את ואני והמלחמה הבאה
קברט סאטירי על המלחמה
הוצג לראשונה באוגוסט 1968
הרואה את המתים, אין לו מילים להגיד,
הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד.
מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות
[האלוף עולה על במת מגרש המסדרים ונואם.]
אלוף חיילי ומפקדי החטיבה, אחי הגיבורים לנשק, בני, אבותי! לפני 11 דקות יצאנו, שכם אחד, לב אחד, לקראת האויב. יצאנו להגן על ריבונות מדינתנו, על מורשתנו הלאומית, על חיי יקירינו אשר בעורף ועל חיינו אנו. התמודדנו עם אויב גדול מאיתנו ויכולנו לו הודות לרוח המפעמת בקרבנו. ב-11 דקות הצלחנו להשמיד, לחסל, להפיץ, לרמוס, לרסק, לחתוך, לקצץ, לפצפץ ולמעוך את אויבינו. אומנם, לא קלה היתה המערכה. מחיר דמים יקר שילמנו. אך בהיתקלנו במוות הישרנו מבטנו אל עיניו, צחקנו בפניו, ירקנו על חרמשו וטינפנו את חורי גולגולתו עד שהתביישה בו אמו. אכן, כבֵדה היתה המערכה, קשה ועיקשת. לפני 11 דקות יצאתם מכאן, חטיבה שלמה על כלי נשקה וציודה, ולא חזרתם עוד. איש מכם לא חזר, ואני עומד ומדבר עתה אל מגרש ריק.
[פאוזה]
ריק.
[מחפש במבטו מישהו על המגרש ומנסה להמשיך בנאום.]
חיילים...
[פאוזה]
חיילים...
[הוא עומד רגע אובד עצות, ופתאום הוא נושא עיניו השמימה.]
חיילים!
[מצדיע]
הפרידה
[רציף תחנת רכבת. חייל ונערתו.]
חייל הרכבת יוצאת בעוד חמש דקות.
[פאוזה.]
מה זה, את בוכה?
נערה אני בוכה? אתה מצחיק, אני אף פעם לא בוכה.
חייל תַראי לי את העיניים שלך.
נערה אבל מה פתאום שאני אבכה?
חייל אני לא יודע. יש בחורות שבוכות כשהחבר שלהן החייל עולה לרכבת.
נערה משונה, לא?
חייל כן, אני שמח שאת לא מאלה.
נערה אה, איתי זה בסדר. אני שומרת על עצמי.
חייל גם כשהרכבת תזוז אני לא רוצה שתבכי.
נערה אני לא אבכה.
חייל ואף פעם לא, יקרה מה שיקרה.
נערה אתה באמת לא צריך לדאוג בקשר לזה.
חייל מבטיחה?
נערה מבטיחה.
חייל שלא תבכי?
נערה אף פעם לא.
חייל אפילו אם...
נערה גם אז לא.
חייל למה לא?
נערה מה?
חייל למה לא?
נערה רגע, אתה רוצה ש...?
חייל לא, אני רוצה שלא. מספיק שאוהבים בלב.
[פאוזה.]
מספיק שאוהבים בלב, באמת.
[פאוזה.]
לא?
נערה כן בטח.
חייל ואת אוהבת אותי בלב, לא?
נערה כן, בטח. אתה בטוח שהרכבת יוצאת בחמש?
חייל ככה כתוב בלוח.
[פאוזה.]
ואת לא צריכה גם להפסיק לרקוד או ללכת לקולנוע בגללי.
נערה זה יהיה בסדר.
חייל אני מתכוון בכנות, אני לא רוצה שתשבי כל הימים בבית ותחכי למכתבים ממני.
נערה אבל אמרתי לך שזה יהיה בסדר.
חייל מה בסדר?
נערה הריקודים והקולנוע.
חייל אני שמח שאת מבינה כל-כך.
נערה אני בסדר, מה? אני לא מהאווזות הקטנות האלה.
חייל את מאה אחוז.
[פאוזה.]
ובכל זאת הייתי צריך לבקש מאוסקר שידאג לך.
נערה חמוד שלי, אני כבר ביקשתי.
חייל אָה?
נערה מאוסקר וגם ממַקס.
חייל כן? טוב עשית... בחורים נהדרים...
נערה אוסקר רוקד נפלא.
חייל צאי לבלות ואל תחשבי הרבה...
נערה ומקס קנה אוטו!
חייל תוכלו לצאת לטייל... אביב...
נערה זה יהיה נהדר!
חייל עוד הערב... לקולנוע...
נערה אוסקר כבר קנה כרטיסים!
[צפירת קטר.]
חייל הרכבת, אני מוכרח לעלות.
[מחבק אותה במהירות.]
תשמעי, אם יקרה משהו... את יודעת... תבטיחי לי שתשכחי... שתשכחי...
[יוצא. פאוזה.]
נערה מה הוא אמר?
כי גם במלחמה צודקת
להילחם, פשוט מפני שאין מוצא אחר,
זה לא עושה לי את המוות למושך יותר.
ועוד דבר ברור: אם לא אחיה אני,
אז אף אחד לא יעשה זאת בשבילי.
כי גם במלחמה צודקת
חֶלְקָה אחת יֶשְנָה לַמֵת
והחיים צודקים בין כה וכה;
בבית מחכים לי שאבוא.
צודק או לא, אם מישהו מפסיד – זה רק אתה;
ראשי הממשלות יוצאים בלי אף שריטה.
כשנגמר הכל, הם שסופדים לעם;
אני רוצה לחיות ולהספיד אותם.
כי גם במלחמה צודקת
חֶלְקָה אחת יֶשְנָה לַמֵת
והחיים צודקים בין כה וכה;
בבית מחכים לי שאבוא.
חייל שמת, כבר לא כל-כך איכפת לו מי צודק,
ומי שחי, חוזר הרי הביתה וצוחק.
האלמנה בוכה, למת אין אשליות:
רק מי שחי יראה חיים עם אלמנות.
כי גם במלחמה צודקת
חֶלְקָה אחת יֶשְנָה לַמֵת
והחיים צודקים בין כה וכה;
בבית מחכים לי שאבוא.
מקס גוטמן פוגש את הזמרת בוליביה השמנה
בוליביה הי, לא זוכר אותי? הגבעה באל-עריש, פלוגת טנקים ג׳?
גוטמן [נרתע] אני? לא לא. זה בטח היה אחי.
בוליביה אחיך, כן, אחיך. עכשיו אני נזכרת. דומה לך מאוד. ארבע שעות שרתי להם והם בכו כמו ילדים, ואחיך לא נתן לי ללכת. הוא גבר רציני, אחיך. איפה הוא עכשיו?
גוטמן הוא מת.
בוליביה אבל מה אתה סח? איך זה קרה?!
גוטמן הוא...
בוליביה ממש פַּחַד לשאול אנשים מה שלום אנשים, כל-כך הרבה נפלו ונפלו! מי שזוכר את המבטים שלהם בהופעות, כמוני, לא יוכל לשכוח, לא לא! בייחוד אני, שהופעתי בכל המחנות והבסיסים לילה לילה, ולפעמים אפילו שלוש וארבע פעמים בלילה, עד כדי כך שטליק בעצמו אמר לי ללכת לישון, אבל היה שם בר-לב ובר-לב רצה עוד, אז שרתי עוד, והם לא רצו בשום אופן לתת לי ללכת, אבל בסוף הייתי מוכרחה ללכת, ואז ניגש אלי בין כולם גם אחיך וביקש שאטלפן בשמו להורים להגיד שהכל בסדר, ואפילו ניסה לדגדג אותי, אבל לא היה לי ראש והיה צפוף. אגב, מה שלום אחיך כעת?
גוטמן הוא מת.
בוליביה מת. כן, גם הוא. זה איום, בכל מקום אתה שומע רק על אלה שנפלו, ומי שנשאר לא רוצה לזכור, אבל מוכרחים לזכור, לו הייתי חושבת שמותר לשכוח לא הייתי מוציאה את אלבום התקליטים ״אני אזכור״ כדי להזכיר לאלה שנשארו את אלה שהלכו כדי שאלה שנשארו יוכלו להישאר. אתה לא תאמין, אבל מי ששומע את ההקלטה המקורית בוכה, ולא קשה לנחש למה, אני בעצמי לא יודעת אם זה בגלל השירים או בגלל האנשים, אבל מה שברור הוא ששני הדברים קשורים זה בזה, ואם אין אנשים שאינם אז אין גם שירים שבוכים, ואת זה אני אומרת מתוך ניסיון, כי אני, בשירים שלי, מלווה כבר נופלים של שלוש-עשרה מלחמות - לא רואים, אה? - פלא רק שהקול שלי עוד מחזיק מעמד, ואפילו את אחיך הכרתי עוד ממבצע סיני, תמסור לו גם דרישת שלום, טוב?
גוטמן הוא מת.
בוליביה מת! מה זאת אומרת מת? כשאני ראיתי אותו הוא היה חי!
גוטמן כן, אבל...
בוליביה אבל?!
[זה מזכיר לה שיר והיא מתחילה לשיר אותו. מפסיקה ופונה אליו פתאום.]
מה אבל?
גוטמן [נכלם] רציתי רק להגיד... שכחתי.
בוליביה [מזנקת לפתע] לא! אסור!
גוטמן [מסתכל בפחד לצדדים] מה אסור?
בוליביה אני לא יודעת מה אסור, אבל אסור שזה יקרה! לא! צריך לעשות הכל! הכל, אתה שומע?!
גוטמן [נפחד] כן.
בוליביה הכל! גם אני עשיתי כל מה שיכולתי. כשרק התחילה המתיחות ביטלתי חוזה לדרום אמריקה, וההפסד הוא כמובן שלי, נוסף לפיצויים שהם תובעים – אבל מי חושב על ההפסד – אחר-כך עליתי על המטוס הראשון, גם כן על חשבוני, מפני שהלב, אתה יודע, הלב לא נתן לי לשבת שם כשכאן הארץ שלי והעם שלי וה... וכל ה... ובמטוס אפילו הקאתי, זה היה שלושה חודשים אחרי הלידה, והדיילת בעצמה אמרה שכל-כך מסוכן וכבר מתגברת, ובתל-אביב גם כן לא בזבזתי אף רגע וצלצלתי לענף הווי, גם כן על חשבוני, והתחלתי בנסיעות האלה לכל מקום, לכל מקום, ועכשיו אני זקוקה למנוחה, מנוחה ממש. מה אמרת עושה עכשיו אחיך?
גוטמן הוא מת.
[בוליביה פולטת צווחת הפתעה.]
כבר פעם רביעית שאת שואלת.
בוליביה פעם רביעית ועוד מת!
גוטמן [נבוך] כן, עוד מת.
בוליביה [מסתכלת בו רגע במבט אטום] מי?
ובבוקר נפלא
ובבוקר נפלא לָה-לָה-לָה לָה-לָה-לָה
שוב נבכה על מותם תָה-תָה-תָם,
ובבוקר נפלא לָה-לָה-לָה לָה-לָה-לָה
ובבוקר נפלא שוב נבכה על מותם,
אמא על בן וכלה על חתן,
הַי-דִי-לִי בִּי-דִי-בִּי בִּי-דִי-בָּם.
ויהיו ציפורים פִּי-רִי-רִים פִּי-רִי-רִים
ופרחים על קברם טָה-רָה-רָם,
ויהיו ציפורים פִּי-רִי-רִים פִּי-רִי-רִים
ויהיו ציפורים ופרחים על קברם
ונשים בשחור יתעלפו פה ושם,
הַי-דִי-לִי בִּי-דִי-בִּי בִּי-דִי-בָּם.
ואחר-כך נלך לִי-לִי-לֵךְ לִי-לִי-לֵךְ
ונשאיר אותם שם בָּה-דָה-בָּם,
ואחר-כך נלך לִי-לִי-לֵךְ לִי-לִי-לֵךְ
ואחר-כך נלך ונשאיר אותם שם,
כי לבד מבלים המתים את מותם,
הַי-דִי-לִי בִּי-דִי-בִּי בִּי-דִי-בָּם.
ובבוקר נפלא לָה-לָה-לָה לָה-לָה-לָה
שוב נבכה על מותם תָה-תָה-תָם,
ובבוקר נפלא לָה-לָה-לָה לָה-לָה-לָה
ובבוקר נפלא שוב נבכה על מותם
וכמו לא למדנו דבר מעולם,
הַי-דִי-לִי בִּי-דִי-בִּי בִּי-דִי-בָּם.
הבן חוזר הביתה משדה הקרב
[קריין ופנטומימה.]
קריין הבן חוזר הביתה משדה הקרב.
[הבן נכנס הביתה. האם והאב פורשים זרועותיהם אליו. האם מחבקת אותו.]
האם מחבקת את הבן.
[האב, כמעט נוגע בכתפו של הבן, מוליך אותו אל הכיסא, הבן יושב.]
הבן יושב על הכיסא.
[מבטים.]
האב מביט בבן.
[פאוזה.]
האם מביטה בבן.
[פאוזה.]
הבן מביט באם.
[פאוזה.]
הבן מביט באב.
[פאוזה.]
האם מביטה באב.
[פאוזה.]
האב מביט באם.
[פאוזה.]
האב והאם והבן החוזר משדה הקרב מביטים זה בזה.
[פאוזה. הבן כובש פניו בידיו.]
וכך הם יושבים ומסתכלים זה בזה, שמחים ומאושרים, עד עצם היום הזה.
שחמט
לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
חייל שחור מכה חייל לבן.
לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
חייל לבן מכה חייל שחור.
בְּכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
ילדי שוב לא יקום, לעולמים יישן.
חייל שחור מכה חייל לבן.
אבי בחשיכה ולא יראה עוד אור.
חייל לבן מכה חייל שחור.
בְּכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
ילדי שבחיקי, עכשיו הוא בענן.
חייל שחור מכה חייל לבן.
אבי בחום ליבו, עכשיו ליבו בקור.
חייל לבן מכה חייל שחור.
בְּכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
נפלו חייל שחור, חייל לבן.
לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
ואין חייל לבן ואין שחור.
בְּכי בחדרים ובגנים שתיקה;
על לוח ריק רק מלך ומלכה.
האלמנה רובינזון
[האלמנה רובינזון מארחת בביתה את גֶרְדָה ושְלֶזְוויג קוּק.]
רובינזון אולי תשתו קפה?
שלזוויג בְּרָצ...
גרדה תודה רבה, גברת רובינזון, אבל אנחנו כרגע שתינו.
[מעיפה מבט חמור בשלזוויג].
שלזוויג [לוחש] גֶרְדָה, אני צמא!
גרדה [לוחשת] שְלֶזְוויג, תפסיק, היא באֵבל!
שלזוויג [לוחש] כבר עברו חמש שנים!
גרדה [לוחשת] תהיה בשקט, אתה לא מבין בזה שום דבר!
[בקול רם, לרובינזון.]
כן, ככה זה.
[מנענעת ראשה ברחמים. פאוזה ארוכה מאוד.]
שלזוויג [שומע אווירון עובר, מנסה לפתוח בשיחה] אווירון.
רובינזון [מחייכת] כן, אווירון.
גרדה [לוחשת] שלזוויג, איך אתה מעז! אתה יודע שזה מזכיר לה!
שלזוויג [לוחש] הוא היה טייס?
גרדה [לוחשת] אמרתי לך להפסיק להתחכם!
[בקול רם, לרובינזון.]
כן, ככה זה.
[ממשיכה לנענע בראשה. פאוזה.]
רובינזון אז אולי בכל זאת תשתו משהו?
גרדה לא, תודה.
[תוקעת לשלזוויג מרפק בצלע.]
שלזוויג [בקול חלוש] לא, תודה. בעצם אולי...
[גרדה נועצת בו מבט חד, הוא משתתק. פאוזה ארוכה. מנסה לפתוח בשיחה.]
נו, עוד שבוע פסח.
רובינזון [מחייכת] כן, פסח.
גרדה [לוחשת] שלזוויג, מה איתך! אתה יודע שזה מזכיר לה!
שלזוויג [לוחש] גם פסח?
גרדה [לוחשת] שמו היה פסח!
שלזוויג [לרובינזון] סליחה, גברת רובינזון.
רובינזון על מה?
שלזוויג על...
[פוגש במבטה של גרדה.]
סתם. סליחה סתם.
גרדה שלזוויג הוא איש עדין, הוא אוהב לבקש סליחה מאנשים.
[פאוזה ארוכה.]
רובינזון סיפרתי לכם שאני מתחתנת בעוד חודש?
[גרדה ושלזוויג קמים.]
שלזוויג מזל טוב, גברת רובינזון!
גרדה [לוחשת] איזה מזל טוב על ראשך, שלזוויג?! היא באבל!
שלזוויג [לוחש] היא אמרה שהיא מתחתנת!
גרדה [לרובינזון] את ודאי עושה את זה מסיבות כלכליות.
רובינזון לא, אני פשוט זקוקה לבעל.
גרדה אָה.
[פאוזה.]
אז את ודאי עושה את זה בשביל הילדים.
רובינזון לא, בשבילי.
[גרדה ושלזוויג יושבים. פאוזה.]
אתם תבואו לחתונה, לא?
שלזוויג [נפחד] תודה, אבל אנחנו כרגע שתינו.
גרדה [מוחה דמעה] נבוא, נבוא, ודאי שנבוא! כבוד אחרון!
שישה מרובעים
שיר ההרוג המפוזר
ידי הימנית במזרח והשמאלית בסוף מערב,
עינַי נישאו אל ההרים, לבי נהפך עליו.
עוף השמים מוליך עכשיו את מיתרי קולי,
אוזנַי אינן שומעות מה ששותק פי.
שיר הגידם
אישתי היקרה, איבדתי את שתי ידַי,
לעולם לא אוכל לרכוס את מכנסַי.
את שדייך הלבנים לא אוכל עוד ללטף;
האם תסתפקי בראש ובכתף?
שיר החיגר
רגלי היקרה, אנו נפרדים לתמיד.
אני חוזר הביתה, אַת נשארת בחזית.
אצבעות בתי שדגדגוני בעקב
מחפשות מקום סמוך יותר ללב.
שיר המנצח למנוצח
הירח מעליך ומעלַי,
אבל ראשך בגובה נעלַי.
את הפרחים שיעלו מגופך
אקטוף אני, ולא בשבילך.
שיר השבוי
בין חיי למותי עומד איש עם רובה,
ברצותו אחיה וברצותו לא אחיה.
בתוך רובהו שישה כדורים,
תמונת נערה בכיסו האחורי.
שיר אחרית הימים
וגר טוראי ראשון עם רב-סמל,
ורב-סמל ירבץ עם רמטכ״ל,
ונער קטון מכסה את הגופות,
נאום ה' צבאות.
מקאמה לאלוף בּוּם
אנחנו מנשקים לך בתחת, אלוף בום,/ כי לולא אתה לא היינו מנשקים עכשיו כלום,/ כי בלעדיך היו נשותינו אלמנות, אלוף בום,/ כי בלעדיך היו ילדינו יתומים, אלוף בום.
נשותינו אסירות תודה לך, אלוף בום,/ גם ילדינו אסירי תודה לך, אלוף בום,/ הם קוראים לך אבא ודוד, אלוף בום,/ הם גוזרים את תמונתך משבועוני הקולנוע, אלוף בום,/ בנותינו מתעלפות כשהן רואות אותך, אלוף בום,/ כל מי שרואה אותך מתעלף, אלוף בום.
אתה נתת לי את חיי במתנה, אלוף בום,/ וזה היה כל-כך יפה מצידך, אלוף בום,/ וזה כל-כך מצא חן בעיני אישתי, אלוף בום.
אני זוכר איך האפיר שערך בן-לילה, אלוף בום./ אומנם גם שערי קצת הלבין, אלוף בום,/ אבל אם לא אתה לא היה נשאר לי על הראש כלום./ אני זוכר איך שָׁחוּ כתפיך בנפול הנופלים, אלוף בום./ אומנם גם אני שכלתי שני בנים, אלוף בום,/ אבל אם לא אתה לא היה נשאר לי כלום./ אני זוכר איך הוצפו עיניך העייפות בדם, אלוף בום./ אומנם גם אני הוצפתי קצת בדם, אלוף בום,/ אבל אם לא אתה לא היה נשאר מן הדם כלום.
על-כן אנחנו אוהבים אותך, אלוף בום,/ את עיניך המחייכות למצלמות, אלוף בום,/ את לחייך המאדימות בקבלות פנים, אלוף בום,/ את סנטרך המוצק בעיתוני הערב, אלוף בום./ על-כן אנחנו מנשקים לך בתחת, אלוף בום,/ כי אם לא אתה, לא היינו מנשקים עכשיו כלום.
ולבסוף, סלח לנו על החרוז הצולע, אלוף בום,/ גם אנחנו צולעים קצת עכשיו, אלוף בום.
שיר הטבּח הגדודי
כל הלילה מלחמה
וכשאיילת השחר התרוממה
תקענו לה אחד בַּפָּנים
והעליונים עשו בתחתונים.
אחר-כך נלחמנו ביום
ושפכנו מן האדום-האדום
ובישלנו לאלוהים דייסה
מכל מלאכתו אשר עשה.
ובערב לחמנו גם,
שיהיה בעצמות חם,
הירח על צמרות העצים
למד מה זה דם וביצים.
ובבוקר לחמנו שוב
ולאדמה הכנסנו מכל טוב,
והזמן רץ כמטורף
וצרורות אפס-חמש באחוריו.
ובלילה החלטנו לגמור
ומלאך המוות עבד כמו חמור,
וכשאיילת השחר התרוממה
האויב עבר דירה לאדמה.
אז אמרנו: כל הכבוד!
מלחמה זה עסק טוב מאוד,
מי שחי – נשאר בחיים
והיתר שותקים ושוכבים.
דואט ״על מה נלחמנו?"
[שכן ושכנה נפגשים בחדר המדרגות.]
פוקס אדון גוּרֶביץ' היקר, על מה נלחמנו?
על מה שפכנו את דמנו הכחול-לבן?
הארץ הכבושה הלא שלנו,
העם רוצה לשוב לאדמתו;
על-כן בשמו חובה עלי לומר:
אף צעד שכבשנו לא יוחזר!
גורביץ׳ גברת פוּקס היקרה, על מה נלחמנו?
על מה שפכנו את דמנו האדום-עתיק?
ביקשנו להציל רק את חיינו,
העם רוצה שלום מעל לכל;
על-כן בשמו חובה עלי לומר:
כל צעד שכבשנו כן יוחזר!
פוקס אדון גורביץ׳ היקר, על מה נלחמנו?
על מה שפכנו את דמנו הכחול-לבן?
גיסי לחם בַּקרב על הר הבית,
אסור שמלחמתו תהיה לשווא;
על-כן בשמו חובה עלי לומר:
אף צעד שכבשנו לא יוחזר!
גורביץ׳ גברת פוקס היקרה, על מה נלחמנו?
על מה שפכנו את דמנו האדום-עתיק?
גם בן-דודי ראה גוויות בעזה,
אסור שתהיינה מלחמות;
על-כן בשמו חובה עלי לומר:
כל צעד שכבשנו כן יוחזר!
[הם ממשיכים בדיבור על רקע המוזיקה.]
פוקס ברחוב שלנו גר צנחן אחד שנפל. המילים האחרונות שלו היו: לא להחזיר כלום!
גורביץ׳ גם שכן שלי מלמעלה נפל. שבוע לפני המלחמה הוא דיבר על זה שצריך להחזיר הכל תמורת שלום. יש עדים!
פוקס אני רואה שקשה איתך, אדון גורביץ׳.
גורביץ׳ בהרוגים לא תפתיעי אותי, גברת פוקס. יש לי הרבה בסטוק!
[מופיעה שכנה נוספת, קולה שבור.]
שכנה אדון וגברת יקרים, על מה נלחמנו?
על מה שפכנו את דמנו היקר כל-כך?
הארץ הכבושה היא בידינו,
אך בני שלי איננו בין יָדַי;
על-כן בשמו חובה עלי לומר:
רק מי שמת – אף פעם לא יוחזר!
ביקור במקומות הקדושים אחרי המלחמה
נעלתָ את הדלת ואתה בבית-הכיסא,
מכנסיך מופשלים, על ברכיך עיתון,
ושוב האמבטיה מזה והכיור הקטן מזה,
ואתה באמצע, והמעיים נותנים טון.
את ואני והמלחמה הבאה
כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.
כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה,
מחייכת איתנו המלחמה הבאה.
כשאנחנו מחכים בחדר הלידה,
מחכה איתנו המלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.
כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
וכשזה כבר נגמר, שוב אנחנו שלושה –
המלחמה הבאה, את והתמונה.
את ואני והמלחמה הבאה,
והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתמציא מנוחה נכונה.