו ונעלמות.
שְמֶרְץ מתחיל אף הוא לדשדש לאורך המסדרון, נמלך בדעתו, חוזר לדלת, מקיש עליה פעם נוספת, מנסה לפתוח אותה, מטלטל קצת את הידית, מתייאש, מתרחק לאורך המסדרון.
כותרת "מחר בשמונה".
תמונה שְמֶרְץ נעלם בסוף המסדרון.
כותרת "סוף".