מלכת אמבטיה

הוצג לראשונה באפריל 1970

הריאיון

[מראיין, עם מיקרופון בידו, מראיין חבורת נוער ישראלית.]

מראיין [לגידי] שִמְךָ?

גידי גידי.

מראיין גידי, אולי אתה מוכן לומר לנו כיצד אתה רואה את עמדתנו באזור מבחינת יחסינו עם הערבים?

גידי האמת היא שאני חושב ש... בכל אופן... אני לא חושב ש... אני לא יודע, אבל, זו דעתי, על כל פנים... זאת אומרת, אני חושב שאם נניח, נניח, אני לא יודע בדיוק, אבל אם נניח... בכל אופן, אני לא יודע... דעתי היא, על כל פנים ש... בסדר.

מראיין זה מעניין, אולי אתה יכול להסביר את עצמך.

גידי אין לי הסברים נוספים, אני גם לא רואה מה יש פה להסביר כל-כך הרבה, אם אנחנו אומרים ש... אז צריך אֶ...

מראיין כן. [לדובה] שְמֵךְ?

דובה שמי דוּבּה ואני חושבת שגידי צודק בהחלט, זו דעתי על כל פנים... זאת אומרת, גם לי ישנה ההרגשה ש.... אני לא יודעת אבל ישנה אצלי ההרגשה, אולי אני טועה, בכל אופן, אני לא חושבת שלא קיימת אצלנו ההרגשה, וזו דעתי על כל פנים, ואני לא חושבת... זאת אומרת, הזמן, אני לא יודעת, אבל הזמן, ואני לא רואה שום סיבה, זאת אומרת, כל סיבה שהיא, אני לא יודעת, אולי... אבל אני לא חושבת ש... ככה שאני חושבת מה שגידי חושב.

מראיין נימוקים נוספים?

דובה אני לא יודעת, אולי... אני חושבת שלמשל... טוב, ברור ש... זאת אומרת, כן.

מראיין [בציפייה] כן?

דובה [מאשרת את דבריה] כן.

מראיין [מאשר את תשובתה] כן.

דובה [עונה לו] אני חושבת שכן.

מראיין ["נעבור הלאה"] כן.

דובה [זכות המילה האחרונה] כן.

מראיין [לנמרודה] שְמֵךְ.

נמרודה שמי נמרוֹדה.

מראיין בבקשה, נמרוֹדה.

נמרודה שמי נמרוֹדה וקודם כל אני מזדהה בהחלט עם דבריהם של גידי ודוּבּה.

מראיין לתוך המיקרופון בבקשה.

נמרודה [מתקרבת למיקרופון] שמי נמרוֹדה.

מראיין כן.

נמרודה שמי נמרוֹדה וקודם כל אני רוצה להגיד שאני מזדהה בהחלט עם דבריהם של גידי ודוּבּה. אני לא חושבת שאפשר... זאת אומרת, אפשר, אבל אני לא חושבת שאפשר... זו דעתי, על כל פנים... זאת אומרת, אני לא יודעת, אבל דוּבּה הזכירה, ובצדק גמור אני חושבת, את הזמן... ואני באמת חושבת שהזמן... זאת אומרת... הזמן עובר, זו דעתי על כל פנים... הזמן עובר, זו דעתי על כל פנים... ועל כל פנים זו דעתי על כל פנים... זאת אומרת... אני לא יודעת, אבל יש לי הרושם, ואני לא חושבת שיש למישהו הזכות המוסרית לבוא ולומר לנו שלא... שלא בסדר... זאת אומרת, אני לא יודעת, בכל אופן שמי נמרוֹדה ואני מזדהה בהחלט עם דבריהם של גידי ודוּבּה, זו דעתי על כל פנים.

מראיין כן, אז אני מבין ששמך נמרוֹדה.

נמרודה שמי נמרוֹדה, שמי נמרוֹדה.

מראיין תודה, נמרוֹדה. [לחומי] שִמְךָ?

חומי חוּמי.

מראיין מה דעתך, חוּמי?

חומי קודם כל אני רוצה להגיד שאני מזדהה לחלוטין עם דעתם של גידי, דוּבּה ונמרוֹדה. אני חושב שבהחלט בסדר.

מראיין מה הנימוקים שלך?

חומי אותם נימוקים. בייחוד הזמן ו... אולי התפוחים.

מראיין תפוחים?

[חומי שותק.]

תפוחים?

[חומי שותק.]

למה אתה מתכוון ב"תפוחים"?

[חומי שותק.]

חוּמי, אולי תסביר לנו למה אתה מתכוון ב"תפוחים"?

[חומי שותק.]

דובה חוּמי אוהב להתבטא בקיצור נמרץ, הוא לא אוהב לפרש את עצמו, הוא נותן לאחרים לפרש אותו, דור דור והפרשנות שלו.

מראיין אני מבין. גידי, אתה והחברים שלך דיברתם על כך ש... בסדר. אולי אתה מוכן לתאר לנו את ההרגשה הזאת של "בסדר"?

גידי קצת קשה לתאר, זאת אומרת, לתאר במילים... זה פשוט... אני לא יודע... אתה פשוט מרגיש ש...

[פאוזה.]

מראיין מרגיש מה?

גידי מרגיש מין... אני לא יודע... באמת קשה במילים... מין...

[ופתאום הוא אינו יכול להבליג והוא צוהל צהלת סוס מול המראיין.]

נמרודה אני רוצה להגיד שאני מזדהה בהחלט עם דבריו של גידי. שמי נמרוֹדה.

אנשי בסדר

בלילה בלילה, באין רואה,

לאור ירח חיוור,

יוצאים אנשי בסדר לגן

לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי

לגביעי הפרחים.

אנחנו אנשי בסדר,

אנשי בסדר גמור,

דור הולך ודור בא

ואנו עומדים לעולם.

אנחנו אנשי בסדר,

אנשי בסדר גמור,

אצבע בתחת ושיר בגרון

כי טוב, מסריח וחם.

בעלות השחר, בטרם אור,

מופיע מלאך קטן,

קופץ חיש חיש מאיש לאיש,

מקיש במקל ארוך על כל הביצים

ברכת בוקר טוב.

אנחנו אנשי בסדר...

אינני יודע את שם המלאך

ומהו רוחב כנפיו,

אבל יודע אני היטב היטב

לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי

לגביעי הפרחים.

אנחנו אנשי בסדר...

החיזור

[חולדה יושבת על ספסל, שבויה בקסמה הפנימי. בועז עובר על פניה, נעצר, מחזיר פניו אליה, נועץ בה מבט ממושך. היא מרימה מבטה ורואה אותו. הסתכלות הדדית ממושכת.]

חולדה אני יושבת, משמע אני קיימת.

בועז אני לא מאלה שיושבים.

חולדה שמי חולדה. חולדה דֶבֶר. נולדתי בתל-אביב באווירה סולידית לאבי הארכיטקט ולאמי הפּוּבְּליציסטית. גדלתי והתפתחתי כמו נגינת חליל, ובגיל 17, בעוד אני מצחקת עם נערים בגימנסיה, נבחרת ל"חיננית הצנחנים" ברצועה ובצפון סיני לשנת הכספים 67/68 בזכות שָדַי הגמישים מחד והמוצקים מאידך. כעת אני מתמחה באוניברסיטה ביסודות משפט נזקי מלחמה ומתכננת חיי אור ונחת לתפארת המדינה והלאום.

בועז אני סגן בועז ואני ממ"ז. ידידים, שרי ממשלה ועיתונאי חוץ מכנים אותי ממ"ז בועז הנועז, דבר שהוא למורת רוחי מכיוון שאיני רואה בעצמי אלא חייל פשוט הממלא את חובתו, וכל אחד אחר במקומי היה נוהג כמוני בפשיטת הטנקים המפורסמת שלי שעליה קיבלתי ציון לשבח מיוחד מידי האפיפיור שאינני יודע מדוע נתן לי אותו, שהרי כל אחד אחר במקומי היה נוהג כמוני. בלוריתי הפרועה ועיני השובבות הן מורשת ילדותי הקונדסית בחיק אבי הפּובּליציסט ואמי האוֹרתוֹפּדית. בגיל 15 נמשחתי לכוהן הגדול של הגדנ"ע, וכיום אני קצין מבריק ושועל טקטי ומוכיח עצמי שעה שעה לתפארת המדינה והלאום.

[הוא מתיישב לצידה.]

אני גמיש.

חולדה סתיו.

בועז אני לא מאלה שמסתכלים אם סתיו או לא סתיו.

חולדה גם אני אינני מתבטאת בדרך כלל בצורה כזאת ולכן חושבים אותי מרבית מכירי ובני-לווייתי לנערה עליזה, קלילה ושטחית. הם אינם יודעים כי מלבד אינטלקט מתמטי אני גם בעלת עולם נפשי רגיש ומסוגר. למעשה אני נערה סתווית אשר בתוכה מחלחל עצב קיומי טמיר. כמו כן אני חרֵדה מאוד לגורל היהדות ומחשבות רבות הקדשתי לחקר השואה.

בועז ההרגשה הזאת מוכרת לי אף-על-פי שאינני נוטה להודות בה בפומבי. אני מופיע לפני חברי לנשק כלוחם נמרץ, ענייני ומחוספס, ואני עוטה על עצמי קליפה קשה רק כדי לחפות על רוך-לבי ועדינותי הטבעיים. אלוקים בלבד הוא היודע כי אני אדם חושב ומסובך, ועם תום יום קרב, מול מחזות ההרוגים והפצועים, אני חושק שפתי בכוח ואין איש מעלה בדעתו כי אני חש בקרבי קשר בל-יינתק למקורות החסידות והקבלה. ולסיכום: אני בחור לגמרי לא פשוט.

חולדה גם אני בחורה לא פשוטה.

בועז וגם אני בחור לא פשוט.

[פאוזה. קולו קצת עמום וצרוד, קול של מאוהב.]

חולדה...

חולדה כן.

בועז [מנשק נשיקה חטופה בכתף ימינו] זוהי כתף ימין שלי.

[מנשק בכתף שמאלו.]

וגם שמאל.

חולדה [קולה חנוק מתאווה, מתחילה לנשק בלהט את שתי כתפיה וזרועותיה] חולדה... חולדה'לה שלי...

בועז [מנשק את כתפיו וזרועותיו כמוה] ממ"ז שלי... ממ"ז בועז הנועז שלי...

חולדה אני אוהבת אותָךְ...

בועז שלי, שלי... אתה שלי ואני שֶלךָ...

חולדה [אינה יכולה להתאפק יותר, קמה ממקומה, נסערת] אני כל-כך אומללה! כל-כך אומללה!

אני אומללה

[לפי ואלס "הדנובה הכחולה"]

חולדה אני אומללה

כי אני לא יכולה

לנשק לי לי לי

בפּוֹפּוֹ שלי.

בועזים היא כה אומללה

כי היא לא יכולה

לנשק לה-לה-לה

לה-לה-לה, בפּוֹפּוֹפּוֹפּוֹ שלה.

חולדה מה צמאו שפתי

אל צחור אחורי

לוּ רק פעם,

לוּ אך רגע,

אהובי שלי,

יחידי שלי,

כה קרוב הינך

אבל כל-כך רחוק.

אם אתכופף קדימה,

אם אתכופף אחורה,

אם אתכופף הצידה,

בועזים לעולם לא תוּכלי -

את לא נחש!

חולדה אטביע את יגון שפתותי

עמוק בפּוֹפּוֹס אחרים.

זהו גורלי האכזר,

בועזים לנשק בשדות זרים.

חולדה אם אתכופף קדימה,

אם אתכופף אחורה,

אם אתכופף הצידה,

בועזים לעולם לא תוכלי -

את לא בצק!

חולדה פֹּה פֹּה פֹּה פֹּה...

מעזים שם שם שם שם...

שְלוּקִי ופַצְלוּכֶס

[האמהות שְלוּקי ופַצְלוּכֶס משוחחות ביניהן.]

שלוקי שלי, לעומת זה, יש בו משהו מאוד מאוד ישר ונאמן.

פצלוכס כשאת אומרת "שלי" את מתכוונת לאף שלך או לבן שלך?

שלוקי כמובן שאני מתכוונת לבן שלי, הבן שלי נמצא בצמרת הרבה לפני האף שלי, לב של אמא זה לב של אמא, ואני מבינה ששאלת רק לשם השעשוע.

פצלוכס תתפלאי לשמוע כמה שחשוב לנו להשתעשע קצת, ובייחוד במצבנו.

שלוקי הלוואי ורק יכולנו. אני לא צריכה לספר לך מה זה היום בן לפני צבא, הרי יש לך משלך, והצרה היא שהחיים לא מפזרים לנו נחת כמו שמפזרים גרגרים לתרנגולות, אבל לשחוט אותנו הם מוכנים כאילו היינו תרנגולות, ככה זה. כמו שאמרתי לך, אצל שלי יש משהו מאוד ישר ונאמן. כשהוא אומר שהוא אוכל אז הוא אוכל.

פצלוכס זה חשוב מאוד.

שלוקי בעל חשיבות עליונה במעלה. ותדעי לך שאם הוא אומר שהוא אוכל, אז הוא אוכל. אין אצלו להגיד דבר כזה שהוא אוכל ולא לאכול. דבר כזה לא יקרה אצלו בשום פנים ואופן.

פצלוכס את רואה, אצל שלי למשל, שיהיה בריא, אם הוא אומר שהוא הולך לישון אז הוא הולך לישון.

שלוקי גם שלי ישן, אבל כשהוא אומר שהוא אוכל אז הוא אוכל.

פצלוכס אני באמת חושבת שכל העניין הוא עד כמה אדם מוכן להיות נאמן למה שהוא אומר, וזו כבר שאלה של החינוך שהוא מקבל בבית. לפי דעתי הוא קיבל אצלי את החינוך המתאים והנה כולנו רואים את התוצאה: כשהוא אומר שהוא הולך לישון אז הוא הולך לישון.

שלוקי שלי, כשהוא אומר שהוא אוכל אז הוא אוכל, ושום דבר לא יעזור.

פצלוכס עד היום אני נותנת את שלי בתור דוגמה. אני אומרת: תסתכלו על גידי, ומה אתם רואים? ואז עונים לי: "כשגידי אומר שהוא הולך לישון אז הוא הולך לישון". ולא אגיד לך שאין לי סיפוק כשאני עומדת ורואה את זה.

שלוקי איזו שאלה, אלא ממה יש לאמא סיפוק?! ואני מסכימה איתך במאה אחוז כשאת אומרת שזה תלוי אך ורק בחינוך שמקבלים בבית. אני זוכרת עד עכשיו איך האחות של בית-הספר היתה ניגשת אלי באסיפת הורים ואומרת לי בפני כולם: "גברת שְלוּקי, כשבֶּנצי שלך אומר שהוא אוכל אז הוא אוכל. והודות למי, גברת שְלוּקי? הודות לך, גברת שְלוּקי". והיא היתה מראה עלי באצבע, פעם אפילו כמעט הוציאה לי עין, אבל זו כבר מעשייה נפרדת.

פצלוכס ושלי לא אוכל? וכשהוא אומר שהוא הולך לישון אז הוא הולך לישון. אני אומרת לך שאני ממש מרוצה במובן זה שאם הוא אומר שהוא הולך לישון אז הוא הולך לישון. עוד לא קרה שיגיד שהוא הולך לישון ופתאום אמצא אותו קורא ספר, לא-לא. כשהוא אומר שהוא הולך לישון אז הוא הולך לישון.

שלוקי תשתי כוס קפה, גברת פַצְלוּכֶס?

פצלוכס הצרה היא שאסור לי לשתות קפה מפני שהקיבה שלי משתוללת.

שלוקי את רואה, אצל שלי, למשל, אין דבר כזה, כשהוא אומר שהוא אוכל אז הוא אוכל.

פצלוכס גם אצל שלי, ושלי, כשהוא אומר שהוא הולך לישון, אז הוא הולך לישון.

שלוקי ושלי, כשהוא אומר שהוא אוכל אז הוא אוכל.

[נכנס איש.]

איש שלום, אני אליהו הנביא. שמעתי את כל מה שסיפרתם על הבנים שלכם ואני מוכרח קודם כל להגיד לכם: כל הכבוד! פשוט, כל הכבוד! יש לכם שני בנים שיש להם שלוש התכונות ההכרחיות לבניין הארץ ולמאבק באויב:

א. מהימנות ואמינות מוחלטים: כל אחד מקיים מה שהוא מבטיח. זה שאומר שהוא אוכל – אוכל, וזה שאומר שהוא הולך לישון – הולך לישון. זהו דבר שעוד לא נשמע כדוגמתו.

ב. אינדיבידוּאליוּת: איש איש והמוּמחיוּת הספּציפית שלו, האחד שקוע באכילה והשני שקוע בשינה. זהו דבר שלא יאומן.

ג. ליכוד: זה שאוכל לא מפריע לו גם לישון, כמו שזה שישן לא מפריע לו גם לאכול. אני משתגע. אני פשוט משתגע.

ובקיצור: הסיפור הוא עצום מאיפה שלא נסתכל על זה. גברת שְלוּקי וגברת פַצְלוּכֶס, לפי דעתי, ודעתי היא דעת אליהו הנביא, אתן ראויות להערצה כזאת שאתן יכולות להגיד שלושה דברים טיפשיים או גסים מבלי שדמותכן האימהית תיפגם כמלוא הנימה.

שלוקי תודה רבה לך, אליהו. אני חושבת שאני אנצל את ההזדמנות ואגיד שלוש פעמים "קומוניסטים חרייניסטים", ויש לי בזה את השיקול שלי, כי בצורה כזאת אני גם מנצלת את זכותי להגיד שלוש מלים גסות (שימו לב שהן לא גסות מדי), ואני גם נותנת לכולם, כולל כוחות הביטחון, להבין מה דעתי על הקומוניסטים, וזה אף פעם לא מזיק.

איש קומבינציה מוצלחת מאוד שאני מוכרח להצדיע לה.

[מצדיע הצדעה צבאית מלאה.]

בבקשה.

שלוקי [קצת ביישנית] קומוניסטים חרייניסטים, קומוניסטים חרייניסטים.

איש יש לך עוד פעם אחת.

שלוקי אני רוצה להשאיר לי משהו פיקנטי לערב.

איש לשיקול הזה אני מוכרח שוב להצדיע.

[מצדיע.]

פצלוכס ואני משאירה את כל שלושת הדברים שלי לערב.

[האיש מצדיע.]

איש ועכשיו אני עולה לשמים במשק כנפיים.

[פונה לצאת.]

אגב, למעלה מדברים עליכם שבהחלט-בהחלט. תמשיכו.

[יוצא.]

פגשתי תותח ביישן

פגשתי תותח ביישן,

תותח עם נקודת-חן;

הוא אמר שמאוד לא נעים לו

להכניס פגז לכולכם.

אז הֱיוּ חביבים אליו

כאשר תקבלו את שלכם;

הן זהו תותח ביישן,

תותח עם נקודת-חן.

היה זה בגיל שלוש

היה זה בגיל שלוש

שאיבדתי את נעורַי

בדרך מגן הילדים אל המקלט.

מטוסים יפי-כנף

חלפו מעלי ביעף

והותירו אותי ופני כבושות בעפר.

אז קומו, עורו, תינוקות בני תמותה,

אכוֹל ושתֹה והַרטֵב מיטה,

ולושו היטב-היטב את שדי אמכם –

שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם.

עכשיו אני בת חמש

וכבר לא כל-כך צעירה,

בשׂער ראשי זרקה פה ושם השׂיבה,

ובלילות ירח כחולים,

סורגת כומתות חיילים,

יש ואני עוד זוכרת את נעורַי.

אז קומו, עורו, תינוקות בני תמותה,

אכוֹל ושתֹה והַרטֵב מיטה,

ולושו היטב-היטב את שדי אמכם –

שעתכם היפה כבר כמעט מאחוריכם.

זבוב

אישתי, אבי, אמי וכל יתר קרובי וידידי מודים בפה מלא שאני יותר מזבוב. הם אומרים שכל ניסיון להשוואה ביני לבין זבוב הוא מגוחך. די, לשם דוגמה, להעמיד אותי לצידו של זבוב כדי להיווכח שהוא נופל ממני בכמה וכמה תחומים חשובים. אישתי טוענת שאפילו אם הייתי גמד – מה שאינני, כמובן – גם אז הייתי גבוה וגדול מזבוב. אין טעם להצטנע, היא צודקת בהחלט, ואני יכול לישון לי בלילה בשקט ובנחת מתוך ודאות שבכל מקרה אני יותר מזבוב. האם הזכרתי את העובדה שאני יכול למעוך זבוב באצבע אחת? האמינו לי, כבר מעכתי בחיי לא זבוב אחד ולא שניים, ודעתי היא שלאדם צריך להיות סיפוק גדול מאוד מהעובדה שאינו זבוב. הייתי רוצה גם לרמוז בשתיים-שלוש מילים על תחום האינטליגנציה. דוגמה פשוטה ואופיינית: אני נוהג במכונית, מעשה שיגרתי ויומיומי. האם הזבוב נוהג במכונית? כאן יכול הזבוב לבוא ולטעון – ובצדק – שהוא קטן מדי לנהיגה במכונית, ואם יישב על הכיסא לא יגיע אפילו להגה. טוב ויפה; אם כך, האם ניסה הזבוב לבנות לו מכונית קטנה שתתאים לממדי גופו? האם יודע הזבוב מהי מכונית? האם בכלל חשב אי-פעם על מכונית? למה לא לדבר גלויות, רבותי, כשאני יושב בבית-כיסא, אני לא מחטט במה שיוצא לי מלמטה, לא רבותי, אני לא זבוב, אני יושב וקורא עיתון. ואם יבואו ויטענו כנגדי שהזבובים, על אף נחיתותם, מתרבים בקצב מהיר משלנו – לא אכחיש! ואם יטענו שביכולתם להציק לנו ולהעביר לנו את טיפוס המעיים – גם זה נכון! ואם יוסיפו ויטענו כנגדי שהם רבים מאיתנו ומקיפים אותנו מכל עבר – לא אכחיש גם את זה. ברם, לעולם – לעולם! – לא יגיעו הזבובים לאיכותנו האנושית! הם אינם יודעים את ההיסטוריה שלנו, את שבועתנו להתעקש עד טיפת הדם האחרונה, את הקשר שלנו לאדמה הזאת ואת מורשתנו הלאומית!

בבוקרי שבת, כשאנו מתעוררים משנתנו בשעה מאוחרת, אישתי מניחה את ראשה על כתפי, נועצת מבטה בזגוגית החלון ורואה זבוב מזמזם ומניע בכנפיו. היא מצטחקת אלי ואומרת: "זבוב זה, בעלי היקר, ימות תוך ימים ספורים, בעוד שאתה, בעלי היקר, תמשיך לחיות אחריו לתפארת מדינת ישראל ולפרנסת ילדינו מתולתלי השיער". אני מצטחק אליה ומשליך את הכר שלי לעבר הזבוב. בדרך כלל אינני פוגע משום שעודני מנומנם, אבל לפעמים, כאשר הכר פוגע בזבוב והוא צונח ארצה לשיפולי הוילון, או-אז מתחילה אישתי לבכות. "למה את בוכה, אישתי היקרה?", אני שואל אותה, והיא משיבה: "אני בוכה משמחה על שאינך זבוב". ואז אוחזת ההתרגשות גם בי. נחשול אדיר של הכרת תודה על יחסו של אלוהים אלי מציף אותי, ואני מתחיל להתייפח, ושומע איך ילדינו המתולתלים מצטרפים אלינו ביבבות חנוקות. אנו מתכווצים כולנו, משפחה אחת בוכייה, חבוקים, זולגים דמעות, רוטטים מאושר ושביעות רצון. הו, כמה שאנחנו לא זבובים! לא-זבובים נפלאים שכמונו!

הגטו שלי

כאשר חוּבּלתי ברחם אמי

תשעה חודשים הפוך על ראשי,

היה זה הגטו שלי.

גטו מר, גטו מתוק,

גטו שנוא, גטו אהוב,

גטו ממנו יצאתי כדי לשוב.

אחרי שיצאתי לאוויר העולם

אמרו לי שאַפּי שונה משל כולם,

והיה זה הגטו שלי.

גטו מר, גטו מתוק,

גטו שנוא, גטו אהוב,

גטו ממנו יצאתי כדי לשוב.

כאשר ניסיתי ליישר את האף

גילו אצלי מאחור גם זנב,

והיה זה הגטו שלי.

גטו מר, גטו מתוק,

גטו שנוא, גטו אהוב,

גטו ממנו יצאתי כדי לשוב.

עם אף כמו שלי וזנב מאחור

מפני אור השמש חיפשתי מסתור,

והיה זה הגטו שלי.

גטו מר, גטו מתוק,

גטו שנוא, גטו אהוב,

גטו ממנו יצאתי כדי לשוב.

עברו שנים והיום כבר ברור:

אין לי זנב והאף בסדר גמור,

אך נשאר לי הגטו שלי.

גטו מר, גטו מתוק,

גטו שנוא, גטו אהוב,

גטו ממנו יצאתי כדי לשוב.

כי אחרי זמן כה רב, אם להיות גלוי לב,

את הגטו התחלתי כבר קצת לחבב,

הן היה זה הגטו שלי.

גטו מר, גטו מתוק,

גטו שנוא, גטו אהוב,

גטו ממנו יצאתי כדי לשוב.

וכאשר יום אחד יגיע יומי,

לשכב פרקדן ודומם על גבי –

אז אשוב אל הגטו שלי.

גטו מר, גטו מתוק,

גטו שנוא, גטו אהוב,

גטו ממנו יצאתי כדי לשוב.

הספרייה הלאומית

[מורת-דרך בלוויית נהג מראה לתייר את הספרייה הלאומית, שהיא למעשה קופסת גפרורים תלויה על חוט.]

מורה וכאן, אדוני, אתה יכול לראות את הספרייה הלאומית שלנו.

[התייר מביט לכיוון אחר.]

בכיוון הזה, אדוני.

תייר [מחפש בעיניו] איפה?

מורה [מצביעה על הקופסה] כאן.

[התייר מתקרב אל הקופסה, בוחן אותה, מביט בחוסר אמון במורה, מביט שוב בקופסה.]

תייר זוהי... הספרייה הלאומית?

נהג [בקוצר-רוח] הלאומית, אמרו לך.

תייר זוהי הספרייה הלאומית?

נהג הלאומית, הלאומית, אמרו לך!

תייר [למורה] תגידי לו שלא יצעק עלי בבקשה.

מורה הוא נהג ואם הוא צועק אז הוא צועק.

תייר עלי אסור לצעוק, אני תייר.

נהג בטח שאתה תייר. אז תמשיך להסתכל על הספרייה הלאומית!

[כמו לתרנגול.]

קְשְ-קְשְ-קְשְ!

תייר אני לא תרנגול, אני תייר.

מורה תרנגול ותייר אינם סותרים אחד את השני.

[התייר, פוחד מהנהג, מהסס, ממשיך להתבונן בקופסה, מעיף מבט מודאג בנהג, מתבונן שוב בקופסה. פאוזה.]

תייר הספרייה הלאומית שלכם לא נראית קצת כמו... היא לא נראית קצת כמו... כמו... היא לא נראית קצת כמו...

[רואה את מבטו של הנהג, משתתק.]

נהג כמו מה?

תייר [נפחד] כלום.

[פתאום אוזר עוז.]

היא לא נראית קצת כמו קופסת גפרורים?

מורה למה "כמו"? זוהי קופסת גפרורים.

תייר [מבולבל] אָה?

נהג קופסת גפרורים אמרו לך.

תייר [פוחד] כן. כן כן.

[מעיף מבט בקופסה כדי להפיס את דעתו של הנהג.]

באמת, קופסת גפרורים.

[בטון חברותי, מגחך כדי למצוא חן בעיני הנהג.]

זה לא ספרייה מאוד גדולה, מה?

[הנהג מביט בו ושותק.]

זו לא ספרייה מאוד גדולה, מה? [פאוזה] מה? זו לא ספרייה מאוד גדולה, מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה? [פאוזה] מה?

[ממשיך כך עד שהנהג מפסיק אותו בכעס.]

נהג נודניק!!!

תייר [למורה] זאת לא ספרייה מאוד גדולה, מה?

מורה לא גדולה מדי ולא קטנה מדי. היא בדיוק לפי המידה שלנו.

תייר כן, ממש לפי המידה. ואיך אתם מכניסים לתוכה ספרים?

מורה ספרים? !

[מגחכת, לנהג.]

הוא שואל איך אנחנו מכניסים לתוכה ספרים.

נהג [מגחך] כן, תיכף הוא מקבל ממני את השטוֹזָה ויהיה לו כבר ספרים.

תייר למה הוא מתרגז?

מורה הוא נהג ואם הוא מתרגז אז הוא מתרגז.

נהג [מתחמם] כי איפה ראית שאפשר להכניס ספרים לתוך קופסת גפרורים? ! מה הגודל של ספר ומה הגודל של זה! אתה חושב אותנו לדֶפֶקטיבים? !

תייר אמרתם שזאת ספרייה!

נהג בטח שזאת ספרייה ולא הבּוֹרְדֶל של אמך הזונה!

תייר הוא קורא לאמי זונה!

מורה הוא נהג, ואם הוא קורא לאמך זונה אז אמך זונה.

תייר אמי לא זונה! אמי תיירת ואני תייר!

נהג [מתחיל ללכת. קורא לתייר] קְשְ-קְשְ-קְשְ!

תייר [מתעקש] והספרנים?

מורה מה הספרנים?

תייר [מביט בנהג ונסוג צעד] איך... לא חשוב.

מורה למה, תשאל, אני נמצאת פה כדי לענות על השאלות שלך.

תייר [מתייצב מאחורי כתפה כדי לתפוס מחסה] איך נכנסים פנימה הספרנים?

מורה [לנהג] הוא שואל איך נכנסים הספרנים.

תייר [לנהג] אל תרביץ!

נהג [בכעס] ספרנים בקופסת גפרורים? ! על מי אתה חושב שאתה צוחק? ! הספרנים שלנו גמדים? ! חיידקים? ! פּוֹץ! פּוֹץ קטן מארצות הרווחה!

תייר אני לא פּוֹץ, אני תייר ואני לא אשם שהספרייה הלאומית שלכם כל-כך קטנה!

מורה [מחייכת בטוב-לב] הוא אומר שהיא קטנה.

נהג בטח שהיא קטנה! אם רבי עקיבא פוסק שהיא קטנה אז היא קטנה. קושיות יש לו לרבי עקיבא! שלום רבי עקיבא! חייתָ פה? בניתָ פה? תחיה פה איתנו עשר שנים לפני שתשאל שאלות! "למה היא קטנה", "איך נכנסים פנימה הספרנים", "הספרים"! אתה יודע מה?

[לוקח את הספרייה הלאומית ומכניס לכיסו.]

אין ספרייה לאומית! גמרנו!

צ'מבּלוּלוּ

[חולדה וזאב נכנסים שלובי-זרוע ופוגשים בצ'מבּלוּלוּ הבא מן הכיוון הנגדי.]

זאב [בשמחה מוגזמת] שלום צ'מבּלוּלוּ.

צ'מבלולו שלום זאב.

זאב חולדה, זהו צ'מבּלוּלוּ, את זוכרת אותו?

חולדה איזו שאלה אם אני זוכרת את צ'מבּלוּלוּ, בטח שאני זוכרת את צ'מבּלוּלוּ.

צ'מבלולו זאב ואני היינו יחד במלחמה.

זאב אני הייתי קצין וצ'מבּלוּלוּ היה טבח.

צ'מבלולו היינו כמו אחים.

חולדה בטח שכמו אחים, צ'מבּלוּלוּ, אחד אח קצין ואחד אח טבח.

זאב ומה שלומך, צ'מבּלוּלוּ?

צ'מבלולו תודה, כמו שהיה, ככה, לא כל-כך...

זאב רע מאוד, מה?

צ'מבלולו [מנסה לגחך] כן, רע מאוד.

זאב שלומנו, לעומת זאת, מצוין, חוץ מהדאגה למצב הבטחוני, כמובן.

חולדה זאב מהנדס ואבי קבלן.

צ'מבלולו ואני לפעמים מלצר, לפעמים סנדלר ולפעמים שום-דבר.

זאב [חביב] בקיצור, זה לא זה.

צ'מבלולו [מנסה לגחך] לא, לא בדיוק זה.

זאב אתה לא יודע בערב מה תאכל בבוקר.

צ'מבלולו כן.

זאב אנחנו, לעומת זאת, יודעים יפה מאוד מה נאכל בבוקר, בצהריים ובערב.

חולדה ואם אנחנו לא יודעים מה נאכל, אז לא נאכל? נאכל, נאכל, המקרר מתפקע והמסעדות פתוחות.

זאב נכון מאוד. ומה שלום אישתך, צ'מבּלוּלוּ?

צ'מבלולו ככה... קצת...

זאב שבורה.

צ'מבלולו לגמרי.

חולדה ככה זה, כששבורים אז שבורים. ומה שלום הילדים?

צ'מבלולו הילדים לא...

זאב לא מפותחים.

צ'מבלולו עוד לא.

זאב גם לא יתפתחו. משום דבר לא מתפתח שום דבר, זה חוק טבע. אגב, מה שלום האַנגינה פֶּקטוֹריס של אביך?

צ'מבלולו תודה, האנגינה מתפתחת.

חולדה משהו בכל זאת מתפתח אצלכם. ומה שלום הטָרֶשֶת של אמך?

צ'מבלולו תודה, אמי מ...

חולדה מתה.

צ'מבלולו ...מאושפזת.

חולדה עניין של זמן מזה לזה.

צ'מבלולו ככה אומרים הרופאים. ומה שלומכם אתם?

חולדה אמרנו לך שזאב מהנדס ואבי קבלן.

זאב לנו טוב, אין מה לדבר.

חולדה ומה שלומך אתה, צ'מבּלוּלוּ?

צ'מבלולו תודה, מושכים.

חולדה לקבר.

צ'מבלולו למה, יש לי עוד שלושים-ארבעים שנה.

זאב של ייאוש.

חולדה באמת, מה שלום הייאוש?

זאב מה שלום מפח-הנפש?

חולדה מה שלום הרגשת חוסר-האונים?

צ'מבלולו תודה, זה כל-כך יפה מצידכם שאתם...

זאב אחים או לא אחים?

צ'מבלולו ואיך אצלכם?

חולדה כמה פעמים צריך לחזור ולהגיד לך שזאב מהנדס ואבי קבלן? קבלן!!

צ'מבלולו סליחה, ואולי היתה לכם לפחות שפעת?

זאב שום דבר. כשלמישהו טוב, אז טוב לו עד הסוף!

חולדה בלי שום חוכמות!

זאב אז זהו, צ'מבּלוּלוּ, היה נעים לפגוש. להתראות.

חולדה ואם אתה מרגיש פעם ממש רע, אז תקפוץ, באמת, למה שלא תקפוץ פעם?

צ'מבלולו איפה אתם גרים?

חולדה התכוונתי מהגג.

אחים צ'מבּלוּלוּ

אנחנו אחים צ'מבּלוּלוּ,

אנחנו נופלים על הראש,

אנחנו נופלים לנו בשלווה

בחיים רעים וחסרי תקווה,

כי אנחנו אחים צ'מבּלוּלוּ,

אנחנו נופלים על הראש.

פעם בעשר שנים

עושים לנו מלחמה,

ורגע אחד, קטן וחולף,

אנחנו איתכם כתף-אל-כתף,

כי אנחנו אחים צ'מבּלוּלוּ,

אנחנו נופלים על הראש.

אחר-כך אנחנו חוזרים

(לא כולם, כמובן),

אתם לכאן ואנחנו לשם

וחול רב מכסה את הדם,

כי אנחנו אחים צ'מבּלוּלוּ,

אנחנו נופלים על הראש.

סָמָטוֹכָה

[הגברת טוֹבְלָה והגברת יוֹפילָה יושבות בבית-קפה על מדרכה. סָמָטוֹכָה מפַנה כלים מלוכלכים מן השולחנות.]

טובלה זהו סָמָטוֹכָה. הוא הערבי שלנו. סָמָטוֹכָה הוא חכם וצייתן ולא מזיק ליהודים. הוא יודע לעמוד על שתיים, ממש כמונו. סמטוֹכה, תראה להם איך אתה יודע לעמוד על שתיים.

[סמטוכה, העומד ממילא על שתיים, אינו זע. פוקדת.]

על שתיים, סמטוֹכה! על שתיים!

[ליופילה.]

רואה איך הוא עומד על שתיים? הוא מאוד אוהב את זה. זה נותן לו הרגשה שהוא כמעט כמונו. רק בבית הוא מוכרח על ארבע, אבל זה לא בגלל שהוא רוצה, זה פשוט בגלל גובה התיקרה.

[מנוחה ושלווה, שני חברים, עוברים ברחוב, נעצרים.]

שלווה והנה סמטוֹכה כבר עומד בחוץ. מה יהיה, סמטוֹכה? אתמול פצצה בסופרמרקט, הבוקר במשרדי הקאמרי, מה יהיה הסוף?

[פאוזה.]

מנוחה אתה יודע שאין לו קשר לפצצות.

שלווה בטח, אבל אם הייתי איש פּרימיטיבי לא הייתי מבחין בין ערבי ששׂם פצצות לערבי שלא שׂם פצצות, ערבי הוא ערבי.

[לסמטוכה.]

אתה יודע שאנחנו יכולים להכות אותך אם אנחנו רוצים, נכון?

[פאוזה.]

אתה יודע שאנחנו יכולים לשבור לך את העצמות או שאתה לא יודע שאנחנו יכולים לשבור לך את העצמות?

[פאוזה.]

מנוחה הוא יודע, שלווה, אתה רואה שהוא יודע.

שלווה אז למה הוא לא אומר?

מנוחה הוא עומד כפוף עם הראש למטה, זה אומר הכל.

שלווה לא, זה לא אומר, יש לו פֶּה, אני לא צריך להוציא ממנו כל דבר בכוח.

מנוחה בלי עצבים, שלווה.

טובלה תראו כמה יפה שהוא עומד על שתיים.

שלווה אני מכיר גם כושים שעומדים על שתיים, אז מה? ! אותי לא קונים בזה. ערבי מקצועי כמו סמטוֹכה צריך כבר לדעת לענות לי כשאני מוכיח לו איך אנחנו לא מרסקים לו את הראש כי אנחנו אנשי תרבות.

מנוחה רק לא להתרגז, שלווה.

[לסמטוכה.]

אתה צריך להגיד לו לפחות תודה, אני חושב שזה מגיע לנו.

שלווה להגיד תודה לא עולה כסף! תסתכל רק בעיניים שלו.

מנוחה מה איתָן?

שלווה יש לו!

מנוחה מה?

שלווה עיניים, יש לו עיניים, לממזר. לא איכפת לי שיהיו לו עיניים, לו לפחות היה יודע להעריך את זה, אבל הוא חושב שזה טבעי, הוא אומר לעצמו מה יותר טבעי מזה שיש לי שתי עיניים? אני רואה לי בתים, רואה לי פרות! זה שאנחנו עַם תרבותי והומאני שלא מנקר לו את העיניים אחרי פיצוץ במשרדי הקאמרי זה בכלל לא עולה על דעתו.

מנוחה אני לא מבין אותך, אתה רוצה להרוס לך את הלב בגלל סמטוֹכה? ! עכשיו כשהמדינה זקוקה ליהדות בריאה? !

שלווה אני בטוח שהוא אפילו לא זוכר איך נראית מַכָּה.

מנוחה בוא, סמטוֹכה, תגיד לו איך נראית מַכָּה ונגמור עם זה.

[פאוזה.]

נו, איך נראית מַכָּה, סמטוֹכה?

[פאוזה.]

שלווה ["אמרתי לך"] אָה!

מנוחה [קולו מתקשה] שואלים אותך שאלה, סמטוֹכה, איך נראית מַכָּה?

סמטוכה מַכָּה נראית כמו אחותי – שנינו יצאנו מאותו החור.

מנוחה זה טוב.

[לשלווה.]

אתה רואה, בכל זאת.

שלווה אל תשלה את עצמך, אף אחד לא יזכור לנו לטובה שהתאפקנו. אני אומנם בן-אדם הומאני, אבל מה שאני מחמיץ פה, צובט לי את הלב.

מנוחה אנחנו צריכים להיות גאים בהתאפקות שלנו.

שלווה גאים, גאים, אבל זה לא מכות!

מנוחה שלווה, תפסיק, אתה מתחיל לגרות גם אותי.

שלווה [פתאום] תחזיק אותי שאני לא אתפרץ! תחזיק מהר!

מנוחה [אוחז בו] אל תגרה, שלווה, אני אומר לך, אל תגרה.

שלווה אני לא יכול יותר!

מנוחה זה בא לי, שלווה, זה בא לי גם! תחזיק אותי שאני לא אעשה לו משהו!,

שלווה אתה מחזיק אותי!

מנוחה אני אחזיק אותך ואתה תחזיק אותי, שלווה, מהר!

[שניהם תופסים זה בזה. יופילה קמה וחוצצת בין החברים לסמטוֹכה.]

יופילה כאם לשלושה ילדים שאחד מהם חייל קרבי וכבת לניצולי שואה אני מוסמכת להגיד: אל תפגעו בערבי, יש הרבה ספלים מלוכלכים במטבח. זאת אני אומרת לכם כאם לשלושה ילדים שאחד מהם חייל קרבי וכבת לניצולי שואה.

טובלה או קיי, סמטוֹכה, אתה יכול לחזור למטבח.

[סמטוֹכה מתחיל ללכת.]

על שתיים, סמטוכה! על שתיים! הוֹפּ, הוֹפּ!

[מצטחקת ליופילה.]

ממש כמונו.

רגעים יפים

בין קרב אחד לקרב שני,

אתה קורא לפעמים בעיתון

על איש אחד שהלך לטייל,

הרגיש ברע וצנח ברחוב,

או על אדם שהיה מדוכא

וקפץ למטה מגג ביתו,

בין קרב אחד לקרב שני

קפץ לו סתם מסיבות אישיות.

יש עוד אפוא רגעים יפים

כשאתה יושב וקורא בעיתון,

מחפש את מֵתֶיךָ על כוס קפה.

יש עוד אפוא רגעים יפים,

יש עוד תקווה ויש אמונה,

כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום,

הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום.

בין קרב אחד לקרב שני

אתה קורא על אדם נשוי

אשר הורעל בידי אישתו

ומת בדרך לבית-השימוש,

או איש אחר שחי בשלווה

וכשהגיע יומו שכב במיטה,

בין קרב אחד לקרב שני

מת במיטה שבה נולד.

יש עוד אפוא רגעים יפים

כשאתה יושב וקורא בעיתון,

מחפש את מֵתֶיךָ על כוס קפה.

יש עוד אפוא רגעים יפים,

יש עוד תקווה ויש אמונה,

כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום,

הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום.

וגם אתה, אדון נכבד,

גם אתה עדיין יכול,

בין קרב אחד לקרב שני

אתה יכול לקפוץ מן הגג,

לקפוץ למטה מסיבות אישיות,

למות ברחוב, או אחרי מחלה,

או סתם תאונה, או בכלל בלי סיבה,

בין קרב אחד לקרב שני.

יש עוד אפוא רגעים יפים

כשאתה יושב וקורא בעיתון,

מחפש את מֵתֶיךָ על כוס קפה.

יש עוד אפוא רגעים יפים,

יש עוד תקווה ויש אמונה,

כי האל הטוב, המוקף טייסים במרום,

הוא ינחמנו בקצת מתים של יום-יום.

עשרת הדיברות

ובבוקר אביב בהיר ונחמד

קמנו כולנו כאיש אחד,

אנשי-חיל רעננים,

טובי-קומה ועזי-פנים,

קמנו ועלינו אל הר סיני,

שבו קיבלנו את דבר ה',

עלינו גאים בזמר ושיר

את דבר ה' להחזיר.

מסקנה ראשונה מצורכי הביטחון

זרקנו לשמים את הדיבֵּר הראשון,

אחריו זרקנו את הדיבר השני,

גם הוא עקב המצב הביטחוני,

אחרי השני, השלישי בתור,

מעשה מובן של מדינה במצור,

ואשר כולל באופן טבעי

בחבילה אחת את הדיבר הרביעי,

הדיבר הרביעי – והחמישי איתו,

כי הבא להורגך – הַשכּם להורגו,

ומטעם דומה של מלחמת הקיום

נזרק גם השישי זריקת חירום,

והיה זה לכן הכרחי ומוצדק

שהדיבר השביעי גם הוא נזרק,

אחריו השמיני ועימו התשיעי

שניהם מסיבות של מוראל קרבי,

וכדי לסיים במספר זוגי

צירפנו גם את הדיבר העשירי.

ובבוקר אביב בהיר ונחמד

חזרנו כולנו כאיש אחד,

אנשי-חיל רעננים,

טובי-קומה ועזי-פנים,

גוונו זקוף, כתפינו קלות,

נושמים אוויר מלוא הריאות –

אפשר לחיות!

ישיבת הממשלה

ראש הממשלה אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים.

[נואמת.]

רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמלי". אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הוֹפּס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הוֹפּס! – אני שוב צודקת. הוֹפּס! – וצודקת, הוֹפּס! – וצודקת. פעם נמנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום! לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות. אגב, אני ראש הממשלה ואתם לא, ואני במקומכם הייתי סובלת מזה. תודה.

[יושבת.]

שר הדואר מותר לי להעיר משהו?

ראש הממשלה לא, אתה בסך-הכל שר הדואר, אתה בן-אדם צדדי ומקופח ואתה יושב כאן בחסד.

שר הדואר אני יודע. רציתי לברר אם אני גם ראוי ללעג.

ראש הממשלה בהחלט.

שר הדואר תודה רבה.

ראש הממשלה שר החוץ יישא נאום אל האומות המאוחדות.

שר החוץ [קם] אומות מאוחדות נכבדות, נתבקשתי להביא בפניכם את קווי היסוד המדיניים של ממשלת ישראל. ממשלת ישראל החליטה כי החלטת מועצת הביטחון מנובמבר 67' לא...

[ראש הממשלה משרבבת ידה בין רגליו ותופסת לו בביצים, הוא נאלם דום, היא מרפה והוא ממשיך.]

ממשלת ישראל החליטה כי נושא השטחים הכבושים...

[כנ"ל.]

ממשלת ישראל החליטה כי גורל הפליטים הערביים הוא...

[כנ"ל, אך היא מרפה מייד. הוא מנסה להערים עליה ולגמור את המשפט.]

גורל הפליטים הערביים הוא בעיה הומאנית אשר אפשר...

[כנ"ל.]

אפשר בהחלט...

[ידה של ראש הממשלה פורצת בין רגליו קדימה ומפסיקה את דבריו בתנועת אצבע מאיימת.]

לא נותר לי אלא לסיים במבטא אוקספורדי:

[לעבר אזור ההתרחשות שבין רגליו.]

לוֹנג ליב דה קינג!

[יושב.]

ראש הממשלה תודה. ועכשיו שר הדואר.

[שר הדואר מתבייש.]

שר הדואר!

כולם [במחיאות כפיים קצובות] שר הדו-אר! שר הדו-אר!

שר הדואר [מנתר ממקומו] הלו? הלו? ? שר הדואר מדבר! מה זה קטן, אדום ולפעמים עומד? אוטו דואר.

[מצטחק.]

איזה מספר אני – קוקו לגמרי. הלו? הלו? שר הדואר מדבר.

ראש הממשלה שר התחבורה יישא נאום לאומות העולם.

שר התחבורה [קם] רבותי, אני רוצה תחילה לומר מילה אחת לאומות העולם. מיהם אומות העולם? מה זה העולם?

[הוא משמיע תרועת נפיחה בפיו, מניע ידיו בביטול, ובלי משים נתפס לכך וממשיך לבטא בעוצמה גוברת והולכת את שאט-נפשו בתנועות וקולות גסים, מגיע לסיפוקו ומתיישב.]

ראש הממשלה תודה רבה לך.

שר התחבורה ועוד לא אמרתי את הכל.

[קם, משמיע עוד תרועת נפיחה ויושב.]

ראש הממשלה תודה רבה. שר הביטחון, שקפץ לפני שעה קלה בהליקופטר מעיסוקיו הביטחוניים, יסכם את ישיבת הממשלה בנאום לאומה.

שר הביטחון [שר את "הבטחה"]

הבטחה

אני מבטיח לכם דם ודמעות,

ומילה שלי זו מילה,

ואם אני מבטיח לכם דם ודמעות,

אז כולם יודעים שזה דם ודמעות,

שלא לדבר על זיעה.

עוד מעט יהיה לכם רע מאוד,

ומילה שלי זו מילה,

ואם אני אומר שיהיה רע מאוד,

אז תהיו בטוחים שיהיה רע מאוד,

ואולי אף גרוע מרע.

ללא שמץ תקווה תמשיכו לחיות,

ומילה שלי זו מילה,

ואם אני אומר שתמשיכו לחיות,

אז כמה באמת ימשיכו לחיות,

אך אל תשאלו בשביל מה.

העקידה

אברהם בני יצחק, אתה יודע מה אני הולך לעשות לך עכשיו?

יצחק כן, אבא, אתה הולך לשחוט אותי.

אברהם אלוהים ציווה עלי.

יצחק אין לי טענות אליך, אבא, אם אתה צריך לשחוט אז תשחט.

אברהם צריך לשחוט, אני חושש שאין ברירה.

יצחק אני מבין. אתה לא צריך להקשות על עצמך, פשוט קום ותניף עלי את הסכין.

אברהם אני עושה את זה רק בתור שליח של אלוהים.

יצחק בטח שבתור שליח, אבא. קום לְךָ בתור שליח ותניף את הסכין בתור שליח על בנך יחידך אשר אהבת.

אברהם יפה מאוד, יצחק, תכביד על אביך המסכן, תעשה לו מצב-רוח, כאילו שלא מספיק לו גם ככה.

יצחק מי מכביד, אבא, קום לך בשקט וחַסֵל בתנועה אבהית אחת את בנך האומלל.

אברהם אני יודע, הכי קל זה להאשים אותי. אין דבר, אין דבר, תאשים את אביך הגלמוד.

יצחק מה פתאום להאשים, הרי אתה רק שליח של אלוהים, לא? וכשאלוהים אומר לך לשחוט את הבן שלך כמו כלב אתה מוכרח לרוץ ולשחוט.

אברהם יופי, יופי, זה באמת מה שמגיע לי בגילי. תטיל עלי את כל האשמה אם זה נוח לך, עלי, על האבא הזקן והשבור שלך שמוכרח בגילו לטפס איתך על הר, לעקוד אותך למזבח, לשחוט אותך, ואחר-כך עוד לספר את הכל לאמא. אתה חושב שאין לי מה לעשות בגילי?

יצחק אני פשוט מבין אותך, אבא, אני באמת לא מתלונן, אומרים לך לשחוט אותי, לנתק במו ידיך את המשך השושלת שלך, לשטוף את הידיים שלך בדם עצמך – אני מוכן, בבקשה, תשחט, אבא, תשחט.

אברהם ככה, בן יקר, משחקים ברגשות של אבא שעוד מעט יהיה אב שכול. שבוֹר, שבוֹר לי את הלב, בן מחונך שנותן כבוד להורים, הסתכל אלי בעיניים הגדולות שלך, בן חביב, וקצר לאביך הישיש והנתון בצבת הגזירה את השנה-שנתיים האחרונות שעוד נשארו לו לחיות אחריך.

יצחק אני לא מבין אותך, אבא, אתה רואה שמצידי זה בסדר. אם אתה מוכן לרצוח בדם קר אותי, את בן-הזקונים שלך, את ילד שעשועיך שקיבלת בדרך נס בגיל 90, את הנחמה היחידה שלך בחיים, אם אתה מוכן – אז אני האדם שאגיד לך "לא"? אומרים לך לשחוט, אבא, אז קפוץ על הרגלים ושחט, ושלא יהיו לך חלילה שום נקיפות מצפון. כי מה בסך-הכל קורה פה? שוחטים ילד. עסק גדול לשחוט ילד קטן וחלש? ומה זה בכלל לשחוט ילד, מה זה כבר ילד? בייחוד כשהשוחט הוא אביו, והוא שוחט מוסמך ונוסף לכך רק שליח? ! קום ותקע לך את להב המאכלת בבשר הצעיר שלי, אבא'לה, ותבתק לי את הגרון עד שהדם יפרוץ ויותז החוצה לאדמה כמו דם של פרה. תעשה ממני פרה, אבא'לה, וכשהעיניים שלי ייפקחו לרווחה וכמעט ייצאו מחוריהן והלשון שלי תהיה כחולה ותשתרבב החוצה עם הצעקה המרוסקת האחרונה שלי – אז, אבא'לה, תסובב את המאכלת בתוך הצוואר שלי בזמן שאני, דם מדמך ועצם מעצמותיך, מקרטע ברגליים על המזבח ומפרפר פרפורי גסיסה אחרונים. נו, אבא'לה, אמרו לך לשחוט – תשחט.

אברהם כן כן, ככה זה. מה אפשר לעשות, נולדתי להיות קורבן. אני קורבן. מה הגמול שאתה מקבל אחרי כל החיים והנשמה שאתה משקיע בבנים שלך? יריקה בפרצוף. למה לא לרקוד לי על המצפון אם אפשר? למה לא להוריד אותי ביגון שאולה כשאני מנסה בסך-הכל למלא את מה שנגזר עלי מהשמים? למה לא, בעצם? אדם זקן, תשוש, עם רגל אחת באדמה. אז אולי, יצחק'לה, בן נאמן, אולי בכלל תקום לי פתאום מן המזבח ותברח? אולי תיתן לי לרוץ אחריך עם הברכיים הכושלות שלי? ! או אולי גם תחטוף לי את הסכין, אָה? ! למה לא? ! אולי תיקח את הסכין ותשחט אותי? ! תשחט, תשחט את אביך החלוש, זהו בדיוק מה שמגיע לי.

יצחק תשחט אתה, אבא'לה רחום וחנון, תשחט אותי, אבא'לה צדיק.

אברהם הרוֹג את אביך, שודד! הרוֹג אותו!

יצחק תשחט, אבא'לה למופת, אבא'לה עם לב יהודי חם, תשחט!

אברהם תקבור את אביך היחיד, מנוּול!

יצחק תחתוך, טאטע'ניו, תחתוך ותביא את הבשר למאמע'ניו!

אברהם רוצח!

[תופס את יצחק בגרונו.]

לשכב!

יצחק קול! קול! אני שומע קול!

אברהם מה פתאום קול? לשכב!

יצחק קול מן השמים!

אברהם מה פתאום קול מן השמים? ! לשכב!

יצחק אני לא יודע. הוא אמר "אל תשלח ידך אל הנער".

אברהם אני לא שמעתי כלום.

יצחק אתה כבר מזמן לא שומע טוב. הנה הוא חוזר פעם שנייה, "אל תשלח ידך אל הנער", לא שמעת?

אברהם לא.

יצחק אני נשבע לך... "אל תשלח ידך אל הנער".

[פאוזה. אברהם מרפה ממנו.]

אבא, אני נשבע לך ששמעתי קול מן השמים.

אברהם [אחרי שהות-מה] נו, אם שמעת כנראה ששמעת. אני, כמו שאמרת, קצת חירש.

יצחק מאה אחוז, אתה יודע שמצידי הייתי מוכן, אבל קול זה קול.

[פאוזה.]

ראית בעצמך שמבחינתי הייתי בסדר.

[פאוזה.]

שנינו היינו בסדר.

[פאוזה.]

אנחנו מצידנו היינו בסדר, לא, אבא?

[פאוזה.]

לא היינו בסדר?

[פאוזה.]

הכל נגמר טוב, אבא, למה אתה עצוב?

אברהם אני חושב מה יהיה אם אבות אחרים יצטרכו לשחוט את הבנים שלהם, מה יציל אותם?

יצחק תמיד יכול לבוא הקול מן השמים.

אברהם [בהשלמה] נו, אם אתה אומר.

אבי היקר, כשתעמוד על קברי

אבי היקר, כשתעמוד על קברי

זקן ועייף ומאוד ערירי,

ותראה איך טומנים את גופי בעפר

ואתה עומד מעלי, אבי,

אל תעמוד אז גאה כל-כך,

ואל תזקוף את ראשך, אבי,

נשארנו עכשיו בשר מול בשר

וזהו הזמן לבכות, אבי.

אז תן לעיניך לבכות על עיני,

ואל תחריש למען כבודי,

דבר-מה שהיה חשוב מכבוד

מוטל עכשיו לרגליך, אבי,

ואל תאמר שהקרבת קורבן,

כי מי שהקריב הייתי אני,

ואל תדבר עוד מילים גבוהות

כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.

אבי היקר, כשתעמוד על קברי

זקן ועייף ומאוד ערירי,

ותראה איך טומנים את גופי בעפר –

בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי.

מלכת אמבטיה

בעל [לקהל] הכל התחיל מבן-דודי יקותיאלי. יקותיאלי היה דייר-מישנה אצלנו בדירה ואישתי לא סבלה אותו.

בן-דוד [לאישה] למה את לא סובלת אותי?

אישה אל תיתמם. יש מספיק סיבות. אבל קודם כל זה שאתה לא עובר עם סמרטוט על הריצפה אחרי שאתה עושה מקלחת. זה מרתיח אותי. זה שורף לי את הקרביים. לכן התקמטו לי הפנים. אלוהים רושם הכל, אל תדאג.

בעל [לקהל] אישתי, תדעו לכם, אישה לא רעה, אבל אם היא מחליטה להרוג ג'וק, הג'וק לא יוציא את היום שלו.

אישה [לבעל] יקותיאלי לא ייכנס יותר לאמבטיה.

בעל מה את זוממת?

אישה אוי לו למי שעומד לי בדרך, כדאי לזכור את זה. אני נכנסת להתרחץ, אחרַי הילדה, אחריה הילד ואחריו אתה.

בן-דוד ואני אחרי כולם. בינתיים אגרד את הבטן כי אין לי עסקים יותר טובים. תשאירו לי קצת מים חמים.

אישה נחיה ונראה.

בעל [לקהל] חיינו וראינו.

אישה תענוג להסתכל. כולם רעננים וורודים ורק יקותיאלי מלוכלך. כי מה שאיפתו של אדם נקי? להצטלם ליד אדם מלוכלך, זהו יסוד הקוֹמפּוֹזיציה.

בן-דוד לא השארתם לי מים חמים.

אישה מצטערת, רק להרטיב את השדיים של בתי זה עניין של שניים-שלושה קוּבּ. אני צודקת, פְלַיישֶר ילדתי?

בת המממ, ונוסף לזה טוּסיק ובטן והכל... הו יש. יש ויש.

בן-דוד אם אתרחץ במים קרים אצטנן.

אישה תצטנן ותמות. זה טבעי.

בעל תראי, את לא יכולה לדבר ככה אל יקותיאלי, הוא סוף-סוף קרוב שלי.

אישה כן? אז בבקשה, תחזיק לך אותו, את הקרוב שלך. תקנו לכם חולצה לארבע ידיים. אדרבה, תנהלו אַתם את הבית. תחתכו אַתם קַרפּיוֹנים. אני אשכב לי על הספה ואשחרר דמיונות מיניים על שר התחבורה.

בעל לא על שר התחבורה.

אישה התחבורה, התחבורה.

בעל לא על שר התחבורה.

אישה מה אני יכולה לעשות שהמחשבות שלי תמיד מובילות את ההרהורים שלי לעבר שר התחבורה?

בעל את מוכרחה להתרכז רק בי. בּי-בּי-בּי, בבעלך-יקירך. תקראי לי עכשיו דובשני, פרופסור הלל דובשני.

אישה אתה מוכרח לבחור אחת מן השתיים: או בן-דוד יקותיאלי או בעל דובשני.

בעל דובשני.

אישה ויקותיאלי?

בעל כל מה שתגידי.

אישה שיישרף במקום?

בעל אמן ואמן, אלוהים שמן. ועכשיו תקראי לי פרופסור הלל דובשני.

אישה [ביובש] פרופסור הלל דובשני.

בעל לא תדמייני יותר על שר התחבורה?

אישה אין תגובה. תחיה במתח.

בעל [לקהל] יקותיאלי לא נכנס יותר לאמבטיה. אגב, כל ניסיון לתאר אותו כטלית שכולה תכלת הוא מגוחך. המניאק ניסה לבצע לא פעם מעשה מגונה בבתי.

בן-דוד [לבת] בואי, בואי, פליישר ילדתי. את רוצה שדוד יקותיאלי יעשה בך מעשה מגונה?

בת אתה רואה שאני עסוקה עם החליל.

בעל [לקהל] כן כן. מניאק גדול. אלא מה? משפחה. לא רצינו סקנדל עם המשטרה.

אישה אם אנחנו רוצים למנוע הסתננות יקותיאלית לאמבטיה, אנחנו מוכרחים להתרחץ לפי תור ללא הפוגה, כי הסוף יהיה שהוא יסתפק גם במים קרים. בּוּבָּ'לָךְ, אתם מבינים שאין לנו ברירה.

בן אמא'לה, אני בדרך כלל לא מדבר הרבה כי יש לי אוכל בפה. אבל שלבך יהיה סמוך ובטוח בדבר אחד: הפקרות לא תשתולל כאן. לבך סמוך?

אישה מָגֶנְצָא חמוד שלי, אני גאה בך. עכשיו אני רואה שלחלוֹץ דד לבן כמוך זהו תענוג רֶטרוֹאַקטיבי.

בעל [לקהל] הגיעו ימים קשים. הילדים הפסיקו ללמוד, אני הפסקתי לעבוד בפּרוֹפסוּרה. אישתי, שפנתה זה לא כבר לקרמיקה, נטשה את הקרמיקה. לאחר כמה שבועות הפסקנו כמעט לצאת מהאמבטיה, חוץ ממילוי צרכים הכרחיים.

אישה ומי שלא מתרחץ, עושה פַּטרוֹלים בין הכיור לכביסה המלוכלכת.

בן-דוד [מפגין] רחצה חופ-שית! רחצה חופ-שית!

משפחה [חוץ מהבעל] הגדרה עצ-מית! הגדרה עצ-מית!

אישה [לבעל] למה אתה לא איתנו?

בעל אל תכעסי, יֶבְטוּשֶבַע. אני מתבייש.

אישה [פוקדת על עצמה] דמיונות מיניים על שר התחבורה – צוצו, צוצו בראשי!

בעל [מפציר] יֶבְטוּשֶבַע!

אישה [שסבלנותה פקעה] יֶבְטוּשֶבַע – יֶבְטוּשַקְלי! לך ליקותיאלי, רוח פרצים, תתפזר לארבעה כיוונים.

בעל טוב-טוב, יֶבְטוּשֶבַע, רק לא להתפזר. סליחה.

אישה וסבלנותי?

בעל זה לא יקרה יותר. פשוט שגיתי. החיים פתלתלים.

אישה על הברכיים!

[הבעל מתיישב על ברכיה.]

שלך!

[הבעל כורע ברך.]

בעל את סולחת לי?

בן אין תגובה. תחיה במתח.

[הבעל מסתכל בו בפליאה.]

אישה מָגֶנְצָא הוא עכשיו השופר שלי.

[הבן משמיע קולות תקיעת שופר.]

בן-דוד [מתקרב] חכו עד שאשליך אתכם לביוב! אתם תזרמו לים לא עם הֶלֶן קֶרְטיס, בזה תהיו בטוחים! כולכם פנימה חוץ מפליישר ילדתי כמובן! היא תישאר איתי, היא תשב על הברכיים שלי, לא פה [מצביע על ברכיו], יותר קרוב להנה [מצביע בכיוון מעלה ירכיו], מעשה מגונה מחכה לפליישר ילדתי כמו כלב נאמן.

אישה חה-חה! חי-חי! חוּ-חוּ! תחזיקו לי את הלחיים שלא ייקרע לי הפה מרוב צחוק!

[הבן והבת תוקעים כל אחד אצבע בלחיה כדי לקרב את זויות פיה זו לזו.]

תודה.

[ליקותיאלי.]

באמבטיה שלנו, שתהיה אך ורק שלנו, תוכל פליישר ילדתי והבאים אחריה לשחק בתחתונים בלי חשש לתומתם. החוצה!

בן קְשְ-קְשְ, החוצה, זרגיאלי.

בן-דוד שמי לא זרגיאלי, שמי יקותיאלי.

בעל [לקהל] הזמן חלף. מָגֶנְצָא עבר קורס לאינסטלציה.

אישה זהו המצב, בּובָּ'לָךְ, אַמְבַּטְיָלֶנְד זקוקה לאינסטלטורים ולא לפרופסורים.

בן שיהיה לך לב שקט, אמא'לה: אני ישן עם מפתח שוודי.

בעל [לקהל] מפעם לפעם נעשו בידי השכנים ניסיונות לתווך בינינו לבין יקותיאלי. זה קרה בערך לפני שלוש שנים. יקותיאלי הקים חומת כיסאות בהוֹל במטרה לחסום את דרכנו החוצה.

בן-דוד [מתריס] עשרים שנה לא הורדתי גרביים! ומה יצא מזה? ! כל השאיפות שהיו לי מצטיינות עכשיו במוּגלה! אוי-אוי, איך שאני אכניס אתכם לביוב!

בעל [לקהל] אבל אנו היינו מוכנים.

בן [שם ידו על לבו כאומר "סמכי עלי"] אמא'לה...!

בעל [לקהל] עם הינתן האות פרצנו כסופה. חומת הכיסאות נפלה. טיהרנו את בית-השימוש.

בן [חגיגי] אמא'לה, מָגֶנְצָא אמר – מָגֶנְצָא עשה. בית-השימוש בידינו.

בעל [לקהל] קלף חזק, לכל הדעות.

בת אני נכנסת ראשונה, אני פליישר.

אישה קודם כל אני מוכרחה להיכנס בשביל צילומי חוץ.

בעל [לאישה] יֶבְטוּשֶבַע, התמונה שבה את מתכופפת, מביטה אל דמותך הנשקפת במים שבתחתית האסלה ולוחשת "חזרנו!" היא תמונה בעלת רושם בל-יימחה.

אישה כשראיתי את בבואתי למטה חשבתי לעצמי: יבוא יום ונוריד את המים.

בן-דוד [תובע] פּיפּי!

אישה מתחננים, תחנוּניאלי, מתחננים? ! לוחץ בבטן אז מורידים ראש? !

בן פּיש-פּיש, זרגיאלי!

בן-דוד פּיפּי!

אישה תעבור עם סמרטוט ריצפה אחרי המקלחת ולא תנסה לעשות מעשים מגונים בפליישר ילדתי? !

בן-דוד פּיפּי!

אישה תעבור עם סמרטוט ריצפה אחרי המקלחת ולא תנסה לעשות מעשים מגונים בפליישר ילדתי? !

בן-דוד פּיפּי!

אישה במכנסיך. עקשן-פָּרֶךְ תהיה לא אצלי.

בעל [לקהל] היינו בטוחים שהפעם ייכנע או יסתלק מהדירה. להתרחץ – מילא, אבל פּיפּי זה לא דבר שאתה יכול להתווכח איתו. ובכל זאת לא נשבר. בתוך מכנסיו הטיל השובב את הנוזל הצהבהב. ולא רק הנוזל.

בן-דוד כן, כן, נהיו לי כבר מכנסיים של טורקי, אבל אני לא מוותר!

בעל לחץ כבד הופעל עלינו מצד ועד הבית לנסיגה מבית-השימוש. אנו מצידנו טענו כי אין לנו כל אינטרס למנוע את צרכיו של יקותיאלי.

אישה [יושבת] מי בכלל רוצה במצב הזה? מה זה נותן? למי זה נחוץ? בשביל מה? בשביל מי? בשביל מו? לא היה הרבה יותר נעים לי לשבת בחדר ולגהץ פיג'מה כשפליישר ילדתי רובצת על הספה ומנגנת בחליל? ! אני יודעת, זו נאיביוּת מצידי. לשבת על בית-שימוש ולחלום על אידיליה מסוגלת רק אישה תמימה ונאיבית כמוני.

[לבעל.]

אגב, הממלכה זקוקה למנהיג.

בעל ממתי זו ממלכה?

אישה בוקר טוב, פרופסור, ישנתָ? נחרתָ בספריות?

בעל הייתי ער כל הזמן. הכנתי לכם כבד קצוץ במטבח. לא ידוע לי על ממלכה.

אישה אמבטיה יש לנו?

בעל כן.

אישה בית-שימוש יש לנו?

בעל כן.

אישה את התנ"ך נָתַנּוּ?

בעל נתנו? את נתת את התנ"ך?

אישה בבר-מצווה של איקָ'לה נתתי לו תנ"ך. ועכשיו הקץ לוויכוחים. הממלכה היא עובדה קיימת. כי מה אני אומרת? אם כבר מוכרחים להסריח – לפחות עם גוּשפּנקה. ומה אומר על כך הדור הצעיר? הדור הצעיר מסכים.

בת מסכים, מסכים, העתיד צופן רק צימוקים.

אישה יאה נאה. והיות שאני יושבת על האסלה שמונה-עשרה שעות ביממה, טבעי לי להיות המלכה.

בת ולי טבעי להיות נסיכה כמו שלמיץ טבעי טבעי להיות טבעי.

בן באופן טבעי טבעי לי להיות הנסיך.

אישה דובשני, נחש מי המשרת?

בעל כן, טבעי, טבעי לי מאוד.

אישה ועכשיו תעביר את המסדר ל"קפוץ-לי!"

בעל [מכריז] המסדר יעבור ל"קפוץ-לי!" מסד-ר – קפוץ-לי!

[כולם קופצים לדום.]

אישה [חגיגית] מלכת מחוזות אמבטיה השלמה וגליל טואלט – הוד מלכותי אִיכְס דֶה-לָה-פיכְס!

בן [חגיגי] נסיך פּוֹמפּה, עוצר חוֹקן ולורד ניאַגָרָה – הוד מעלתי גֶ'רי אַ-לָה-אֶרי!

בת [חגיגית] דוכסית אסלה, מכסה אסלה עילית וחבל הורדת המים, שומרת חותם פי-הטבעת המלכותית – הוד מעלתי שַרְלוֹטה פוֹן-פּוֹתָה!

בעל [מנסה להיות חגיגי] בּוֹבּ צ'יז – משרת.

אישה מגילת היסוד שלנו כוללת ארבעה עקרונות:

א. מלכות אמבטיה השלמה היא עובדה קיימת.

ב. כל מי שחושב אחרת – טועה.

ג. מי שטועה יועמד מהר מאוד על טעותו.

ד. מלכות אמבטיה השלמה תעמיד את הטועה על טעותו במקום ובזמן שהיא תבחר.

בעל [לקהל] ואם אישתי לא מתה בינתיים הרי היא חיה באושר עד היום הזה כשהיא יושבת על האסלה, תוקעת בּוּמים על-קוליים ומפריחה את נאומיה.

אישה [נואמת תוך ישיבה] מעל במה חשובה זו אני מפנה קריאה נרגשת לבני-דודינו באשר הם שם. פנינו מועדות לשלום. השלום הוא כל שאיפתנו. הביאו לנו את השלום. אנו רוצים בשלום. כל מעיינינו בשלום. תנו לנו שלום. אנו מבקשים את השלום. הבו לנו שלום.

בעל [סותם את האף] אפשר לפתוח חלון?

אבל המלכות היא שלמה

יום יבוא וכל הסיבות

וכל הכוונות הטובות והרעות

יהיו לאבק פורח,

וגם מן הנוד, באשר הוא נוד,

לא ייוותרו הרבה כוונות,

אבל יישאר הריח.

אך נומה ילד, אל תִפְחַד,

הרי המלכות היא שלמה,

לרוב הדודים יש רק רגל אחת,

אבל המלכות היא שלמה,

וכל הדודות מסביב לבור

מחכות לך, ילד גיבור,

אבל המלכות היא שלמה.

מה נֹאמר לבנינו ביום ההוא,

כשכל הסיבות שהיו לנו

ייהפכו לאבק פורח?

שרצינו בטוב, בלב תמים,

ועכשיו בעצמנו איננו יודעים

איך נשאר לנו רק הריח.

אך נומה ילד, אל תִפְחַד,

הרי המלכות היא שלמה,

לרוב הדודים יש רק רגל אחת,

אבל המלכות היא שלמה,

וכל הדודות מסביב לבור

מחכות לך, ילד גיבור,

אבל המלכות היא שלמה.

לַקְקוּ, אחים, לַקְקוּ

לַקְקוּ, אחים, לַקְקוּ,

לקקו את האצבעות,

את אלה שלא איבדתם

באחת המלחמות.

ולפני שתאבדו גם את הראש והלשון,

לקקו, אחים, לקקו,

ולכו הביתה לישון.

"לילה טוב", אומר המטוס,

"לילה טוב", עונה הנ"מ,

"ליל מנוחה וחלומות פז",

אומרים הילדים במסיכות הגאז,

ועונה בקול רך המטה הכללי:

"אני שלכם ואתם שלי".

לקקו, אחים, לקקו,

לקקו את הפצעים,

וביום שיגלידו אלה,

אל חשש, תקבלו נוספים.

כי אשר לבשרכם ועורכם

אין שום תוכניות חיסכון,

לקקו, אחים, לקקו,

ולכו הביתה לישון.

"לילה טוב", אומר המטוס,

"לילה טוב", עונה הנ"מ,

"ליל מנוחה וחלומות פז",

אומרים הילדים במסיכות הגאז,

ועונה בקול רך המטה הכללי:

"אני שלכם ואתם שלי".

לקקו, אחים, לקקו,

לקקו אחד לשני,

כך לא תצטרכו לפחות

להביט זה לזה בַּפָּנים.

העיקר שהראש הנכון

יהיה בישבן הנכון,

לקקו, אחים, לקקו,

ולכו הביתה לישון.

"לילה טוב", אומר המטוס,

"לילה טוב", עונה הנ"מ,

"ליל מנוחה וחלומות פז",

אומרים הילדים במסיכות הגאז,

ועונה בקול רך המטה הכללי:

"אני שלכם ואתם שלי".

כך היכרתי את בעלי

[הקברט 'מלכת אמבטיה' הוצג לראשונה באפריל 1970. ההצגה עוררה סערת רוחות ציבורית, שלוותה בהתפרעויות במהלך ההופעות. בעקבות זאת החליטה הנהלת תיאטרון הקאמרי להוריד את ההצגה לאחר 19 הופעות בלבד. הטקסט הזה והטקסט שלאחריו נכתבו בעקבות הורדת ההצגה.]

הייתי רוצה לספר לכם כיצד היכרתי את בעלי. זה היה בהצגת 'מלכת אמבטיה' בתיאטרון הקאמרי. ממש לכלוך וזוהמה. אף-על-פי שבאתי לבדי, בחלק השני לא יכולתי להתאפק יותר וצעקתי. למעשה זו לא הייתי אני. כל ההורים השכולים, כל האלמנות, כל החללים והנכים – הם היו אלה שצעקו מתוך גרוני. זו היתה הפעם הראשונה שלא יכולתי לשלוט בעצמי בהצגת תיאטרון. שאגתי כמו לביאה שכולה. מפני שכאב לי השקר שבדבר. אף מילה בהצגה הזאת איננה אמת. כי החיים שלנו כאן, בארץ הזאת, הם לא קָקָה ופּיפּי כפי שניסו להראות לי על הבמה. אני חושבת שצריך באמת להיות עיוור או מנוול כדי להפוך את כל היקר לנו לקָקָה ופּיפּי. אפשר להבין שיש לאיזה מחזאי אוֹבְּסֶסיה, נחוץ לו לשחק בקָקָה ופּיפּי; בבקשה, איש לא מפריע לו לעשות את זה בבית. אני, כקהל, לא מוכנה לבוא לתיאטרון המוחזק בכַספי ולמצוא את הבמה טובעת בקָקָה ופּיפּי.

כמו שהזכרתי, זה היה בחלק השני, לקראת הסוף. זה כבר עבר כל גבול, הקָקָה והפּיפּי והקָקָה והפּיפּי ושוב הקָקָה והפּיפּי. אני זוכרת שצעקתי ופתאום קפצתי ממקומי, רצתי לעבר אחד המיקרופונים, כופפתי אותו וצווחתי לתוכו: "זוהי טינופת! הרי זה קָקָה ופּיפּי וקָקָה ופּיפּי וקָקָה!". שמעתי, כמו בחלום, קולות של אנשים אחרים מצטרפים לצעקות שלי: "הרי זה קָקָה! הרי זה קָקָה ופּיפּי!" גבר אחד, נמוך, עם פנים אדומות, זינק לבמה כדי לנתק את חוטי החשמל, וכששמע אותי, בתוך כל הרעש הזה, צועקת "קָקָה!" הוא הסתכל לעברי והמשיך אחרי "פּיפּי!" – זו היתה למעשה ההיכרות הראשונית. בינתיים הופסקה ההצגה ונדלק האור באולם, אבל אנחנו, הקהל, לא רצינו להפסיק את המחאה. המשכנו לקרוא: קָקָה! פּיפּי! ואחרי שהוציאו אותנו החוצה התגודדנו מול פתח התיאטרון ולא הפסקנו אפילו לרגע: קָקָה! פּיפּי! קָקָה! צעקנו כשלוש או ארבע שעות, עד כדי כך קוממה אותנו החלאה הזאת. בסביבות שתיים בלילה התפזר הקהל. האיש הנמוך עם הפנים האדומות שנשאר לצעוק ביחד איתי "קָקָה ופּיפּי" ליווה אותי הביתה. כל הדרך הייתי עדיין המומה, הלכתי ומלמלתי כאילו אני מסרבת להאמין: "קָקָה ופּיפּי? ! קָקָה ופּיפּי? !" כשהגענו אלי הביתה רציתי להיפרד, אבל הוא ביקש לעלות לרגע כדי לעשות פּיפּי. הסכמתי. הוא עשה גם קָקָה, יצא מבית-הכיסא ואמר: "עשיתי קָקָה ופּיפּי". נשארנו ערים עד הבוקר. ככה היכרתי את בעלי.

יוני 1970

גילוי דעת

[פורסם בעיתון 'הארץ' לאחר הורדת ההצגה.]

כבוד שר הביטחון, ראשי מועצות עירוניות, אישי ציבור ומעלה, אירגוני הורים שכולים, כתבי עיתונות, רדיו וטלוויזיה, קהל אזרחים נכבד,

בוש ונכלם, ויחד עם זה אסיר תודה, עומד אני בפניכם היום. מאמציכם הכנים והבלתי-נלאים להוריד את ההצגה 'מלכת אמבטיה' פקחו את עיני וגרמו לי שאהרהר שנית במה שכתבתי. עתה, עם הורדת ההצגה מעל בימת התיאטרון הקאמרי, יכול אני להודות בראש מורכן: שגיתי. ניצלתי את עקרונות הדמוקרטיה והחופש על מנת לערער את מוראל הציבור, לחרף ולגדף מערכות ישראל ולזרוע איבה ומבוכה בקרב אומה מלוכדת.

אני חוזר בי מכל מילה ותג שכתבתי. הריני מבקש מכם, בשפל-קול, לייחס את משגי לגילי הצעיר ולחינוך הקלוקל שקיבלתי בבית הורי.

ועם בקשת הסליחה, אני מוסיף לקוות שתינתן לי עוד הזדמנות נוספת להוכיח עצמי כאזרח מועיל מן השורה, לתפארת המדינה והלאום.

חנוך לוין

יוני 1970