הפטריוט

הוצג לראשונה באוקטובר 1982

חיים שכאלה

מנחה גבירותי ורבותי, במסגרת תוכניתנו "חיים שכאלה" – אנו מזמינים אתכם לחזות בדיוקנו של פטריוט. הנה הוא. קטן, נחמד, אופטימי, מלא זיכרונות ותוכניות. המקום – שווייץ של המזרח התיכון. הזמן – זמן הגאולה. המטבע – דולר, אנחנו מאחלים לכם ערב נפלא.

[המנחה מכניס את להב עשת כשגבו לקהל.]

שלום לך, מר להב עשת. תסתובב בבקשה.

[להב מסתובב, רואה את הקהל, אדיש.]

להב חיים שכאלה?

מנחה הפתעה, מה?

להב אני קצת עסוק.

מנחה מר עשת. מזל טוב, יש לך היום יום הולדת, אנחנו התאספנו במיוחד, כל קרוביך וידידיך...

להב [לעצמו, חמוץ] "ידידיך"!

[ניגש ומתיישב מול הקהל.]

מנחה גבירותי ורבותי, להב עשת. סיפורו של דור, סיפורה של תקופה. אנו נגולל בפניכם את קורות חייו, באמצעות פגישות מרגשות עם אלה שעברו איתו יחד כיברות דרך שונות בחייו. ניגש אל האורח הראשון. מר עשת, מה אומר לך הקול הבא?

קול ישבנו ושתינו תה לפנות ערב בקצה החורשה.

מנחה מזהה?

להב שר התיירות?

מנחה לא. אני מזמין את בעל הקול להיכנס.

[נכנס אחיו של להב.]

מר עשת, אחיך! הוא בא במיוחד מרומניה.

להב אין לי דולרים!

מנחה [לאח] אולי תספר לנו משהו על הפרק המשותף בחייכם.

אח ישבנו ושתינו תה לפנות ערב בקצה החורשה.

להב [קופץ בחמת זעם] חורשה?! יער!! מגרש של שישה דונם עם יער, הלכת מאחורי הגב ומכרת את המגרש של הסבתא בטרנסילבניה בשישים אלף דולר כשלי סיפרת על שלושים ואת הכסף העברת לאוסטריה!

האח שישים היה לפני מס!

להב לא שילמת מס!

אח ארבעים אחוז, שילמתי!

להב לא שילמת!

האח ארבעים אחוז!

להב תראה את חשבון הבנק באוסטריה!

האח אין לי כלום באוסטריה!

להב שישים אלף באוסטריה, באוסטריה!

[למנחה.]

החנות לא הולכת, העיניים לא רואות, לחץ דם גבוה, בשביל מה הבאת לי אותו מרומניה?!

מנחה מר להב עשת, תירגע בבקשה, יש לך יום הולדת היום. אולי יעודד אותך לשמוע את הקול הבא?

האח [לעצמו, ממלמל תוך כדי שהוא תופס את מקומו בקהל] שישים אלף...

להב [צועק] כן, שישים באוסטריה! יש אלוהים בשמים!

מנחה די, די, מר להב, יום הולדת!

[מכריז.]

הקול הבא!

קול ישבנו ושתינו כוס תה, סיכמנו את הכל, לפתע נשמע צפצוף החדשות.

מנחה מזהה?

להב [מושך בכתפיו] גם זה נשמע קול של מישהו שחייב לי.

מנחה אני מזמין את בעל הקול הבא להיכנס!

[נכנס רייכמן, להב רואה אותו וקופץ כנשוך נחש.]

להב רייכמן הגזלן! המלווה בריבית רייכמן!

[משתדל להתאפק, יושב.]

מנחה כבוד הרב רייכמן...

להב "רב"!

מנחה [לרייכמן] ספר לנו משהו על שנות היכרותך הארוכות עם להב עשת.

רייכמן מר עשת ואני עובדים יחד במשך שנים...

להב [לעצמו] "עובדים"! הוא עובד – אני אבוד.

רייכמן עזרתי למר עשת לא פעם ולא פעמיים בגמילות חסד בשעת הדחק...

להב [לא מצליח להתאפק יותר] "גמילות חסד"! – מלווה בריבית קצוצה! מאה ושישים אחוז ריבית לחודשיים, לוקח דולרים – מחזיר לירטות, שלוש מיליון לירות קרע ממני לפני שנה, השקיע בבורסה ואחר-כך סיפר שהמניות נפלו!

רייכמן נפלו! נפלו! גם בארזים נפלה שלהבת!

להב איך ירד האַי-די-בִּי מ-9380 נקודות ל-400 בבת-אחת! אתה ישנת?!

רייכמן שלום הגליל, פרץ שלום הגליל!

להב שלום אֶמוֹ! לא מכרת כלום! שלשלת את השלוש מיליון לכיס ונכנסת ליבוא סוּבּארוֹ! תביא לפחות סוּבּארוֹ!

רייכמן מה לי וליַפּוֹנְקָ'לָך!

להב תביא מֶץ, תביא גְרוּנְדִיג, שַאבּ-לוֹרנץ, משהו! אַמקור!

[למנחה.]

בשביל מה הבאת לי את החזיר הזה לכאן?

מנחה מר עשת, תירגע, יש לך יום הולדת ואנחנו חשבנו לשמח אותך...

להב עם גנבים?! מה אתה מביא לי מגרדי פצעים!! החנות צולעת, אני חצי עיוור,  תן חֶבֶל – אני מתאבד...

מנחה די, די, מר עשת, אבל אתה ודאי תשמח לזהות ולפגוש את בעל הקול הבא. מה אומר לך הקול הבא?

קול נתתי לו את התיק והוא שם אותו בארון ומאז התיק הלך לאיבוד.

להב [מושך בכתפיו] שר התיירות?

מנחה אני מזמין את בעל הקול להיכנס!

[נכנס בנו של להב.]

מר להב עשת – הבן שלך.

[להב קופץ על בנו להכות אותו בחמת זעם.]

להב תחזיר את התכשיטים שלקחת מהכספת! גנב! תחזיר!

הבן סנילי!

להב משטרה!

הבן אמבולנס!

להב תאסרו אותו!

הבן קוּקוּ! לעכו לֵךְ! תעשה פסטיבלים!

מנחה [מפריד ביניהם, מנסה להרגיע] מר עשת, תירגע, תירגע מר עשת, זהו יום ההולדת שלך, אולי יש מישהו שכן היית שמח לראות?

להב את מי יש לי לראות?! גנבים כולם! גם אתה! בטח כייסת אותי כשהכנסת אותי בחושך! כולכם! גנבים! כל מי שחי פה – לקח ממני! החנות גוססת, אני עיוור, דם יוצא לי מהאף – אלה חיים-שכאלה אלה? מילא מלחמות – אבל גנבים?! אלה יהודים?! זו מדינה?! ליליינבלום! הגליל ליליינבלום והנגב ליליינבלום, הקיבוצים ליליינבלום, גני הילדים ליליינבלום, חיל האוויר ליליינבלום, השמים ליליינבלום, כל היהדות, לא מהר סיני – מליליינבלום! ליליינבלום, ליליינבלום, ליליינבלום ופנינה רוזנבלום!!! מה זה, אין כבר מקום אחד שאדם ישר יכול לפתוח בו חנות מבלי שיגנבו לו את הביצים?! רבותי – אני מהגר מכאן לאמריקה!!!

שיר הפלגה עליז

מנחה ערב חג העצמאות המאתיים ושישה של ארצות-הברית,

בפתח הקונסוליה תור מבקשי הוויזות – ארוך מתמיד.

שיר הפלגה עליז!

[העומדים בתור שרים.]

הנה טובעת ספינתנו,

הֵי הוֹפּ, ההגה איננו.

ההגה איננו. הולכים ושוקעים;

אמריקה, אנחנו באים!

סחוטים ורטובים כהוגן,

הֵי הוֹפּ, נקרע גם העוגן.

נקרע גם העוגן, הולכים ושוקעים;

אמריקה, אנחנו באים!

המים כבר בגובה הרגל,

הֵי הוֹפּ, נפל גם הדגל.

נפל גם הדגל, הולכים ושוקעים;

אמריקה, אנחנו באים!

שקעה הספינה, אין כבר כלום,

הפה במים עושה פְּלוּם-פְּלוּם.

הפה במים, הולכים ושוקעים;

אמריקה, אנחנו באים!

הפה במים, שוקעים בים;

America, here we come!

ידידות

מנחה ובעוד על תור מבקשי הוויזות יורדת שקיעה עגומה,

בתוך בניין השגרירות חוגגים ראשי האומה.

[שר החוץ נושא נאום ברכה בפני שגריר ארצות-הברית.]

שר החוץ כבוד שגריר ארצות-הברית, גבירותי ורבותי, לרגל חג עצמאותכם נתבקשתי, אני שר החוץ, להביא את ברכת ממשלתי אל האומה הגדולה והנהדרת, מנהיגת העולם החופשי, ידידתנו ובעלת בריתנו...

שגריר ידידתנו.

שר החוץ סליחה?

שגריר ידידתנו, לא בעלת בריתנו. ידידתנו בלבד.

שר החוץ ידידתנו, כמובן. ידידתנו הטובה. ידידתנו הגדולה. נרים כוסית לשלומה וכוחה של הידידות ההולכת ומתהדקת בין שתי המדינות, ברית אחים...

שגריר ידידות.

שר החוץ ידידות, ועוד איזו ידידות! אבל גם קצת בעלת ברי...

שגריר לא, רק ידידות.

שר החוץ ברית לא רשמית...

שגריר ידידות.

שר החוץ ידידות נצחית.

שגריר ידידות.

שר החוץ אבל לבבית.

שגריר לבבית.

שר החוץ ברית בין הלבבות.

שגריר ידידות!

שר החוץ בסדר, ידידות, בסדר. זה מה שאמרתי: ידידות. רבותי, יש ידידות, ויש ידידות. יש ידידות עם ברי...

שגריר ידידות! ידידות, אני אומר לך!

שר החוץ בסדר! אל תצעק! לא הלכתי להגיד ברית, הלכתי להגיד בריטניה! יש ידידות עם בריטניה, ויש ידידות עם אמריקה, ובדברנו על ידידות עם אמריקה, אל נשכח שאנו עומדים בפני ברית...

שגריר הנה אתה אומר ברית!

שר החוץ ברית-המועצות אני אומר! ברית-המועצות! כי אם תקום עלינו ברית-המועצות לכלותנו, האם לא תחוש אמריקה בצורך להפוך את הידידות לברית אחים...

שגריר ידי...

שר החוץ ...דות, ידידות, ידידות, ידידות!

[פתאום על ברכיו, דמעות בעיניו.]

תן מאתיים מיליון.

שגריר מה?!

שר החוץ מאתיים מיליון. תן! אין! תן! תן ואני לא מטריד אותך יותר הערב עם ברית...

שגריר אדוני שר החוץ, אנחנו פה במסיבה...

שר החוץ אני יודע. מסיבה. נשף. עצמאות. יין. לב פתוח, נדיב. תן. נחנקים. תן. זרוק על הריצפה. אקח כמו כלב. על הברכיים. זרוק באוויר. אתפוס בין הרגליים. זונה. תן.

שגריר אדוני שר החוץ...

שר החוץ ואל תקרא לי שר. קרא לי שרה. שרה'לה. שרה'לה היתומה. שרה'לה המשרתת. קח את שרה'לה המשרתת איתך לאמריקה, אה? אני אעזוב הכל. לאמריקה. משרת. הנה, אני כבר לבוש כמו חדרן. קח. חינם. קח.

[מתייפח לרגלי השגריר, השגריר טופח על שכמו להרגיעו. שר החוץ קם, ממשיך בקול מתחנן.]

אבל אם רוסיה תקום...

[הוא מפסיק ותולה עיניו בשגריר.]

אם רוסיה תקום...

שגריר [קם ממקומו ושר]

אם רוסיה תקום, הו אם רוסיה תקום

ותשמיד את כולכם עד אחד,

תמצאו אותנו עומדים, כמו תמיד,

עם זר פרחים מן הצד.

ואנחנו נזיל דמעה, כמובן,

ונחוש סוף סוף ברית אחים,

יהא ליבכם שקט ובטוח,

אנחנו טובים בפרחים.

[יוצא.]

היריקה

[להב עשת מול הקונסול האמריקאי.]

להב [לעצמו] לאחר שביליתי את הסתיו על המדרכה שממול פתח הקונסוליה האמריקאית, ולאחר שחציתי סוף סוף בנובמבר את הכביש ועברתי חורף קשה על המדרכה של הקונסוליה עצמה – אביב, תורי להיכנס.

[לקונסול.]

אני ישראלי. אני רוצה להגר לאמריקה.

קונסול אנחנו לא מקבלים טפילים לאמריקה.

להב אני לא טפיל. אני רוצה ויודע לעבוד.

קונסול אין לנו צורך בסוחרים וספסרים. אנו זקוקים לעובדי עבודות בזויות.

להב אני יודע ואוהב לעבוד עבודות בזויות. אנקה בתי-שימוש בלוס אנג'לס.

קונסול מניסיוננו אנו יודעים שאדם אחד מועיל מביא איתו עדה שלמה של טפילים. יש לך משפחה?

להב אישה וילד. האישה יודעת ואוהבת לשטוף רצפות. הילד יילך לבית-ספר למלונאות.

קונסול פקידי קבלה יש לנו מספיק.

להב הילד מתענין בחדרנות... ולחילופין במעליות.

קונסול הורים?

להב אין.

קונסול אצלנו רשום: אמא.

להב נכון, שכחתי: אמא.

קונסול הגיל שלה?

להב שבעים וחמש.

קונסול מניסיוננו אנו יודעים שלאחר זמן גוררים לאמריקה גם את האמא.

להב האמא נשארת פה.

קונסול עלינו להיות בטוחים מראש.

להב היחסים ביני לבין אמי רעים.

קונסול הוכחה.

להב מוכן להוכיח בכל דרך שתספק את רצון אמריקה.

קונסול אמריקה רוצה לראות אותך יורק בפני אמך.

להב האם זוהי הפּרוֹצדוּרה המקובלת?

קונסול כמובן. אמריקה לא עוסקת בהתעללות.

[נכנסת האם הישישה.]

להב אמא, אני נוסע לאמריקה עם אישתי ובני.

האם ומה איתי?

להב את נשארת פה.

האם יהיה לי קשה להיפרד מהנכד שלי לחודש.

להב יותר מחודש.

האם עד פסח?

להב יותר.

האם בני, אני כבר לא צעירה. מתי אתם חוזרים?

להב לא חוזרים.

האם איך אראה את הנכד שלי?

להב תמונות.

[פאוזה. האם מתחילה לבכות.]

האם אני בודדה. מי ידאג לי? קחו אותי איתכם. רק לביקור. עוד לא ראיתי את אמריקה.

להב לא ניקח. את נשארת פה.

קונסול זה הזמן לירוק.

[להב מתכונן לירוק. האם נושאת ראשה אליו, מביטה בו, חושבת שהוא עומד לבכות.]

האם אני מסתכלת עליך, בני, ורואה שזה לא נכון. אתה לא תשאיר את אמא לבד. אתה אוהב את אמא. אמא זקנה, לאמא אין כוח...

[שוב מתכונן להב לירוק, ושוב נדמה לאם שהוא עומד לבכות.]

אהה, אני רואה שגם אתה כבר עומד לבכות. ידעתי שלא תשאיר אותי לבד. ידעתי, בני, ידעתי.

[היא מלטפת את פניו. הוא מסב את ראשו הצידה.]

להב [לקונסול] אדוני הקונסול, אני לא יכול לירוק בפני אמי.

קונסול אנחנו לא יכולים להעניק לך ויזה לאמריקה.

להב צדקת, אמא. לא נעזוב אותך. אנחנו נשארים כאן, איתך. יחד נבער כולנו במחנק ונחמם לך את עצמותייך הזקנות.

[הולך ומתלהט בכעסו.]

מרוצה, אמא'לה? בנייך ונכדייך יישארו כאן, איתך. אם להירקב אז כאן, ביחד, עד סוף כל הדורות. אל תבכי, זקנה! חסכי לך את הדמעות לימים קשים יותר, בְּכי עלי כשאמות כאן במלחמה הבאה! בכי על נכדך במלחמה שאחריה! אז תבכי בנוחיות! נכדים על ברכייך רצית, ואנו ניתן לך נכדים מתחת לכפות רגלייך! טוב, אמא'לה? מרוצה, אמא'לה? אז תבכי עלינו, אמא'לה? ומתי תצטרפי גם את אלינו לבור? יחד, איתנו, בבור, כולנו!

האם כן, כן, יחד! כולנו יחד! אני ובני ונכדי – יחד!

[להב יורק בפניה. היא עומדת רגע קפואה ונדהמת.]

קונסול אתה יכול לקבל את הוויזה לאמריקה.

[האם עומדת עוד רגע, אחר-כך מסתובבת ופונה ללכת בצעד כושל.]

האם קר. ירדה טיפה של גשם. צריך ללכת הביתה לסגור את התריסים.

[יוצאת. להב לוקח את הוויזה.]

להב תודה, אדוני הקונסול.

[לקהל.]

ירקתי בפני אמי ונשארתי בחיים. בסך-הכל מה? היא סֶנילית, היא תשכח עוד מעט, ואפילו אם היא לא תשכח, היא תמות עוד מעט, ואני כבר אהיה הרחק הרחק, פותח עסקים חדשים בלוס אנג'לס, אולי אפילו חנות על שמה, מה יש, בכל זאת אמא... הוי אמא, איזו אמא... עמוק עמוק בלב, לנצח...

מבזקי חדשות

ידיעות פנים

ראש הממשלה נאם בבית העלמין הצבאי בצפת.

הוא קרא למתים לחכות בסבלנות. הם הסכימו פה אחד.

ידיעות חוץ

כוח פשיטה של צה"ל נחת במסוקים בצ'ילֶה.

לכל כוחותינו שלום. חייל אחד קיבל קילֶה.

אבן הפינה

[שר בממשלה, עומד ונושא מתוך נייר נאום מול בור פתוח. לידו המזכיר עזרא. מעֵבר לבור – מחוץ לבמה – קהל רב, ארון עטוף שחורים ואישה גוהרת עליו ובוכה.]

שר קהל מוזמנים נכבד, אישי ציבור ומעלה, גבירותי ורבותי! אני מתכבד בזה לפתוח את טקס הנחת אבן הפינה לבניין הספרייה הציבורית על שם חולדה שוורץ. בניין ספרייה זה, לראשונה בתולדות הארכיטקטורה, תוכנן בצורת תותח ענק שלועו פעור בזוית של 45° כלפי גבולנו המזרחי. מיטב הספרות העולמית בכל שטחי הרוח ירוכז בבניין-תותח זה. בעיתות שלום, רבותי, ייהנה הציבור מאוצרות הרוח האנושית. אך בעיתות מלחמה יידעו נא אויבינו כי אז יופעל מנגנון הבניין-תותח, ומקָנֵהוּ יִיָרוּ לעברם צרורות של כרכים כבדים, כרוכים יחד כפצצות מיצרר מיוחדות שתעשינה שמות באוכלוסיית האויב. אנו נהיה המדינה הראשונה בעולם שתהפוך את אפלטון, הומרוס, שייקספיר וגִיתָה...

עזרא גֵיתֶה...

שר ...גֵיתֶה לנשק קטלני. ביאליק, גבירותי ורבותי, ייצא סוף סוף לנקום את נקמת דם ילד יהודי קטן! ואינני מקנא בערבי גס-הנפש וצמא-הדם שיקבל לפתע על ראשו משמים את כל כתבי עגנון!

[לעזרא בשקט.]

האנשים נראים לי קצת עצובים.

[בקול.]

אפשר לגשת להנחת אבן הפינה.

[לעזרא בשקט.]

אף פעם לא ראיתי אבן פינה מכוסה שחור, בגודל מיטה. הם גם שׂמים עליה פרחים. משונה מאוד. מי זו האישה שבוכה שם ורוצה ליפול על אבן הפינה?

[מישהו נכנס בבהילות, לוחש משהו על אוזנו של עזרא ויוצא בעוד השר ממשיך.]

אני אף פעם לא ראיתי אבן פינה מוזרה כזאת.

[בקול.]

ובכן, רבותי, אפשר לגשת להנחת אבן...

עזרא [בשקט לשר] אדוני השר, זו לא אבן פינה. זהו ארון ואנחנו נמצאים בהלוויה.

שר הלוויה? אבל איך זה... היום יום רביעי?

עזרא שלישי.

שר השעה עשר?

עזרא שלוש.

שר אנחנו לא ברעננה?

עזרא אשקלון.

שר הוֹ!

[בקול, לקהל.]

כפי שאמרתי, אחים לאֵבל, יהפוך ארון זה לאבן פינה בליבנו, כי אכן בלב שבור אנו מורידים לבור ארון זה...

[המישהו נכנס בבהילות, לוחש משהו על אוזנו של עזרא ויוצא בעוד השר ממשיך.]

...בו טמון יקירנו, מורידים אותו לעולם שכולו טוב...

עזרא [בשקט לשר]

אדוני השר, המנוח היה ערבי.

שר הוֹ!

[חיוך מפציע על שפתיו.]

כן, לעולם שכולו טוב. טוב מאוד יהיה לו שם. טוב זה לא מילה.

[המישהו נכנס בבהילות, לוחש משהו על אוזנו של עזרא ויוצא בעוד השר ממשיך.]

כן, ככה, תורידו, תורידו את הארון, יותר עמוק, עמוק עמוק...

עזרא [בשקט לשר] אדוני השר, הוא היה ערבי ישראלי, דרוזי, ונפל בצבא שלנו.

שר הוֹ!

[פניו שוב מרצינות. הוא בוכה. בקול.]

עמוק עמוק בליבנו הוא שוכן...

[לטומני הארון.]

לא כל-כך עמוק, אתם שם! תרימו, קצת אוויר!

[המישהו נכנס בבהילות, לוחש משהו על אוזנו של עזרא בעוד השר ממשיך.]

ובלב שבור ובדמעות מורתחות אנו נפרדים מפטריוט נלהב שהגן כאריה...

עזרא [בשקט לשר] אדוני השר, הוא היה שמאלני בדעותיו, התנגד למלחמה.

שר הוֹ!

[ושוב הוא מחייך חיוך קל.]

כאריה, כאותו אריה אומלל שהנער דוד כרת את ראשו במחי חרב והשליך את נבלתו... נו, מה זה שם? לאן אתם מעלים אותו? זו קבורה או טקס הכתרה?! תורידו, תורידו!

[המישהו נכנס בבהילות, לוחש משהו על אוזנו של עזרא ויוצא בעוד השר ממשיך.]

וככה הוא מת, כמו שאומרים, על צד שמאל...

עזרא [בשקט לשר] אדוני השר, השמאלני הוא הקברן, לא זה שבארון.

שר הוֹ!

[פניו מרצינות.]

...מת בצד שמאל, כלומר, בחזית המערבית עקובת הדם והקשה ביותר... הֵי, להרים קצת את הארון, מה זה, כאן לא קידוח נפט, עוד מעט הוא ייצא לנו מאוסטרליה!

[המישהו נכנס בבהילות, לוחש משהו על אוזנו של עזרא ויוצא בעוד השר ממשיך.]

ובכן, הלכת מאיתנו כשאמונתך העזה באיסלאם לא מפריעה לך...

עזרא [בשקט לשר] אדוני השר, אומרים שהתגייר...

שר ...אמונתך האקדמאית העזה שהאיסלאם הוא כוח עולה במזרח התיכון הדריכה אותך...

עזרא [בשקט לשר] ...אבל הרבנות לא הכירה בגיור.

שר ...הדריכה אותך להתאסלם בעצמך, וכך, נושא את דת מוחמד התהלכת בינינו, פניך הצוחקות שירתו אותנו רק אתמול כמלצר במסעדה...

עזרא [בשקט לשר] אדוני השר, לא אתמול. הוא לחם אצל בר-כוכבא, ועכשיו קוברים אותו.

שר ...כאילו רק אתמול, למרות שחלפו אלפיים שנה, כי אלפיים שנה חלפו כיום אחד...

[המישהו נכנס בבהילות. לוחש משהו על אוזנו של עזרא ויוצא בעוד השר ממשיך.]

...ולכן החלטנו לעשות עתה חסד אחרון לעצמותיך...

עזרא [בשקט לשר] אדוני השר, הוברר סופית מהבדיקה הפַּתוֹלוֹגית: אלה לא עצמות אדם, אלא עצמות גמל.

שר ...לעצמותיך, אתה שהיית בינינו מסתפק במועט וסבלני כמו גמל במדבר החיים, ובעצם, למה כמו? גמל, גמל ממש...

[המישהו נכנס בבהילות, לוחש משהו על אוזנו של עזרא ויוצא בעוד השר ממשיך.]

...נשאת על שכמך משא כבד...

עזרא [בשקט לשר] אדוני השר, כיוון שהתברר להם שאלה עצמות גמל, הם לא שמו בארון כלום.

שר [בשקט] הארון ריק?

עזרא ריק!

שר הוֹ!

[בקול.]

...וכפי שהתרוקן הלב – התרוקן גם הארון...

[לעזרא בשקט.]

אז למה האישה בוכה שם על הארון?

עזרא [לשר בשקט] לקחו לה את הארון מהמטבח, היא רוצה אותו בחזרה.

שר [בקול] הוֹ! ... והתרוקן, גבירותי ורבותי – המטבח!

[לעזרא בשקט.]

איפה השירותים?

שיר אהבה מזרחי

מנחה

השחר עולה, מפינת הגן הציבורי

בוקע שירו של האיש העמל הנושא בעול,

המחליף בעיר הזאת מזה כחמש-עשרה שנה

את קריאת התרנגול.

[מחמוד שר.]

מחמוד

פטימה שלי, כאן מחמוד אהובך,

על ספסל בגן כותב לך מילה,

מחמוד אהובך שעזב את הכפר

ויצא אל העיר העברית הגדולה.

מה אספר לך, פטימה שלי,

אצלי פה בעיר אין כל חידוש,

הימים חולפים, יום ועוד יום,

ואני מנקה את בתי-השימוש.

עם עלות השחר – בתי-שימוש,

ואחר-הצהריים – בתי-שימוש,

שישה ימים רק בתי-שימוש,

וביום השביעי – שובת, עושה דוּש.

הוי פטימה שלי, אין לך מושג

כמה בתי-שימוש יש בעולם,

ואני לא יודע למה נדמה לי

שדווקא אני מנקה את כולם.

אני מוציא את לחמי מבית-השימוש,

ונושם אוויר של בית-השימוש,

ובלילה ישן במרתף נטוש

שהיה גם הוא פעם בית-שימוש.

אומנם כן, ליהודים יש לב רחמן,

ואיש מהם אותי לא מכה:

את העולם הם חילקו בינינו:

הם מחרבנים, ואני מנקה.

מה יהיה, פטימה, אני לא יודע,

אדם לא נולד לבתי-שימוש,

ומגיע היום – הוא מוכרח להגיע –

שבו על הפחד יגבר הייאוש.

פטימה שלי, כאן מחמוד אהובך

על ספסל בגן כותב לך מילה,

מחמוד אהובך שעזב את הכפר

ויצא אל העיר העברית הגדולה.

הוראות ביטחון בשטחים הכבושים

מושל ברוכים הבאים בבית המושל הצבאי של בית ג'רג'ור.

הוראות ביטחון:

עובר אדם ברחוב ומעיף מבטים עצבניים לצדדיו ולאחוריו – ייחשד כמחבל ערבי.

עובר אדם ברחוב ומביט קדימה בנחת – ייחשד כמחבל ערבי קר-רוח.

עובר אדם ברחוב ומביט השמימה – ייחשד כמחבל ערבי דתי.

עובר אדם ברחוב ומבטו מושפל – ייחשד כמחבל ערבי ביישן.

עובר אדם ברחוב ועיניו עצומות – ייחשד כמחבל ערבי מנומנם.

לא עובר אדם ברחוב – ייחשד כמחבל ערבי חולה.

כל החשודים המנויים לעיל ייעצרו. במקרה של ניסיון הימלטות, תיירה יריית אזהרה באוויר. הגופה תועבר למכון הפַּתוֹלוֹגי.

חסות

ראש העיר כבוד המושל הצבאי, גבירותי ורבותי, נתבקשתי אני, ראש עיריית בית ג'רג'ור, בשם כל ראשי העיריות, לברך בזה את האומה הגדולה והנהדרת, מדינת ישראל, נותנת חסותנו ומכוננת עצמאותנו...

מושל חסותנו.

ראש העיר סליחה?

מושל חסותנו. לא עצמאותנו – חסותנו.

ראש העיר כמובן, חסותנו. עכשיו חסותנו, ובעתיד – עצמאו...

מושל חסותנו.

ראש העיר ובעתיד הרחוק...

מושל חסותנו.

ראש העיר ואחרי העתיד, הרבה הרבה אחרי העתיד...

מושל אחרי העתיד, אחרי הנצח, אחרי הנצח-נצחים של העתיד של העתידים של כל הזמנים וכל היקומים והכל-הכל ועד בכלל – חסותנו!

ראש העיר זהו, אני מאוד שמח לשמוע את זה, כי לא היינו רוצים לוותר אי-פעם על עצ...

מושל חסות! לא עצמאות! חסות! חסות!

ראש העיר בסדר, אל תצעק! לא הלכתי להגיד עצמאות, הלכתי להגיד עצמות. לא היינו רוצים לוותר אי-פעם על עצמות שמשליכה לנו מדינה אדירה כמו שלכם...

[בשקט.]

שמעתי שאתה נוסע לאמריקה. אולי אתה צריך מלצר?

מושל [בשקט] אני בעצמי קיבלתי ג'וב של מלצר.

ראש העיר [בשקט] שמעתי שבאמריקה יש מלצרים למלצרים.

מושל [בשקט] אני כבר מלצר של מלצר.

ראש העיר [בשקט] אני מנגב גם ישבנים...

מושל [בשקט, קורא אותו לסדר] אדוני ראש העיר!

ראש העיר [פתאום על ברכיו] ואל תקרא לי ראש. קרא לי ראשן. צפרדע. צפרדע ביצות, צפרדע ירוקה. קח איתך צפרדע לאמריקה. אם תרצה לדעת אם בתך נכנסה להיריון, אתה מזריק לצפרדע שלך את השתן שלה...

מושל אין לי בת.

ראש העיר של אישתך...

מושל עקרו לה את הרחם.

ראש העיר מה איכפת לך. תזריק. שעשוע. חינם.

[מתייפח. המושל טופח על שכמו להרגיעו. ראש העיר קם, מוחה דמעותיו, ממשיך נאומו מן המקום שבו הפסיק.]

כפי שאמרתי, אני מברך בזה את האומה האדירה, נותנת חסותנו, אשר תחת כנפיה הפרושות נשב לנצח.

[הוא מפסיק ותולה את עיניו במושל.]

אבל אם ניחנק יום אחד...

[פאוזה.]

אם אנחנו פשוט ניחנק...

מושל [קם ממקומו ושר]

אם תיחנקו, הו, אם פשוט תיחנקו,

ותיטָמנו סוף סוף בעפר,

תמצאו אותנו עומדים כמו תמיד

מן הצד עם מצפון מיוסר.

אז תהיה לכם עצמאות אין קץ,

אז תנוחו בגב ישר,

יהא ליבכם שקט ובטוח,

אנחנו טובים במוסר.

מבזקי חדשות

ידיעות פנים

ראש הממשלה באזכרה בפני המון מריע:

אנו מוכנים לפנות את המחבלים למזבלת חִירִיָיה.

ידיעות חוץ

לילה שקט עבר על ילדי בת-ים וג'בֶּלִיֶיה –

כוחות שריון של צה"ל מכתרים את קִיֶיב!

המתכון הקלאסי לעצמאות

מנחה

חבורת הנכבדים מוחאת כף

לפיוטו החמוד של המושל,

אבל מבעד לתשואות – יכולה האוזן הרגישה לחוש

מה שמתחת לפני השטח מתבשל.

ערבי

המתכון הקלאסי לעצמאות:

קח אנשים ושלח אותם למוּת.

אחר-כך עֲשֵׂה טקסים, תפוֹר דגלים.

חתוֹם על מגילה ארוכה עם הרבה מילים.

הַרגֵש שהגב נעשה זקוף,

גם אם הגיבנים ממשיכים עם גב כפוף.

המתכון הקלאסי לעצמאות:

קח אנשים ושלח אותם למות.

אחר-כך פְּתַח משרדים, אכוֹל אבטיחים, עֲשֵׂה אהבה,

נטוֹף זיעה, חוּש בפה תחושה קלה של אכזבה.

גַלֵה לפתע לצידך עוד עם קטן, מדוכא ועלוב.

תן לזמזומו להטריד אותך כזמזום הזבוב.

המתכון הקלאסי לעצמאות:

קח אנשים ושלח אותם למות.

אחר-כך מְעַךְ את העם שלצידך, דַכֵּא אותו עד עפר.

הוא רוצה מה שאתה רצית – אל תיתן לו דבר.

הוא מכַוון אקדח – עֲנֵה בתותח, הוא מאיים – אתה רוצח.

תן לחיים לצעוק, למתים להירקב, תן לקברן לנַצֵח.

המתכון הקלאסי לעצמאות:

קח אנשים ושלח אותם למות.

אחר-כך לְחַץ ידיים, עֲלֵה לקבר החייל האלמוני, פתח שגרירות.

שָׂא נאומים על ידידות, נֶצַח, אחווה, קשרי סחר ותרבות.

שב בכורסה בנחת, פְּתַח עיתון ערב, קְרָא בהשתאות:

אי-שם בעולם מישהו שולח אנשים למות.

הבעיטה

[להב מופיע בפני הממונה על הקרקעות בשטחים הכבושים.]

להב [לעצמו] לאחר שירקתי בפני אמי וקיבלתי את הוויזה לאמריקה, אני מגיע אל ראש מינהל הקרקעות של נחלת אבותינו על מנת להשקיע את חסכונותי בקרקע. שמעתי שזו השקעה מצוינת שתישא רווחים גדולים במקרה של עלייה על הקרקע, ורווחים עוד יותר גדולים במקרה של ירידה מהקרקע.

[לממונה.]

אני יהודי כשר. אני רוצה לקנות כאן אדמה.

ממונה אנחנו מוכרים את קרקעות נחלת אבותינו רק לפטריוטים אמיתיים.

להב אני פטריוט מובהק.

ממונה אין לנו עניין בספסרי קרקעות.

להב אני מתכוון לחיות על האדמה ולמות עליה. אני אוהב אדמה ויודע לעבוד עבודת אדמה.

ממונה נודע לנו שיש לך ויזה לאמריקה.

להב להשתלמות. אני נוסע להשתלם בעבודת אדמה.

ממונה מניסיוננו אנו יודעים שמי שנוסע לאמריקה להשתלמות, לא גומר את ההשתלמות.

להב מה אתה מדבר? אני אפילו משאיר פה את אמי כעירבון.

ממונה שטחי נחלת אבותינו מוקפים באוכלוסייה עוינת.

להב אגן על אדמתי ואדע לטפל באוכלוסייה עוינת.

ממונה הוכחה.

להב מוכן להוכיח בכל דרך שתספק את רצון מינהל הקרקעות.

ממונה מינהל הקרקעות רוצה לראות אותך בועט בפני הנער הערבי המצחצח את נעליך.

להב האם זה הנוהג המקובל?

ממונה כמובן! מינהל הקרקעות לא עוסק בהתעללות. מחמוד!

[נכנס מחמוד.]

צחצח את נעלי האדון.

[מחמוד כורע לרגלי להב ומצחצח את נעליו.]

להב מחמוד, אני קונה כאן אדמה. נהיה שכנים.

מחמוד ברוך הבא, תודה רבה, שנה הבאה, ירושלים הבנויה.

להב אני אגור בבית שלך, אתה תגור בחוץ.

מחמוד ברוך הבא, תודה רבה, שנה הבאה, ירושלים הבנויה.

להב שנינו נַרווה את האדמה הזאת, אתה בזיעה, אני בשתן.

מחמוד ברוך הבא, תודה רבה, שנה הבאה, ירושלים הבנויה.

להב [לממונה] הוא לא מתחצף, איך אני יכול לבעוט?

ממונה זאת הבעיה.

להב מחמוד, אני גם אדפוק את אחותך הזונה.

מחמוד ברוך הבא, תודה...

להב אמך הזונה?

מחמוד ...רבה, שנה הבאה, ירושלים הבנויה.

להב שמע, אתה קצת מרגיז אותי עם האדישות שלך, אתה יודע? אין לך כבוד לאמא?

[מרים רגלו לבעוט בפניו, אך מחמוד מקדים אותו, מנשק את נעלו. להב חסר אונים, מוריד את רגלו.]

אדוני הממונה, אני לא יכול לבעוט בפני מחמוד.

ממונה אני לא יכול למכור לך קרקע בנחלת אבותינו.

להב מחמוד, לא נותנים לי אדמה. לא נהיה שכנים. מה תעשה? ממה תתפרנס על השממה הזאת? בלעדי אין לך לחם. תלך לשדוד, אלא מה? יש לך ברירה?

[הולך ומתלהט בכעסו.]

אני אהיה בהשתלמות ואתה תלך לרצוח את מי שנשאר פה! ומי נשאר פה? אמי! אמי הזקנה והאהובה! הוי, אמא, שוחטים לי את האמא, קוברים לי את האמא, הוי, אמא, אמא, השם ינקום דמך...!

[הוא בועט תוך התלהטות עצמית בפניו של מחמוד.]

מחמוד ברוך הבא, תודה רבה, שנה הבאה, ירושלים הבנויה.

ממונה אנחנו מוכרים לך את הקרקע שביקשת.

להב [אינו שומע, ממשיך כמו בטראנס] ...ינקום דמך ודם כל משפחתנו הטבוחה, כמו אז, אמא, כשאחיך הקטן, ילד, עמד לבדו מול הגרמני, בערב, בשדה, והגרמני כיוון רובה מול פניו, ואחיך הקטן, רועד מפחד, אמר:

[שר כשהוא מוריד את הרובה מכתפו. מחמוד עונה אחריו בשיר.]

להב אל תירה.

יש לי אמא.

היא מחכה לי בבית.

עוד לא אכלתי

ארוחת ערב.

אל תהרוג אותי,

אני ילד.

אני אדם כמוך.

מה עשיתי?

[מכוון אליו את הרובה.]

מה היה איכפת לך

לו עוד חייתי?

[דורך את הניצרה.]

מחמוד אל תירה.

יש לי אמא.

היא מחכה לי בבית.

עוד לא אכלתי

ארוחת ערב.

אל תהרוג אותי,

אני ילד.

אני אדם כמוך.

מה עשיתי?

[להב יורה בו.]

מה היה איכפת לך

לו עוד חייתי?

[נופל ומת.]

יונה רזה מבּיאַפְרָה

[בעוד גווייתו של מחמוד מוטלת לרגליו, מפזר להב פירורים לציפורים הבאות ממרחקים.]

להב יונה רזה מבּיאַפְרָה,

בואי, קִיט-קִיט-קִיט,

התרצי פירור של לחם?

או אולי ביסקוויט?

בתוך חזי הדל

פועם לב יהודי,

יונים מכל קצווי הארץ

אוכלות מכף ידי.

ואהבה יש בי

אל העולם כולו,

הודים, סינים, אסקימוסים,

כושים, ומי לא.

יונה רזה מבּיאַפְרָה,

בואי, קִיט-קִיט-קִיט,

התרצי פירור של לחם?

או אולי ביסקוויט?

נרות שבת

להב [שמן זית זך. לאט לאט הולכת ומתגברת התלהבותו] בזמן האחרון, השד יודע, תוקפים אותי מין כיסופים כאלה. געגועים לבית אבא שהיה ואיננו עוד. כשאני עובר ליד בית-כנסת נעשה לי פתאום חם בבטן. ורך. כאילו התחלק לי נטף שומן בוֵושֶט. ואפילו דמעונת מתוקה-חמצמצה בקצה העין. ואני גם מתחיל לשאול את עצמי כל מיני שאלות, כמו... מי ברא את העולם. ואיך נברא. ומה קורה לנשמה לאחר המוות. ומוֹתר האדם מן הבהמה. והגורל היהודי. כל השאלות האלה שלמדע אין אף פעם תשובות עליהן, רק שאלות. שאלות, שאלות, שאלות. לשאול הם יודעים, הסקרנים הקטנים. החטטנים. נברנים. קנטרנים. פקפקנים וספקנים. הססנים. שמאלנים. אמנים. חריינים. זונות. הוֹמוֹאים. פֶּדֶרַסטים. סיסים. פרסים. ערבים. חזירים. מניאקים. חריאתים. חארות. ג'וֹרוֹת. עַרְסים. פרסים. סיסים. אשפיסטים. פשיסטים. קומוניסטים. סיפיליסטים. מזוכיסטים. ניהיליסטים. זוּבּי. נוֹד. פּישָה. קָקָה.

[כאילו קוצר את כולם בתת-מקלע.]

קאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקא!

[פאוזה. הוא נושם עמוק, חוזר לעשתונותיו, שמן זית זך. לאט מתגברת התלהבותו.]

ואני, מה אני, יהודי פשוט וחם. רוצה אחת ולתמיד מענה לספקות המנקרים בי. רוצה קצת סדר בעולם. וניקיון. תמונת עולם פשוטה, יפה, מובנת: למעלה – אלוהים: למטה – יהודים; באמצע, בין שניהם – כיפה. כמו במגרש טניס, פה אתה, שם הוא, באמצע רשת. הכל מסודר, ברור, נקי, נקי, נקי. וטוהר, הכי חשוב – הטוהר. טהרת המשפחה. אישה יהודייה טהורה, זיווג יהודי טהור. אתה מסתכל בה בביישנות, במבט אלכסוני. היא משפילה עפעפיה ומסמיקה. גם אתה מסמיק. סומק יהודי. אתה פותח בביישנות טהורה את חגורת מכנסיך. היא מסירה בצניעות יהודית את החזייה שלה, מחליקה ביד ענוגה על שדיה הטהורים. כשהשביס עדיין לראשה היא משתרעת על המיטה הנקייה, מפשׂקת בביישנות את רגליה, מכניסה אצבע לפי ערוותה הכשרה ומדגדגת קצת. אתה מעיף מבט אלכסוני ומסמיק. גם האבר שלך מסמיק, מתחיל להתנועע לפנים כמו יהודי אדוק בתפילת שמונה-עשרה. אווירה של בית אבא. יהודי כל-כך. האבר שלך המלא, הגאה, עם הכיפה היהודית על הראש, מתחיל לטפטף נוזל יהודי שקוף וטהור. גם האישה כבר מטפטפת רוטב נפלא, חמים, כמו רוטב הדגים הממולאים של אמא בערב שבת. ואתה אומר ברכה, והיא עונה בצניעות אמן, ואז אתה קופץ עליה, הופך אותה, מכניס לה שְטְרוּנגוּל וקורע לה את הכּוּס של האמא של האמא שלה...

[כאילו קוצר בתת-מקלע.]

קאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקא!
[פאוזה. הוא נושם עמוק, חוזר לעשתונותיו, שמן זית זך. לאט מתגברת התלהבותו.]

כן, ילדים טהורים. צניעות. כשרות. אהבת ארץ ישראל. זיו השכינה. שבת. נרות שבת. אח, נרות שבת. התמונה הזאת, הצובטת את הלב: כל המשפחה סביב השולחן. פנים מפיקות זיו. על השולחן מפה לבנה, חלות מכוסות, נרות שבת דולקים. בחצר אחמד. אנחנו קוראים לו. הוא נכנס. "שבת שלום, אחמד". "גוּט שאבּעס, אדון". "בוא, בוא תתקרב, אחמד. אלה נרות שבת. ראית פעם נרות שבת?". שניים לופתים אותו מאחורה. אחד מושך את היד שלו קדימה, שם אצבע אחת שלו מעל להבת הנר. ריח בשר חרוך. האצבע משחירה. אחמד מזמר זמירות שבת. כולנו, כל המשפחה, כל הילדים, כל בני ישראל מצטרפים אליו. לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה, אַתְּ שבת המלכה...

[כאילו קוצר בתת-מקלע.]

קאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקא!

[פאוזה, הוא נושם עמוק, נרגע.]

כן, אלה הם הכיסופים לטוהר התוקפים אותי בזמן האחרון.

[מוציא כיפה מכיסו וחובש אותה לראשו.]

הבלדה על אחינו יעקב

מנחה לפני שובו הביתה פוגש הפטריוט שלנו קבוצת מתנחלים לבבית.

הם מספרים לו על חיי השיגרה במקום בין מינחה לערבית.

[המתנחלים שרים.]

מתנחלים יום ראשון היה יום שיגרה,

ערבי זקן ברחוב נורה,

"אל תירָה, עבדי יעקב!" הוא קרא:

ואחינו יעקב יָרָה.

ביום השני שוב כלום לא קרה,

ילד ערבי ברחוב נורה,

"אל תירָה, עבדי יעקב!" הוא קרא;

ואחינו יעקב יָרָה.

ביום שלישי פעמיים כי טוב,

שני ערבים נורו ברחוב,

שיעמום גדול ביום רביעי,

ברחוב נורה זקן ערבי,

יום חמישי שוב יום שיגרה,

ערבי אחד ברחוב נורה,

ביום שישי הקצר, ערב שבת,

אף ערבי לא נורה, רק ערבייה אחת,

הם קראו: "עבדי יעקב, אל תירָה!"

ואחינו יעקב יָרָה.

וביום השביעי שבת ויינָפֵש,

אין רובים, אין יריות, אין אש,

"אל תירה", הם קוראים, "עבדי יעקב!"

ואחינו מסתפק באגרוף.

שבת שלום, שבוע טוב.

הזיכרונות

[שדה התעופה, מ.צ. עומד על משמרתו.]

מנחה שדה התעופה – המטוס האחרון החוצה דקה לפני ההמראה;

מאושר הוא האדם המתבקש להדק את החגורה.

[נכנס להב עמוס מזוודות.]

להב אח, יהודים, כמה אני שונא יהודים,

תרנגולי כפרות של העולם.

הקרקור הנצחי, מריטת הנוצות,

נקירת המקור זה בִּבְשַׂר זה בדרך לשחיטה.

אהובים אתם עלי לאחר השחיטה, יהודים,

בתמונות, באזכרות, מתים, בבית קברות,

מסודרים שורות שורות, לא עוד רודפים

אחר הפרנסה, שקטים סוף סוף, ומתמזגים

להפליא עם הנוף.

ואֶת ארצי, אֶת ארץ ישראל, אותה אני אוהב גם כן

במבט מרחוק, מצועף, מבעד לערפל הגעגועים והזיכרונות,

בלי שאונו והמונו של ההוֹוה,

כמו שאוהבים איזה קוּריוֹז מימי הנעורים,

אתם יודעים, מדורה, שיר או שניים, מפוחית.

עכשיו אני יורק פה על כולכם. אבל הזמן

המייבש את הרוק, צובע בצבעים רכים

את העכוּר, ומרחוק, אני אומר לכם,

אתם עוד פעם, בסנטרל פארק, בבוקר יום אביב,

תצבטו לי את הלב.

התפילין

[להב נכנס לשדה התעופה.]

להב כשאני זוכה אפוא בשני העולמות, בכיסי האחד קושאן על הקרקע בנחלת אבותינו ובכיסי השני הוויזה לאמריקה, אני מגיע סוף סוף עם משפחתי ומזוודותי לשדה התעופה, וזוכה שם לעולם שלישי, הוא העולם הבא.

[נכנס רייכמן.]

רייכמן ר' להב.

להב רייכמן. רייכמן הגזלן.

רייכמן שְשְשְ.... שָא, שְוונץ.

[לוקח אותו הצידה.]

לבּרוּקלין?

להב בְּרוֹנְקְס.

רייכמן ר' להב, לפני העלייה למטוס מוכן לקנות מצווה?

להב [מורה על כיסיו] אין לי דולרים.

רייכמן יניח ר' יהודי תפילין.

להב אָה, תפילין.

[נוטל אחד לידיו.]

עור אמיתי, מה?

רייכמן אנחנו נחסוך על אֲדוֹשֵׁם?

[מניחם על ראש להב.]

כאילו תפור בשבילך.

[להב רוצה להסיר אותם. רייכמן לא נותן לו.]

להוריד באמריקה.

להב מה, ככה לנסוע במטוס?

רייכמן מצווה.

להב החגורה מילא – הִיפִּי. אבל הקובייה השחורה...

רייכמן ובמטוס אין קופסה שחורה?

להב בכל זאת, באמצע המצח... קובייה...

רייכמן ובין הרגליים באמצע – פֶּצְ'ל, אז מה? אני במקומך הייתי מניח עוד תפילין מן הצד, מעל האוזן.

[מניח על ראשו עוד תפילין.]

להב למה שניים?

רייכמן טובים השניים. מצווה. וכאן הייתי מניח עוד אחד מעל האוזן השנייה, ככה.

[מניח על ראשו עוד תפילין.]

להב יותר מדי קוביות, לא? לֶגוֹ.

רייכמן לשם האיזון. ואיזן וחיקר...

להב רייכמן, גזלן, תַכְלֶ'ס: מה יש בִּפְנִים?

רייכמן שְשְשְ... שָא. נוּ, בחוץ שחור, בפנים – נוצץ. "נצנצה בו רוח הקודש" וגו'.

להב כמה קאראט?

רייכמן ח"י פעמים ח"י.

להב איפה למסור?

רייכמן 242 מֶדִיסוֹן אֶווניוּ פינת 55 איסט, גיסי, קוּנצמן.

להב כמה אני מקבל? לעבור מכס פה, מכס שם...

רייכמן שָא. צֵיין טוֹיזנט.

להב דולר?

רייכמן יֶן. הכסף עובר דרך יפאן.

להב בכל זאת סוּבּארוֹ, אָה? צְווֹנצִיק טוֹיזֶנְט.

רייכמן דְרַיְיצְן.

להב נַיינְצְן.

רייכמן פֶרְצְן.

להב אַחְצְן.

רייכמן פִיפְצְן.

להב זִיבְּצְן.

רייכמן זֶחְצְן.

להב זֶחְצְן.

[תוקעים כף.]

פְּלוּס פִיפְצְן פְּרוֹצֶנט מס ערך מוסף.

רייכמן וואָס עֶפֶּעס מס ערך מוסף?

להב תרומה לחזנים של תפילת מוסף.

רייכמן פְּשַקְרֶף חוֹלֶרָה שתיקבר מנוּול, דרך צלחה וה' ישמרך מכל רע. אמן.

הגיוס

[המ.צ. ניגש ללהב.]

מ.צ. עשת להב?

להב אני.

מ.צ. צו שמונה. לחזית אלבניה.

להב אבל אני בעזרת השם כבר לא פה. אני בדרך לאמריקה! יש לי כרטיס טיסה!

[המ.צ. קורע לו את הכרטיס ללא מילים.]

יש לי ויזה כשרה לאמריקה!

[המ.צ. קורע לו את הוויזה ללא מילים.]

הנה הקוּשאן מהטאבּוּ! אני עוד אחזור!

[המ.צ. קורע לו את הקוּשאן ללא מילים. להב מתחנן.]

אבל אני לא רוצה את אלבניה.

[המ.צ. מכוון אליו תת-מקלע.]

איפה זה בכלל?

[המ.צ. שם קסדה על ראשו.]

משום-מה הפסקתי להתעניין בגיאוגרפיה.

[ממשש בדאגה את חזהו ובטנו.]

מתעניין פתאום רק באנטומיה.

[יוצא עם המ.צ.]

מבזקי חדשות

ידיעות פנים

ראש הממשלה באזכרה לנופלים ערב יום כיפור:

כוח קומנדו של צה"ל מחפש את היטלר בסינגפור.

ידיעות חוץ

כוח צה''ל השמיד את מערך הטילים האטומיים בקַזַחְסְטָן.

שגרירנו באו"ם מבקש שיקפצו לו על שם המשפחה השני של ח"כ שרה שְטֶרן-קָטָן.

המוות על הגבעה

[למרגלות גבעה בחזית אלבניה. מפקד, להב. להב לבוש עתה במדי קרב מזוהמים, לראשו עטור התפילין נוספה גם קסדה, בידו רובה.]

מפקד חייל, לפנינו המוות.

להב איפה?

מפקד שם על הגבעה.

להב בשביל למצוא את המוות אני עוד צריך לטפס על גבעה?

[מפנה עורף לגבעה.]

מפקד מה איתך, חייל? הכיווּן הוא לשם! למה אתה לא מַפנה את הפנים לכיוון החזית?

להב [שר מתנודד, כמו בחלום]

אני לא רוצה את הכדור שלי בחזה.

אני רוצה אותו בישבן.

במלחמה הזאת, חסרת כל פשר ומובן,

יבוא המוות, לא בקול תרועה,

רק מאחורה, בחשאי, כדרך הטורקים.

אל מול האש הלכתי כפחדן,

עתה אשכב עם חברי פרקדן,

להם חור בחזה, לי שניים בישבן.

אל תציגוני סֵמל או מופת לפטריוט.

אם תזכרוני לפרקים

זכרו רק זאת:

הוא מת כמו אידיוט,

והמוות בא עליו כדרך הטורקים.

אל מול האש הלכתי כפחדן,

עתה אשכב עם חברי פרקדן,

להם חור בחזה, לי שניים בישבן.

[כדור פוגע בו מאחור. הוא נופל ומת.]

לפני כס הכבוד

[אלוהים יושב על כיסאו וקורא ספר. נכנסת נשמתו של להב עשת.]

להב [מבוהל, בפיק ברכיים] אלוהים?

[אלוהים מהנהן בראשו.]

להתוודות?

[אלוהים מהנהן בראשו.]

אבי שבשמים...

[מגמגם.]

...שגיתי לאורך כל הדרך.

אלוהים [סלחני, כאומר "בל נגזים"] נו, נו...

להב באמת... אני... אני... לא שמרתי בדיוק על הכשרות, על המצוות...

אלוהים לא נורא.

להב רימיתי קצת...

אלוהים אין דבר.

להב בעצם הרבה...

אלוהים זה בסדר.

להב באמת? אני גם גנבתי, כבודו.

אלוהים כולם גונבים. אבל על הדברים החשובים באמת בטח שמרת...

להב אני ירקתי בפני אמי, בעטתי בפני נער ערבי...

אלוהים משהו בכל זאת שמרת...

להב כלום! כבודו! אני רצחתי!

אלוהים שְשְשְ... שָא, שָא.

להב עיקמתי, פיתלתי, מעכתי, דרסתי, עשקתי, הבאתי עוול לעולם, הייתי מנוּול וחלאת אדם!

אלוהים לא, למה, לא חלאה.

להב לא חלאה?

אלוהים אתה אדם טוב ביסודך.

להב לא, אני רע!

אלוהים אתה טוב.

להב אתה טוב!

אלוהים גם אתה.

להב אולי מפני שנבראתי בצלמך.

אלוהים לא, אתה פשוט טוב, אתה טוב.

להב כן, משהו טוב בכל זאת נשאר בי.

אלוהים ואני סלחתי לך על הכל.

להב סלחת? ככה? בלי עונש, בלי כלום?

אלוהים סלחתי. אתה טהור עכשיו. גש תמצא לך מקום טוב בכותל מזרח של גן-עדן.

להב [נרגע, מעכל רגע את ההצעה] מעדיף כותל מערב.

אלוהים סליחה?

להב מעדיף מערב, אם לא איכפת לך.

אלוהים בבקשה.

להב [סוקר אותו בנחת] ואתה, אלוהים, מה? יושב לך פה בנחת על כיסא גדול במרכז.

אלוהים [בצניעות] ככה זה. התפקיד.

להב מקום טוב. צומת. ארבעה כיווני אוויר.

[מתקרב אליו.]

מה אתה קורא?

אלוהים שְפּינוֹזָה.

להב היתה לי גננת, קראו לה רוֹזָה.

[צוחק להומור של עצמו. טופח לאלוהים על הכתף.]

חרוז. שְמַע, אתה מִסְפָּר. גוץ כזה על כיסא כזה גדול. מאיפה הכיסא הזה מוכר לי?

אלוהים כיסא הכבוד.

להב זוז קצת.

[יושב לצד אלוהים.]

עוד קצת, נוּ.

אלוהים יש לך מקום בגן-עדן מערב...

להב [בחביבות] לך אתה לגן-עדן מערב.

[צוחק. מקיש על סנטרו של אלוהים.]

אלוהים, אָה? איך קראה לך אמא'לה – אלוהימ'לה? ובשכונה – אדונייצ'יק-עַבַּדַייצ'יק?

[צוחק.]

זוז קצת, סבא.

אלוהים לא נשאר לאן.

להב אל תהיה נודניק.

אלוהים זה הכיסא שלי.

להב [מחקה אותו] "זה הכיסא שלי".

[מקניט אותו, מדגדג אותו, בועט בו קלות. אלוהים נופל מהכיסא.]

ידעתי שהכיסא הזה מוכר לי מאיזה מקום.

[מתרווח עליו.]

תענוג. בדיוק לישבן שלי.

[אלוהים מנסה לחזור לכיסא. להב מקניט אותו.]

אדונַייצ'יק-עַבַּדַייצ'יק, מתי יבוא המשיח? מתי תחיית המתים?

[קופץ ועומד על הכיסא.]

תרועות יום הדין!

[מפליץ בפיו שלוש פעמים.]

אלוהים סלח לי, ועכשיו אם אפשר בחזרה את הכיסא...

להב [בהתפרצות פתע] קיבּינימַט כבר עם הכיסא המסוּפְלַס שלך, אתה לא רואה שהכיסא תפוס? אתה גם-כן עם העולם החרא הזה שבראת, ראינו אותך, עבודה ערבית, שתי ידיים שמאליות, יפה-נפש, אתה וכל כדור הארץ המזוין שלך, ספרים וחוקים, ספרים וחוקים, והדולר יורד, וכדור הארץ לא כדור, יצא לך אֶלִיפְּסָה, לִינְקֶר, וגם מסתובב על העוקם, לֵךְ ללמוד שירטוט במקום לקרוא שְפִּיכְיוֹזָה!!!

[זורק החוצה את הספר ואחריו את אלוהים. עומד על הכיסא, מתמתח. בלעג.]

"יהי אור! יהי אור!"

[קורא בצחוק גדול.]

יהי חושך, יא מניאק!!!

[חושך.]

מבזקי חדשות

ידיעות פנים

ראש הממשלה באזכרה ממלכתית ב"יד ושם":

ביטלנו את מיזכר ההבנה עם אמריקה;

הרב הראשי נסע לחתום מיזכר חדש עם אדוֹשֵם.

ידיעות חוץ

לא עוד יישְנוּ במקלטים ילדי נתניה –

צה"ל באלבניה!

לֵךְ לְךָ

[תור מבקשי הוויזות, לפני פתח הקונסוליה האמריקאית.]

מבקש ויזה אח, יהודים, אנחנו נבזים. אנחנו נבזים, ואנחנו יודעים שאנחנו נבזים, ואנחנו סובלים מזה שאנחנו יודעים שאנחנו נבזים, ואנחנו מתפרנסים מזה שאנחנו סובלים מזה שאנחנו יודעים שאנחנו נבזים, ואנחנו צוחקים מזה שאנחנו מתפרנסים מזה שאנחנו סובלים מזה שאנחנו יודעים שאנחנו נבזים, ואנחנו עושים סאטירות ושוב מתפרנסים מזה שאנחנו צוחקים מזה שאנחנו מתפרנסים מזה שאנחנו סובלים מזה שאנחנו יודעים מזה שאנחנו נבזים. אוי, פרנסה, פרנסה, כמה פרנסה יש בקצת נבזות של יהודי!

[מבקשי הוויזות שרים.]

"לֵךְ לְךָ" אמר אלוהים לאברהם,

ואנחנו הולכים והולכים.

היום אנו פה, מחר אנו שם,

ובאמצע, לפעמים, קצת נחים.

הוי, יהודים, יהודים עם מזוודות,

התמונה הישנה המוכרת:

צרור קטן, דמעה בעין,

ותינוק על הידיים,

והעמידה הזאת בלי קץ על אם הדרך.

העולם הוא עגול וסובב בחלל,

והיהודי סובב לו בעולם,

מה הטעם ולאן – אל תשאל, אל תשאל,

אלוהים פשוט ציווה על אברהם.

הוי, יהודים, יהודים עם מזוודות,

התמונה הישנה המוכרת:

צרור קטן, דמעה בעין,

ותינוק על הידיים,

והעמידה הזאת בלי קץ על אם הדרך.

מיומנו של צנזור

[הקברט 'הפטריוט' הוצג לראשונה באוקטובר 1982. ההצגה נפסלה בשלמותה על-ידי הצנזורה. למרות הפסילה, תיאטרון הקאמרי מצא דרך להציג אותה פעמיים באופן הפגנתי. לאחר מכן הוגש לצנזורה ערעור, ובעקבותיו הותרה ההצגה, להוציא שלושה קטעים (שבסופו של דבר שולבו בכל זאת בהצגה). הטקסט הזה נכתב בעקבות פסילת ההצגה, והוקרא כמה פעמים בסיום ההופעה.]

יומני היקר, כדרכי מדי לילה – כמה מילים מן הלב לפני השינה. גם היום, יומני, כמו בכל יום, הצלתי נפש מישראל. הוא היה איזו דמות טראגית במחזה ישן, כושי, מצביא, אמיץ, אבל קנאי חולני. הוא נשא לו אישה אחת לבנה, בת אצילים, שאהבה אותו, אך סבלה מרה מהתפרצויות הקנאה שלו עד הסוף המר, שבו הוא חנק אותה. יומני היקר, אינני יודע איך נצנץ בי לפתע הרעיון, אך מייד עם פתיחת המחזה נתחוור לי למעלה מכל ספק כי שורש הרע הוא ביצריו העוברים על גדותיהם של הכושי המסכן. למראה סבלו לא יכולתי לכבוש עוד את רחמי, לקחתי מספריים, ומייד בסוף הסצנה הראשונה שלו נכנסו שני חיילים טורקים וחתכו לו את הביצים עם אבר המין ביחד. תוך חצי דקה נרגע הכושי האומלל, כל התפרצויות הקנאה שלו לאורך המחזה היו כלא-היו. יחד עם זה, יומני, לא יכולתי להשאיר את האישה כפי שהיא כשבעלה נטול אבר מין, מחשש פן יתעורר עליה יצרה ותבגוד בו. לפיכך הכנסתי בסצנה הבאה שני חיילים טורקים נוספים שכרתו לה את השדיים, עקרו לה את הרחם ושייפו בפצירה את הדגדגן. יומני, סצנת האהבה שלהם היתה עתה שלווה ונינוחה כל-כך. אבל בכך לא הסתיימה המלאכה. היה שם עוד אינטריגַנְט אחד, חורש מזימות, שביקש לפגוע באושרו של הזוג החמוד. במונולוג שלו, שבו הוא מתוודה על מזימותיו, הכנסתי עוד שני חיילים, טורקים כמובן, הם תפסו אותו וחתכו לו את הביצים. כל המוטיבציה שלו לרשע וזדון נעלמה מייד. על רקע במה מלאה חיילים טורקים הוא עמד עתה, חלש, אדיש ופּסיבי, בקושי סיים את המונולוג שלו, וירד מן הבמה.

מייד נפתחה המערכה השנייה, ולבמה עלה הכושי שלנו, טהור, בלי חלאה, בלי שטויות בראש, בלי אברי הפרשה ומין, כשכל פלג גופו התחתון מכוסה תחבושות לבנות סטריליות, והתיישב לשתות תה עם אישתו, שגם פלג גופה התחתון היה מכוסה בתחבושות דומות. וכך הם ישבו בשקט ושתו תה כשהטורקים עומדים מאחורה ומחכים, עד שלקראת סוף המערכה השנייה לא נותר לי אלא לעשות את הדבר הטבעי וההגיוני במצבם, דהיינו – לגייר אותם. קודם כל הלבנתי את הכושי, הכנסתי רב, אך משעמד הרב למוֹל אותו במבצר בקפריסין, נוכחתי שהדבר בלתי אפשרי משום שקיצצתי לכושי קודם לכן את אבר המין. מייד הוספתי במערכה השלישית סצנה נוספת של חדר ניתוחים, עשרה רופאים השתילו לכושי המולבן אבר מין חדש, אחר-כך הופיע הרב ומל אותו, ומייד עם תום טקס ברית המילה הופיעו עוד שני טורקים וחתכו לו שוב את אבר המין הנימול. נכון שהסתבכנו קצת במערכה הזאת עם אברי המין, אבל לפחות נותר עתה על הבמה יהודי לבן, כשר, מגויר כהלכה, ובלי יצר הרע.

המערכה הרביעית נפתחת בתנופה. הוספתי ליהודי שלנו זקן יפה, כיפה, וכך, כפי שהוא, יהודי בעל צורה עם קול דק וערב, כיצד יכולתי להשאיר אותו כמפקד צבא בקפריסין? מה ליהודי משלנו ולמלחמות בטורקים? מייד הפכתי אותו לחזן ושיניתי את שמו מאוֹתֶלוֹ לאוֹתְ'ל. ר' אוֹתְ'ל החזן. ומה נשאר כבר לחזן בעל מוניטין כמו ר' אוֹתְ'ל לעשות בקפריסין? הלא אין שם בכלל קהילה יהודית! גם נחוץ היה להיפטר מגדוד הטורקים שעל הבמה. כהרף-עין, עם תום המערכה הרביעית, העליתי אותו לארץ ישראל, אותו ואת זוגתו הצנועה, מי שנקראה פעם דֶסְדֶמוֹנָה, והיום – מרת דִינָה בת מִינָה שתחיה.

המערכה החמישית, יומני, מוצאת את הזוג שלנו על צלע גבעה של יישוב חדש בשומרון. ומי מצטרף אליהם לפתע לפנות ערב, לקראת סוף המחזה? - הוּגוֹ, מקודם יאגוֹ, הוּגוֹ כהן, לשעבר עיתונאי שמאלני מארגנטינה, שעֵקב הרדיפות האנטישמיות הפך לציוני נלהב, חזר בתשובה והגיע להתנחלות החדשה בשומרון עם זוגתו – לשעבר אֶמילְיָה – היום מַלְכָּה. וכך הם עומדים בסיום המחזה ארבעתם: ר' אותְ'ל, דִינָה בת מִינָה, הוּגוֹ וּמַלְכָּה, תחבושות לבנות סטריליות לפלג גופם התחתון ופיהם אומר שירה. הבמה נקייה מטורקים.

יומני היקר, זה הכל להיום. מחר יש לי מחזה על איזה נסיך מדנמרק, עם רצח אב, תאוות נקם והשד-יודע-מה. נראה לי, יומני, שגם במקרה זה כדאי להוריד קודם כל את הביצים ולצנן את הרוחות. אחר-כך נראה. השומרון צמא למתיישבים. ליל מנוחה, יומני היקר.

אוקטובר 1982